ביאור:בבלי יומא דף כח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והרי אברים ופדרים?
סוף עבודה דיממא היא;
והרי תרומת הדשן?
תחילת עבודה דיממא היא, דאמר רבי יוחנן: קדש ידיו לתרומת הדשן - למחר אינו צריך לקדש שכבר קדש מתחלת עבודה;
אלא קשיא?
אלא אי אתמר הכי אתמר: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים חייב, הואיל ועבודה תמה היא [2].
מתקיף לה רבא: אלא מעתה תבעי פייס!
ולא בעיא פייס? והתניא: מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור שני גזירי עצים? הכי קאמר: יפייסו לה בפני עצמה, כדאמרינן;
למימרא דעבודה תמה וזר חייב עליה מיתה בעיא פייס, אין זר חייב עליה מיתה לא בעיא פייס? והרי שחיטה?
שאני שחיטה דתחילת עבודה דיממא היא;
למימרא דעבודה תמה בעי פייס, עבודה שיש אחריה עבודה לא בעי פייס? והרי אברים ופדרים?
סוף עבודה דיממא היא;
הרי תרומת הדשן?
משום מעשה שהיה. [3]
אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי: אף אנן נמי תנינא [4]: אמר להם הממונה: "צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, ואילו זמן סידור גזירי עצים לא קתני [5]?! [6]
הך דלית לה תקנתא קתני, הך דאית לה תקנתא לא קתני.
הדרן עלך בראשונה
יומא פרק שלישי אמר להם הממונה
משנה:
אמר להם הממונה [7]: "צאו וראו [8] אם הגיע זמן השחיטה" [9];
אם הגיע – הרואה [10] אומר: "ברקאי"! [11]!
מתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון [12]", והוא אומר "הן" [13].
ולמה הוצרכו לכך [14]?
שפעם אחת עלה מאור הלבנה [15], ודימו [16] שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה [17] הורידו כהן גדול לבית הטבילה! [18]
זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו [19] - טעון טבילה, וכל המטיל מים - טעון קידוש ידים ורגלים [20].
גמרא:
תניא: רבי ישמעאל אומר: "ברק ברקאי"; רבי עקיבא אומר "עלה ברקאי" [21]; נחומא בן אפקשיון אומר: "אף ברקאי בחברון"; מתיא בן שמואל הממונה על הפייסות אומר "האיר פני כל המזרח עד שבחברון"; רבי יהודה בן בתירא אומר "האיר פני כל המזרח עד בחברון ויצאו כל העם איש איש למלאכתו".
אי הכי נגה ליה טובא?
לשכור פועלים קאמרינן [22].
אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם [23] - מכי משחרי כותלי [24].
אמר רב יוסף: אנן מאברהם ניקום וניגמר [25]!?
אמר רבא: תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה? דתניא: (ויקרא יב ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ - מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר (בראשית כב ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ [אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים].
אלא אמר רבא: רב יוסף, הא קא קשיא ליה, דתנן [פסחים פ"ה מ"א]: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת, נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה [26], [27] ונשחטיה מכי משחרי כותלי [28]?
מאי קושיא ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא [29]?
אי נמי שאני אברהם, דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו; [30]
אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה, דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם:
היו במצרים - ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל [וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם];
היו במדבר - ישיבה עמהם, שנאמר (במדבר יא טז) [וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה] אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ];
אברהם אבינו - זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים [וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל];
יצחק אבינו - זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כז א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק [וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי];
יעקב אבינו - זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית מח י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן [לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם];
אליעזר עבד אברהם - זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ [הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי];
הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ - אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו;
(בראשית טו ב) [וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אלקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי] הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר - אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה [31] מתורתו של רבו לאחרים.
אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי;
אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות [32]?
הא איכא נמי מילה!
ואימא שבע מצות ומילה?
אמר ליה: אם כן, מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי למה לי?
אמר רבא, ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין [33], שנאמר וְתוֹרֹתָי: אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
מתיא בן שמואל אומר [האיר פני כל המזרח עד שבחברון] והוא אומר הן:
מאן אמר הן? אילימא הך דקאי אאיגרא הוא חלים, והוא מפשר [34]? אלא הך דקאי אארעא? מנא ידע?
איבעית אימא הך דקאי אארעא, ואיבעית אימא: הך דקאי אאיגרא:
איבעית אימא הך דקאי אאיגרא - אמר איהו [35] "האיר פני כל המזרח" ואמר ליה הך דקאי אארעא "עד שבחברון" [36]? ואמר ליה איהו "הן";
ואיבעית אימא: הך דקאי אארעא [37] אמר איהו [38] "האיר פני כל המזרח?" [39] ואמר ליה "עד שבחברון" [40], ואמר ליה "הן [41]" [42],
ולמה הוצרכו לכך [שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה הורידו כהן גדול לבית הטבילה]:
ומי מיחליף [43]?: והתניא: 'רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה [44]: תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל [45], תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן.'
תנא דבי רבי ישמעאל: יום המעונן היה, ומפציע לכאן ולכאן [46];
אמר רב פפא: שמע מינה [47]: יומא דעיבא - כוליה שמשא [48].
למאי נפקא מינה?
לשטוחי עורות [49];
אי נמי לכדדרש רבא: אשה לא תלוש [50] לא בחמה ולא בחמי חמה.
אמר רב נחמן: זוהמא דשימשא [51] קשי משימשא; וסימניך: דנא דחלא [כלי של חומץ] [52]; שברירי דשימשא [53] קשו משימשא [54]; וסימניך דילפא [55];
הערות
[עריכה]- ^ לא גרסינן לכוליה הך גירסא דאיברים ודתרומת הדשן הכא, דהא מנינן להו לגבי פלוגתייהו דרב ולוי בעבודה שאין אחריה עבודה, ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל דלישנא קמא דרבי זירא - הדר וגרסינהו בלישנא בתרא; והכי גרסינן: יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר אלא אי איתמר כו'
- ^ דשלים ליה סידור
- ^ למימרא דעבודה תמה בעי פייס כו' עד משום מעשה שהיה לא גרסינן
- ^ דסידור גזירין - עבודה תמה היא, כרבי יוחנן ודלא כרב ולוי, דלא מנו לה בעבודה שזר חייב עליה, משום דיש אחריה סידור איברים
- ^ אלמא עבודת לילה היא
- ^ והוא גמר סידור מערכה וסידור האיברים שהוא עבודת יום - תחילת עבודה אחרת היא, ולא גמר סידור המערכה היא;
- ^ הוא הסגן
- ^ על החומה או על הגג
- ^ שחיטת התמיד, כלומר: אם האיר המזרח, שהשחיטה פסולה בלילה, כדכתיב (ויקרא יט ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם
- ^ זה שעלה לגג
- ^ ברקאי - לשון צוהר, כמו לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק (יחזקאל כא טו) הֵאִירוּ בְרָקִים (תהלים עז יט)
- ^ עד שנראה הצוהר עד חברון
- ^ מפרש בגמרא
- ^ לעלות לגג ולראות
- ^ צמח תואר הלבנה סמוך לשחרית
- ^ וחישבו
- ^ כשהבינו שנשחט בלילה
- ^ מפרש לה בגמרא
- ^ נקבים הגדולים, ולשון מיסך - כמו אילן המיסך על הארץ (נזיר נד ב), לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו, וכן בשאול כתיב (שמואל א כד ג) וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו
- ^ מן הכיור
- ^ האיר יותר מברק
- ^ האי יצאו איש למלאכתו - לאו על הפועלים קאי, אלא בעל הבית שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור
- ^ תפלת הערב שלו
- ^ חומות הפונות למזרח, שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן, ובתחילת שבע שעות, שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם - אינה עושה עמוד, אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו, ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת; מההיא שעתא נוטים צללי ערב, וקרוי 'ערב'
- ^ באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם?
- ^ הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו, וצריך לצלותן מבעוד יום, ואמרינן התם: מוקמינן ליה אדיניה, מכי ינטו צללי ערב, וקתני: 'נשחט התמיד בשש ומחצה'
- ^ ואי מכי משחרי כותלי מיקרי 'בין הערבים'
- ^ דהיינו מתחלת שבע
- ^ לא הוו זקופים בצמצום: לפי שהחומה היתה רחבה מלמטה, והולכת ומתקצרת ועולה, ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב
- ^ איצטגנינות - להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות, דהכי תניא בבבא בתרא (טז,ב) וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד א) - איצטגנינות גדולה היתה בלבו, וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות
- ^ נוטריקון של 'ד-משק'
- ^ שנצטוו לשאר כל בני נח, אבל תורה לא נתנה לו
- ^ שאינו הלכה למשה מסיני, אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן
- ^ פותר החלום, כלומר: הוא שואל הוא משיב
- ^ זה שעל הגג
- ^ שאילה היא
- ^ אמר "הן"; כיצד? -
- ^ הא דקאי אארעא
- ^ בלשון שאילה
- ^ וזה אומר לו: עד שבחברון האיר
- ^ כך אני שואל
- ^ ומצינו בתלמוד ירושלמי (פרק שלישי הלכה ראשונה): כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון
- ^ צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה
- ^ עלות השחר
- ^ שנבקע ונראה כתמר זקוף, לשון וְתִימֲרוֹת עָשָׁן (יואל ג ג) על שם שזוקף ועולה
- ^ יום המעונן = הרקיע קשור בעבים, ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה, בין עב לעב
- ^ מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה
- ^ אפילו במקום צל, שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות, שהעבים עומדים בפניה, והיא מתפשטת עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן
- ^ לייבש
- ^ בפסח
- ^ אותו חום של יום המעונן
- ^ שפיה סתום יפה, שלא יצא ריחו ויחלוש; וכשאתה נוקב נקב קטן - יוצא שם ריח חזק מאד; כך יום המעונן: מתוך שהחמה מכוסה, וחום שלה כבוש - נוקבת בכח דרך נקב העבים
- ^ סַּנְוֵרִים (בראשית יט יא) מתרגמינן 'שברירי': שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים, הנותן עיניו כנגד הנקב
- ^ קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר
- ^ קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים