ביאור:בבלי עירובין דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עירובין:
ב
ג
ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אבל בגדי עשירים לעניים - לא [1]; וכי תימא 'הכא לחומרא [2] והכא לחומרא [3]', והתניא [4]: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם [5].
קשיא.
ומי אמר רבי שמעון בן אלעזר הכי? והתניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: עוג מלך הבשן פיתחו כמלואו [6]'.
ואביי, התם היכי ליעביד?
הדומי נהדמיה [7] [ונפקיה]
איבעיא להו: פליגי רבנן [8] עליה דרבי שמעון בן אלעזר או לא?
תא שמע, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עוג מלך הבשן פיתחו בארבעה!
התם דאיכא פתחים קטנים [9] טובא, ואיכא חד דהוי ארבעה, דודאי כי קא מרוח - בההוא קא מרוח [10]. [11]
אמר רב חייא בר רב אשי אמר רב: מערבין בבשר חי.
אמר רב שימי בר חייא: מערבין בביצים חיות;
וכמה?
אמר רב נחמן בר יצחק: סיני אמר שתים [12].
הנודר מן המזון מותר במים [ומלח]:
מלח ומים - הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון; לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: 'אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד', ולא אותביניה חדא זימנא [13] - לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא!?
אמר רב הונא: באומר "כל הזן עלי" [14]: מים ומלח הוא דלא זייני, הא כל מילי זייני? והאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר [15], כי הוינן בי מאה - הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה; כי הוינן בי עשרה - הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו <לא> הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי, והוה אכיל להו לכולהון, ואמר "שבועתא דלא טעים לי זיונא [16]"!?
אימא 'מזונא'*.
אמר רב הונא אמר רב: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - מערבין לו בה [18]; "ככר זו עלי" - אין מערבין לו בה [19].
מיתיבי: 'הנודר מן הככר - מערבין לו בה"; מאי, לאו דאמר "עלי" [20]?
לא, דאמר "[21] זו".
הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא אימתי? - בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה".
אבל אמר "עלי" מאי?
הכי נמי דאין מערבין לו בה.
אי הכי, אדתני "ככר זו הקדש" [22] - אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין בהקדשות - ליפלוג וליתני בדידה [23]: 'במה דברים אמורים? - דאמר "זו", אבל אמר "עלי" - אין מערבין לו בה'!
אמר לך רב הונא: אלא מאי? כל היכא דאמר "עלי" [24] מערבין? קשיא רישא [25]!?
[26]חסורי מיחסרא והכי קתני: 'הנודר מן הככר - מערבין לו בה, ואפילו אמר "עלי" - נעשה כאומר "שבועה שלא אטעמנה" [27].
מכל מקום קשיא לרב הונא?
הוא דאמר כרבי אליעזר, דתניא: רבי אליעזר אומר: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - מערבין לו בה; "ככר זו עלי" - אין מערבין לו בה.
ומי אמר רבי אליעזר הכי? והתניא: זה הכלל: אדם אוסר עצמו באוכל [28] - מערבין לו בה [29]; "אוכל הנאסר לו לאדם [30]" [31] - אין מערבין לו בה [32]; רבי אליעזר אומר: "ככר זו עלי" - מערבין לו בה; "ככר זו הקדש" - אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין לו בהקדשות!?
תרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר.
מערבין לנזיר ביין [ולישראל בתרומה]:
מתניתין דלא כבית שמאי, דתניא: 'בית שמאי אומרים: אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה; בית הלל אומרים: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה; אמרו להן בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים
שמערבין לגדול [33] ביום הכפורים [34]?
אמרו להן: אבל [35]!
אמרו להן: כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים - כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה'.
ובית שמאי?
התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום [36], הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום.
כמאן [37]?: דלא כחנניה, דתניא: חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם;
כמאן אזלא הא דתניא: 'עירב בשחורים [38] - לא יצא בלבנים; בלבנים - לא יצא בשחורים'?
כמאן?
אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא, ואליבא דבית שמאי;
ולחנניה - בשחורים הוא דלא יצא, הא בלבנים יצא? האמר עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו לשם [39]?
הכי קאמר: עירב בלבנים והוצרך לשחורים - אף בלבנים לא יצא;
כמאן?
אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא ואליבא דבית שמאי.
סומכוס אומר בחולין:
ואילו לנזיר ביין לא פליג, מאי טעמא?
אפשר דמתשיל אנזירותיה [40].
אי הכי - תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה [41]?
אי מתשיל עלה - הדרא לטיבלא [42].
וליפרוש עלה ממקום אחר [43]?
לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף [44]. [45]
ולפרוש עלה מיניה וביה?
דלית בה שיעורא [46].
ומאי פסקא [47]?
אלא - סומכוס סבר לה כרבנן [48], דאמרי 'כל דבר שהוא משום שבות - גזרו עליו בין השמשות [49]' [50].
כמאן אזלא הא, דתנן [כלים פ"יז מ"יא]: יש שאמרו: הכל לפי מה שהוא אדם [51]: מלא קומצו מנחה [ויקרא ב,ב: והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח לה’], ומלא חפניו קטרת [52] (ויקרא טז יב: ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת), והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, ובמזון שתי סעודות לעירוב? – כמאן?
אמר רבי זירא: סומכוס היא, דאמר: מאי דחזי ליה בעינן.
לימא פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר, דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם?
תרגומא [53] אחולה וזקן [54], אבל רעבתן - בטלה דעתו אצל כל אדם [55].
ולכהן בבית הפרס:
דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס [56] והולך [57].
רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש [58] – טהור [59].
רבי יהודה אומר: אף בית הקברות:
תנא: 'מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה [60] תיבה ומגדל [61]' - קא סבר אהל זרוק [62] שמיה אהל [63],
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הנכנס לארץ העמים [64] בשידה תיבה ומגדל: רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר; במאי קמיפלגי? מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל [65], ומר סבר: אהל זרוק שמיה אהל [66].
והא דתניא: 'רבי יהודה אומר:
הערות
[עריכה]- ^ כלומר: לעניים לא בעינן בגדי עשירים, אלא כיון דלדידהו חזו - אזלי בתרייהו; הכא נמי: אף על גב דלפרסאי לאו ליפתן הוא, כיון דלדידן הוי ליפתן - ניסגי בשיעור זוטא
- ^ דכיון דחזו להו - מקבלי טומאה
- ^ דעד דהוי ליפתן לכולי עלמא, ליבעי שיעורא רבה
- ^ גבי עירוב
- ^ דכיון דחזו לזקן ולחולה - אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות – מערבין מיהא למאן דחזי; וגבי רעבתן דאכיל טפי - סגי בבינונית, אלמא: לקולא אזלינן
- ^ להציל על שאר פתחים - ואי ליכא פתח דחזי ליה - כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין
- ^ ינתחוהו לאיברין
- ^ במת בבית
- ^ פחותין מארבע
- ^ הלכך מציל על כולן
- ^ אבל כולן שוין - בארבע או בעשר אמות - כולן טמאין, דלא ידעי בהי מרווח ומפיק, ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים סגורין, או חישב עליו להוציאו באחד מהן, דתנן [אהלות פ"ז מ"ג, מובא] בגמרא במסכת ביצה (לז,ב) הוא טמא וכולן טהורים - הני מילי היכי דהאי חזי ליה ואפילו כולהו חזי ליה; אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח, וכולן שוין - לא ידעינן בהי מרווח.
- ^ 'סיני' קרי רב יוסף, לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות
- ^ ב'כיצד מברכין' (ברכות לה ב)
- ^ מתניתין דאסר ליה בכל מילי - לאו דאמר "יאסר עלי מזון" - דודאי לא מיקרי מזון אלא חמשה מינין דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא, אלא כגון דאמר "יאסר עלי כל הזן" - דמשמע כל דבר המשביע, דכל מילי זייני - חוץ ממים ומלח - אבל מיסעד לא סעדי, ולא מיקרו מזון
- ^ גינוסר - ארץ ים כינרת, ופירותיה מתוקין
- ^ לא אכלתי לשובע, ועדיין אני רעב
- ^ 'זיונא סלקא דעתך' - לא גרסינן הכא, אלא במסכת ברכות, והכא גרסינן: אימא מזונא.
- ^ דלא נדר אלא מאכילה, ואי משום דלא חזיא ליה - הא חזיא לאחריני, מידי דהוה אנזיר ביין
- ^ "ככר זו עלי" משמע: כל דבר הנאתה קאסר עליה
- ^ ושמע מינה דלא אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר הנאתה, וכי נדר - אדעתא דאכילה נדר
- ^ שבועה שלא אוכל ככר
- ^ הקדש - ודאי אסר בכל הנאות, ואינו ראוי לשום אדם
- ^ בככר של חולין
- ^ דלא משמע אלא אכילה
- ^ דקתני: 'אימתי - בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה"', דמשמע: הא אמר "עלי" - לא
- ^ ומשני: הא לא קשיא, ד
- ^ דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה
- ^ שתלה הנדר במעשה שהוא עושה בעצמו, דהיינו "שלא אוכַל"
- ^ דהא הנאה דממילא היא, ולאו איהו עביד
- ^ כגון ככר זו תיאסר עלי
- ^ או "שבועה שלא אהנה מככר זו", דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו, אלא אפילו הנאה דממילא
- ^ לישנא אחרינא: "ככר זו עלי" - מערבין לו בה - דאמר לקמן (עירובין לא א): אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו; הלכך, משום הנאה לא איכפת לן, ואי משום דלא חזיא ליה - הא חזיא לאחרים, דומיא דנזיר ביין; "ככר זו הקדש" - לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני, ואנן - סעודה הראויה בעינן, כדלקמן, זה עיקר
- ^ למי שהוא גדול שהביא שתי שערות
- ^ שחייב בענוי, ואף על גב דלמחר [ביום הכפורים עצמו] לא חזי ליה - הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין
- ^ אמת
- ^ של ערב יום הכפורים
- ^ הא מתניתין דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב
- ^ היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה: שקידש עליו היום, וחזר לביתו
- ^ משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש, לא הוי עירוב לדידיה
- ^ ישאל לחכם ויתיר לו נדרו, ויהא יין ראוי לו
- ^ ויפתח בחרטה: "לא נתכוונתי לכך", ותנן (נזיר לא א): הקדש טעות אינו הקדש
- ^ וטבל לא חזי
- ^ לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא, בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר: "פירות שיש לי בביתי - יהו תרומה על זו", ואשתכח דאית ליה תקנתא דתחזי ליה
- ^ מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי, דליהוי מיניה וביה
- ^ 'מוקף' = סמוך, כמו 'מקיפין בבועי' (חולין מו ב): שסומכים זו לזו, ורואין אם דומות זו לזו, וכמו 'מקפת וקורא לה שם' דמסכת נדה בפרק בתרא (עא,ב).
- ^ שמזון שתי סעודות מצומצמות הניח, ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו - בצר ליה שיעור עירוב
- ^ בתמיה, כלומר: מאי האי תירוצא?: וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום, דנקט סתם במילתיה הכי
- ^ דפליגי עליה דרבי, לקמן (עירובין לד ב)
- ^ כבשבת עצמה, והגבהת תרומה שבות היא
- ^ וכיון דמעיקרא לא תִקנָהּ, ובעית למימר 'אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה לטבלא, והדר אמר: תרומתה בצפון שבה, ומעשר ראשון בדרומה, וכן כולם - אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות, וקניית עירוב - כשזה נכנס וזה יוצא
- ^ יש דברים שאמרו שיעורן לפי מה שהוא אדם, ואין שיעורן שוה בכל
- ^ ביום הכיפורים
- ^ להא דתלי שיעורא באדם עצמו
- ^ ולקולא
- ^ ולחומרא
- ^ שדה שנחרש בה קבר
- ^ דכולה ספיקא משום עצמות היא, ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל, וכשמנפח לפני רגליו - אם יש שם עצם גדול - נראה מאליו, ועצם קטן - נראה בנפיחה, ואינו מסיטו ברגליו
- ^ בדריסת רגלי בני אדם
- ^ שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה
- ^ מרכבת נשים; עגלה עשויה כקופסא
- ^ משטי"ר [ארון]
- ^ אהל המיטלטל
- ^ וחוצץ בינו לבין הטומאה
- ^ ארץ העמים מטמאה באהל
- ^ וכל שאינו אהל אינו חוצץ
- ^ וחוצץ ובגדולה עסקינן, שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, דאי קטנה - כלי היא, ומקבלת טומאה ולא חייצא, ורבנן דמתניתין כרבי סבירא להו, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירה להו, דאמר: מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן