ביאור:בבלי יומא דף כו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת יומא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

למאי אתא ^[1]?

לכדתניא: 'כיצד היה עושה? - נותן את הפדר אבית השחיטה, ומעלהו, וזה הוא דרך כבוד של מעלה ^[2].'

משנה:

הפייס השלישי: חדשים לקטרת ^[3] - באו והפיסו; ^[4];

והרביעי: חדשים עם ישנים, מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

גמרא:

תנא: מעולם לא שנה אדם בה; מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: מפני שמעשרת ^[5].

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי טעמא?: - אילימא משום דכתיב (דברים לג י) [יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל] יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ [וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ], וכתיב בתריה (דברים לג יא) בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ [וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן], אי הכי עולה נמי: הכתיב ^[6] וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶך [ועולה היא כליל לה' שמ"א ז,ט]!

אמר ליה: הא שכיחא, והא לא שכיחא ^[7].

אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי ^[8] אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר: לוי - דכתיב יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, יששכר דכתב (דברי הימים א יב לג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל [רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם].

ואימא יהודה נמי, דכתיב (תהלים ס ט) [לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי] יְהוּדָה מְחֹקְקִי?

אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא ^[9] קאמינא.

אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערבים, אלא כהן שזכה בו בשחרית ^[10] - זוכה בו ערבית.

מיתיבי: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים!?

כי תניא ההיא – בקטורת ^[11].

והתניא: כשם שמפייסין לו [לשון זכר, ולא קטורת, לשון נקבה] שחרית - כך מפייסין לו ערבית?

אימא 'לה'.

והתניא כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית, וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית?

אמר רב שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן: הואיל ומשמרות מתחדשות ^[12];

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא ^[13] - נפישי להו פייסות!

מייתי כולהו מצפרא אתו ^[14]; דזכי ביה שחרית – זכי, דזכי בערבית – זכי.

הרביעי חדשים עם ישנים [מי מעלה אברים מן הכבש למזבח]:

מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב, דתנן [תמיד פ"ה מ"ב]: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: המעלה איברים לכבש - הוא מעלה אותן למזבח ^[15]'.

במאי קמיפלגי?

מר סבר (משלי יד כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ [וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן], ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא ^[16].

אמר רבא: לא רבי אליעזר בן יעקב אית ליה דרבי יהודה ^[17], ולא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב, דאם כן בצרו להו פייסות; ואי משכחת תנא דתני חמש -

עמוד ב

ההוא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה ^[18].

משנה:

תמיד קרב בתשעה ^[19], בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר - לא פחות ולא יותר.

כיצד?

עצמו ^[20] בתשעה ^[21];

בחג ^[22] - ביד ^[23] אחד צלוחית של מים, הרי כאן עשרה;

בין הערבים ^[24] באחד עשר: הוא עצמו בתשעה, ושנים בידם שני גזירי עצים ^[25];

בשבת - באחד עשר: הוא עצמו בתשעה, ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים; ובשבת שבתוך החג - ביד אחד צלוחית של מים ^[26].

גמרא:

אמר רבי אבא, ואיתימא רמי בר חמא, ואיתימא רבי יוחנן: אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר.

ממאי?

מדקתני ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים ^[27], ואי סלקא דעתך בתמיד של בין הערבים מנסכין ^[28] - בחול ^[29] נמי משכחת לה ^[30]!

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [סוכה פ"ד מ"ט]: ולמנסך אומר לו הגבה ידיך ^[31]; שפעם אחד נסך על גבי רגליו ^[32] ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ^[33]!

שמע מינה.

תניא: 'רבי שמעון בר יוחאי אומר: מניין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים?

שנאמר (ויקרא א ז) [וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ] וְעָרְכוּ עֵצִים [עַל הָאֵשׁ]; אם אינו ענין לתמיד של שחר, דכתיב (ויקרא ו ה) [וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה] וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ [הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים] - תניהו ענין לתמיד של בין הערבים.'

ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר, ואמר רחמנא עביד והדר עביד?

אם כן נימא קרא ובער ובער;

אי כתב רחמנא ובער, הוה אמינא 'חד אִין, תרי לא' - קא משמע לן דנעביד חד ^[34] ונעביד תרי ^[35].

אם כן נימא קרא 'ובער' 'ובערו', אי נמי 'וערך' 'וערכו' ^[36], מאי וּבִעֵר וְעָרְכוּ? - שמע מינה כדקא אמרינן.

תני רבי חייא: 'פייס - פעמים י"ג ^[37], פעמים י"ד ^[38], פעמים ט"ו ^[39], פעמים ט"ז ^[40]'.

והתניא שבעה עשר?

ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב אלא כרבי יהודה ^[41]. ^[42]

משנה:

איל קרב באחד עשר: הבשר בחמשה ^[43], הקרביים והסולת ^[44] והיין בשנים ^[45] שנים;

פר קרב בעשרים וארבעה:

הראש והרגל: הראש באחד, והרגל בשנים;

העוקץ והרגל: העוקץ בשנים והרגל בשנים;

החזה והגרה: החזה באחד והגרה בשלשה;

שתי ידים בשנים,

ושתי דפנות בשנים;

הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה;

במה דברים אמורים ^[46]? - בקרבנות ציבור, אבל בקרבן יחיד, אם רצה ^[47] להקריב ^[48] - מקריב;

הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו ^[49] שוין ^[50].

גמרא:

תנא הפשיטן וניתוחן שוין בזר.

אמר חזקיה: מניין להפשט וניתוח ששוה בזר? - שנאמר (ויקרא א ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ [וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ]: נתינת אש בעיא כהונה, הפשט וניתוח לא בעיא כהונה.

הערות

^ הא אף הם בכלל הנתחים: דבשלמא הראש דרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כז,א) דאיצטריך, לפי שנאמר וְהִפְשִׁיט [אֶת הָעֹלָה] (ויקרא א ו) וְעָרְכוּ (ויקרא א ז) - אין לי בכלל עריכה אלא נתחים שהן בכלל הפשט; מניין לרבות הראש שכבר הותז בשחיטה ולא היה בשעת הפשט? - תלמוד לומר: אֶת הָרֹאשׁ, אלא פדר בכלל המופשטים הוא, ולמאי כתביה? [השוה לספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ד פרק ו הלכה ג: רבי חייא אומר מניין לשחיטה שהיא מן הצואר תלמוד לומר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שאין תלמוד לומר את הראש ואת הפדר והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו ואם כן למה נאמר את הראש ואת הפדר אלא לפי שנאמר והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים נתחים שהיו בכלל הפשטה ומנין לראש שכבר הותז בשחיטה תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו]
^ לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש
^ מי שלא זכה לקטורת מימיו
^ ובגמרא מפרש מאי שנא חדשים; וכך היו מכריזין קול בעזרה
^ לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות
^ בההוא קרא גופיה
^ ומסתברא דכי כתיב עושר - אדלא שכיחא, דאם לא כן נמצאו הכל עשירים!
^ שמורה הוראות בישראל
^ להורות כדת וכהלכה
^ איש איש שזכה בעבודה
^ לפי שלא שנה אדם בה
^ ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערבים
^ שהיו מפייסין בין הערבים
^ ושם מפייסין מי יזכה לשל שחרית ומי לשל בין הערבים
^ אותו איש שזכה בו להוליכו לכבש - חוֹזֵר ומעלהו לאחר זמן למזבח; וכשהיו מוליכין אותו מניחין אותו מחציו של כבש למטה כדי שלא יצטרך להוליכו כל הכבש; והולך ועולה בכבש, וכשמגיע למקום שהאיברים שם – נוטלן; והכי תנן במסכת שקלים (פ"ח מ"ח; דף יג,א) איברי תמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח
^ למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא
^ דאמר לא היה פייס למחתה, ונותן רבי אליעזר בן יעקב פייס למחתה תחת פייס מן הכבש ולמזבח
^ דחשיב פייס למחתה - דלא כרבי יהודה, ופייס דמן הכבש למזבח - דלא כרבי אליעזר בן יעקב
^ משעת הולכת איברים ואילך קא חשיב
^ בכל יום
^ חמשה לאיברים, ואחד לקרבים, ואחד לסולת, ואחד לחביתין, ואחד ליין; והא - כרבי אליעזר בן יעקב היא, דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח
^ שצריך שני נסכין אחד של יין ואחד של מים
^ כהן
^ שבכל יום
^ להוסיף על עצי המערכה להרבותה; ובגמרא יליף לה מקרא שבין הערבים צריך התמיד שני גזירין בשני כהנים, אבל בשחרית - לא בעי סידור שני גזירין, אלא בכהן אחד, דכתיב (ויקרא ו ה) וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן
^ הרי שנים עשר
^ מכלל דשאר ימות החג לא מצא שיטעון שנים עשר
^ ואי אמרת אף בין הערבים מנסכין מים
^ של כל ימות החג
^ י"ב בין הערבים: עצמו - בתשעה, ושנים בידן שני גזירין, ואחד בידו צלוחית של מים
^ ונראה שתערה הצלוחית לתוך ספל של כסף שעל המזבח שהוא נקוב כמין חוטם דק שהיין מקלח ויוצא בו, והוא הניסוך
^ לא עירה הצלוחית לתוך הספל, ושפך המים על רגליו לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים
^ למה לי למיתני באתרוגיהן אם לא בא ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב
^ כהן אחד יסדר שני גזירין בבקר, דכתיב וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן
^ שוב יביאו שני כהנים לעשות שני גזיריהן עוד בבקר, כדכתיב וְעָרְכוּ - שנים
^ יכתוב שניהן בלשון אחד
^ כהנים עסוקין בעבודת התמיד, כדתנן במתניתין 'בפייס שני י"ג כהנים זוכין בו
^ בחג: ביד אחד צלוחית של מים
^ בשבת
^ בשבת שבתוך החג
^ ההוא תנא אית ליה עוד כהן אחד המעלה איברים מן הכבש למזבח, והרי כאן שבעה עשר, דלא כרבי אליעזר בן יעקב אלא כרבי יהודה, דאמר לא היה פייס למחתה; ועל כרחך לית ליה דרבי אליעזר בן יעקב: דאם כן - בצרי להו פייסות, כדאמרינן לעיל, והוצרך לו כהן מן הכבש למזבח
^ ואני שמעתיה בלשונות אחרות ואי אפשר להעמידה, ואי שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה - לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה, אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו "זכה עמי במחתה", אבל רבי אליעזר בן יעקב שמעינן ליה דאמר לא היה כהן להעלות איברים מכבש למזבח, אבל הן עצמם שהעלום לכבש היו מעלין למזבח.
^ ככבש התמיד
^ שני עשרונים היה
^ שני כהנים
^ דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס
^ כהן יחיד
^ את הכל ובלא פייס
^ של ציבור ושל יחיד
^ להיות כשירין בזר; והכי מפרש בגמרא

[1] הא אף הם בכלל הנתחים: דבשלמא הראש דרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כז,א) דאיצטריך, לפי שנאמר וְהִפְשִׁיט [אֶת הָעֹלָה] (ויקרא א ו) וְעָרְכוּ (ויקרא א ז) - אין לי בכלל עריכה אלא נתחים שהן בכלל הפשט; מניין לרבות הראש שכבר הותז בשחיטה ולא היה בשעת הפשט? - תלמוד לומר: אֶת הָרֹאשׁ, אלא פדר בכלל המופשטים הוא, ולמאי כתביה? [השוה לספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ד פרק ו הלכה ג: רבי חייא אומר מניין לשחיטה שהיא מן הצואר תלמוד לומר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שאין תלמוד לומר את הראש ואת הפדר והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו ואם כן למה נאמר את הראש ואת הפדר אלא לפי שנאמר והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים נתחים שהיו בכלל הפשטה ומנין לראש שכבר הותז בשחיטה תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו]

[2] לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש

[3] מי שלא זכה לקטורת מימיו

[4] ובגמרא מפרש מאי שנא חדשים; וכך היו מכריזין קול בעזרה

[5] לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות

[6] בההוא קרא גופיה

[7] ומסתברא דכי כתיב עושר - אדלא שכיחא, דאם לא כן נמצאו הכל עשירים!

[8] שמורה הוראות בישראל

[9] להורות כדת וכהלכה

[10] איש איש שזכה בעבודה

[11] לפי שלא שנה אדם בה

[12] ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערבים

[13] שהיו מפייסין בין הערבים

[14] ושם מפייסין מי יזכה לשל שחרית ומי לשל בין הערבים

[15] אותו איש שזכה בו להוליכו לכבש - חוֹזֵר ומעלהו לאחר זמן למזבח; וכשהיו מוליכין אותו מניחין אותו מחציו של כבש למטה כדי שלא יצטרך להוליכו כל הכבש; והולך ועולה בכבש, וכשמגיע למקום שהאיברים שם – נוטלן; והכי תנן במסכת שקלים (פ"ח מ"ח; דף יג,א) איברי תמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח

[16] למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא

[17] דאמר לא היה פייס למחתה, ונותן רבי אליעזר בן יעקב פייס למחתה תחת פייס מן הכבש ולמזבח

[18] דחשיב פייס למחתה - דלא כרבי יהודה, ופייס דמן הכבש למזבח - דלא כרבי אליעזר בן יעקב

[19] משעת הולכת איברים ואילך קא חשיב

[20] בכל יום

[21] חמשה לאיברים, ואחד לקרבים, ואחד לסולת, ואחד לחביתין, ואחד ליין; והא - כרבי אליעזר בן יעקב היא, דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח

[22] שצריך שני נסכין אחד של יין ואחד של מים

[23] כהן

[24] שבכל יום

[25] להוסיף על עצי המערכה להרבותה; ובגמרא יליף לה מקרא שבין הערבים צריך התמיד שני גזירין בשני כהנים, אבל בשחרית - לא בעי סידור שני גזירין, אלא בכהן אחד, דכתיב (ויקרא ו ה) וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן

[26] הרי שנים עשר

[27] מכלל דשאר ימות החג לא מצא שיטעון שנים עשר

[28] ואי אמרת אף בין הערבים מנסכין מים

[29] של כל ימות החג

[30] י"ב בין הערבים: עצמו - בתשעה, ושנים בידן שני גזירין, ואחד בידו צלוחית של מים

[31] ונראה שתערה הצלוחית לתוך ספל של כסף שעל המזבח שהוא נקוב כמין חוטם דק שהיין מקלח ויוצא בו, והוא הניסוך

[32] לא עירה הצלוחית לתוך הספל, ושפך המים על רגליו לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים

[33] למה לי למיתני באתרוגיהן אם לא בא ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב

[34] כהן אחד יסדר שני גזירין בבקר, דכתיב וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן

[35] שוב יביאו שני כהנים לעשות שני גזיריהן עוד בבקר, כדכתיב וְעָרְכוּ - שנים

[36] יכתוב שניהן בלשון אחד

[37] כהנים עסוקין בעבודת התמיד, כדתנן במתניתין 'בפייס שני י"ג כהנים זוכין בו

[38] בחג: ביד אחד צלוחית של מים

[39] בשבת

[40] בשבת שבתוך החג

[41] ההוא תנא אית ליה עוד כהן אחד המעלה איברים מן הכבש למזבח, והרי כאן שבעה עשר, דלא כרבי אליעזר בן יעקב אלא כרבי יהודה, דאמר לא היה פייס למחתה; ועל כרחך לית ליה דרבי אליעזר בן יעקב: דאם כן - בצרי להו פייסות, כדאמרינן לעיל, והוצרך לו כהן מן הכבש למזבח

[42] ואני שמעתיה בלשונות אחרות ואי אפשר להעמידה, ואי שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה - לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה, אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו "זכה עמי במחתה", אבל רבי אליעזר בן יעקב שמעינן ליה דאמר לא היה כהן להעלות איברים מכבש למזבח, אבל הן עצמם שהעלום לכבש היו מעלין למזבח.

[43] ככבש התמיד

[44] שני עשרונים היה

[45] שני כהנים

[46] דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס

[47] כהן יחיד

[48] את הכל ובלא פייס

[49] של ציבור ושל יחיד

[50] להיות כשירין בזר; והכי מפרש בגמרא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]