ביאור:בבלי יומא דף ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת יומא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מצוה לשפשף [1].

מסייע ליה לרבי אמי, דאמר רבי אמי: אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה [2], [3] ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים [4].

אמר רב פפא: צואה במקומה [5] - אסור לקרות קראית שמע.

היכי דמי?: אי דנראית – פשיטא! אי דלא נראית - לא ניתנה תורה למלאכי השרת!

לא, צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית.

ומאי שנא מצואה על בשרו, דאיתמר: צואה על בשרו, או שהיו ידיו בבית הכסא [6]: רב הונא אמר מותר לקרות קראית שמע, ורב חסדא אמר אסור לקרות קראית שמע [7]; [8]!?

במקומה נפיש זוהמא [9], שלא במקומה לא נפיש זוהמא.

תנו רבנן [דומה לתוספתא ברכות פ"ד ה"יא [ליברמן]]: 'הלכה בסעודה [10]: אדם יוצא להשתין מים - נוטל ידו אחת [11] ונכנס; דיבר עם חבירו והפליג [12] - נוטל שתי ידיו [13] ונכנס; וכשהוא נוטל - לא יטול מבחוץ ויכנס מפני חשד [14], אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחין.' [15]

אמר רב חסדא: לא אמרן [16] אלא לשתות [17], אבל לאכול - נוטל מבחוץ ונכנס [18], דמידע ידיע דאנינא דעתיה [19].

אמר רב נחמן בר יצחק: ואנא אפילו לשתות נמי מידע ידעי דאנינא דעתאי.

משנה:

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה - אפילו טהור - עד שיטבול [20];

חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום [21], וכולן בקדש, על [22] בית הפרוה - חוץ מזו בלבד [23];

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם.

גמרא:

'שאלו את בן זומא: טבילה זו [24] - למה [25]?

אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת [26] טעון טבילה [27], המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת - אינו דין שטעון טבילה?

רבי יהודה אומר: [28] סרך טבילה היא זו [29], כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש [30].'

במאי קא מיפלגי?

עמוד ב

באחולי עבודה [31] קא מיפלגי: לבן זומא [32] מחיל עבודה [33], לרבי יהודה [34] לא מחיל עבודה.

ולבן זומא - מי מחיל? והתניא [35]: 'כהן גדול שלא טבל ולא קידש [36] בין בגד לבגד [37] ובין עבודה לעבודה - עבודתו כשרה, אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה עבודתו פסולה [38]'!

אלא למיקם בעשה קא מיפלגי: לבן זומא קאי בעשה [39], לרבי יהודה לא קאי בעשה.

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא [40]? והתניא [ספרא מצורע פרשתא ג פרק ג ה"ד]: 'מצורע [41] טובל [42] ועומד בשער ניקנור [43]; רבי יהודה אומר: אינו צריך טבילה, שכבר טבל מבערב'!?

ההוא כדתני טעמא: שכבר טבל מבערב [44].

ודקארי לה מאי קארי לה [45]?

משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה: 'לשכת המצורעין [46] - ששם מצורעין טובלין [47]; רבי יהודה אומר: לא מצורעין בלבד אמרו, אלא כל אדם [48]' [49]!?

לא קשיא: הא דטביל [50], הא דלא טביל.

אי דלא טביל - הערב שמש בעי!?

אלא אידי ואידי דטביל, הא דאסח דעתיה, הא דלא אסח דעתיה.

אי אסח דעתיה [51] - הזאת שלישי ושביעי בעי [52], דאמר רבי דוסתאי בר מתון אמר רבי יוחנן: הסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי!

אלא אידי ואידי דלא אסח דעתיה, ולא קשיא: הא דטביל על דעת ביאת מקדש, הא דלא טביל על דעת ביאת מקדש;

ואי בעית אימא תני לא מצורעין אמרו אלא כל אדם [בלי 'בלבד’];

רבינא אמר: רבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי מצורע אין צריך טבילה [53]; לדידכו אודו לי איזי מיהת, דלא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם!

ורבנן?

מצורע דייש בטומאה [54], כל אדם לא דיישי בטומאה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: נימא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה [55] - כבן זומא סבירא להו [56], והאי דקתני 'מצורע' - להודיעך כחו דרבי יהודה? או דילמא [57]שאני מצורע דדייש בטומאה?

אמר ליה: שאני מצורע דדייש בטומאה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: לרבי יהודה, דאמר [58] סרך טבילה [59] היא זו,

הערות[עריכה]

  1. ^ בידו ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו, שלא יצא בהן חוץ
  2. ^ שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין
  3. ^ וכרות שפכה אינו מוליד
  4. ^ ויאמרו על בניו שאינם שלו
  5. ^ בנקב פי הטבעת
  6. ^ מחיצה מפסקת, ובית הכסא לפנים מהמחיצה, וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה
  7. ^ משום כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (תהלים לה י)
  8. ^ טעמא משום כל עצמותי, אבל משום זוהמת הריח - לא, וקשיא לרב פפא מתרוייהו
  9. ^ שחמה היא, שלא יצאה לאויר, ולא נתפזר ריחה
  10. ^ כלומר: הלכה זו אמרו בהלכות סעודה
  11. ^ שיצא מתוך הסעודה להשתין מים, נוטל ידו אחת: אותה ששיפשף בה ניצוצות
  12. ^ שהה
  13. ^ דכיון שהפליג שעה אחת או שתים - הסיח דעתו מסעודתו, ולא נִזְהר לשמור ידיו, והן עסקניות
  14. ^ שלא יאמרו עליו לא נטל
  15. ^ הכי גרסינן לה בתוספתא [פרק רביעי] דברכות: טפיח - פך שיוצקין ממנו מים על הידים - מחזירו על האורחים המסובין, והשמש מחזירו עליהן, ואומר: "יש בכם הצריך ליטול"?; ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שהכניס את ידיו;
  16. ^ דלא יטול בחוץ
  17. ^ שאינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס: שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיה אחר המזון
  18. ^ ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו
  19. ^ ולא חשדי ליה
  20. ^ 'לעבודה' לאו דוקא, דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול, וטעמא מפרש בגמרא
  21. ^ יליף לה בגמרא
  22. ^ על גג לשכת
  23. ^ הראשונה, שאינה באה חובה ליום הכפורים, דהא כל יומא נמי איתא, אבל טבילות הבאות חובה ליום הכפורים - כתיב בהן וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ בעניינא ד'אחרי מות' (ויקרא טז כד)
  24. ^ של כל שחרית
  25. ^ לטָהור
  26. ^ כהן גדול בחמש עבודות ביום הכפורים, המשתנות מחוץ לפנים ומפנים לחוץ, ששני המקומות קדש ועל שניהן ענוש כרת הנכנס בטומאה
  27. ^ בין עבודה לעבודה, כדיליף בפרקין (יומא לב א), וזה הבא מביתו לעזרה, שהוא מחול אל הקדש
  28. ^ אין כאן חובה מן התורה, אלא
  29. ^ לסרך ולתפוש בשם טבילה
  30. ^ כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאין, ולתת ללבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה, ויפרוש מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה, ולא יעבוד היום
  31. ^ אם לא טבל שחרית ועבד
  32. ^ דאמר דאורייתא היא, שהרי ניתן קל וחומר לידרש
  33. ^ הויא עבודתו מחוללת
  34. ^ דאמר דרבנן היא
  35. ^ והא מכהן גדול ביום הכפורים יליף לה
  36. ^ ביום הכפורים
  37. ^ בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בה
  38. ^ בפרק שני דזבחים (יט,ב) ילפינן דכשלא רחוץ ידים ורגלים - מחלל עבודה
  39. ^ מקל וחומר דכהן גדול שעובר בעשה, כדכתיב (ויקרא טז ד) וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם
  40. ^ דמתניתין: שיהיו כל הנכנסין לעזרה צריכין טבילה
  41. ^ בשמיני שלו
  42. ^ אף על פי שטבל בשביעי, כדכתיב (ויקרא יד ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר - חוֹזֵר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו
  43. ^ להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן בהונות מדם האשם ושמן הלוג
  44. ^ רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא לזכור טומאה ישנה, וזה אין צריך לכך - שהרי טבל אמש לכל טומאה שעליו
  45. ^ מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק, הלא טעם מפורש בה!
  46. ^ למה נקראת לשכת מצורעים?
  47. ^ בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה
  48. ^ הנכנס לעזרה
  49. ^ מדקאמר בלבד - מכלל דאית ליה טבילה במצורע
  50. ^ מבערב לצרעתו
  51. ^ משמירת גופו
  52. ^ שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו
  53. ^ שכבר טבל
  54. ^ אותה טומאה [צרעת], והורגל עד עכשיו ליגע בטומאה, לפיכך הוא בחשש טומאות, שמא אחר טבילה נגע
  55. ^ במתניתין קמייתא, דקתני ומצורע טובל ועומד וכו'
  56. ^ דאמר דאורייתא היא לכל אדם, הילכך לא שנא טבל מבערב ולא שנא לא טבל, ולאו היינו רבנן דמתניתין, דפליגי עליה במשנה דמדות
  57. ^ או דילמא חדא תנא היא, ו
  58. ^ מפני
  59. ^ בעלמא