ביאור:בבלי יומא דף פד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת יומא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

למקטליה בדבר הנזרק ^[1].

תניא כוותיה דשמואל: כשהורגין אותו - אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק.

דחייף ביה ^[2] – מסתכן; דנכית ליה ^[3] – מיית.

'דחייף ביה מסתכן' - מאי תקנתיה?

נישלח מאניה ^[4] ונירהיט [וירוץ, יברח ממנו].

רב הונא בריה דרב יהושע חף ביה חד מינייהו בשוקא; שלחינהו למאניה ורהיט; אמר: קיימתי בעצמי (קהלת ז יב) [כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת] הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.

'דנכית ליה מיית' - מאי תקנתיה?

אמר אביי: ניתי משכא [עור] דאפא ^[5] דדיכרא ^[6], וניכתוב עליה: "אנא פלניא בר פלניתא, אמשכא דאפא דיכרא כתיבנא עלך כנתי כנתי קלירוס" - ואמרי לה "קנדי קנדי קלורוס" – "יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה" ונשלחינהו למאניה , ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא, ונפקינהו, ונקלינהו בתנורא, ונבדרינהו לקטמיה אפרשת דרכים; והנך תריסר ירחי שתא כי שתי מיא - לא לישתי אלא בגובתא דנחשא ^[7], דילמא חזי בבואה דשידא ^[8] וליסתכן ^[9], כי הא: דאבא בר מרתא - הוא אבא בר מניומי - עבדא ליה אימיה גובתא דדהבא.

ועוד אמר רבי מתיא [בן חרש: החושש בגרונו - מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת]:

רבי יוחנן חש בצפידנא ^[10]; אזל גבה דההיא מטרוניתא ^[11], עבדא ליה מלתא ^[12] חמשא ומעלי שבתא ^[13]; אמר לה: בשבת מאי? אמרה ליה: לא צריכת; אי מצטריכנא מאי? אמרה ליה: אישתבע לי דלא מגלית! אישתבע לאלהא דישראל לא מגלינא! נפק, דרשה בפירקא.

והא אישתבע לה!?

לאלהא דישראל לא מגלינא, הא לעמו ישראל מגלינא.

והא איכא חלול השם ^[14]?

דמגלי לה מעיקרא ^[15].

מאי עבדא ליה?

אמר רב אחא בריה דרב אמי: מי שאור, שמן זית, ומלח.

רב יימר אמר: שאור גופיה, שמן זית, ומלח.

רב אשי אמר: משחא דגדפא דאווזא ^[16].

אמר אביי: אנא עבדי לכולהו ולא איתסאי עד דאמר לי ההוא טייעא: אייתי קשייתא דזיתא ^[17] דלא מלו תילתא ^[18], וקלינהו בנורא אמרא חדתא ^[19], ואדביק בככי דדריה ^[20]; עבדי הכי ואיתסאי.

ממאי הוה ^[21]?

מחמימי חמימי דחיטי ^[22], ומשיורי כסא דהרסנא ^[23];

ומאי סימניה ^[24]?

כד רמי מידי בככיה ואתא דמא מבי דרי ^[25].

רבי יוחנן, כי חש בצפידנא - עבד הכי בשבתא ואיתסי.

ורבי יוחנן היכי עביד הכי? ^[26]

אמר רב נחמן בר יצחק: שאני צפידנא, הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים.

אמר ליה רב חייא בר אבא לרבי יוחנן: כמאן ^[27]? - כרבי מתיא בן חרש, דאמר החושש בפיו - מטילין לו סם בשבת.

אמר ליה: שאני אומר בזו ^[28] ולא באחרת.

לימא מסייע ליה: מי שאחזו ירקון ^[29] - מאכילין אותו בשר חמור; מי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו; והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת, דברי רבי מתיא בן חרש; וחכמים אומרים: באילו אין בהם משום רפואה; באלו למעוטי מאי? מאי לאו למעוטי סם ^[30]?

לא, למעוטי מקיזין דם לסרונכי ^[31]; הכי נמי מסתברא, דתניא: שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי ששמע משום רבי מתיא בן חרש: מקיזין דם לסרונכי בשבת, ומי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת; וחכמים אומרים: באילו אין בהן משום רפואה 'באילו' למעוטי מאי מאי? לאו אתרתי בתרייתא, ולמעוטי דרישא?

לא, אתרתי דרישא קמייתא, ולמעוטי דסיפא.

עמוד ב

תא שמע, דתני רבה בר שמואל: עוברה שהריחה - מאכילין אותה עד שתשוב נפשה; ומי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו; והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת, דברי רבי אלעזר ברבי יוסי שאמר משום רבי מתיא בן חרש; וחכמים אומרים: בזו ^[32] ולא באחרת; בזו אהייא?: אילימא אעוברה – פשיטא: עוברה מי איכא למאן דאמר דלא ^[33]! אלא לאו אסם ^[34]!

שמע מינה ^[35].

רב אשי אמר: מתניתין נמי דיקא: ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בפיו מטילין לו סם בשבת ולא פליגי רבנן עליה, ואם איתא דפליגי רבנן עליה - ליערבינהו וליתנינהו וליפלגו רבנן בסיפא!

שמע מינה.

מפני שספק נפשות הוא [וכל ספק נפשות דוחה את השבת]:

למה לי תו למימר וכל ספק נפשות דוחה את השבת?

אמר רב יהודה אמר רב: לא ספק שבת זו בלבד אמרו, אלא אפילו ספק שבת אחרת ^[36]; היכי דמי? - כגון דאמדוה לתמניא יומי ^[37] ויומא קמא שבתא; מהו דתימא ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא? - קא משמע לן.

תניא נמי הכי: 'מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו ^[38];

ולא שבת זו בלבד אמרו, אלא לשבת אחרת;

ואין אומרים "נמתין לו שמא יבריא", אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת,

ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת;

ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים, ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל;

ואין אומרין "יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים ^[39], אבל מצטרפין לדעת אחרת ^[40]".

תנו רבנן [תוספתא שבת פ"טו ה"יא-יג [ליברמן], בשנויים]: 'מפקחין פקוח נפש ^[41] בשבת, והזריז הרי זה משובח; ואין צריך ליטול רשות מב"ד; הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים - פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין,

ואף על גב דקא צייד כוורי ^[42]!

ראה תינוק שנפל לבור - עוקר חוליא ^[43] ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין;

אף על גב דמתקן דרגא;

ראה שננעלה דלת בפני תינוק ^[44] - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין;

ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי ^[45];

מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת ^[46], והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין,'

ואף על גב דקא ממכיך מכוכי ^[47]; וצריכא: דאי אשמועינן ים - משום דאדהכי והכי ^[48] אזל ליה ^[49], אבל בור - דקא יתיב - אימא לא, צריכא;

ואי אשמועינן בור - משום דקא מיבעית, אבל ננעלה דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי ^[50] – צריכא.

מכבין ומפסיקין למה לי?

דאפילו לחצר אחרת ^[51].

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ^[52].

היכי דמי?: אי נימא דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד בינייהו ^[53], רובא ישראל נינהו! אי נמי פלגא ופלגא - ספק נפשות להקל! אלא דאיכא תשעה נכרים וישראל אחד ^[54].

הא נמי פשיטא, דהוה ליה 'קבוע', וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ^[55]!

לא, צריכא דפרוש לחצר אחרת ^[56]; מהו דתימא 'כל דפריש מרובא פריש' ^[57] - קא משמע לן ^[58] דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב.

איני! והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: תשעה נכרים וישראל אחד באותה חצר – מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין'?

לא קשיא: הא דפרוש כולהו ^[59], הא דפרוש מקצתייהו ^[60].

ומי אמר שמואל הכי? והתנן ^[61]: מצא בה ^[62] תינוק מושלך אם רוב גוים – גוי, ואם רוב ישראל – ישראל; מחצה על מחצה – ישראל ואמר רב: לא שנו ^[63] אלא להחיותו, אבל לייחסו ^[64] – לא ^[65],

הערות

^ למאן דאמר רוח רעה שורה עליו - לא יקרב אצלו להרגו בידים, אלא זורק בו חץ או סכין והורגו
^ המתחכך בו
^ שהכלב נושכו
^ יפשיט בגדיו
^ הוא הצבוע, ובלע"ז פוטויי"ש
^ זכר
^ על ידי קנה של נחשת
^ שקפץ מן הכלב עליו
^ ומסתכן
^ חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים ומסוכן הוא
^ נכרית היתה
^ רפואה
^ יום חמישי בשבת וערב שבת
^ שהיא סבורה שעבר על שבועתו
^ מעיקרא מההיא שעתא גלי לה "לא נשבעתי לך, כי כך אמרתי"
^ שומן מוח עצם קטן שבראש כנף העוף שקורין כניי"ל - סכה אותו על צדעיו
^ גרעיני זיתים
^ שלא הביאו שליש
^ על מר חדש שקורין פושוי"ר [מכוש]
^ הדבק בשורת השינים
^ על ידי מה בא החולי הזה
^ האוכל פת חמה יותר מדאי
^ דגים מטוגנים עם הקמח בשמן שלהן, שעבר עליו הלילה
^ של אותו חולי
^ כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו
^ ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו'. לא גרסינן לה הכא אלא במסכת עבודה זרה.
^ כמאן עביד רבי יוחנן לתת סם בשבת בשביל חולי השינים, דקאמר לה "אי מצריכנא מאי?"
^ בזו מודים לו חכמים שהיא רפואה לו: בכלב שוטה בחצר כבד שלו
^ חולי שפניו מוריקות
^ והכי קאמרי ליה: בשתים הראשונות אין זו רפואה גמורה לעבור עליהן דבר תורה, ולמעוטי סם דיש בו משום רפואה
^ בשבת; לעולם אכולי הנך פליגי, ומאי באלו? - משום דשמעוה לרבי מתיא דאמר אכתי אחריתי; סרונכי = חולי ששמו אשטרנגליו"ן [אסכרה, דיפתריה] הוא בו"ן מלנט, ובההיא מודה ליה
^ אנו מודים
^ וכי עוברה שהריחה רבי מתיא קתני לה? סתמא היא
^ אסם קיימי, דאילו אחצר כבד - תנן פלוגתא במתניתין
^ דבסם מודו
^ לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו, אלא אפילו אין הספק לשבת זו - דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה
^ כגון דאמדוה רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים
^ רחיצה שמא יבריא מאיליו
^ אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן
^ כגון: שנים אומרים "צריך" ושלשה אומרים "אין צריך" ואשה או כותי אומרים "צריך" - מצטרפין למהוי פלגא ופלגא, וספק נפשות להקל
^ פקוח = דשקומברנ"ש [חילוץ] בלע"ז; בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות
^ עמו; כל הני 'אף על גב' דקאמר הכא - משנה יתירה דייק, דקתני ואינו צריך ליטול רשות למה ליה דתני הכא? הא תני ליה: והזריז הרי זה משובח אלא הא אתא לאשמועינן: שאפילו הוא צריך לדבר
^ כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס
^ והתינוק נבעת
^ נסרים שצריך להם; לישנא אחרינא בשיפי: קיסמין להדלקה
^ בכלים של מתכת או של חרס מלאים מים, ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר
^ משפיל ומציע הגחלים לצלות עליהם לערב
^ אם ילך לבית דין לישאל
^ לאיבוד
^ מפתהו ומקרקש לו אגוזים
^ דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים
^ דאם ספק כותי או ספק ישראל – מפקחין, ואף על גב דרובא כותים הוו התם
^ ונפלה מפולת על אחד מהן, ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא
^ ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים - חיישינן שמא ישראל הוא, ומפקחין
^ דנפקא לן בסנהדרין [עט,א] ובכתובות [טו,א] מ-וְאָרַב לוֹ (דברים יט יא) - פרט לזורק אבן לגו
^ ושם נפלה על האחד מפולת
^ דבכל דוכתא אמרינן 'כל דפריש מרובא פריש' במידי דניידי
^ והכא לא אמרינן הכי, ואף על גב דבפרישתן כולהו ניידי
^ הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת – מפקחין, ואף על גב דניידי לא אזלינן בתר רובא
^ ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר - אזלינן בתר רובא, הואיל ולא איתחזק
^ משנה היא בסדר טהרות [מכשירין פ"ב מ"ז]
^ בעיר שישראל וכותים דרים בה
^ דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל
^ כגון אם נקבה היא, שיהא כהן מותר בה
^ ואפילו ליכא למיחש לאסופי, כגון הנך דאמרינן במסכת קידושין (דף עג,ב): תלי בדיקולא תלי פיתקא רמי חומרא משלטי הדמיה - חיישינן שמא כותית היא, וגיורת אסורה לכהונה, ואף על גב דרוב ישראל - מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובי, כדאמרינן בכתובות בפרק קמא (דף טו,א)

[1] למאן דאמר רוח רעה שורה עליו - לא יקרב אצלו להרגו בידים, אלא זורק בו חץ או סכין והורגו

[2] המתחכך בו

[3] שהכלב נושכו

[4] יפשיט בגדיו

[5] הוא הצבוע, ובלע"ז פוטויי"ש

[6] זכר

[7] על ידי קנה של נחשת

[8] שקפץ מן הכלב עליו

[9] ומסתכן

[10] חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים ומסוכן הוא

[11] נכרית היתה

[12] רפואה

[13] יום חמישי בשבת וערב שבת

[14] שהיא סבורה שעבר על שבועתו

[15] מעיקרא מההיא שעתא גלי לה "לא נשבעתי לך, כי כך אמרתי"

[16] שומן מוח עצם קטן שבראש כנף העוף שקורין כניי"ל - סכה אותו על צדעיו

[17] גרעיני זיתים

[18] שלא הביאו שליש

[19] על מר חדש שקורין פושוי"ר [מכוש]

[20] הדבק בשורת השינים

[21] על ידי מה בא החולי הזה

[22] האוכל פת חמה יותר מדאי

[23] דגים מטוגנים עם הקמח בשמן שלהן, שעבר עליו הלילה

[24] של אותו חולי

[25] כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו

[26] ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו'. לא גרסינן לה הכא אלא במסכת עבודה זרה.

[27] כמאן עביד רבי יוחנן לתת סם בשבת בשביל חולי השינים, דקאמר לה "אי מצריכנא מאי?"

[28] בזו מודים לו חכמים שהיא רפואה לו: בכלב שוטה בחצר כבד שלו

[29] חולי שפניו מוריקות

[30] והכי קאמרי ליה: בשתים הראשונות אין זו רפואה גמורה לעבור עליהן דבר תורה, ולמעוטי סם דיש בו משום רפואה

[31] בשבת; לעולם אכולי הנך פליגי, ומאי באלו? - משום דשמעוה לרבי מתיא דאמר אכתי אחריתי; סרונכי = חולי ששמו אשטרנגליו"ן [אסכרה, דיפתריה] הוא בו"ן מלנט, ובההיא מודה ליה

[32] אנו מודים

[33] וכי עוברה שהריחה רבי מתיא קתני לה? סתמא היא

[34] אסם קיימי, דאילו אחצר כבד - תנן פלוגתא במתניתין

[35] דבסם מודו

[36] לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו, אלא אפילו אין הספק לשבת זו - דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה

[37] כגון דאמדוה רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים

[38] רחיצה שמא יבריא מאיליו

[39] אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן

[40] כגון: שנים אומרים "צריך" ושלשה אומרים "אין צריך" ואשה או כותי אומרים "צריך" - מצטרפין למהוי פלגא ופלגא, וספק נפשות להקל

[41] פקוח = דשקומברנ"ש [חילוץ] בלע"ז; בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות

[42] עמו; כל הני 'אף על גב' דקאמר הכא - משנה יתירה דייק, דקתני ואינו צריך ליטול רשות למה ליה דתני הכא? הא תני ליה: והזריז הרי זה משובח אלא הא אתא לאשמועינן: שאפילו הוא צריך לדבר

[43] כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס

[44] והתינוק נבעת

[45] נסרים שצריך להם; לישנא אחרינא בשיפי: קיסמין להדלקה

[46] בכלים של מתכת או של חרס מלאים מים, ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר

[47] משפיל ומציע הגחלים לצלות עליהם לערב

[48] אם ילך לבית דין לישאל

[49] לאיבוד

[50] מפתהו ומקרקש לו אגוזים

[51] דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים

[52] דאם ספק כותי או ספק ישראל – מפקחין, ואף על גב דרובא כותים הוו התם

[53] ונפלה מפולת על אחד מהן, ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא

[54] ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים - חיישינן שמא ישראל הוא, ומפקחין

[55] דנפקא לן בסנהדרין [עט,א] ובכתובות [טו,א] מ-וְאָרַב לוֹ (דברים יט יא) - פרט לזורק אבן לגו

[56] ושם נפלה על האחד מפולת

[57] דבכל דוכתא אמרינן 'כל דפריש מרובא פריש' במידי דניידי

[58] והכא לא אמרינן הכי, ואף על גב דבפרישתן כולהו ניידי

[59] הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת – מפקחין, ואף על גב דניידי לא אזלינן בתר רובא

[60] ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר - אזלינן בתר רובא, הואיל ולא איתחזק

[61] משנה היא בסדר טהרות [מכשירין פ"ב מ"ז]

[62] בעיר שישראל וכותים דרים בה

[63] דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל

[64] כגון אם נקבה היא, שיהא כהן מותר בה

[65] ואפילו ליכא למיחש לאסופי, כגון הנך דאמרינן במסכת קידושין (דף עג,ב): תלי בדיקולא תלי פיתקא רמי חומרא משלטי הדמיה - חיישינן שמא כותית היא, וגיורת אסורה לכהונה, ואף על גב דרוב ישראל - מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובי, כדאמרינן בכתובות בפרק קמא (דף טו,א)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]