ביאור:בבלי עירובין דף סט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, דברי רבי מאיר!?

אמר רב יוסף: אימא אינו אוסר [1]!

אביי אמר: לא קשיא: כאן שהחזיקו בני מבוי במבוי, כאן שלא החזיקו בני מבוי במבוי; והתניא [2]: '[3] עד שלא נתן רשותו הוציא, בין בשוגג בין במזיד [4] - יכול לבטל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג יכול לבטל, במזיד אינו יכול לבטל [5]; מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד – אוסר [6], דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר;

במה דברים אמורים? בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי - בין בשוגג ובין במזיד - אינו אוסר.' [7]

אמר מר: רבי יהודה אומר בלשון אחרת: "מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם" אלמא נכרי הוא; והא אנן עד שלא יוציא תנן [8]!?

אימא 'עד שלא יוציא היום [לפני שיכנס השבת]’;

ואיבעית אימא לא קשיא: כאן [9] במומר לחלל שבתות בצנעא, כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא.

כמאן אזלא הא דתניא: מומר וגילוי פנים [10] - הרי זה אינו מבטל רשות?

גילוי פנים מומר הוי [11]!?

אלא 'מומר בגילוי פנים [12] אינו יכול לבטל רשות';

כמאן? כרבי יהודה! [13]

ההוא דנפק בחומרתא דמדושא [14]; כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה – כסייה;

אמר: כגון זה [15] מבטל רשות לרבי יהודה.

אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר [16]? - זה המחלל שבתות בפרהסיא.

אמר ליה רב נחמן: כמאן?: אי כרבי מאיר, דאמר 'חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה' - אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי! אי כרבנן [17], האמרי 'חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה


עמוד ב

עד דהוי מומר לעבודת כוכבים' [18]!?

אמר רב נחמן בר יצחק: [19] ליתן רשות ולבטל רשות, וכדתניא: 'ישראל מומר משמר שבתו בשוק [20] - מבטל רשות; שאינו משמר שבתו בשוק - אינו מבטל רשות, מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות, ובנכרי עד שישכיר; כיצד [21]? אומר לו: "רשותי קנויה לך" [22] "רשותי מבוטלת לך" – קנה, ואין צריך לזכות [23].

רב אשי אמר: [24]האי תנא הוא, דחמירא עליה שבת כעבודה זרה, כדתניא: '(ויקרא א ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם) 'מכם' - ולא כולכם [25]: פרט למומר; 'מכם' - בכם חלקתי [26], ולא באומות [27]; 'מן הבהמה' להביא בני אדם הדומין לבהמה [28];

מכאן אמרו: מקבלין קרבנות [29] מפושעי ישראל [30] כדי שיחזרו בתשובה [31] - חוץ מן המומר, והמנסך יין [32], והמחלל שבתות בפרהסיא'.

הא - גופא קשיא: אמרת מכם - ולא כולכם, להוציא את המומר, והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!?

הא - לא קשיא: רישא במומר לכל התורה כולה, מציעתא במומר לדבר אחד.

אימא סיפא: חוץ מן המומר והמנסך יין; האי מומר היכי דמי?: אי מומר לכל התורה - היינו רישא; אי לדבר אחד - קשיא מציעתא! אלא, לאו הכי קאמר: '[33] חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא [34]', אלמא עבודה זרה ושבת - כי הדדי נינהו?

שמע מינה.

משנה:

אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם [35] ושלהם מותרין לו ולהם [36];

נתנו לו [37] רשותן [38] - הוא מותר [39] והן אסורין [40];

היו שנים [41] - אוסרין זה על זה [42]: שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות;

מאימתי נותנין רשות?

בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה;

מי שנתן רשותו והוציא - בין בשוגג בין במזיד – הרי זה אוסר [43], דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: במזיד - אוסר, בשוגג - אינו אוסר.

גמרא:

ביתו - הוא דאסור, הא חצירו [44] – שריא [45]; היכי דמי?: אי דבטיל [46] - ביתו אמאי אסור [47]? אי דלא בטיל [48] - חצירו אמאי שריא [49]?

הכא במאי עסקינן? - כגון שביטל רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו, וקא סברי רבנן [50] המבטל רשות חצירו - רשות ביתו לא ביטל: דדייר איניש בבית בלא חצר; [51]

ושלהן מותר לו ולהן - מאי טעמא?

דהוי אורח לגבייהו [52].

נתנו לו רשותן - הוא מותר והן אסורין [53]:

ונהוי אינהו לגביה כי אורחין?

חד לגבי חמשה [54] הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוי אורח.

שמע מינה [55] מבטלין וחוזרין ומבטלין [56]!?

הכי קאמר: נתנו לו רשותן מעיקרא - הוא מותר והן אסורין.

היו שנים [57] - אוסרין זה על זה:

פשיטא [58]!

לא, צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה [59] לחבריה; מהו דתימא לישתרי [60]? - קא משמע לן [61]: [62] דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא בהאי חצר [63].

שאחד נותן רשות [ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות]:

הא תו למה לי? אי 'נותן' – תנינא [64], אי 'נוטל' – תנינא [65]!?

סיפא איצטריכא ליה שנים נותנין רשות.

הא נמי פשיטא!?

מהו דתימא

הערות[עריכה]

  1. ^ לרבי מאיר
  2. ^ בניחותא
  3. ^ אישראל שלא עירב קאי:
  4. ^ אף על גב דמומר הוא לחלל שבת
  5. ^ קסבר רבי יהודה: מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות
  6. ^ דהדר שקליה לרשותיה, ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד
  7. ^ במה דברים אמורים - רבי מאיר קאמר לה, דאילו רבי יהודה ללישנא דמתניתין קאמר דלא מהניא חזקה, וללישנא דברייתא דקאמר רבי יהודה 'עד שלא תחשך' - טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא, אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים, וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפילו לרבי יהודה מהניא חזקה, ובמה דברים אמורים - דברי הכל הוא.
  8. ^ לרבי יהודה, אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה, ובחזקה הוא דפליג, דקסבר לא מהניא
  9. ^ מתניתין דמשמע צדוקי מבטל
  10. ^ חצוף
  11. ^ בתמיה: וכי משום גילוי פנים חשיב ליה מומר
  12. ^ בפרהסיא
  13. ^ דלרבי מאיר מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל.
  14. ^ טבעת שחותמה ממין אחר, ואמרינן במסכת שבת (נט,ב): היא של אלמוג וחותמה של מתכת - אסור לצאת בה, 'חומרתא' = חותם, מדושא - לא אתפרש, ובדקתי במסכת שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא לענין טומאה, ואומר אני: חומרתא דמדושא - קשר של בושם, אחד ממיני הבשמים, וכי האי גוונא אמרינן בשבת (סב,ב) דאין יוצאין בחומרתא דפילון, וחייב עליו חטאת משום דמשאוי הוא, ואינו תכשיט אדם
  15. ^ שמחלל שבת בצנעא
  16. ^ דחשבינן ליה מומר לכל מילי
  17. ^ רבי מאיר ורבנן - במסכת בכורות בפרק 'עד כמה' (ל,ב)
  18. ^ דההוא ודאי חשוד לכל מילי, דאמר מר: חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, דכתיב (במדבר טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, ובעבודה זרה משתעי קרא, בהוריות (ח,א)
  19. ^ איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל?
  20. ^ בפרהסיא, ואף על גב דמחלל בצנעא
  21. ^ אישראל קאי
  22. ^ או
  23. ^ בקנין סודר
  24. ^ לעולם מומר דקאמר רב הונא - לכל מילי קחשיב ליה מומר, וכרבנן סבירא ליה, ו
  25. ^ דאין מקבלין קרבנות, ד'מכם' משמע מקצתכם
  26. ^ מדכתיב האי מיעוטא [מכם] גבי ישראל, ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן - שמע מינה בישראל הוא דחלק ומיעט מומר
  27. ^ שמקבלין קרבן מכולם, כדתניא: 'איש; מה תלמוד לומר 'איש איש' - לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל; [ב'הכל שוחטין' (חולין יג ב)]
  28. ^ רשעים, שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה - מקבלין מהן קרבן
  29. ^ של נדבה
  30. ^ דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי, דכתיב כי יקריב
  31. ^ דאי דחינן להו בידים, תו לא הדרי
  32. ^ לעבודה זרה
  33. ^ מקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד
  34. ^ דכמומר לכל התורה דמי, דאימעיט ליה: 'מכם' ולא כולכם
  35. ^ מביתו לחצר, בין הוא בין שאר בני החצר; ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו, הלכך הוה ליה רשות ביתו - רשות דידיה, וחצר - רשותא דידהו
  36. ^ בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר, בין הוא בין הן, דהא בתים שלהן וחצר - רשות אחת הן
  37. ^ הם
  38. ^ רשות חצרן
  39. ^ להוציא מביתו לחצר
  40. ^ אפילו מביתו לחצר, ואף על גב דרשות אחת הן; ובגמרא מפרש טעמא
  41. ^ ששכחו ולא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להן רשותן
  42. ^ מפני שהוא של שניהן, והבתים מיוחדין, כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו
  43. ^ דמיהדר ומשקל רשותא הוא, וחזר בו מביטולו
  44. ^ רשות שהיתה לו בחצירו
  45. ^ לבני החצר, ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר, כדקתני מתניתין להדיא
  46. ^ רשותו לבני חצר
  47. ^ הרי נתן להן ביתו ונסתלק
  48. ^ מידי
  49. ^ רשות חצירו מאן שרייה
  50. ^ תנא דמתניתין, [ונקרא 'רבנן' משום] דסתמא היא
  51. ^ ופליגא אדרבי אליעזר, דאמר בפרק 'עושין פסין' (עירובין כו ב): ביתו אסור להכניס ולהוציא לו, אבל להם מותר: דהמבטל רשות חצירו - רשות ביתו ביטל;
  52. ^ כיון דמביתו לא מפיק, אף על גב דמשתמש בחצר - לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא, אלא כשאר אורחין
  53. ^ אפילו מביתו לחצר: דכיון דמשתמשי בחצר אף על גב דלאו מבית דידהו מפקי - הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין
  54. ^ חמשה - לאו דוקא
  55. ^ ארישא קאי, דקתני: ושלהן מותר לו ולהן
  56. ^ דבטל להם רשותו, חזרו הם ונתנו לו רשותן - הוא מותר
  57. ^ ששכחו ולא עירבו עם השאר, ובטלו להן חבריהן רשותן
  58. ^ דאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי
  59. ^ רשות עצמו, ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן
  60. ^ דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו, דמבטלי רשותא לחד מינייהו
  61. ^ דלא דמי
  62. ^ דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה, אבל הכא
  63. ^ כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי, אלא לתרוייהו, כי הדר חד ומבטל לאידך - רשותא דידיה מצי לבטולי, רשותא דאקני ליה חבריה - לא מצי לבטולי: דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו, אפילו הכי לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי - אשתכח דבטול דקמאי לא אהני, וכי הדר מבטל האי - לא מצי לאקנויי רשותא דידהו, דהא לא קנייה
  64. ^ ושלהם מותר לו ולהן, ואי לאו דבטיל ליה - אמאי משתרו
  65. ^ נתנו לו; אלמא: יחיד נוטל רשות