ביאור:בבלי יומא דף פג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת יומא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

(תהלים נח ד) זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם [תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב] [1]; נפק מינה שבתאי אצר פירי [2].

חולה מאכילין אותו על פי בקיאין:

אמר רבי ינאי: 'חולה אומר "צריך" ורופא אומר "אינו צריך" - שומעין לחולה';

מאי טעמא?

(משלי יד י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ [וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר];

פשיטא!?

מהו דתימא רופא קים ליה טפי - קא משמע לן.

'רופא אומר "צריך", וחולה אומר "אינו צריך" - שומעין לרופא'!

מאי טעמא?

תונבא [3] הוא דנקיט ליה.

תנן: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין על פי בקיאין – אִין, על פי עצמו - לא; על פי בקיאין [4] – אִין, על פי בקי אחד לא [5]!?

הכא במאי עסקינן? - דאמר [6] "לא צריכנא" [7].

וליספו ליה על פי בקי [8]?

לא, צריכא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר לא צריך.

מאכילין אותו על פי בקיאין – פשיטא: ספק נפשות הוא, וספק נפשות להקל!?

לא, צריכא דאיכא תרי אחריני בהדיה, דאמרי לא צריך;

ואף על גב דאמר רב ספרא [9] 'תרי כמאה ומאה כתרי' - הני מילי לענין עדות [10], אבל לענין אומדנא - בתר דעות אזלינן; [11] והני מילי [12] לענין אומדנא דממונא [13], אבל הכא [14] ספק נפשות הוא [15].

והא מדקתני סיפא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו - מכלל דרישא דאמר צריך [16]!?

חסורי מיחסרא והכי קתני: 'במה דברים אמורים [17]? דאמר "לא צריך אני" [18], אבל אמר "צריך אני" אין שם בקיאין תרי [19] אלא חד דאמר "לא צריך" - מאכילין אותו על פי עצמו [20].

מר בר רב אשי אמר [21]: כל היכא דאמר "צריך אני" אפילו איכא מאה דאמרי "לא צריך" - לדידיה שמעינן [22], [23] שנאמר (משלי יד י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ [וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר].

תנן: אם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו; טעמא דליכא בקיאין, הא איכא בקיאין – לא!?

הכי קאמר: במה דברים אמורים? דאמר "לא צריך אני", אבל אמר "צריך אני" - אין שם בקיאין כלל [24], מאכילין אותו על פי עצמו, שנאמר (משלי יד י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ [וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר].

משנה:

מי שאחזו בולמוס [25] - מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו;

מי שנשכו כלב שוטה [26] - אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו [27];

ורבי מתיא בן חרש מתיר [28].

ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בגרונו - מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.

מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל; מצאוהו חי – מפקחין, ואם מת – יניחוהו.

גמרא:

תנו רבנן [תוספתא יומא פ"ד ה"ד [ליברמן]]: מניין היו יודעין שהאירו עיניו? - משיבחין בין טוב לרע.

אמר אביי: ובטעמא [29].

תנו רבנן [תוספתא יומא פ"ד ה"ד [ליברמן], בשנויים]: מי שאחזו בולמוס [30] - מאכילין אותו הקל הקל [31]; טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה; טבל ושביעית [32] – שביעית [33]'; טבל ותרומה - תנאי היא, דתניא: מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה; בן תימא אומר: תרומה ולא טבל'.

אמר רבה: היכא דאפשר בחולין [34] - דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה [35]; כי פליגי בדלא אפשר בחולין [36]: מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה: מר סבר טבל חמור [37] אבל תרומה חזיא לכהן, ומר סבר תרומה חמורה [38], אבל טבל אפשר לתקוניה [39].

עמוד ב

'אפשר בחולין'? פשיטא [40]!?

לא, צריכא בשבת [41].

בשבת נמי פשיטא: טלטול מדרבנן הוא!

הכא במאי עסקינן? - בעציץ שאינו נקוב [42] דרבנן [43].

מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה - לימא תנאי היא [44], דתניא [תוספתא שבמ פ"טו ה"יד [ליברמן]]: 'מי שנשכו נחש - קורין לו רופא [45] ממקום למקום, ומקרעין לו את התרנגולת [46], וגוזזין לו [47] את הכרישין [48] ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר - דברי רבי; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר'; נימא [49] רבי אלעזר ברבי שמעון היא [50], ולא רבי [51]!?

אפילו תימא רבי: עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק, דרבנן [52], אבל במעשר דגן - דטבל דאורייתא הוא - אפילו רבי מודה [53]: דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב - אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב.

תנו רבנן [תוספתא שבת פ"ח הוה ליה [ליברמן], בהרחבה]: 'מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם; ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר [54]: (שמואל א יד כט) [וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ] רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה'.

ומאי אף על פי שאין ראיה לדבר?

דהתם לאו בולמוס אחזיה.

אמר אביי: לא שנא אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה מגרר גריר [55], דכתיב [56] (שמואל א ל יא-יב) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם [פסוק יב] וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

אמר רב נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה [57] בדבש;

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש;

רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי בדיבשא.

אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה, וקיימתי בעצמי (קהלת ז יב) [כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת] הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ, דתני רב יוסף: 'הרוצה לטעום טעם תאנה - יפנה למזרחה [58], שנאמר (דברים לג יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ [וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים]’ [59].

רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא; אחזיה בולמוס לרבי יהודה, קפחיה לרועה [60], אכליה לריפתא.

אמר ליה רבי יוסי: קפחת את הרועה!

כי מטו למתא - אחזיה בולמוס לרבי יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי [61]; אמר ליה רבי יהודה: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה!

ותו: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא; רבי מאיר הוה דייק בשמא [62], רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא; כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא, יהבו להו; אמרו לו: מה שמך? אמר להו: כידור.

אמר שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר (דברים לב) כי דור תהפוכות המה; רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו [63], רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה.

אזל, אותביה בי קיבריה דאבוה. אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא!

למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי!

אמרי ליה: חלמא דבי שמשי [64] לית בהו ממשא [65].

אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא, ואייתיה; למחר אמרו לו: הב לן כיסן!

אמר להו: לא היו דברים מעולם.

אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא?

אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר?

אמר להו: אימר דאמרי אנא – חששא, אחזוקי מי אמרי?

משכוהו ועיילוהו לחנותא; חזו טלפחי אשפמיה [66], אזלו ויהבו סימנא לדביתהו [67] ושקלוהו לכיסייהו, ואייתו.

אזל איהו וקטליה לאיתתיה!

היינו דתניא: 'מים ראשונים האכילו בשר חזיר [68], מים אחרונים הרגו את הנפש [69]'; ולבסוף הוו דייקי בשמא.

כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה, לא עיילו לגביה; אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב (יחזקאל כג מג) וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים [עת עַתָּה יזנה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא] <כמו (בראשית יח יב) אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, כלומר: זקנה בנאופים>.

מי שנשכו כלב שוטה [אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר]:

תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות [70], וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים; ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע.

ממאי הוי?

רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו [71];

ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו

הערות[עריכה]

  1. ^ זֹרוּ = נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים
  2. ^ להפקיע שערים, ותניא (בבא בתרא דף צ,ב) אין אוצרין פירות בארץ ישראל, וכל דבר שהוא חיי נפש, לפי שמפקיעין את השערים
  3. ^ שטות; אשטורדישו"ן [הלם, מבוכה] מחמת חוליו
  4. ^ תרי
  5. ^ ועל פי עצמו לא! תיובתא דרבי ינאי בתרוייהו
  6. ^ חולה
  7. ^ ואשמועינן מתניתין דשומעין לרופאין
  8. ^ דהא באחד נמי אמר רבי ינאי דשומעין לרופא
  9. ^ דהא דאמור רבנן
  10. ^ הוא דאמור
  11. ^ אשמעינן במתניתין
  12. ^ דכי אמרינן: זיל בתר דעות
  13. ^ כגון בשומא ששמין לבעל חוב
  14. ^ אבל באומדנא דחולה - אף על גב דרובא אמרי 'לא צריך', כיון דאיכא תרי דאמרי 'צריך' -
  15. ^ ספק נפשות להקל
  16. ^ ואפילו הכי קתני מתניתין על פי בקיאין – אִין, על פי עצמו - לא
  17. ^ דמאכילין אותו על פי בקיאין, כלומר: דבעינן בקיאין
  18. ^ ואמרי בקיאין "צריך" - מאכילין אותו
  19. ^ דאמרי "לא צריך"
  20. ^ כרבי ינאי דאמר שומעין לחולה
  21. ^ הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר "צריך אני" ואיכא תרי דאמרי "לא צריך" לא צייתינן ליה - הא לא אמרינן
  22. ^ צייתינן ליה
  23. ^ מאי טעמא? -
  24. ^ כלומר: אין בקיאותן כלום
  25. ^ חולי האוחז מחמת רעבון: עיניו כהות, והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת - בידוע שנתרפא
  26. ^ מפרש בגמרא
  27. ^ ואף על פי שנוהגין הרופאים ברפואה זו - אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך
  28. ^ קסבר רפואה גמורה היא
  29. ^ משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע
  30. ^ אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין
  31. ^ שבהם
  32. ^ לאחר זמן הביעור
  33. ^ שהטבל במיתה בידי שמים, והשביעית בעשה
  34. ^ שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו
  35. ^ חולין, ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה
  36. ^ אלא אם כן אוכל את כולו, וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא - ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן, ובן תימא אומר: מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו, ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא
  37. ^ שאפילו לכהנים אינו ראוי
  38. ^ שאין לה היתר
  39. ^ וחולין יהו ראוין לכל אדם
  40. ^ דמתקנינן ליה
  41. ^ שאפילו הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר - יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים
  42. ^ דטבל שלו מדרבנן, ושבות דהפרשת מעשרות בשבת
  43. ^ אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן, דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא
  44. ^ הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן
  45. ^ בשבת
  46. ^ לתת על המכה שזו היא רפואתו
  47. ^ מן המחובר
  48. ^ כרתי
  49. ^ הא דרבה
  50. ^ דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק
  51. ^ דאי רבי - האמר אין צריך לעשר
  52. ^ דלא מיחלף בטבל דאורייתא
  53. ^ דאף בעציץ שאינו נקוב – מעשר, דמיחלף בדאורייתא
  54. ^ ביהונתן כתיב
  55. ^ ממשיך את הלב לתאות רעבון
  56. ^ ויאכל לחם והדר וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה:
  57. ^ בשר שמן מאד
  58. ^ של תאנה, שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום, והשמש ממתק את הפרי
  59. ^ וּמִמֶּגֶד - לשון מעדנים
  60. ^ כפאו ונטל ככרו הימנו
  61. ^ סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין
  62. ^ בשמו של בעל הבית: אם נאה אם כעור
  63. ^ ערב שבת היה, והפקידו אצלו כיסם
  64. ^ של ערבי שבתות
  65. ^ מתוך שאדם במנוחה - מהרהר ורואה חלומות; ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו
  66. ^ ראו עדשים על שפמו
  67. ^ "בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן: שאכלתם היום עדשים"
  68. ^ פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם, ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל; בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול, ונתן לפניו בשר חזיר
  69. ^ זו היא אשתו של זה: שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות, ולא היו עדשים נראין
  70. ^ גדולות וכפולות למטן
  71. ^ מראות בו כשפיהם לשחוק