ביאור:בבלי קידושין דף ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה

---

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
• מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
• מילון ארמי–עברי בוויקימילון

הגמרא לפנינו עוסקת בסיבה בגינה גבר מחזר אחר אישה בעולם. הדיון מחל בתפיסה גברית על העולם המתפתח סביב דיון לשוני וממשיך אל תפיסה נשית ודרכו של עולם. הדיון הלשוני נוגע אל הנכתב במשנה קידושין א א:

	האשה נקנית [1] בשלש דרכים [2] וקונה את עצמה [3] בשתי דרכים: נקנית בכסף [4], בשטר [5], ובביאה [6] [7]. בכסף: בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה [8] ובשוה פרוטה; וכמה היא 'פרוטה'? אחד משמנה באיסר האיטלקי [9]; וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל; היבמה נקנית [10] בביאה [11] וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
– משנה קידושין א א

ההבדל בין דפי הגמרא:

שואלת הגמרא במה שונה דף במדרש זה שנאמר "האשה נקנית" ובמה שונה קידושין מא א ששם נאמר "האיש מקדש".

	"האשה נקנית" - מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומאי שנא התם [12] דתני האיש מקדש[13]' [14]?

מסבירה הגמרא, משום שרצה התנאי ללמד כי כסף הוא אחד מהדרכים בהן מתבצע קידושין.

	משום דקא בעי למיתני 'כסף' [15].

מהיכן אנו יודעים כי קידושין מתבצעים באמצעות כסף?

"וכסף מנא לן?^[16] ", כסף מאיפה לנו?

מסבירה הגמרא על סמך ההקבלה למילה "קיחה" שמופיע בסיפור שדה עפרון [ולספר דברים]. שם נאמר (דברים כד ה), "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", ונאמר שם (בשדה עפרון, בראשית כג יג), "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי".

	גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון: כתיב הכא (דברים כב יג) כי יקח איש אשה[17] [ובא אליה ושנאה], וכתיב התם (בראשית כג יג: וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר: אך אם אתה לו שמעני:) נתתי כסף השדה קח ממני [ואקברה את מתי שמה],

ועוד מבארת הגמרא כי "קיחה" נקראת "קניין",

	ו'קיחה' איקרי קנין, דכתיב (בראשית כה י) השדה אשר קנה אברהם.[18]

ולכן ניתן להחשיב קידושין כקניין.

עמוד ב

קידושין הוא סוג של קניין

וממשיכה הגמרא להבהיר, בשל ההקבלה אל הפסוק "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ" השתמש התנא "האישה נקנית".

	אי נמי (ירמיהו לב מד) שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ [19] תני האשה נקנית;

כלומר מאחר שקניית שדה בכסף נקרא "קניין" ורצה התנאי להשתמש בכסף לתיאור הקידושין כתב "האשה נקנת".

	וניתני התם 'האיש קונה'?

אבל שנה גם בהמשך, כי "האיש קונה" כלומר התנא שנה גם את נושא המשפט.

	מעיקרא תני לישנא דאורייתא, ולבסוף תני לישנא דרבנן.

[לכן מסבירים] בתחילה שנה [לפי] לשון התורה (כלומר נישואים הם קניין על פי לשון התורה הוא קיחה) ובסוף שנה לפי לשון חכמים (לפיהם נקרא קידושין).

	ומאי לישנא דרבנן?

נשאלת השאלה "ומהיכן לשון החכמים", מדוע כינו קניית אישה קידושין?

	דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. וניתני הכא 'האיש קונה' [20]?

ומוסבר [משום] שאוסר אותה [אשה] לעולמים כהקדש.

• הקדש (הלכה) - כאשר מקדשים נכס לבית המקדש והוא אסור לשימוש על ידי יתר העולם.

מדוע שנה התנא את נושא המשפט ולא הותיר איש קונה אישה?

	וניתני הכא "האיש קונה"!

[אבל] שנה גם בהמשך, כי "האיש קונה" כלומר נושא המשפט השתנה.

	משום דקא בעי למיתנא סיפא: וקונה את עצמה – בדידה, תנא נמי רישא בדידה.

מפני שרצה לשנות בסוף המשנה את נושא המשפט, כך שהאישה היא נושא ("קונה את עצמה") משום שהעניין עוסקה בה, ולכן שנה גם בתחילת המשפט.

אז מדוע לא שנה הכל במקום איש "קונה" ל"מקנה"?

	וניתני [21] 'האיש קונה [22]' ו'מקנה [23]'?[24]

מדוע לא שנה כבר הכל? ושנה במקום האיש קונה למקנה (=קונה אותה לעצמה)?

	משום דאיכא [25] מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני: מן שמיא הוא דמקני לה.

משום שיש דרכים [שבהן נקנית האישה כמו למשל במקרה] כמיתת הבעל [בהן לא ניתן להשתמש במילה "מקנה"], אלא משמים מקנים אותה לעצמה.

	ואיבעית אימא: אי תנא 'קונה' - הוה אמינא: אפילו בעל כרחה, תנא האשה נקנית, דמדעתה – אִין, שלא מדעתה – לא.

ואם תרצה אמור [כך (שהמשנה העדיפה לומר "האישה נקנית" במקום "האיש קונה")]: אילו התנאי למד "[האיש] קונה [את האישה]" היית יכול לומר אפילו בעל כורחה, [לכן למד] התנא "האישה נקנית": מדעתה – כן, לא מדעתה – לא [נקנת].

שלש דרכים?

הגמרא ממשיכה לעסוק בבהיבט הבלשני ושואלת מדוע בחר התנאי לומר "שלוש דרכים" ולא שלושה דרכים":

	ומאי איריא דתני 'שלש'? ליתני 'שלשה'?

ומה שייך שלמד על "שלוש [דרכים]" ולא "שלשה דרכים" (לשון זכר)?

	משום דקא בעי למיתני 'דרך', ו'דרך' - לשון נקבה הוא, דכתיב: (שמות יח כ: והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת) והודעת להם את הדרך ילכו בה [ואת המעשה אשר יעשון];

משום שרצה ללמד על שלושה דרכים, ודרך היא מלשון נקבה.

	ואלא הא דתניא [26] בשבעה דרכים בודקין את הזב [27] - ניתני 'שבע'?

אבל במשנה (נותן מקור) "דרך" בלשון זכר, מדוע אם כן מופיעה "בשבעה" ולא "שבע"?

	משום דקא בעי למיתני 'דרך', ואשכחן 'דרך' דאיקרי לשון זכר, דכתיב (דברים כח ז: יתן ה' את איביך הקמים עליך נגפים לפניך) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך.

משום שרצה ללמד ש"דרך" קרויה בלשון זכר.

דרך זכר ונקבה - סתירה?

	אי הכי קשו קראי אהדדי, וקשיא נמי מתניתין אהדדי!?

אי לכך קשים הכתובים זה לזה כלומר סותרים על פניו זה את זה מפני שבאחד דרך מלשון נקבה ובשני זכר, וקשיים גם המשניות זו לזו.

	קראי אהדדי לא קשיין:

הכתובים אינם מקשים זה לזה מפני שדרך הן בזכר והן בנקבה ותלויה באובייקט שלפיו היא נזכרת:

	הכא דבתורה קאי, ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב (תהלים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש [עדות ה' נאמנה מחכימת פתי] - כתב לה בלשון נקבה;

כאן – בפסוק "והדעת להם את הדרך ילכו בה", עוסק ב"תורה" שנקראת בלשון נקבה - [ולכן] כתב אותה בלשון נקבה.

	התם, דבמלחמה קאי - דדרכו של איש לעשות מלחמה, ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה - כתב לה בלשון זכר;

שם, בפסוק "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינסו לפניך", עוסק במלחמה ודרכו של איש לעשות מלחמה ולכן כתב בלשון זכר.

	מתניתין אהדדי לא קשיין:

פרט לכך, גם שתי המשניות אינן סותרות זו את זו.

	הכא, דלגבי אשה קאי - קתני לה בלשון נקבה;

במשנתנו עוסקים (בקידושין) אישה [ולכן] קתני בלשון נקבה וכך דרך.

מדוע הגבר בודק זיבה?

	התם - דלגבי איש קאי - דדרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק,

שם, "בשבעה דרכים בודקין את הזב", , עוסק לגבי האיש כי דרכו של האיש לבדוק מדוע נדבק בזיבה ואין האישה.

	דהא אשה נמי באונס מיטמאה - תני לשון זכר. [28]

זב הוא גבר שיצא מאברו הפרשה ועליו להמתין שבעה ימים רצופים ללא הפרשה ורק עליו לטבול במעיין, אך אישה, גם אם יצא ממנה הדם מכל אילוץ אחר ולא ממחלה היא טמאה, ולכן עניין הבירור נוגע לגבר ומכאן שנכתב בלשון זכר.

ומדוע מופיע "שלש"?

	מאי טעמא תני 'שלש' - משום 'דרכים' [29]?

מה הטעם שלמד התנא "שלוש" (לשון נקבה)? משום דרכים (דרך בנקבה)

	ניתני 'דברים' וניתני 'שלשה' [30]?

[אז שהיה מ]למד [שלשה] "דברים" [במקום דרכים כך שילמד בלשון זכר].

	משום דקבעי למיתני 'ביאה', ו'ביאה' איקרי 'דרך', דכתיב (משלי ל יט: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים) ודרך גבר בעלמה (משלי ל כ) כן דרך אשה מנאפת [אכלה ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי און]. הא תינח 'ביאה',

משום שרצה ללמד [אח"כ על] ביאה [שנוגעת לקידושין], וביאה נקראת "דרך". [לכן דרך] זה נוח לביאה.

	'כסף' ו'שטר' מאי איכא למימר?

[על] כסף ושטר, מה יש לומר? [הרי בהם ניתן לומר "דברים" ולא דרכים]

	משום 'ביאה' ותני תרתי אטו חדא [31]?

משום ביאה ושנה שנים בגלל אחד? [כלומר שנה את כסף ושטר ונעזר במילה דרכים רק בגלל אחד – ביאה?]

	הנך נמי - צורך ביאה נינהו.

אלו (כסף ושטר) הינם גם לצורך ביאה.

	ואיבעית אימא: הא מני [32]? - רבי שמעון היא [33], דתניא: "רבי שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה (דברים כב יג) כי יקח איש אשה [ובא אליה ושנאה] - ולא כתב 'כי תלקח אשה לאיש'? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל לאדם שאבדה לו אבידה [34]; מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו!"

ואם תרצה אמור כמשנתנו כשיטת רבי שמעון, במסכת ברייתא לפיו הגבר מחזר אחר האישה כי אבד צלע מצלעו.

במילים אחרות, הגמרא מסבירה כי קיימת הקבלה בין "דרך" ל"קידושין".

האישה, צלע מצלעו של האדם היא אבדתו, ולכן דרכו של העולם שהגבר מחזר אחר האישה ולכן אומרת התורה כי "כי יקח איש אישה", כלומר מחזיר את האשה אליו, ולאור, זאת בוחרת המשנה במילה "דרך". מנגד עיקרם של הנישואים, בכלל, הם עניין של דרך, ובפרט, דרכו של עולם.

השימוש במילה "דרך" במקומות אחרים במשנה

עתה לאחר שבארה מדוע המשנה משתמשת בלשון דרך, בשל הקשר שיש לה לקידושין, מתקשה הגמרא להבין את השימוש במילה "דרך" במשנות אחרות: {{ציטוטון| והא דתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב - ליתני 'דברים'? התם - הא קא משמע לן: דדרכא דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה, ודרכא דמישתיא יתירא לאתויי לידי זיבה. והא דתנן [בכורים פ"ב מ"ו] 'אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ^[35] [ולירק בדרך אחד] - ליתני 'דברים'? משום דבעינן מתני סיפא: ולירק בדרך אחד ^[36]' סיפא נמי ניתני 'דבר'?

הערות

1. לאשה
2. כדמפרש ואזיל; והאי 'שלש' - לשון נקבה הוא; ובגמרא בעי: אמאי תנא לשון נקבה?
3. להיות ברשותה להנשא לאחר
4. מפרש בברייתא בגמרא (לקמן ה,ב): נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה "הרי את מקודשת לי"
5. כותב לה על הנייר - אף על פי שאינו שוה פרוטה – "הרי את מקודשת לי"
6. בא עליה ואמר "התקדשי לי בביאה זו"
7. וכולהו יליף מקראי; טעמא דבית שמאי מפרש בגמרא (יא,א)
8. של נחשת
9. מטבע של כסף, ודמיו שמנה פרוטות
10. ליבם
11. להיות כאשתו לכל דבר: שאם בא לגרשה אחר כך אינה צריכה הימנו חליצה אלא גט; אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה, אלא מדרבנן: דתקון דמהני בה 'מאמר', כדאמרינן ביבמות (נ,א), אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה, ולא לפוטרה מן החליצה, אלא לפוסלה על שאר אחיו;
12. בפרק שני (לקמן מא,א)
13. בו ובשלוחו
14. ניתני הכא 'האשה מתקדשת'
15. בהני קנינין, ואמרינן (לקמן ד,ב) 'כסף מנלן דנקנית בו?' ומפרשינן דגמרינן 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון דאיקרי קנין, הלכך תנא הכא 'קנין'
16. לאו הכא קא בעי לה אלא (לקמן ג,ב); והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא - משום דקא בעי למיתני 'כסף', וכסף מנלן ילפינן ליה (לקמן ד,ב) מ'קיחה', ו'קיחה' לשון קנין הוא; הילכך תני 'האשה נקנית'
17. Note:בְּעָרֵי יְהוּדָה:] בתורה אור כתוב דברים כב, ולפי זה רשמתי פסוק זה; אך במקומות אחרים - כגון קידושין ד,ב; קידושין יא,ב, ועוד - משמע שהפסוק של הדרשה הוא דברים כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונ
18. [מאת בני חת - שמה קבר אברהם ושרה אשתו
19. וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה’
20. כי היכי דתני בלישנא דרבנן 'האיש מקדש'
21. הכא
22. בגשלשה דרכים
23. אותה לעצמה בשתי דרכים
24. ומשני:
25. בהנהו שתי דרכים
26. [אולי צ"ל 'דתנן': משנה נזיר פ"ט מ"ד; זבין פ"ב מ"ב]
27. במאכל, ובמשתה, בחולי, במשא, בקפיצה, ומראה, והרהור: שמא מחמת אחד מהן ראה, ואנוס הוא, וטהור: דרחמנא אמר (ויקרא טו ב) 'מבשרו', מאיליו ולא מחמת אונס; והאשה - באונס נמי מטמאה, כדאמר בפרק 'בנות כותים' (נדה לו,ב): כשהוא אומר 'כי יזוב זוב דמה' (ויקרא טו כה) - הרי אונס אמור
28. ופרכינן:
29. קאמרת
30. כי אורחא דגמרא
31. בתמיה: שינה לשון 'כסף' ו'שטר' משום 'ביאה'? היה לו לילך אחרי הרוב
32. דתני לשון דרך בקדושי אשה
33. דאמר 'אורחא דארעא שייך בהו'
34. אחת מצלעותיו
35. ערלה ורבעי נוהג בו כאילן, ולענין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה, כאילן, ולא אחר לקיטה, כירק
36. שבשעת לקיטתו עישורו: שאין הולכין בו לענין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות, אלא אחר שנה שנלקט בו, כירק, כדמפרש טעמיה לקמן. המעשרות משתנות כסדר השנים: שנה ראשונה של שמיטה - מעשר ראשון ושני, וכן בשניה, אבל שלישית: מעשר ראשון ומעשר עני; ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית: בשאר אילנות אחר חנטה, ובאתרוג אחר לקיטה, כירק