לדלג לתוכן

ביאור:בבלי עירובין דף ל

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אבל בגדי עשירים לעניים - לא [1]; וכי תימא 'הכא לחומרא [2] והכא לחומרא [3]', והתניא [4]: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם [5].

קשיא.

ומי אמר רבי שמעון בן אלעזר הכי? והתניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: עוג מלך הבשן פיתחו כמלואו [6]'.

ואביי, התם היכי ליעביד?

הדומי נהדמיה [7] [ונפקיה]

איבעיא להו: פליגי רבנן [8] עליה דרבי שמעון בן אלעזר או לא?

תא שמע, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עוג מלך הבשן פיתחו בארבעה!

התם דאיכא פתחים קטנים [9] טובא, ואיכא חד דהוי ארבעה, דודאי כי קא מרוח - בההוא קא מרוח [10]. [11]

אמר רב חייא בר רב אשי אמר רב: מערבין בבשר חי.

אמר רב שימי בר חייא: מערבין בביצים חיות;

וכמה?

אמר רב נחמן בר יצחק: סיני אמר שתים [12].

הנודר מן המזון מותר במים [ומלח]:

מלח ומים - הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון; לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: 'אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד', ולא אותביניה חדא זימנא [13] - לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא!?

אמר רב הונא: באומר "כל הזן עלי" [14]: מים ומלח הוא דלא זייני, הא כל מילי זייני? והאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר [15], כי הוינן בי מאה - הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה; כי הוינן בי עשרה - הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו <לא> הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי, והוה אכיל להו לכולהון, ואמר "שבועתא דלא טעים לי זיונא [16]"!?

אימא 'מזונא'*.

[17]

אמר רב הונא אמר רב: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - מערבין לו בה [18]; "ככר זו עלי" - אין מערבין לו בה [19].

מיתיבי: 'הנודר מן הככר - מערבין לו בה"; מאי, לאו דאמר "עלי" [20]?

לא, דאמר "[21] זו".

הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא אימתי? - בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה".

אבל אמר "עלי" מאי?

הכי נמי דאין מערבין לו בה.

אי הכי, אדתני "ככר זו הקדש" [22] - אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין בהקדשות - ליפלוג וליתני בדידה [23]: 'במה דברים אמורים? - דאמר "זו", אבל אמר "עלי" - אין מערבין לו בה'!

אמר לך רב הונא: אלא מאי? כל היכא דאמר "עלי" [24] מערבין? קשיא רישא [25]!?

[26]חסורי מיחסרא והכי קתני: 'הנודר מן הככר - מערבין לו בה, ואפילו אמר "עלי" - נעשה כאומר "שבועה שלא אטעמנה" [27].

מכל מקום קשיא לרב הונא?

הוא דאמר כרבי אליעזר, דתניא: רבי אליעזר אומר: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - מערבין לו בה; "ככר זו עלי" - אין מערבין לו בה.

ומי אמר רבי אליעזר הכי? והתניא: זה הכלל: אדם אוסר עצמו באוכל [28] - מערבין לו בה [29]; "אוכל הנאסר לו לאדם [30]" [31] - אין מערבין לו בה [32]; רבי אליעזר אומר: "ככר זו עלי" - מערבין לו בה; "ככר זו הקדש" - אין מערבין לו בה, לפי שאין מערבין לו בהקדשות!?

תרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר.

מערבין לנזיר ביין [ולישראל בתרומה]:

מתניתין דלא כבית שמאי, דתניא: 'בית שמאי אומרים: אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה; בית הלל אומרים: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה; אמרו להן בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים


עמוד ב

שמערבין לגדול [33] ביום הכפורים [34]?

אמרו להן: אבל [35]!

אמרו להן: כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים - כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה'.

ובית שמאי?

התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום [36], הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום.

כמאן [37]?: דלא כחנניה, דתניא: חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם;

כמאן אזלא הא דתניא: 'עירב בשחורים [38] - לא יצא בלבנים; בלבנים - לא יצא בשחורים'?

כמאן?

אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא, ואליבא דבית שמאי;

ולחנניה - בשחורים הוא דלא יצא, הא בלבנים יצא? האמר עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו לשם [39]?

הכי קאמר: עירב בלבנים והוצרך לשחורים - אף בלבנים לא יצא;

כמאן?

אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא ואליבא דבית שמאי.

סומכוס אומר בחולין:

ואילו לנזיר ביין לא פליג, מאי טעמא?

אפשר דמתשיל אנזירותיה [40].

אי הכי - תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה [41]?

אי מתשיל עלה - הדרא לטיבלא [42].

וליפרוש עלה ממקום אחר [43]?

לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף [44]. [45]

ולפרוש עלה מיניה וביה?

דלית בה שיעורא [46].

ומאי פסקא [47]?

אלא - סומכוס סבר לה כרבנן [48], דאמרי 'כל דבר שהוא משום שבות - גזרו עליו בין השמשות [49]' [50].

כמאן אזלא הא, דתנן [כלים פ"יז מ"יא]: יש שאמרו: הכל לפי מה שהוא אדם [51]: מלא קומצו מנחה [ויקרא ב,ב: והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח לה’], ומלא חפניו קטרת [52] (ויקרא טז יב: ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת), והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, ובמזון שתי סעודות לעירוב? – כמאן?

אמר רבי זירא: סומכוס היא, דאמר: מאי דחזי ליה בעינן.

לימא פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר, דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם?

תרגומא [53] אחולה וזקן [54], אבל רעבתן - בטלה דעתו אצל כל אדם [55].

ולכהן בבית הפרס:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס [56] והולך [57].

רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש [58] – טהור [59].

רבי יהודה אומר: אף בית הקברות:

תנא: 'מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה [60] תיבה ומגדל [61]' - קא סבר אהל זרוק [62] שמיה אהל [63],

ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הנכנס לארץ העמים [64] בשידה תיבה ומגדל: רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר; במאי קמיפלגי? מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל [65], ומר סבר: אהל זרוק שמיה אהל [66].

והא דתניא: 'רבי יהודה אומר:

הערות

[עריכה]
  1. ^ כלומר: לעניים לא בעינן בגדי עשירים, אלא כיון דלדידהו חזו - אזלי בתרייהו; הכא נמי: אף על גב דלפרסאי לאו ליפתן הוא, כיון דלדידן הוי ליפתן - ניסגי בשיעור זוטא
  2. ^ דכיון דחזו להו - מקבלי טומאה
  3. ^ דעד דהוי ליפתן לכולי עלמא, ליבעי שיעורא רבה
  4. ^ גבי עירוב
  5. ^ דכיון דחזו לזקן ולחולה - אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות – מערבין מיהא למאן דחזי; וגבי רעבתן דאכיל טפי - סגי בבינונית, אלמא: לקולא אזלינן
  6. ^ להציל על שאר פתחים - ואי ליכא פתח דחזי ליה - כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין
  7. ^ ינתחוהו לאיברין
  8. ^ במת בבית
  9. ^ פחותין מארבע
  10. ^ הלכך מציל על כולן
  11. ^ אבל כולן שוין - בארבע או בעשר אמות - כולן טמאין, דלא ידעי בהי מרווח ומפיק, ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים סגורין, או חישב עליו להוציאו באחד מהן, דתנן [אהלות פ"ז מ"ג, מובא] בגמרא במסכת ביצה (לז,ב) הוא טמא וכולן טהורים - הני מילי היכי דהאי חזי ליה ואפילו כולהו חזי ליה; אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח, וכולן שוין - לא ידעינן בהי מרווח.
  12. ^ 'סיני' קרי רב יוסף, לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות
  13. ^ ב'כיצד מברכין' (ברכות לה ב)
  14. ^ מתניתין דאסר ליה בכל מילי - לאו דאמר "יאסר עלי מזון" - דודאי לא מיקרי מזון אלא חמשה מינין דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא, אלא כגון דאמר "יאסר עלי כל הזן" - דמשמע כל דבר המשביע, דכל מילי זייני - חוץ ממים ומלח - אבל מיסעד לא סעדי, ולא מיקרו מזון
  15. ^ גינוסר - ארץ ים כינרת, ופירותיה מתוקין
  16. ^ לא אכלתי לשובע, ועדיין אני רעב
  17. ^ 'זיונא סלקא דעתך' - לא גרסינן הכא, אלא במסכת ברכות, והכא גרסינן: אימא מזונא.
  18. ^ דלא נדר אלא מאכילה, ואי משום דלא חזיא ליה - הא חזיא לאחריני, מידי דהוה אנזיר ביין
  19. ^ "ככר זו עלי" משמע: כל דבר הנאתה קאסר עליה
  20. ^ ושמע מינה דלא אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר הנאתה, וכי נדר - אדעתא דאכילה נדר
  21. ^ שבועה שלא אוכל ככר
  22. ^ הקדש - ודאי אסר בכל הנאות, ואינו ראוי לשום אדם
  23. ^ בככר של חולין
  24. ^ דלא משמע אלא אכילה
  25. ^ דקתני: 'אימתי - בזמן שאמר "שבועה שלא אטעמנה"', דמשמע: הא אמר "עלי" - לא
  26. ^ ומשני: הא לא קשיא, ד
  27. ^ דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה
  28. ^ שתלה הנדר במעשה שהוא עושה בעצמו, דהיינו "שלא אוכַל"
  29. ^ דהא הנאה דממילא היא, ולאו איהו עביד
  30. ^ כגון ככר זו תיאסר עלי
  31. ^ או "שבועה שלא אהנה מככר זו", דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו, אלא אפילו הנאה דממילא
  32. ^ לישנא אחרינא: "ככר זו עלי" - מערבין לו בה - דאמר לקמן (עירובין לא א): אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו; הלכך, משום הנאה לא איכפת לן, ואי משום דלא חזיא ליה - הא חזיא לאחרים, דומיא דנזיר ביין; "ככר זו הקדש" - לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני, ואנן - סעודה הראויה בעינן, כדלקמן, זה עיקר
  33. ^ למי שהוא גדול שהביא שתי שערות
  34. ^ שחייב בענוי, ואף על גב דלמחר [ביום הכפורים עצמו] לא חזי ליה - הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין
  35. ^ אמת
  36. ^ של ערב יום הכפורים
  37. ^ הא מתניתין דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב
  38. ^ היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה: שקידש עליו היום, וחזר לביתו
  39. ^ משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש, לא הוי עירוב לדידיה
  40. ^ ישאל לחכם ויתיר לו נדרו, ויהא יין ראוי לו
  41. ^ ויפתח בחרטה: "לא נתכוונתי לכך", ותנן (נזיר לא א): הקדש טעות אינו הקדש
  42. ^ וטבל לא חזי
  43. ^ לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא, בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר: "פירות שיש לי בביתי - יהו תרומה על זו", ואשתכח דאית ליה תקנתא דתחזי ליה
  44. ^ מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי, דליהוי מיניה וביה
  45. ^ 'מוקף' = סמוך, כמו 'מקיפין בבועי' (חולין מו ב): שסומכים זו לזו, ורואין אם דומות זו לזו, וכמו 'מקפת וקורא לה שם' דמסכת נדה בפרק בתרא (עא,ב).
  46. ^ שמזון שתי סעודות מצומצמות הניח, ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו - בצר ליה שיעור עירוב
  47. ^ בתמיה, כלומר: מאי האי תירוצא?: וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום, דנקט סתם במילתיה הכי
  48. ^ דפליגי עליה דרבי, לקמן (עירובין לד ב)
  49. ^ כבשבת עצמה, והגבהת תרומה שבות היא
  50. ^ וכיון דמעיקרא לא תִקנָהּ, ובעית למימר 'אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה לטבלא, והדר אמר: תרומתה בצפון שבה, ומעשר ראשון בדרומה, וכן כולם - אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות, וקניית עירוב - כשזה נכנס וזה יוצא
  51. ^ יש דברים שאמרו שיעורן לפי מה שהוא אדם, ואין שיעורן שוה בכל
  52. ^ ביום הכיפורים
  53. ^ להא דתלי שיעורא באדם עצמו
  54. ^ ולקולא
  55. ^ ולחומרא
  56. ^ שדה שנחרש בה קבר
  57. ^ דכולה ספיקא משום עצמות היא, ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל, וכשמנפח לפני רגליו - אם יש שם עצם גדול - נראה מאליו, ועצם קטן - נראה בנפיחה, ואינו מסיטו ברגליו
  58. ^ בדריסת רגלי בני אדם
  59. ^ שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה
  60. ^ מרכבת נשים; עגלה עשויה כקופסא
  61. ^ משטי"ר [ארון]
  62. ^ אהל המיטלטל
  63. ^ וחוצץ בינו לבין הטומאה
  64. ^ ארץ העמים מטמאה באהל
  65. ^ וכל שאינו אהל אינו חוצץ
  66. ^ וחוצץ ובגדולה עסקינן, שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, דאי קטנה - כלי היא, ומקבלת טומאה ולא חייצא, ורבנן דמתניתין כרבי סבירא להו, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירה להו, דאמר: מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן