ביאור:ספרי במדבר/נשא/ו
- פרשת נשא ה - פיסקה א-כא
- פרשת נשא ו - פיסקה כב-מג
- פרשת נשא ז - פיסקה מד-נח
- פרשת בהעלותך ח - פיסקה נט-סג
- פרשת בהעלותך ט - פיסקה סד-עא
- פרשת בהעלותך י - פיסקה עב-פד
- פרשת בהעלותך יא - פיסקה פה-צח
- פרשת בהעלותך יב - פיסקה צט-קו
- פרשת שלח טו - פיסקה קז-קטו
- פרשת קרח יח - פיסקה קטז-קכב
- פרשת חקת יט - פיסקה קכג-קל
- פרשת בלק כה - פיסקה קלא
- פרשת פינחס כו - פיסקה קלב
- פרשת פינחס כז - פיסקה קלג-קמא
- פרשת פינחס כח - פיסקה קמב-קמט
- פרשת פינחס כט - פיסקה קנ-קנב
- פרשת מטות ל - פיסקה קנג-קנו
- פרשת מטות לא - פיסקה קנז-קנח
- פרשת מסעי לה - פיסקה קנט-קסא
ספרי במדבר לפרשת נשא פרק ו
[עריכה]פיסקה כב
[עריכה]על במדבר ו א-ב
ראו נזיר ב ד: הנזירות, בניגוד לשאר הנדרים - מגיעה כחבילה על כל מרכיביה, ואין לנזיר זכות לבחור על אילו מהאיסורים הוא נודר ולכמה זמן. ארכה של נזירות הוא לפחות 30 ימים. |
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו א-ב),
למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו" (במדבר ל ג)
שאם נדר יום אחד - אסור יום אחד; שנים - אסור שנים; מאותו המין שנדר - מאותו המין אסור
שומעני אף בנזירות כן? ת"ל "דבר אל בני ישראל", שאם נזר יום אחד או שעה אחת
אסור שלשים יום, ואסור לשתות יין וליטמא למתים, ואסור בתגלחת. לכך נאמרה פרשה זו.
לכהנים זכרים, קטנים וגדולים - אסור להיטמא למת, כי הם מחוייבים לשמור על טהרה לצורכי עבודת המקדש. למרות שגם נזיר אסור בכך – כאן האיסור חל על גדולים וגדולות, ואילו לגבי הקטנים – הנזירות לא חלה כלל! |
"איש או אשה" - לעשות נשים כאנשים
שהיה בדין: מה אם במקום שעשה קטנים כגדולים - לא עשה נשים כאנשים
כאן, שלא עשה קטנים כגדולים, אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים?
ת"ל "איש או אשה", לעשות נשים כאנשים.
"איש או אשה" - להוציא את הקטנים
שהיה בדין: ומה אם במקום שלא עשה נשים כאנשים - עשה קטנים כגדולים
כאן, שעשה נשים כאנשים, אינו דין שנעשה קטנים כגדולים?
ת"ל "איש או אשה" - להוציא את הקטנים
אם כן, למה נאמר "כי יפליא"? להביא את מי שיודע להפלות
מיכן אמרו בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין.
הקשר של הנזירות לנדרים מתבטא גם בכך שהיא וולונטארית ואינה חלה באונס. |
"כי יפליא" – לרצונו, ולא אנוס. או אפילו אנוס? הרי אתה דן
נאמר כאן הפלאה ונאמר להלן הפלאה (ויקרא כב כא). מה הפלאה האמורה להלן - בנדר ובנדבה
אף הפלאה האמורה כאן - בנדר ובנדבה. מכאן אמרו מרצונו ולא אנוס.
הפלאת נזירות היא כנדבת קרבן, וכמוה היא וולונטארית; אבל הנזיר מזכיר לשון נזירות בנדרו, ולכן יתכן נדר מן היין או מן התגלחת שאינו נזירות – אם לא הזכיר לשון נזירות בנדרו. |
"כי יפליא לנדור נדר", או אפי' נדר בקרבן, יהיה נזיר? ת"ל "נזיר", עד שידור בנדרו של נזיר:
הביטוי 'להזיר' מתפרש על כינויי נזירות ואין אדם מחייב את חברו בנזירות, בניגוד לדברי ר' יהושע בן קרחה לקמן. |
"להזיר", יכול אפילו יזיר את אחרים? ת"ל "נזיר", את עצמו הוא מזיר, ואין מזיר את אחרים
אם כן למה נאמר "נדר נזיר להזיר"? לעשות כינוי נזירות כנזירות, אף בנדרים כיוצא בהם
מה בנדרים, עובר על "בל יחל" ועל "בל תאחר" - אף בנזירות כיוצא בהם.
מה בנדרים, האב מפר נדרי בתו והאיש מיפר נדרי אשתו - אף בנזירות כיוצא בהם
ר' יהושע בן קרחה אומר: "להזיר" - אף את אחרים.
"להזיר לה'", המצוה להנזר לשם
שמעון התנגד בדרך כלל לנזירות, כי בדרך כלל לא היתה לשמה ולשם שמים; אבל המקרה הנדון יצא מן הכלל, ראו גם תוספתא נזיר ד ו. הרועה מהדרום כמעט נפל לחטאו של נרקיסוס ההלניסטי, והנזירות הצילה אותו. לתיאורו השוו שמואל א טז יב ושיר השירים ה יא. |
כשבא אחד מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים, נמתי לו: מה ראית להשחית שער נאה?
ונם לי: רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי
פחז לבי עלי, בקש להעבירני מן העולם
נמתי לו: רשע, הרי אתה מתגאה בשאינו שלך! של עפר ושל רמה ושל תולעת הוא!
הריני מגלחך לשמים!
מיד מכתי את ראשי ונשקתיו על ראשו
נמתי לו: כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום,
ועליך נתקיים "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'"
פיסקה כג
[עריכה]על במדבר ו ג
אונן אסור באכילת ובשתיית יין של מע"ש (ראו תוספתא שביעית ז ז); אבל מהתורה אין עליו איסור לאכול בשר ולשתות יין רשות (חולין). הנזיר אינו מוגבל באכילת בשר, אלא דווקא בשתיית יין. הדרשה מנסה להבחין - בעקבות דיני האונן - בין יין רשות ליין מצווה, ולהתיר לנזיר לשתות יין מצווה. מנסה לדחות את הנסיון מדיני יין נסך, החלים דווקא על יין ולא על ענבים ופסולת שלהם, ואין בהם הבחנה בין יין מצווה ליין רשות (ראו ע"ז ד ח). אבל הדחיה נדחית כי עובד ע"ז חמור, שהרי הוא נדון למוות כעבריין – בניגוד לנזיר, שנזירותו היא וולונטארית. |
שהיה בדין: הואיל ואונן אסור בשתיית יין ונזיר אסור בשתיית יין
אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות - אף נזיר לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות
ק"ו: ומה אם אונן, שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, לא עשה בו יין מצוה כיין רשות
נזיר, שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות?
הרי העובד יוכיח, שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, ועשה בו יין מצוה כיין רשות
והוא יוכיח לנזיר, שאף על פי שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה - נעשה בו יין מצוה כיין רשות
ועוד ק"ו: מה אם עובד, עובד ע"ז שלא עשה בו פסולת האוכל כאוכל, אכילה כשתייה, ואכילת ענבים כשתיית יין
עשה בו יין מצוה כיין רשות
נזיר, שעשה בו פסולת האוכל כאוכל, אכילה כשתייה, ואכילת ענבים כשתיית יין
אינו דין שנעשה בו יין מצוה כיין רשות?
לא: אם אמרת בעובד, שענש בו מיתה - לפיכך עשה בו יין מצוה כיין רשות
תאמר בנזיר, שלא ענש בו מיתה; הואיל ולא ענש בו מיתה - לפיכך לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות!
ת"ל "מיין ושכר יזיר", לעשות יין מצוה כיין רשות!
ניסוח אחר לאותה דרשה: ר' יוסי מעלה אפשרות להתיר לנזיר שתיית יין מצווה בסעודת מעשר שני, ודוחה אותה בגלל הפסוק הנדרש, הכולל איסור שתיית יין לנזיר בלי יוצא מן הכלל. |
לפי שהוא אומר "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם
מעשר דגנך תירשך ויצהרך" (דברים יד כג), אף הנזיר במשמע
ומה אני מקיים "מיין ושכר יזיר"? בשאר כל היינין, חוץ מיין מצוה
או אף ביין מצוה, ומה אני מקיים "ואכלת לפני ה' אלהיך"? בשאר כל אדם, חוץ מן הנזיר
או אף בנזיר? ת"ל "מיין ושכר יזיר", לעשות יין מצוה כיין רשות
ר' אליעזר משווה את איסור השתיה לנזיר לאיסור הטומאה שלו: איסור הטומאה פוקע במקרים מסויימים, כגון מת מצווה, אבל איסור השתיה הוא טוטאלי, כמו שראינו בשתי הדרשות הקודמות; וראו נזיר ו ה, "חומר ביוצא מן הגפן" וכו'. |
שהיה בדין: הואיל ואסור בטומאה ואסור ביין
אם למדתי לטומאה, שלא עשה בה מת מצוה כמת רשות - אף היין, לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות?
ת"ל "מיין ושכר יזיר", לעשות יין מצוה כיין רשות.
דרשה מבית מדרשו של ר' ישמעאל, הטוענת שהתורה כפלה את אותו תוכן במילים שונות. |
כיוצא בו אתה אומר: שחיטה היא זביחה, וזביחה היא שחיטה; קמיצה היא הרמה, הרמה היא קמיצה
עמוקה היא שפלה, שפלה היא עמוקה; אות הוא מופת, מופת הוא אות
אלא שדברה תורה שתי לשונות, אף כאן אתה אומר "מיין ושכר יזיר". והרי יין הוא שכר, ושכר הוא יין?
אלא שתי לשונות דברה תורה
הבחנה בין יין לשיכר: ליין נוספו מים ונמזגו בו, ואילו השיכר הוא יין חי, שרק הוא היה כשר לניסוך על המזבח, ראו תוספתא מנחות ט ב, "בוצרין אותן ודורכים אותן מיד" וכו'. |
אתה אומר יין זה מזוג, שכר זה חי; או אינו אלא יין זה חי, ושכר זה מזוג?
ת"ל "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה'" (במדבר כח ז)
חי אתה מנסך, ואי אתה מנסך מזוג! הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון
יין זה מזוג, שכר זה חי.
ראו גם ספרא אמור פרשה ד, א. |
ואומר "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור הענבים שמבצירתם יש לפרוש מכונים 'ענבי נזירך'" (ויקרא כה ה)
ואומר "המה באו בעל פעור וינזרו לבושת" (הושע ט י)
ואומר "האבכה בחודש החמישי הנזר אצום, אתרחק ממאכלים" (זכריה ז ג)
הא אין נזירה בכל מקום אלא פרישה:
"יזיר" שומע אני מסחורתו ומרפואתו? ת"ל "לא ישתה". מותר הוא בסחורתו וברפואתו.
בדיני יין נסך מקלים באיסור על חומץ, (ראו תוספתא ע"ז ח ה, שמתירים לשלוח חומץ בידי גוי), אבל דיני הנזיר מחמירים בעניין זה – למרות שהנזירות אינה מצווה אלא היא וולונטארית, דין החומץ כדין היין. |
שהיה בדין: הואיל ועובד אסור בשתיית יין ונזיר אסור בשתיית יין
אם למדתי לעובד, שלא עשה בו חומץ כיין - אף נזיר לא נעשה בו חומץ כיין
ועוד ק"ו: ומה אם עובד עובד ע"ז שענש בו מיתה, לא עשה בו חומץ כיין
נזיר שלא ענש בו מיתה, אינו דין שלא נעשה בו חומץ כיין?
ת"ל "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה", מגיד שעשה בו חומץ כיין
וכשם שעשה בו יין מצוה כיין רשות - כך נעשה בו חומץ מצוה חומץ של מעשר שני כחומץ רשות.
"משרת ענבים" היא מים שהגיע אליהם טעם של ענבים ע"י השריה. כך גם באיסורים אחרים, ראו למשל ערלה ב ז. איסור היין שעל הנזיר הוא קל יחסית לאיסורים אחרים, ולכן ניתן ללמוד ממנו עליהם בקל וחומר. |
והרי כבר נאמר "מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה",
ומה ת"ל "וכל משרת ענבים לא ישתה"? מגיד שאם שרה ענבים במים, שהם בנותן טעם
ומיכן אתה דן לכל איסורים שבתורה:
ומה אם היוצא מן הגפן, שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש לו היתר לאחר איסור
עשה בו טעם כעיקר
שאר איסורים שבתורה, שאיסורם איסור עולם, ואיסורם איסור הנאה, ואין להם היתר אחר איסורם
אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר?
ניתן ללמוד את איסור הענבים לנזיר בקל וחומר, אבל כיוון שאין עונשים מן הדין נאמר הדבר במפורש. |
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין! ת"ל "וענבים", ללמדך שאין עונשין מן הדין.
הפירוט של 'לחים ויבשים' נדרש לרבות, שהרי אינו ממעט, ונראה מיותר. הדרשה לומדת ממנו את איסור אכילת ענבי בוסר. וראו דעת ר' יוסי בערלה א ז, שאוסר את הסמדר. |
כשהוא אומר "ויבשים", הרי יבשים אמורים. הא מה ת"ל "לחים"? להביא את הבוסר
שהיה בדין: הואיל וחייב ביין וחייב בענבים, מה יין פרי גמור - אף ענבים פרי גמור בשל!
ת"ל "לחים", להביא את הבוסר
אילו היה כתוב 'וענבים ויבשים' היה איסי מסיק שהאיסור חל על ענבים, שהם לחים - ופירות יבשים. כיוון שמפורש 'וענבים לחים ויבשים' הוא קובע שמדובר דווקא בענבים יבשים, כלומר בצימוקים. |
כשהוא אומר "לחים ויבשים", במה ענין מדבר? ביוצא מן הגפן!
פיסקה כד
[עריכה]על במדבר ו ד
"כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו ד),
ראו נזיר ו א. איסור האכילה של הנזיר הוא חלש, יחסית כי הוא מוגבל לתקופת הנזירות, והוא חל רק על אכילה או שתיה (לדעת ר' עקיבא אכילה ושתיה מצטרפים לכזית); ובכל זאת החרצנים וכו' מצטרפים זה עם זה; קל וחומר לאיסורים חמורים יותר. |
ומיכן אתה דן לכל איסורים שבתורה:
ומה אם היוצא מן הגפן, שאין איסוריו איסור עולם, ואין איסוריו איסור הנאה, ויש היתר לאחר איסורו
הרי הם מצטרפין זה עם זה בכזית
שאר איסורים שבתורה, שאיסורם איסור עולם, ואיסורם איסור הנאה, ואין להם היתר לאחר איסורם
דין הוא שיצטרפו זה עם זה בכזית.
אין על הנזיר איסור לאכול חלקקים מהגפן שאינם פרי או פסולת פרי; ר' אליעזר מחמיר בעניין זה. |
מה הפרט מפורש, פרי ופסולת פרי - אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי
ולהוציא את העלין ואת הלולבין, שאינן פרי ופסולת פרי
ר' אליעזר אומר "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין" אף העלים והלולבים במשמע.
איסור נפרד הוא אכילת חרצנים וזג, אפילו כשהם פחות משיעור כזית; וראו נזיר ו ב. ר' יהודה כדעת תרגום השבעים, ודורש 'חרצנים'-חיצונים. במשנה הנ"ל הגרסא היא בדברי ר' אלעזר "שני חרצנים וזגן", ובדברי ר' יוסי "שלא תטעה: כזוגין" וכו'; כלומר שניהם חולקים על ר' יהודה, ומעדיפים לקרוא "זג"-זוג; ולזג אחד יש לפחות שני חרצנים; אבל לפי גרסת הספרי נראה שהם מסכימים עימו. |
אלו הם החרצנים ואלו הם הזגין? החרצנים אלו החיצונים והזגים אלו הפנימים, דברי ר' יהודה,
ר' יוסי אומר: שלא תטעה בזוגים של בהמה, החיצון זג והפנימי עינבל.
אכילת חרצנים וזגים היא אכילת צער, כי אינם ראויים לאכילה; והשוו תוספתא יומא ד ג, שאינו חייב על אכילה כזאת ביום כיפור. אמנם היקף האיסור על הנזיר קטן יותר וכולל רק את פרי הגפן, אבל הוא כולל גם דברים שאינם ראויים למאכל. |
שהיה בדין: ומה אם יום הכפורים, חמור, פטר בו אכילת צער; נזיר, הקל, אינו דין שיפטור בו אכילת צער?
ת"ל "מחרצנים ועד זג לא יאכל" מגיד שלא פטר בו אכילת צער.
"מחרצנים ועד זג", למה נאמר? לפי שהוא אומר "מכל אשר יעשה מגפן היין" - כלל
המבנה בפסוק הוא פרט (פס' ג), כלל ופרט (פס' ד). אלמלא הפרוט של חרצנים וזגים היה לפנינו פרט וכלל, ואז 'נעשה הכלל מוסף על הפרט'; אבל מה מוסיפים לא היינו יודעים, ולכן פירטו כאן את החרצנים והזגים – פסולת פרי. |
כלל ופרט צריך להיות פרט וכלל - אין בכלל אלא מה שבפרט
מה הפרט מפורש, פרי ופסולת פרי - אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי
להביא את החרצנים ואת הזגים, שהם פרי ופסולת פרי
או מה הפרט מפורש פרי גמור, אף אין לי אלא פרי גמור?
אמרת וכי איזהו פרי גמור שלא אמרו? הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון
מה הפרט מפורש, פרי ופסולת פרי - אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי
להביא את החרצנים ואת הזגים, שהם פרי ופסולת פרי
אם זכיתי מן הדין, מה ת"ל "מחרצנים ועד זג לא יאכל"?
אלא ללמדך: כלל שאתה מוסיף על הפרט,
אי אתה יכול לדונו כעין הפרט להוציאו מן הכלל
עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר.
ראו נזיר ו ט: סיום הנזירות ואיסוריה הוא רק לאחר הטקס במקדש, ואינו תלוי רק בזמן. לכן יתכן שאיסורי הנזירות חלים גם אחרי ימי הנזירות עצמם. |
שיכול לא יהיה חייב, אלא עד שישלים את נזירותו?
ת"ל "ואחר ישתה הנזיר יין" (במדבר ו כ) – אחר כל המעשים, דברי ר' אליעזר
פיסקה כה
[עריכה]על במדבר ו ה
"כל ימי נדר נזרו" (במדבר ו ה),
הפסוק עוסק באיסור התגלחת, ולא באיסור הגפן. |
"כל ימי נדר נזרו", נדרו תלוי בנזירותו, ולא נזירותו תלויה בנדרו:
"תער לא יעבור על ראשו" - לעשות המגלח כמתגלח:
"תער לא יעבור על ראשו", אין לי אלא תער.
תלש, סיפסף וסיפר, מנין שהוא לוקה את הארבעים?
ת"ל: "קדוש יהיה", מכל מקום, דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: בתער הכתוב מדבר
הא אם תלש וסיפסף וסיפר - אינו לוקה את הארבעים.
ראו נזיר ג א. כדי לצאת ידי חובת נזיר יש לשמור לפחות על 30 יום, כאשר בדיעבד גם 29 יום ושעה מספיקים, אבל אם פירש פרק זמן אחר, מעל 30 יום – חייב לעמוד במה שפירש. |
מנין אתה אומר שאם אמר "הריני נזיר" סתם
מגלח יום שלשים ואחד, ואם גילח יום שלשים – יצא?
ת"ל: "עד מלאות הימים אשר יזיר לה'", וכבר מלאו ימי נזירותו
או אפילו אמר "הריני נזיר מאה ימים", אם גילח ביום שלשים ואחד יצא?
ת"ל: "עד מלאות הימים" ועדיין לא מלאו ימי נזירותו
אין לי אלא מי שיש לו הפסק לנזירותו
נזיר עולם מנין? ת"ל "כל ימי נזרו קדוש הוא" (במדבר ו ח),
להביא את נזיר עולם.
דרשה נוספת העוסקת בכפילות של פס' ה ופס' ח: הראשון מלמד על קדושת השיער (שאסור לגלחו) והשני על קדושת הגוף (שאסור להיטמא). |
אתה אומר זו קדושת שער, או אינו אלא קדושת הגוף?
כשהוא אומר "קדוש הוא לה'" הרי קדושת הגוף אמור
הא מה ת"ל "קדוש יהיה"? זו קדושת שער.
שער הנזיר אסור בשימוש, ואם נארג ממנו בבגד – יש לשרוף את הבגד, ראו ערלה ג ג. אותו דין חל אפילו אם הנזיר נאנס להתגלח, כשמשון בשעתו, ראו נזיר ו ג. אבל במקרה כזה אין הנזיר חייב, כמובן. |
אין לי אלא המגלח כמצוותו, ששערו אסור ואוסר
גלחוהו ליסטים מנין? ת"ל "קדוש יהיה" מכל מקום.
אין לי אלא מי שיש לו שער, שתנהוג בו קדושת שער צריך להיות קדושת הגוף
מי שאין לו שער מנין? ת"ל "קדוש יהיה" - מ"מ, דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר "כי נזר אלהיו על ראשו" (במדבר ו ז)
בין שיש לו שער בין שאין לו שער
הא מה ת"ל "קדוש יהיה"? – לענין שאמרנו. שגם שיער שגולח ע"י ליסטים הוא קדוש.
הנזיר שהוא מצורע חייב לגלח את שערו אם נרפא, אפילו אם הדבר יחייב אותו לסתור את הנזירות ולהתחילה מחדש. וראו נזיר ח ב. |
לפי שהוא אומר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו
את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" (ויקרא יד ט), אף הנזיר במשמע
ומה אני מקיים "גדל פרע שער ראשו"? בשאר כל הנזירים, חוץ מן המנוגע
או אף על פי מנוגע, ומה אני מקיים "יגלח את כל שערו"?
בשאר כל המנוגעים חוץ מן הנזיר; או אף הנזיר?
ת"ל: יגלח, אף על פי נזיר.
הנזיר והמצורע אינם מתגלחים אלא מגדלים את שערם. הביטוי "פרע" הוא גידול ואי תגלחת, ואינו בהכרח איסור על סידור השער או סירוקו. |
לפי שהוא אומר "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג מה)
פרוע - יגדל פרע. אתה אומר פרוע יגדל פרע, או אינו אלא פרוע כמשמעו?
הרי אתה דן: נאמר כאן "פרוע" ונאמר להלן "פרוע"
מה פרוע האמור להלן בנזיר גידול שער - אף פרוע האמור כאן במצורע גידול שער.
ראו בסוף פיסקה כד לעיל, וכן נזיר ו ט. סיום הנזירות הוא דווקא בטקס הקרבן ואינו תלוי רק בהשלמת הזמן. |
או לא יהיה חייב אלא עד שישלים נזירותו? - הרי אתה דן
הואיל ואסור ביין ובשכר ואסור בתגלחת
אם למדתי על היין, שעשה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
אף תגלחת, נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן
ועוד ק"ו: מה היין, שאינו סותר
עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
תגלחת, שהיא סותרת,
אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן?
לא: אם אמרת ביין, שלא הותר מכללו
לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
תאמר בתגלחת, שהותרה מכללה
לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
הרי טומאה תוכיח, שהותרה מכללה
ועשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
והיא תוכיח לתגלחת, שאעפ"י שהותרה מכללה
נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
לא: אם אמרת בטומאה שהיא סותרת את הכל
לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
תאמר בתגלחת, שאינה סותרת את הכל
לפיכך לא נעשה בה ימים של אחר הנזירות כימים שבתוך הנזירות עד הבאת קרבן
לא זכיתי מן הדין, ת"ל "ואחר ישתה הנזיר יין"
וכי הנזיר שותה יין? אלא מופנה המילה מפונה ואינה כפשטה אלא יש לדרוש אותה לדין, להקיש גזירה שוה
נאמר כאן "נזיר" ונאמר להלן "נזיר"
מה נזיר האמור להלן, עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
אף נזיר האמור כאן, נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן.
מלאות הימים – צריך שיהיה ניכר ששער ראשו פרוע וגדל בלי שיתגלח, והדבר אינו ניכר בפחות מחודש; לכן אין נזירות לתקופה קצרה מחודש; אבל כל תקופה מעל חודש אפשרית; וראו נזיר א ג. |
שאם אמר "הריני נזיר" סתם - קורא אני עליו "עד מלאות הימים"
שומע אני מיעוט ימים שנים? ת"ל "גדל פרע שער ראשו"
כמה הוא גדול פרע? אין פחות משלשים יום
אבל מחודש ולמעלה - או חודש ויום אחד או חודש ושני ימים
פיסקה כו
[עריכה]על במדבר ו ו-ז
השוו לתחילת פיסקה כה: כותרת לדרשות הבאות. |
"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא" (במדבר ו ו),
הרי הכתוב משיאו מכלל תגלחת ובא לו ללמד על הטומאה.
השוו מכילתא פסחא ט, שהביטוי "כל נפש" כולל לכאורה גם נפשות בהמה. |
"על נפש מת לא יבוא", שומע אני נפשות בהמה במשמע
ת"ל: "לאביו ולאמו" (במדבר ו ז), במה ענין מדבר? בנפשות אדם
ר' ישמעאל אומר: אינו צריך, שכבר נאמר "לא יבא",
בנפשות המטמאות בביאה בכניסה לאוהל הכתוב מדבר. אלו הם? אלו נפשות אדם
הדרשה "לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצווה" חוזרת בדרשות הבאות כפזמון חוזר. וראו נזיר ז א, גם שם משווים את הנזיר לכהן גדול, ושם חולקים מי משניהם קדוש יותר, באותם נימוקים כמו בנסיון ללמוד קל וחומר דלהלן. הנזיר קדוש כמו הכהן הגדול, או כמעט כמוהו! |
ומה ת"ל "לאביו ולאמו... לא יטמא"? לאביו ולאמו אינו מטמא
אבל מטמא הוא למת מצוה! הא, עד שלא יאמר יש לי בדין
הואיל וכהן גדול בל יטמא לקרובים, ונזיר בל יטמא לקרובים
אם למדתי לכהן גדול שמטמא למת מצוה - אף נזיר מטמא למת מצוה
ועוד קל וחומר: ומה כהן גדול, שקדושתו קדושת עולם, הרי הוא מטמא למת מצוה
נזיר, שקדושתו קדושת שעה, אינו דין שיטמא למת מצוה?
לא: אם אמרת בכהן גדול, שאינו מביא קרבן על טומאתו - לפיכך מטמא למת מצוה
תאמר בנזיר, שמביא קרבן על טומאתו - לפיכך לא יטמא למת מצוה!
ת"ל: "לאביו ולאמו... לא יטמא": לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה
מכהן הדיוט לומדים שההיטמאות לקרובים עדיפה על פני היטמאות למתים שאינם קרובי משפחה. מכאן שנזיר אינו מיטמא אלא למת מצווה. |
או "לאביו ולאמו... לא יטמא", אבל מטמא הוא לשאר מתים?
אמרת קל וחומר: ומה כהן הדיוט, שמטמא הוא לקרובים - אין מטמא לשאר מתים
נזיר, שאין מטמא לקרובים, אינו דין שלא יטמא לשאר מתים?
הא מה ת"ל "לאביו ולאמו... לא יטמא"? לאביו ולאמו אינו מטמא
אבל מטמא הוא למת מצוה
על כהן גדול נאמר (ויקרא כא יא): "ועל כל נפשות מת לא יבוא", בדומה לביטוי בנזיר "על נפש מת לא יבוא". אבל אלמלא פירט לנו הפסוק את רשימת הקרובים היינו משווים את קדושת הנזיר לקדושת כהן הדיוט, שגם בו נאמר "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א). פירוט הקרובים שאפילו אליהם אין הנזיר נטמא מלמד שקדושתו קרובה לזו של הכהן הגדול, ועולה על זאת של כהן הדיוט. |
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: נאמר כלל בכהן גדול ונאמר כלל בנזיר
מה כלל האמור בכהן גדול - בל יטמא לקרובים
אף כלל האמור בנזיר - בל יטמא לקרובים!
אתה דן מכהן גדול ואני אדון מכהן הדיוט
נאמר כלל בכהן הדיוט ונאמר כלל בנזיר
מה כלל האמור בכהן הדיוט - הרי הוא מטמא לקרובים
אף כלל האמור בנזיר - הרי הוא מטמא לקרובים!
אתה דן מכהן גדול ואני אדון מכהן הדיוט
ת"ל: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו, לא יטמא להם במותם"
ר' עקיבא אינו דורש מפירוט הקרובים רק שנזיר קרוב יותר לכהן גדול, אלא גם על ארבעה מקרים שבהם אדם נטמא למת מצווה למרות שהדבר אסור בדרך כלל: כהן הדיוט, כהן גדול, נזיר ואדם שנמצא בדרכו לאכול את קרבן הפסח. |
ר' עקיבה אומר: אינו צריך
שהרי כבר נאמר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא"
אם היה כהן גדול - לאביו ולאמו אין מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה
אם היה נזיר - לאביו ולאמו אין מטמא, אבל מטמא למת מצוה
אם הלך לשחוט את פסחו - לאחיו אין מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה
אם היה כהן הדיוט - ולאחותו אין מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה
אבל לבנו ולבתו לא נאמר, שאף הקטנים ניזורים.
מותר לנזיר לטפל בקרוביו החיים, למרות שהם עלולים לטמא אותו, וראו נזיר ז ג; וכן מותר הדבר גם לכהן גדול; הדרשה מראה שאיסור הטומאה לאם מיותר, שהרי הוא נדרש בקל וחומר מהאיסור להיטמא לאב: כהן הדיוט נטמא לאחיו מהאב ולא לאחיו מהאם, ומכאן שקדושת הקשר עם אביו גדולה מזו של הקשר עם אמו, ואם כך מספיק היה לומר שלאביו אין כהן גדול נטמא; אזכור האם מפונה, אם כך, לדרשה אחרת – שיכול הכהן הגדול להיטמא לקרוביו בחייהם; וראו נזיר מח א. |
"לא יטמא להם במותם", במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא בניגעם ובזיבתם
אין לי אלא בנזיר, בכ"ג מנין? ת"ל: "לאמו" בכ"ג, שלא הייתי צריך
שכבר ק"ו הוא: ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא, לאחיו מאביו, אין כ"ג מטמא לאביו
מקום שאין כהן הדיוט מטמא, לאחיו מאמו - דין הוא שלא יהא כ"ג מטמא לאמו
אם זכיתי מן הדין, מה ת"ל "לאמו" בכ"ג? מופנה להקיש ולדון ג"ש
נאמר כאן "אמו" ונאמר להלן "אמו"
מה אמו האמור להלן, מטמא בניגעם ובזיבתם
אף אמו האמור כאן - מטמא בניגעם ובזיבתם:
אמנם אין הנזיר נטמא לקרוביו שמתו, אבל הוא מתאבל עליהם ככל אדם. בעניין הכהן הגדול ראו סנהדרין ב א. |
"לא יטמא להם במותם", במותם אין מטמא אבל עומד הוא בהספד ובשורה:
"כי נזר אלהיו על ראשו", בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, דברי רבי נתן
פיסקה כז
[עריכה]על במדבר ו ח
פס' ח נראה ככופל מה שנאמר בפס' ה. הדרשות לומדות שמדובר בקדושת הגוף, ולכן פס' ח נמצא בהקשר של איסורי הטומאה, וכן הן לומדות מכאן את הקדושה של נזיר עולם (ראו נזיר א ב), שחייב להישמר מאיסורי הנזירות בכל ימיו; וראו גם לעיל פיסקה כה. |
לפי שהוא אומר "עד מלאות הימים אשר יזיר לה'" (במדבר ו ה),
אין לי אלא מי שיש לו פסק לנזירותו. נזיר עולם מנין?
ת"ל: "כל ימי נזרו" - להביא נזיר עולם.
"קדוש הוא לה'" - זו קדושת הגוף
אתה אומר זו קדושת הגוף; או אינו אלא קדושת שער?
כשהוא אומר "קדוש יהיה" (במדבר ו ה) - הרי קדושת שער אמור
הא מה ת"ל "קדוש הוא לה'"? - זו קדושת הגוף!
פיסקה כח
[עריכה]על במדבר ו ט
הנזיר שנטמא בודאי, בין באונס בין בכוונה – מגלח תגלחת טומאה ומתחיל את הנזירות מחדש (ראו תוספתא נזיר ד ד), אבל אם נודע לאחר שגילח תגלחת טהרה שהיה טמא בטומאת התהום – אינו סותר את נזירותו, ראו נזיר ט ב. |
שהיה בדין: ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון בדין הסוטה עשה ספק כוודאי
כאן, שעשה אונס כרצון, אינו דין שנעשה ספק כוודאי?
ת"ל: "וכי ימות מת עליו" להוציא את הספק.
"בפתע" - להביא את האונס
שהיה בדין: ומה אם במקום שעשה ספק כוודאי לא עשה אונס כרצון
כאן, שלא עשה ספק כוודאי - אינו דין שלא נעשה אונס כרצון?
ת"ל: "בפתע" - להביא את האונס.
חובת הנזיר לגלח אם נטמא בשגגה נלמדת מהפסוק. לא ניתן ללמוד אותה מקל וחומר, כי אם נטמא במזיד - הנזיר לוקה, כי עבר על לאו במזיד; וכדי לחייב אותו גם בקרבנות תגלחת הטומאה יש צורך בפסוק נפרד. |
והדין נותן: ומה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג
כאן, שחייב את המזיד, אינו דין שנחייב את השוגג?
ומנין שחייב את המזיד? אמרת ק"ו
ומה שבועת הפקדון, שלא חייב את השוגג - חייב את המזיד
כאן, שחייב את השוגג, אינו דין שנחייב את המזיד?
לא: אם אמרת בשבועת הפקדון, שאינו לוקה - תאמר כאן, שלוקה?
הואיל ולוקה - לא יביא קרבן?
ת"ל: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו יא), דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: "בפתע" - זה שוגג; "פתאום" - זה אונס.
ראו נזיר ג ה.: אם נדר את הנזירות כשהיה טמא מתחילים למנות את הימים מהיום שבו נטהר, ואינו חייב קרבן על הזמן שהיה בטומאה, כי הנזירות עדיין לא חלה. |
הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן - ולפטור את שנזר בבית הקברות
שהיה בדין: מי שהיה טהור ונטמא - הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן
מי שהיה טמא מתחילתו - אינו דין שיהיה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן?
ת"ל: "וטמא ראש נזרו", במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר
הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן - ולפטור את שניזור בקבר.
שלוש סיטואציות שבהן יש מצוות גילוח: הקדשת הלוויים (ראו במדבר ז ו), טהרת המצורע (ראו ויקרא יד ח-ט) והפסקת או סיום הנזירות (המכונות 'תגלחת הטומאה' או 'תגלחת הטהרה' בהתאמה). בשתי הסיטואציות הראשונות המצווה היא להעביר תער על כל שערות הגוף, ולא רק בראש; אבל בטקסי התגלחת של הנזיר - מגלח רק את שער ראשו. |
שהיה בדין: הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן, ונזיר מגלח ומביא קרבן
אם למדתי למצורע שמגלח כל שערו - אף נזיר יגלח כל שערו
לא: אם אמרת במצורע, שמגלח תגלחת שנייה בתחילת טקס הטהרה ובסיומו לאחר שבעה ימים - לפיכך יגלח כל שערו
תאמר בנזיר, שאין מגלח תגלחת שנייה - לפיכך לא יגלח כל שערו
הרי לוים יוכיחו, שאין מגלחין תגלחת שנייה - ומגלחים כל שערן
והם יוכיחו לנזיר, שאע"פ שאין מגלח תגלחת שנייה - יגלח את כל שערו!
ת"ל: "וגלח ראשו": ראשו הוא מגלח, ואין מגלח כל שערו.
הדרשה מסבירה את הכפילות לכאורה "ביום טהרתו ביום השביעי": שני תנאים למצוות הגילוח: שבעה ימים לפחות מיום הטומאה – והזיית מי חטאת. |
אתה אומר ביום הזייתו בשביעי; או בשמיני?
ת"ל: "בשביעי". אי בשביעי, ואף על פי שלא הוזה?
ת"ל: "ביום טהרתו" - ביום הזייתו.
"השביעי", אין לי אלא שביעי. שמיני תשיעי ועשירי אם לא גילח עדיין מנין? ת"ל "יגלחנו".
אין הטקס חל בלי שגילח את שערו; וראו נזיר ו ו-ז: התגלחת הכרחית גם בתגלחת הטהרה, אבל בה חייב להביא את הקרבנות לפני הגילוח, ואילו בתגלחת הטומאה מגלח ואחר כך מביא את הקרבנות. |
אין לי אלא תגלחת טומאה. תגלחת טהרה מנין? ת"ל: "יגלחנו"
מיכן אמרו: תגלחת טומאה כיצד? מגלח ואח"כ מביא
ואם הביא ואח"כ גלח לא יצא!
פיסקה כט
[עריכה]על במדבר ו י
הבאת הקרבנות של תגלחת הטומאה היא ביום השמיני והלאה, ראו נזיר ו ו. הדרשה מנסה להוכיח שמותר לנזיר להביא את הקרבנות גם מאוחר יותר, שלא כמו במקרה של קרבן הפסח, המוגבל ליום מסויים (יד ניסן). |
אמרת ק"ו הוא: אם הסמוך לאסור מותר, הסמוך למותר, אינו דין שיהיה מותר?
והרי זמן אכילת פסח יוכיח, שהסמוך לאסור מותר, והסמוך למותר אסור! דווקא בי"ד ניסן; לא לפניו ולא אחריו
אף אתה אל תתמה על זה, שאף על פי שהסמוך לאסור מותר, והסמוך למותר יהיה אסור!
לא זכיתי - אדוננו מן הקריבים: קבע זמן לקריבים וקבע זמן למקריבים
מה זמן שנאמר בקריבים, הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה (ויקרא כב כז)
אף זמן שנאמר במקריבים, נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה!
ועוד ק"ו: ומה זמן שנאמר בקריבים, שריבה הכתוב את הפסולים, הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה
זמן שנאמר במקריבים, שמיעט הכתוב את הפסולין, אינו דין שנכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה?
לא: אם אמרת בזמן שנאמר בקריבים, שנוהג בכל הקריבין, לפיכך הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה
תאמר בזמן שנאמר במקריבים, שאין נוהג בכל המקריבין? רק בנזיר טמא לפיכך לא נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה!
לא זכיתי מן הדין, ת"ל: "שמיני". נאמר כאן שמיני ונאמר להלן שמיני
מה שמיני האמור להלן, הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה - אף שמיני האמור כאן, נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.
פיסקה ל
[עריכה]על במדבר ו יא
הכהן מחליט איזה משני העופות יהיה לחטאת ואיזה לעולה; אבל אם הבעלים (במקרה הנדון: הנזיר הטמא) רוצה - הוא רשאי להגדיר ולהחליט בעניין בעצמו (וכמובן עליו להודיע לכהן על החלטתו). ואכן, במקרה של קרבן היולדת מפורש בפסוק שהיא יכולה להחליט בעניין בעצמה. |
אין לי אלא הפרשה בכהן; הפרשה בבעלים מנין?
אמרת ק"ו הוא: אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו
מי שרשאי בהקדשתו, אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו?
וכן הוא אומר ביולדת: "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא יב ח)
יכול הכהן להחליט, ויכול הבעלים; אם הבעלים הביא שני עופות סתם – הקרבן מכונה 'קן סתומה'; ואם הבעלים החליט ואמר לכהן מי מהעופות עולה ומי חטאת – הקרבן מכונה 'קן מפורשה'; וראו מבוא למסכת קנים |
נמצינו למדים: קן סתומה - וקן מפורשה.
"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש",
ר' אלעזר מבקר את הנזירות ומביע התנגדות לאסקטיזם שהיה נפוץ בכת מדבר יהודה ובין הנוצרים; וראו גם בסיפור על שמעון הצדיק, לעיל פיסקה כב, ותוספתא נזיר ד ד. |
והלא דברים ק"ו: ומה אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה, ק"ו למצער נפשו על כל דבר!
ר' ישמעאל אומר: בנזיר טמא הכתוב מדבר, שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" - שנטמא למתים.
המעשה הקובע למניית ימי הנזירות החדשים לאחר תגלחת הטומאה תלוי בראשו של הנזיר, כלומר בגילוח ולא בהבאת הקרבן; וראו שר' ישמעאל חולק על כך בתחילת הפיסקה הבאה; וראו נזיר ז ב, ניסוח דו משמעי של המשנה. |
נמצינו למדים שמתחיל למנות מיום שגילח.
פיסקה לא
[עריכה]על במדבר ו יב
לדעת ת"ק אין הנזיר צריך לכפר, שהרי לא חטא בכך שנטמא, וראו גם לעיל פיסקה ל – ולכן אינו צריך לכפר על הטומאה; לדעת ר' ישמעאל, גם שם, הטומאה נחשבת כחטא למרות שאינה בהכרח באשמת הנזיר, ולכן האשם צריך לכפר. |
"והזיר לה' את ימי נזרו" (במדבר ו יב), כל אשמות שבתורה מעכבים את הכפרה - חוץ מזה
ר' ישמעאל אומר: אף זה מעכב, שנאמר "והזיר לה'": אימתי והזיר? בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם.
ראו נזיר ג ד. הדרשה נמצאת בין דעת ת"ק שם לבין דעת ר' אליעזר, וטוענת שסתירת הנזירות היא דווקא בתנאי שלאחר השלמת הנזירות נשארו עוד ימים אחדים. |
"והימים הראשונים יפלו", מי שיש לו אחרונים – סותר. מניין אם אמר 'הריני נזיר מאה ימים'
נטמא יום מאה חסר אחד - סותר את הכל?
ת"ל "והימים הראשונים יפלו", מי שיש לו אחרונים – סותר.
או אפילו נטמא ביום מאה, סותר את הכל? ת"ל "והימים הראשונים יפלו", מי שיש לו אחרונים – סותר!
או אפילו נטמא בתחילת מאה, סותר את הכל? ת"ל "והימים הראשונים יפלו", מי שיש לו ראשונים - סותר.
"כי טמא נזרו", הטומאה סותרת את הכל, ואין תגלחת סותרת את הכל.
אם למדתי לטומאה שסותרת את הכל, אף התגלחת תסתור את הכל?
ועוד ק"ו: אם טומאה, שלא עשה בה המטמא כמיטמא - הרי היא סותרת את הכל
תגלחת, שעשה בה המגלח כמתגלח - אינו דין שתסתור את הכל?
ת"ל "כי טמא נזרו", הטומאה סותרת את הכל - ואין התגלחת סותרת את הכל
כאן עוסקים בנזיר שהיה מצורע. המצורע מוסגר לשבעה ימים ואחריהם, אם אכן המשיכה הצרעת להתפשט – הוא 'מוחלט', והוא מטמא את הנוגע בו. כשהוא נרפא הוא מונה שבעה "ימי ספירה" ומביא קרבן ונטהר. שבעת הימים של ההסגר נחשבים כימי נזירות – ראו נזיר ז ג. אבל אם הוחלט כמצורע ואפילו "ימי הספירה" שלו – אינם נמנים כימי נזירות, אלא נחשבים כימי טומאה. |
אין לי אלא ימי טומאתו, שאין עולים לו מן המנין; ימי חליטה מנין?
ודין הוא: הואיל וימי טומאתו טעון תגלחת ומביא קרבן, וימי חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן
את למדתי לימי טומאתו, שאין עולים לו מן המנין - אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין!
לא: אם אמרת בימי טומאתו, שמבטל בהם את הקודמים, ימי הנזירות שלפני הטומאה לפיכך אין עולים לו מן המנין;
תאמר בימי חלוטו, שאין מבטל בהם את הקודמים - לפיכך יעלו לו מן המנין!
אמרת: ק"ו הוא: אם מי שנזור בקבר, ושערו ראוי לתגלחת נזירות - אין עולים לו מן המנין
הנוזר בקבר אינו מונה ימים לנזירותו ואינו חייב בתגלחת הטומאה אלא מתחיל למנות מהיום שנטהר; ראו נזיר ג ה. |
הוא הדין לימי ספרו, או כשם שאין ימי חלוטו עולים לו מן המנין כך ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין?
והדין נותן: הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב, וימי הסגירו מטמא משכב ומושב
אם למדתי לימי חלוטו, שאין עולים לו מן המנין - אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין!
לא: אם אמרת בימי חלוטו, שטעון הוא תגלחת ומביא קרבן - לפיכך אין עולים לו מן המנין
אם נגע הצרעת לא יגדל והנזיר יטוהר לאחר שבעת ימי ההסגר יהיה גם פטור מתגלחת ומקרבן. וראו גם תוספתא נזיר ה ד. |
מכאן אמרו: ימי חלוטו של מצורע וימי ספרו כיוצא בהם
אבל ימי הזב והזבה, וימי הסגירו של מצורע - הרי אלו עולים לו מן המנין.
כפי שראינו לעיל בפיסקאות כד-כה, נזיר שהשלים את ימי הנזירות אבל עדיין לא הביא את הקרבן חייב לשמור על איסורי היין והתגלחת. כאן מרחיבים את האיסורים ומוסיפים גם את איסור הטומאה; וראו נזיר ו ט. לעניין הקל וחומר ודחיותיו – ראו נזיר ו ה, ותוספתא נזיר ד ג. והשוו לדרך הדיון בפיסקה כה לעיל. |
"והזיר לה' את ימי נזרו", לעשות ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות - עד הבאת קרבן
או שלא יהא חייב עד שישלים את נזירותו? הרי אתה דן: הואיל ואסור ביין ואסור בטומאה,
אם למדתי ליין שעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן
אף טומאה נעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן!
ועוד ק"ו: ומה היין, שאינו סותר, עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
טומאה, שסותרת את הכל - דין הוא שנעשה בו ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
לא: אם אמרת ביין, שלא הותר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
תאמר בטומאה, שהותרה מכללה - לפיכך לא נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
הרי תגלחת תוכיח, שהותרה מכללה, ועשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
היא תוכיח לטומאה, שאעפ"י שהותרה מכללה - נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
ועוד ק"ו: ומה תגלחת, שאינה סותרת את הכל, עשה בה ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
טומאה, שסותרת את הכל - דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
לא: אם אמרת בתגלחת, שעשה בה המגלח כמתגלח - לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
תאמר בטומאה, שלא עשה בה המטמא כמיטמא - לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
והרי היין יוכיח, שלא עשה בו את המשקה כשותה, ועשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
והוא יוכיח לטומאה, שאעפ"י שלא עשה בה המטמא כמיטמא - נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
ועוד ק"ו: ומה היין, שאינו סותר, עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן,
טומאה, שסותרת, אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן?
לא: אם אמרת ביין, שלא הותר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן,
תאמר בטומאה, שהותרה מכללה - לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
הואיל וחזר הדין חלילה, ת"ל: "ואחר ישתה הנזיר יין". וכי נזיר שותה יין? אלא מופנה להקיש ולדון גזירה שוה
נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר; מה נזיר האמור להלן, עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן
אף נזיר האמור כאן, נעשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן!
פיסקה לב
[עריכה]על במדבר ו יג
נזיר רגיל שהסתיימה הנזירות שלו, וגם נזיר עולם שהכביד שערו אחת לשלושים יום (לדעת ת"ק בנזיר א ד, ושם במשנה ב) – מביאים שלוש בהמות כדלהלן. |
"זאת" - לקרבן טהרה. או אף לקרבן טומאה? ת"ל: "ביום מלאות ימי נזרו", לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזרו. שמועד הבאת הקרבן שלו צפוי מראש.
"יביא אותו", וכי אחרים מביאים אותו? והלא הוא מביא את עצמו!
בשלושה מקומות מסביר ר' ישמעאל ש'אותו' או 'אותם' מכוונים לנושא עצמו, ולא למושא חיצוני. נראה שבכל שלושת המקומות אמנם הנושא (הנזיר, הכהנים ומשה) פעיל אבל יש בו גם צד וממד סביל. |
כיוצא בו אתה אומר "והשיאו אותם עון אשמה" (ויקרא כב טז); וכי אחרים משיאים אותם? והלא הם משיאים את עצמם!
כיוצא בו אתה אומר "ויקבור אותו בגיא" (דברים לד ו); וכי אחרים קברו אותו? והלא הוא קבר את עצמו! משה נכנס בעצמו למערה
אף כאן אתה אומר "יביא אותו" - הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאים אותו!
פיסקה לג
[עריכה]על במדבר ו יד
מפרש "תמים" – שלם, שאינו בעל מום. קרבנות תגלחת הטהרה הן "שלוש בהמות", וכך מכונה קרבן הטהרה של הנזיר בנזיר א ב – בניגוד לתגלחת הטומאה, שיש בה בהמה אחת ושתי ציפורים. |
"וכבשה אחת בת שנתה תמימה" - להוציא את בעלת מום:
"ואיל אחד תמים לשלמים" - לימד בנזיר, שיטען בשלש בהמות!
פיסקה לד
[עריכה]על במדבר ו טו-יז
שימוש במידה "כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט": החלות והרקיקים הם כל תכולת סל המצות, ואין שם ארבעה סוגי לחם, בניגוד לקרבן תודה, שכולל גם סולת מורבכת ולחם חמץ – ראו ויקרא ז יב-יג. |
"וסל מצות" – כלל, "סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות..." - פרט
כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט; שהיה בדין: הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם
אם למדתי לתודה שטעונה ארבעת מינים - אף איל נזיר יטען ארבעת מינים!
ת"ל: "וסל מצות" – כלל, "סולת חלות בלולות בשמן" - פרט
כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט.
שימוש במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא": את המנחות והיין צריך להביא רק עבור איל השלמים וכבש העולה, ולא עבור כבשת החטאת, ובקרבן טומאה לא עבור כבש האשם, בניגוד לקרבן המצורע שנטהר, שמביא נסכים לחטאתו ולאשמו; כי עולה ושלמים יכולים להיות נדר ונדבה וולונטארית, בניגוד לחטאת ואשם שהם קרבנות חובה, וראו גם מנחות ט ו, שקרבן המצורע יוצא מן הכלל בעניין זה. |
"ומנחתם ונסכיהם" - לעולה ולשלמים. או אף לחטאת ולאשם?
והדין נותן: הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן
אם למדתי למצורע, שחטאתו ואשמו טעונים נסכים - אף הנזיר, יהיה חטאתו ואשמו טעונים נסכים!
ת"ל: "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו" (במדבר ו יז)
איל היה בכלל, יצא מוצא מן הכלל ולימד על הכלל: מה איל מיוחד, שהוא בא בנדר ונדבה - טעון נסכים
כך כל הבא בנדר ונדבה - טעון נסכים; יצאו חטאת ואשם, שאינם באים בנדר ונדבה - שלא יטענו נסכים.
שימוש במידה "דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש – אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לעניינו בפירוש": אמנם המנחות והנסכים נזכרו כבר בפס' טו, אבל אילו לא היה נאמר בפירוש בפס' יז "את מנחתו ואת נסכו" היינו חושבים שהכהן רק שוחט את הבהמות, ולא מנסך את היין. |
"ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו" מפני שהיה בכלל, יצא לדון בלחם
החזירו הכתוב לכללו.
פיסקה לה
[עריכה]על במדבר ו יח
פעמיים דוחה את פרשנות הפשט, ש'פתח אוהל מועד' הוא תיאור המקום: טענה שגילוח הוא בזיון, ואילו פתח המקדש הוא מקום מכובד שאין לבזותו. השוו נזיר ו ז, דברי ר' יהודה: הביטוי "פתח אוהל מועד" מתורגם ל"על קרבן השלמים", והוא אינו מציין מקום אלא זמן: מיד לאחר שחיטת השלמים. |
"וגלח הנזיר פתח אהל מועד" - בשלמים הכתוב מדבר, שנאמר "ושחטו פתח אוהל מועד" (ויקרא ג ב).
אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או פתח אוהל מועד כמשמעו? - אם אמרת כן - הרי זו דרך בזיון!
הא מה ת"ל "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד"? - בשלמים הכתוב מדבר!
אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או פתח אהל מועד כמשמעו? אמרת אמרה תורה "לא תעלה במעלות על מזבחי" (שמות כ כב), ק"ו שלא יגלח! שזו דרך ביזיון כדלעיל.
הא מה ת"ל "וגלח הנזיר פתח אהל מועד"? בשלמים הכתוב מדבר!
ר' יצחק מוכיח זאת מהפסוק, הקושר בין בישול הבשר לבין הגילוח: בישול הבשר אינו נעשה בפתח האוהל אלא במקום אחר, ושם מגלח הנזיר. |
רבי יצחק אומר: בשלמים הכתוב מדבר. אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד כמשמעו?
ת"ל "ולקח את שער ראש נזרו"; מקום שהיה מבשל - שם היה מגלח!
אין לגלח בלילה, שבו סגורים פתחי המקדש. |
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" הא, אם אין שם פתח פתוח לא היה מגלח!
ראו נזיר ו ז-ח, "ואם גילח על אחת משלושתן יצא". |
"ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים", אין לי אלא תחת זבח השלמים.
תחת חטאת תחת אשם בתגלחת טומאה מנין? ת"ל "תחת זבח", מכל מקום
אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין? ת"ל "ונתן על האש", מכל מקום!
פיסקה לו
[עריכה]על במדבר ו יט
ת"ק דורש כאן שכל הדברים על כפי הנזיר יהיו שלמים: הזרוע, החלה והרקיק. לדעת רשב"י הזרוע מבושלת, ואילו לדעת ת"ק מפריד את הזרוע מהאיל מיד לאחר שחיטתו. |
"ולקח הכהן את הזרוע בשלה", אין "בשלה" אלא שלימה.
ר' שמעון בן יוחי אומר אין "בשלה" אלא שנתבשלה עם האיל.
"וחלת מצה אחת מן הסל" - שאם נפרסה או חסרה פסולה!
"ורקיק מצה אחת", שאם נפרס או חסר פסול!
ראו נזיר ו ז. לדעת ר' יהודה סדר תגלחת הטהרה הוא: הבאת הקרבנות, שחיטת השלמים, גילוח ושריפת השיער, תנופה ושחיטת שאר הקרבנות. ר' אלעזר מסכים, אבל מחליף את שחיטת השלמים בשחיטת החטאת. |
"ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו",
אלו "אחר התגלחו את נזרו", ואין הבאת קרבנותיו "אחר התגלחו את נזרו"!
פיסקה לז
[עריכה]על במדבר ו כ
"והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'" (במדבר ו כ) - מוליך ומביא; מעלה ומוריד מנין?
שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" (שמות כט כז), מקיש הרמה לתנופה:
מה תנופה, מוליך ומביא - אף הרמה מוליך ומביא; ומה הרמה מעלה ומוריד - אף תנופה מעלה ומוריד.
מיכן אמרו: מצות תנופה - מוליך ומביא מעלה ומוריד, זו היא מצות תנופה!
"לפני ה'" – במזרח; המזבח שבכל מקום שנאמר "לפני ה'" הוי אומר במזרח - עד שיפרוט לך הכתוב.
הכלל הוא שכל קרבנות השלמים טעונים הפרשת חזה ושוק; והיוצא ממנו הוא שלמי הנזיר. כיוון ששלמי הנזיר יצאו מן הכלל הנ"ל לא היה אפשר לחייב בהם הפרשת חזה ושוק אלמלא נאמרו הדברים בפירוש. |
"קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה" למה נאמר?
לפי שהוא אומר "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי" (ויקרא ז לד) - אף שלמי נזיר במשמע
הרי הכתוב מוציאם מכללם, שיטענו הפרשת זרוע!
אין לי אלא הפרשת הזרוע, הפרשת חזה ושוק מנין?
ודין הוא: ומה אם שלמי יחיד, שאין טעונין הפרשת הזרוע, טעונין הפרשת חזה ושוק
שלמי נזיר, שטעונים הפרשת הזרוע, אינו דין שיטענו הפרשת חזה ושוק?
אם זכיתי מן הדין, מה ת"ל "קודש הוא לכהן על חזה התנופה"?
אלא כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו - דברי ר' אליעזר
פיסקה לח
[עריכה]על במדבר ו כא
ראו לעיל פיסקה כ: ר' יאשיה לומד מהביטוי "תורת הנזיר" שמצוות נזיר היא לדורות. ר' יונתן קורא את הביטוי כפשטו, כסיום הדיון בנזיר. |
"זאת תורת" (במדבר ו כא), אין לי אלא לשעה. לדורות מנין? ת"ל "זאת תורת", דברי רבי יאשיה.
ר' יונתן אומר: כחותם הדברים.
אם הפריש את קרבנות הנזיר לפני שנזר - אינו חייב להזיר, וראו תוספתא נזיר ב ג. לעניין 'קרבן אחרים' ראו נזיר ד ז, דעת ר' יוסי (ובתוספתא ר'מאיר ור' יהודה), שאין בן רשאי לנזור על חשבון אביו אפילו אם האב מת והוריש לו את הקרבנות. |
"קרבנו לה' על נזרו" - ולא נזרו על קרבנו!
"קרבנו לה' על נזרו" - ולא קרבן אחרים על נזרו.
רשאי הנזיר להוסיף עולות ושלמים כרצונו, אבל לא חטאות ואשמות. |
"מלבד אשר תשיג ידו", מנין אתה אומר שאם אמר "הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים"
קורא אני עליו "כפי נדרו אשר ידור"? - ת"ל "כן יעשה על תורת נזרו".
או אפילו אמר "הריני נזיר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות", קורא אני עליו "כפי נדרו אשר ידור"?
ת"ל "מלבד אשר תשיג ידו", לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה!
או אפילו אמר "הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים", קורא אני עליו "כפי נדרו אשר ידור"?
ת"ל "כן יעשה על תורת נזרו"!
או אפילו אמר "הרי עלי חמש נזיריות על מנת שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכולם", קורא אני עליו "כפי נדרו"?
ת"ל "כן יעשה על תורת נזרו".
ראו תוספתא נזיר ה ד, וראו גם נזיר ח, ב, במקרים של ספק; וראו לעיל פיסקה לא. |
שאלו ר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר את ר' שמעון בן יוחי
הרי שהיה נזיר ומצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו?
אמר להם: וכי היאך אפשר?
אילו זה מגלח לגדל שער וזה מגלח לגדל שער - יפה אתם אומרים
אלא שהמצורע מגלח לגדל שער מטרת הגילוח של המצורע היא לגדל שיער בריא ונזיר מגלח להעביר שער!
היאך אפשר לו לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו?
אמרו לו: אף אנו אומרים: לא עולה לו בימי גמרו, בימים שהוא מצורע מוחלט עולה לו בימי ספרו בימים שהוא מוסגר
אמר להם: וכי היאך אפשר? אילו זה מגלח לפני זריקת דמים של הקרבן וזה מגלח לפני זריקת דמים - יפה אתם אומרים
אלא שמצורע מגלח לפני זריקת דמים ונזיר מגלח תגלחת טהרה לאחר זריקת דמים!
היאך אפשר לו ליגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו?
אמרו לו: אף אנו אומרים לא עולה לו בטהור - עולה לו בטמא תגלחת טומאה
אמר להם: וכי היאך אפשר? אילו זה מגלח לפני ביאת מים טבילה וזה מגלח לפני ביאת מים יפה אתם אומרים
אלא שמצורע מגלח לפני ביאת מים ונזיר מגלח לאחר ביאת מים; היאך אפשר שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו?
אמרו לו: תיקון הדבר: לא עולה בימי גמרו - עולה בימי ספרו!
לא עולה בטהור - עולה בטמא!
פיסקה לט
[עריכה]על במדבר ו כב-כג
המצווה מופנית לכוהנים ולכן אמר אותה משה לאהרון ולבניו. מצוות הקשורות לכל ישראל נאמרו לכולם, ומצוות הקשורות לכל אדם נאמרו גם לגרים. |
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו" (במדבר ו כב-כג)
לפי שכל מעשה הפרשה באהרן ובניו - הביא את אהרן והביא את בניו לכלל דיבור
שזה כלל: שכל זמן שדיבר לכהנים - מעשה בכהנים; דיבר לישראל כולו - מעשה בישראל
דיבר לישראל ומעשה בכל אדם - צריך להביא מן הגרים.
"כה תברכו את בני ישראל" - בלשון הקודש, שכל מקום שנאמר "ענייה ואמירה", "כה", "ככה" - בלשון הקודש.
הכוהנים צריכים לעמוד בזמן שהם מברכים, וראו גם ספרי דברים רח, שם לומדים זאת מפסוק אחר. וראו מכילתא דמילואים שמיני כט, שתולים את יעילות הברכה במצב הרוחני של הציבור. |
"כה תברכו את בני ישראל" – בעמידה. אתה אומר בעמידה, או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה?
ת"ל: ואלה יעמדו לברך את העם" (דברים כז יב). נאמר כאן ברכה, ונאמר להלן ברכה
מה ברכה האמורה להלן בעמידה - אף ברכה האמורה כאן בעמידה
ר' נתן אומר: אינו צריך, שכבר נאמר "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשם ה'" (דברים כא ה)
מקיש ברכה לשירות: מה שירות בעמידה - אף ברכה בעמידה.
את החובה לשאת את כפיהם לומדת הדרשה מאהרון, שבירך את העם ביום חנוכת המשכן. ר' יונתן מוסיף פסוק שבו מוקשים הכוהנים לאהרון, כי אלמלא הפסוק היה אפשר לטעון שהמקרה של חנוכת המשכן יוצא דופן; וראו תוספתא תענית ג א. |
"כה תברכו את בני ישראל" - בנשיאות כפים. אתה אומר בנשיאות כפים, או אינו אלא בנשיאות כפים ושלא בנשיאות כפים?
ת"ל: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט כב). מה אהרן בנשיאות כפים - אף בניו בנשיאות כפים
ר' יונתן אומר: אי מה להלן ראש חודש וקרבן צבור וכהן גדול, אף כאן ראש חודש וקרבן צבור וכהן גדול?
ת"ל: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך... הוא ובניו כל הימים" (דברים יח ה) מקיש בניו לו
מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים.
דורש 'כה', שאמר להם משה בשם המפורש; והשוו לעיל שדרשו 'כה - בלשון הקודש'. ר' יאשיה אינו מנמק את דבריו, ויתכן שהוא דורש את דברים יב ה; וראו גם פיסקה מג לקמן. |
"כה תברכו את בני ישראל" - בשם המפורש
אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? ת"ל: "ושמו את שמי על בני ישראל": במקדש בשם המפורש ובמדינה בכינוי, דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: הרי הוא אומר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמות כ כא) זה מקרא מסורס:
בכל מקום שאני נגלה עליך - שם תהא מזכיר את שמי; והיכן אני נגלה עליך? בבית הבחירה
אף אתה לא תהא מזכיר את שמי, אלא בבית הבחירה! מיכן אמרו שם המפורש אסור לאומרו בגבולים!
הנושא במשפט, הזוכה לברכת ה' בדרשה הראשונה הם 'בני ישראל' כולם (כולל נשים, גרים ועבדים), ובדרשה השניה אהרון ובניו. האם הכוהנים מברכים את העם ישירות, ובשכר זאת זוכים לברכת ה' - או שהם רק מפעילים את ברכת הקב"ה לעם? |
"כה תברכו את בני ישראל", אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לגרים לנשים ולעבדים מנין? ת"ל: "ואני אברכם"
ברכה לכוהנים מנין? ת"ל "ואני אברכם".
המושא במשפט, לפי הדרשה, הוא בני ישראל – שאותם מצווים הכוהנים לברך, ולא אהרון ובניו שאליהם אומר משה את הנוסח שלה. |
"כה תברכו את בני ישראל", פנים כנגד פנים. הכוהנים פונים מול העם בשעת הברכה. אתה אומר פנים כנגד פנים, או מול עורף כנגד פנים? ת"ל: "אמור להם", פנים כנגד פנים.
הברכה נאמרת בקול רם. גם כאן אומרים הכוהנים את הברכה לבני ישראל; אבל הדרשה האחרונה מתפרשת שאומרים ומקריאים את הברכה לכוהנים. |
"כה תברכו את בני ישראל" - שיהא כל הקהל שומע, או בינן לבין עצמן?
ת"ל: "אמור להם", שיהא כל הקהל כולו שומע.
ומנין שחזן צריך לומר להם "אמורו" בימינו קוראים "כוהנים"? ת"ל "אמור להם"
פיסקה מ
[עריכה]על במדבר ו כד
הדרשה הראשונה מזהה את תוכן ברכת הכוהנים עם הברכות שבספר דברים, שמתנה אותן בקיום המצוות. לכן גם ברכת הכוהנים אינה כללית, אלא גם היא מותנה בקיום המצוות. |
"יברכך ה'" - בברכה המפורשת בתורה.
וכן הוא אומר "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה... ברוך טנאך ומשארתך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח ג-ו)
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". אימתי? – "כי תשמע בקול ה' אלהיך" (דברים כח ב)!
הדרשות השונות מסכימות ש"יברכך" הוא ברכת הנכסים, כבספר דברים דלעיל. הן שונות זו מזו בדרשותיהן את "וישמרך". |
"יברכך ה'" - בנכסים "וישמרך" – בנכסים. ר' נתן אומר: "יברכך" - בנכסים "וישמרך" – בגוף.
ר' יצחק אומר: "וישמרך" - מיצר הרע; וכן הוא אומר "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגליך מלכד" (משלי ג כו)
דבר אחר: "וישמרך" - שלא ישלטו אחרים עליך; וכן הוא אומר "יומם השמש לא יככה וירח בלילה", ואומר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל",
ואומר "ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך", ואומר "ה' ישמרך מכל רע...", ואומר "ה' ישמור צאתך ובואך" (תהלים קכא)
דבר אחר: "וישמרך" - מן המזיקים; וכן הוא אומר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא יא)
דבר אחר: "וישמרך" – ישמור לך לעם ברית אבותיך; וכן הוא אומר "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז יב)
דבר אחר: "וישמרך" - ישמר לך את הקץ; וכן הוא אומר "משא דומה אלי קורא משעיר: שומר מה מלילה? שומר מה מליל?
אמר שומר אתא בוקר וגם לילה" (ישעיה כא יב)
דבר אחר: "וישמרך " – ישמר את נפשך מאבדן בשעת המיתה; וכן הוא אומר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה כט)
שומע אני בין הצדיקים בין הרשעים? ת"ל "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א כה כט)
דבר אחר: "וישמרך" - ישמור רגלך מגיהינם; וכן הוא אומר "רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו" (שמואל א ב ט)
דבר אחר: "וישמרך" - ישמרך בעולם הבא; וכן הוא אומר "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים משחק מילים שמר-נשר" (ישעיה מ לא).
פיסקה מא
[עריכה]על במדבר ו כה
שלוש דרשות על 'יאר ה' פניו': המאור הוא של פני המתברך; המאור הוא של הקב"ה; המאור הוא התורה. |
"יאר ה' פניו אליך" (במדבר ו כה) - יתן לך מאור פנים.
ר' נתן אומר: זה מאור השכינה, שנא' "קומי אורי כי בא אורך... כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח ה'" (ישעיה ס א-ב)
"אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" (תהלים סז ב) ואומר "אל ה' ויאר לנו" (תהלים קיח כז)
דבר אחר: "יאר" - זה מאור תורה, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו כג).
גם כאן רוב הדיון המדרשי הוא על סוף הפסוק – המילה 'ויחונך'. הדרשות נעות מ'יתן לך', דרך 'תמצא חן' ושבות לבסוף לפרשנות 'יתן לך' – דרשה אחת מסבירה שהקב"ה יתן לך יכולת ללמוד את התורה, והדרשה האחרונה עוסקת בעצם הנתינה בחינם. |
"ויחונך" - יחונך במשאלותיך; וכן הוא אומר "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג יט)
דבר אחר: יתן חנך בעיני הבריות; וכן הוא אומר "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר" (בראשית לט כא)
בנוסח שלנו המילה "לחן" חסרה בפסוק מדניאל. |
ואומר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג ד)
דבר אחר: "ויחונך" בדעת ובבינה ובהשכל ובמוסר ובחכמה
דבר אחר: "ויחונך" יחנך בתלמוד תורה; וכן הוא אומר "תתן לראשך לוית חן" (משלי ד ט) ואומר "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותך" (משלי א ט)
דבר אחר: "ויחונך" - יחנך במתנת חנם; וכן הוא אומר "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחונינו" (תהלים קכג ב)
ואומר "חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז" (תהלים קכג ג) ואומר "ה' חנינו לך קוינו" (ישעיה לג ב)
פיסקה מב
[עריכה]על במדבר ו כו
הדרשה מסבירה את נשיאת הפנים כהבטחה להיענות מיידית לתפילת המבורך, בזכות אברהם אבינו. התיאולוגיה היא של מידת החסד, שהרי לפי הדרשה האל אמור להיענות לתפילה של כל יהודי מצאצאי אברהם. |
"ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו כו) - בשעה שאתה עומד ומתפלל; שנאמר "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך" (בראשית יט כא)
והרי דברים ק"ו: ומה אם ללוט נשאתי פנים בשביל אברהם אוהבי, לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך? וזה הוא שאמר הכתוב "ישא ה' פניו אליך".
כאן מועמד מול הברכה לנשיאת פנים פסוק הטוען שהקב"ה אינו נושא פנים, ועל כך תפארתו. התשובה מציגה את נשיאת הפנים כגמול לעשיית רצונו של מקום; אבל קצת קשה, שהרי אם ישראל עושים רצונו של מקום, הרי הם זכאים לגמול טוב, וממילא אין הגמול בגדר 'נשיאת פנים', אלא הוא מגיע להם בזכות. התיאולוגיה המצטיירת כאן היא של מידת הדין, שאינה נושאת פנים, אלא נותנת לכל אדם את הגמול המגיע לו. |
כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים" (דברים י יז); כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כשישראל עושים רצונו של מקום – "ישא ה' פניו אליך", וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום – "אשר לא ישא פנים"
הדרשה מעמתת שמונה זוגות של פסוקים, כאשר בכל זוג אחד הפסוקים מורה על חסד והשני על דין (ביניהם גם הפסוק שלנו, המעומת שוב מול דברים י יז). הפתרון החוזר הוא ביורוקרטי: הבחנה בין שני שלבים בדין האלוהי: בשלב שעדיין מתקיים הדיון יש מקום להשפעות על הדיין ולכן אפשר להתפלל ולבקש רחמים; הקב"ה קרוב לקוראיו ומקבל את בקשותיהם ואת תשובתם – הוא נוהג במידת החסד והרחמים; השלב השני, לאחר שנחתם גזר הדין הוא שלב שבו הקב"ה החליט על הענשת האדם, ובו מתגלה מידת הדין – אין מקום לתפילות ולנסיונות להשפיע על הקב"ה וגם חזרה אמיתית בתשובה לא תועיל; שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם... אין להשיב" (אסתר ח ח)! |
דבר אחר: עד שלא נחתם גזר דין – "ישא ה' פניו אליך"; ומשנחתם גזר דין – "אשר לא ישא פנים".
כתוב אחד אומר "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהלים סה ג), וכתוב אחד אומר "סכותה בענן לך מעבור תפלה" (איכה ג מד); כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
עד שלא נחתם גזר דין – "שומע תפלה", משנחתם גזר דין – "סכותה בענן לך".
כתוב אחד אומר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה יח), וכתוב אחד אומר "למה ה' תעמוד ברחוק" (תהלים י א)
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - עד שלא נחתם גזר דין – "קרוב ה' לכל קוראיו", משנחתם גזר דין – "למה ה' תעמוד ברחוק".
כתוב אחד אומר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח), וכתוב אחד אומר "וישקוד ה' על הרעה" (דניאל ט יד)
כתוב אחד אומר "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי" (ירמיה ד יד), וכתוב א' אומר "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני" (ירמיה ב כב)
כתוב אחד אומר "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג כב) וכתיב אחד אומר "אם ישוב ולא ישוב" (ירמיה ח ד); כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
עד שלא נחתם גזר דין – "שובו בנים שובבים", משנתחתם גזר דין – "אם ישוב ולא ישוב".
כתוב אחד אומר "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה ו) וכתוב אחד אומר "חי אני אם אדרש לכם" (יחזקאל כ ג); כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
עד שלא נחתם גזר דין – "דרשו ה' בהמצאו", משנחתם גזר דין - "חי אני אם אדרש לכם".
כתוב אחד אומר "כי לא אחפוץ במות המת" (יחזקאל יח לב), וכתוב אחד אומר "כי חפץ ה' להמיתם" (שמואל א ב כה)
הבחנה בין העולם הזה, שמנוהל ע"י מידת הרחמים – לבין העולם הבא, שמנוהל במידת הדין. |
כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך" וכתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים"; כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
ישא ה' פניו אליך - בעוה"ז, אשר לא ישא פנים - לעולם הבא
לא מדובר כאן ביחס מיוחד לאדם מסויים, אלא בסליחה ומחילה. |
ד"א "ישא ה' פניו" - יעביר כעסו ממך.
המדרש עוסק באריכות בעניין השלום. הגדרת השלום היא מניעת אלימות, ובדרשות השונות מותווה ההקשר שלו: שלום עם כל אדם אחר, שלום בבית בין בני הזוג, שלום המושג באכיפה ע"י מלכות בית דוד, או לימוד תורה שמביא לשלום. מכאן מקבלות הדרשות פתיחה קבועה "גדול השלום" וכל דרשה מוכיחה את חשיבות השלום מפסק מיוחד. |
"וישם לך שלום", בכניסתך שלום וביציאתך שלום; שלום עם כל אדם;
ר' חנניה סגן הכהנים אומר: "וישם לך שלום" - בביתך
ר' נתן אומר: זה שלום מלכות בית דוד; שנ' "למרבה המשרה ולשלום אין קץ" (ישעיה ט ו)
דבר אחר: זה שלום תורה, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט יא)
מותר לומר דברים שאינם נכונים ("לשנות") כדי להימנע מעימות וכדי לעשות שלום; וראו בראשית רבה מח יח, ושם ק ח, וכן שמואל א טז ב. |
גדול השלום, ששינה מעשה שרה; שנאמר "ואני זקנתי" (בראשית יח יג)! גדול השלום, ששינה קדוש מפני שלום; גדול השלום, ששינה מלאך מפני שלום
גדול השלום, ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו
ר' אלעזר אומר: גדול השלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום
לדברי ר' שמעון בן חלפתא ראו בסוף ש"ס המשנה. |
ר' שמעון בן חלפתא אומר: גדול השלום, שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום; שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט יא)
ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום, שאין חותם כל הברכות אלא שלום; שנאמר "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"
ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה, ושלום ביניהם - כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם;
שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד יז)
אבל משנחלקו מה נאמר בהם? "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י ב)
ראו בראשית רבה לח ו. |
הא גדול השלום ושנואה מחלוקת
גדול השלום, שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום, שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י)
"ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום ואמת" (דברים ב כו),
"וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמור מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי? ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח... ועתה השיבה אתהן בשלום (שופטים יא יג)
גדול השלום, שאפילו מתים צריכים שלום; שנא' "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (בראשית טו טו), ואומר "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך" (ירמיה לד ה)
כאן נפתחת שורת דרשות העוסקות בקהל היעד של השלום, שהוא עושי תשובה, צדיקים, לומדי תורה ואוהביה, ענוים ועושי צדקה, ולא רשעים. לקשר בין לימוד תורה לשלום ראו גם לעיל "דבר אחר זה שלום תורה", וכן דברי ר' חנינא בברכות סד א. |
גדול השלום, שניתן לעושי תשובה; שנא' "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישעיה נז יט)
גדול השלום, שניתן בחלקם של צדיקים; שנא' "...מפני הרעה נאסף הצדיק, יבא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נז א-ב)
גדול השלום, שלא ניתן בחלקם של רשעים; שנ' "אין שלום אמר אלוהי לרשעים" (ישעיה נז כא)
גדול השלום, שניתן לאוהבי התורה; שנא' "שלום רב לאוהבי תורתיך" (תהלים קיט קסה)
גדול השלום, שניתן ללומדי תורה; שנא' "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד יג)
גדול השלום, שניתן לענוים; שנא' "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום" (תהלים לז יא)
גדול השלום, שניתן לעושי צדקה; שנ' "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב יז)
בסיום הדרשות על 'גדול השלום' מופיעות המרחיקות לכת ביותר: אחת מזהה את הקב"ה עם השלום, ר' חנינא סגן הכהנים משווה את השלום למעשה בראשית, כלומר לעולם כולו; ולבסוף מובאת הדרשה מאיוב על הקב"ה שעושה שלום בין מלאכיו, וממנה קל וחומר לבני אדם, שיש ביניהם איבה ותחרות וכו'. |
גדול השלום, ששמו של הקדוש ברוך הוא קרוי שלום; שנא' "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו כד)
ר' חנניה סגן הכהנים אומר: גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית; שנא' "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום" (ישעיה מה ז).
גדול השלום, שדרי עליונים צריכים שלום; שנא' "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו" (איוב כה ב).
והרי דברים ק"ו: ומה אם במקום שאין איבה ותחרות ושנאה ובעלי דבבא - צריכים שלום, ק"ו למקום שיש בו כל המדות הללו! "עושה שלום במרומיו".
כנראה כאן הסתיימה הפיסקה בעבר, ונספחו אליה מאוחר יותר דרשות שעוסקות בסתירות בין פסוקים, במתכונת הדרשות על 'ישא ה' פניו אליך' דלעיל. |
כתוב אחד אומר "היש מספר לגדודיו?" (איוב כה ג), וכתוב אחד אומר "אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן קדמוהי" (דניאל ז י).
כיצד יתקיימו הפסוקים הללו? עד שלא גלו מארצם – "היש מספר לגדודיו?"; משגלו מארצם – "אלף אלפין ישמשוניה"; כביכול נתמעטה פמליא של מעלה!
רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: כתוב אחד אומר "היש מספר לגדודיו?", וכתוב אחד אומר "אלף אלפין ישמשוניה"; כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
"אלף אלפין ישמשוניה" - זה גדוד אחד, וכמה הן גדודיו? "היש מספר לגדודיו?"
לפי תהלים יש לכל כוכב שם משלו, ואילו לפי ישעיהו שמותיהם הם כשהם יוצאים, כלומר בערב; התשובה היא שהקב"ה אומר בכל ערב בבת אחת את שמות כל הכוכבים, וראו גם מכילתא שירה ח ושם בחדש ז. |
כתוב אחד אומר "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות" (תהלים קמז ד),
וכתוב אחד אומר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" (ישעיה מ כו)
כשהקב"ה קורא - הכל עונים, מה שאי אפשר לו לבשר ודם לקרוא שתי שמות כאחת!
וכן הוא אומר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ א) ואומר "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (תהלים סב יב)
ואומר "הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג כט).
רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: כתוב אחד אומר "המוציא במספר צבאם" וכתוב אחד אומר "מונה מספר לכוכבים". כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
מגיד שאין שם שם שנוי: לא השם שנקרא עכשיו נקרא הוא לאחר זמן. וכן הוא אומר "ויאמר אליו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" (שופטים יג יח),
איני יודע לאיזה שם אני מתחלף!
כאן הסתירה בין סכומי הכסף שבו קנה דוד את גורן ארוונה בולטת לעין. התשובה של ת"ק היא הבחנה בין הגורן כולו (הר הבית) לבין מקום המזבח |
כתוב אחד אומר "ויקן דוד את (חלקת) הגורן... בכסף שקלים חמשים" (שמואל ב כד כד),
וכתוב אחד אומר "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א כא כה)
כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? - מקום הגורן בשש מאות ומקום המזבח בחמשים.
רבי אומר משום אבא יוסף בן דוסתאי: כתוב אחד אומר "ויקן דוד את הגורן",
וכתוב אחד אומר "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות"
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? הן שנים עשר שבטים היו, ולקח מכל אחד, ונטל חמשים שקל מכל שבט ושבט; נמצא שש מאות שקלים מכל השבטים
ר' אלעזר בן שמוע אומר: "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר" כמפורש בענין. ומהו מפורש בענין? "ויתן דוד לארנון"; אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים - בחמשים שקלים.
כמה סוסים היו לשלמה המלך? שוב נראה שיש סתירה בין מלכים א לבין דברי הימים! – הפתרון הוא, בדומה לתשובה של רבי על מספר המלאכים, שהיו לו 4000 אורוות של 40000 סוסים בכל אחת מהן. |
כתוב אחד אומר "ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים" (מלכים א ה ו), וכתוב אחד אומר "ארבעת אלפים אורוות סוסים" (דברי הימים ב ט כה)
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - ארבעת אלפים סטבלאות של ארבעים אלף סוסים.
מה היה נפח הים של שלמה? – שוב סתירה בין מלכים א לבין דברי הימים! – הפתרון כאן הוא בהבחנה בין מידת הלח (נוזלים) לבין מידת היבש, הגדולה ממנה בשיעור של 50%, וראו גם תוספתא ב"מ דכלים ה א. |
כתוב אחד אומר "מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל" (דברי הימים ב ד ה), וכתוב אחד אומר "אלפים בת יכיל" (מלכים א ז כו); כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
אלפים בלח, שהן שלשת אלפים ביבש. מיכן אמרו חכמים "...ארבעים סאה בלח, שהם כוריים 60 סאה ביבש" (כלים טו א.)
"וכן" מוסב על הדרשה דלעיל, על כך שדרי מעלה צריכים שלום, ועל הקל וחומר הנובע מטענה זאת לבני אדם. כאן מובא קל וחומר מהים, שאינו יולד ילדים ואינו מגדל אותם, ועדיין הוא מוגבל במקומו – לצידון, שתיאלץ לקבור את בניה וחתניה. |
וכן הוא אומר "בושי צידון כי אמר ים מעוז הים לאמר לא חלתי ולא ילדתי ולא גדלתי בחורים רוממתי בתולות" (ישעיה כג ד)
אמר הים: ומה אני, שאיני מתיירא שמא אוחיל, ושמא אוליד בנים ובנות, ושמא אקבור חתנים וכלות, מה אמור בי?
"האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם לא יעברנהו" (ירמיה ה כב)
אמר הים: ומה אני, שאין בי אחת מן כל המדות הללו, הריני עושה רצון קוני - על אחת כמה וכמה "בושי צידון"
פיסקה מג
[עריכה]על במדבר ו כז
ראו לעיל פיסקה לט. דורש את ההבדל בין "כה תברכו" ובין"ושמו את שמי". |
אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? ת"ל "ושמו את שמי". במקדש - בשם המפורש, במדינה - בכינוי.
ראו לעיל פיסקה לט. הברכה באה ישירות מהקב"ה ואינה מוגבלת למי שנמצאים לפני הכהנים. |
ברכה לכהנים מנין? ת"ל "ואני אברכם".
"ואני אברכם", שלא יהיו ישראל אומרים ברכותינו תלויות בכהנים! ת"ל "ואני אברכם"!
הקב"ה מברך את ישראל, וברכת הכהנים שמה את שמו עליהם, אבל אינה הכרחית להחלת הברכה. היא חלה גם על הכוהנים עצמם וגם על כל הקשורים לישראל – כולל נשים, קטנים ועבדים. |
וכן הוא אומר "כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך" (דברים ב ז); "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך" (דברים טו ו) ואומר "ברוך תהיה מכל העמים" (דברים ז יד)
פסוקים נוספים שמורים שהמברך הוא הקב"ה ולא הכוהנים. יתכן לראות בדיון המדרשי עקיצה לכוהנים הצדוקים, שחשבו שהציבור כולו תלוי בברכתם. |
ואומר "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב מן השמים" (דברים כח יב) ואמר "במרעה טוב ארעה אותם" (יחזקאל לד יד) ואומר "אני ארעה צאני" (יחזקאל לד טו).