ביאור:משנה אהלות פרק יז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח
----
בתי הפרס[עריכה]
חטיבה I: שדה שנחרש בה קבר[עריכה]
(א) הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר - הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה "בֵית פְּרַס".
|
"בית פרס" מוגדר כתוצאה של חרישת קבר דווקא ולא של חריש של גופה שלא נקברה וכדומה - ראו תוספתא יז, א. המשנה מכילה הרבה הגדרות לגודל בית הפרס: עד סוף התלם; מאה אמה; בית ארבעה או חמישה סאים; במורד בלבד; ומבחן הכרשינים: כל זמן שנושרים שלושה זרעי כרשינים בבת אחת. ריבוי ההגדרות הסותרות מאפשר לדון שוב בכל מקרה לגופו. יתכן גם לראות את הביטוי "מאה אמה" כפירוש ל"מענה", במשחק מילים, ואז שלוש ההגדרות מאה אמה, בית 4 סאין ו"מענה" מתלכדות. והשוו ספרי זוטא לבמדבר יט טז, שהשיעור נתון במחלוקת ב"ש וב"ה. |
- עַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה? - מְלֹא מַעֲנָה: מֵאָה אַמָּה, בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף בֵּית חָמֵשׁ, וּבַמּוֹרָד.
- וּבַמַּעֲלֶה - נוֹתֵן רֹבַע כַּרְשַׁנִּים עַל בֹּרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה, עַד מְקוֹם שֶׁיְּצַמְּחוּ שְׁלֹשָׁה כַרְשַׁנִּים זֶה בְצַד זֶה,
- עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף בַּמּוֹרָד, אֲבָל לֹא בַמַּעֲלֶה.
(ב) הָיָה חוֹרֵשׁ, וְהִטִּיחַ בַּסֶּלַע אוֹ בַגָּדֵר, אוֹ שֶׁנִּעֵר הַמַּחֲרֵשָׁה,
|
הגדרה נוספת: אם המחרשה קבלה מכה מהסלע והתנקתה, או שהחורש ניקה אותה, והמשיך לחרוש – אין ההמשך בית הפרס. בהמשך דנים אם חרש שם שוב – האם הגדיל בכך את בית הפרס: ר' אליעזר טוען שכן, ור' יהושע מתנה זאת באורך התלם: אם חרש מאה אמה, גם אם הפסיק בינתיים או שינה כיוון – התלם הוא בית הפרס; אבל אם האריך יותר ממאה אמה – אין זה בית הפרס, והשוו תמורה א, ה. הביטוי "מענה" לקוח מהפסוק תהלים קכט ג, העוסק בחריש "על גבי" – ונדרש לחורש את הקבר. |
- עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּית פְּרַס עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס.
- רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: פְּעָמִים עוֹשֶׂה, פְּעָמִים שֶׁאֵינוּ עוֹשֶׂה.
- כֵּיצַד? - חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ, וְכֵן הַצְּדָדִין,
- הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס.
- חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנּוּ וְלַחוּץ,
- אֵינוּ עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס.
|
לטמיה ומצבור עצמות – אין העצמות הגלויות נאחזות במחרשה. אבל ראו תוספתא יז, ב, שר' מאיר מחמיר בחורש לטמיה. אם אבד הקבר – אין יודעים את שיעור החריש שעושה בית פרס. אם נמצא בה קבר לאחר שחרש – לא היה החורש יכול לדעת שיש קבר, ואין להעניש אותו. החורש את שאינו שלו אינו יכול לאסור את השדה על בעליה. בהלכה ג שם מעירים שהחריש בשדה חברו נמדד כחלק מה100 אמה, למרות שאינו הופך את שדה חברו לבית הפרס. נכרי או כותי שחרש אינו עושה בית פרס. וראו תוספתא יח, ו, שמוסיפה על המשנה וטוענת שאין בית פרס בחו"ל! שלוש ההלכות האחרונות מבוססות על תפיסת בית הפרס כעונש לבעל השדה, וראו גם תוספתא שביעית ג יג. |
(ג) הַחוֹרֵשׁ מִלָּטֶמְיָה, לָטוֹמְיָה. latomía: מחצבה; בור עצמות וּמִצְּבִירַת הָעֲצָמוֹת,
- וּמִשָּׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶבֶר,
- הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוּ שֶׁלּוֹ, וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ - אֵינוּ עוֹשֶׂה בֵּית פְּרַס.
- [אין בית פרס] לַכּוּתִיִּים.
(ד) שְׂדֵה בֵית פְּרַס עַל גַּבֵּי גבוהה משדה טְהוֹרָה, וְשָׁטְפוּ גְשָׁמִים מִבֵּית פְּרַס לִטְהוֹרָה,
- אֲפִלּוּ אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינוּהָ, אוֹ לְבָנָה וְהֶאְדִּימוּהָ,
|
גם הגשם, כמו אדם שחרש את שאינו שלו, אינו עושה בית פרס – אפילו אם סחף חלק מהאדמה ממקום למקום. |
- אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בֵּית הַפְּרַס.
חטיבה II: שדה שאבד בה קבר[עריכה]
(ה) שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו,
|
כאן מדובר בסוג אחר של בית פרס, שאינו ע"י חריש (ראו משנה ג, והרחבה בתוספתא טז, ה.) אם משקוף העליה מול משקוף הקומה הראשונה – אפילו אם הקבר מתחתיו, משקוף הקומה הראשונה חוצץ בפני הטומאה; אבל אם אינם זה מעל זה, חוששים שמא הקבר מתחת למשקוף העליה, ולכן היא טמאה. ר' יוסי מטהר אותה גם אז, ראו תוספתא יז, ה. |
- אִם הָיָה פִתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁלַּבַּיִת - הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה,
- וְאִם לָאו - הָעֲלִיָּה טְמֵאָה.
חטיבה III: צירוף העפר לכשיעור[עריכה]
עֲפַר בֵּית פְּרַס, וַעֲפַר חוּץ לָאָרֶץ שֶׁבָּא בַיָּרָק,
|
עפר בית הפרס טמא מדברי חכמים כמו עפר חו"ל, וראו לעיל ב, ג. ר' אליעזר חולק האם גושים נפרדים מצטרפים לטמא. לפי התוספתא יז, ו ר' יהודה מעמיד את המחלוקת דווקא בעפר הבא מחו"ל, והמעשה מכריע לטובת חכמים, אבל שם הגירסה היא "כחותם האיגרות". לגבי השיעור של חותם המרצופין ראו שבת ח, ה. |
- מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם מַרְצַפִּין שקים גדולים לסחורות, דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּהוּ בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם מַרְצַפִּין. גוש טיט המשמש לחתימת שקים של סחורות
- אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים,
- וְהָיוּ בָהֶם בכל האיגרות שהצטברו עם השנים כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא הֵחִישׁוּ חששו לָהֶם מִשֵּׁם טֻמְאָה.