ביאור:בבלי עירובין דף סט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, דברי רבי מאיר!?

אמר רב יוסף: אימא אינו אוסר ^[1]!

אביי אמר: לא קשיא: כאן שהחזיקו בני מבוי במבוי, כאן שלא החזיקו בני מבוי במבוי; והתניא ^[2]: '^[3] עד שלא נתן רשותו הוציא, בין בשוגג בין במזיד ^[4] - יכול לבטל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג יכול לבטל, במזיד אינו יכול לבטל ^[5]; מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד – אוסר ^[6], דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר;

במה דברים אמורים? בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי - בין בשוגג ובין במזיד - אינו אוסר.' ^[7]

אמר מר: רבי יהודה אומר בלשון אחרת: "מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם" אלמא נכרי הוא; והא אנן עד שלא יוציא תנן ^[8]!?

אימא 'עד שלא יוציא היום [לפני שיכנס השבת]’;

ואיבעית אימא לא קשיא: כאן ^[9] במומר לחלל שבתות בצנעא, כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא.

כמאן אזלא הא דתניא: מומר וגילוי פנים ^[10] - הרי זה אינו מבטל רשות?

גילוי פנים מומר הוי ^[11]!?

אלא 'מומר בגילוי פנים ^[12] אינו יכול לבטל רשות';

כמאן? כרבי יהודה! ^[13]

ההוא דנפק בחומרתא דמדושא ^[14]; כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה – כסייה;

אמר: כגון זה ^[15] מבטל רשות לרבי יהודה.

אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר ^[16]? - זה המחלל שבתות בפרהסיא.

אמר ליה רב נחמן: כמאן?: אי כרבי מאיר, דאמר 'חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה' - אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי! אי כרבנן ^[17], האמרי 'חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה

עמוד ב

עד דהוי מומר לעבודת כוכבים' ^[18]!?

אמר רב נחמן בר יצחק: ^[19] ליתן רשות ולבטל רשות, וכדתניא: 'ישראל מומר משמר שבתו בשוק ^[20] - מבטל רשות; שאינו משמר שבתו בשוק - אינו מבטל רשות, מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות, ובנכרי עד שישכיר; כיצד ^[21]? אומר לו: "רשותי קנויה לך" ^[22] "רשותי מבוטלת לך" – קנה, ואין צריך לזכות ^[23].

רב אשי אמר: ^[24]האי תנא הוא, דחמירא עליה שבת כעבודה זרה, כדתניא: '(ויקרא א ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם) 'מכם' - ולא כולכם ^[25]: פרט למומר; 'מכם' - בכם חלקתי ^[26], ולא באומות ^[27]; 'מן הבהמה' להביא בני אדם הדומין לבהמה ^[28];

מכאן אמרו: מקבלין קרבנות ^[29] מפושעי ישראל ^[30] כדי שיחזרו בתשובה ^[31] - חוץ מן המומר, והמנסך יין ^[32], והמחלל שבתות בפרהסיא'.

הא - גופא קשיא: אמרת מכם - ולא כולכם, להוציא את המומר, והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!?

הא - לא קשיא: רישא במומר לכל התורה כולה, מציעתא במומר לדבר אחד.

אימא סיפא: חוץ מן המומר והמנסך יין; האי מומר היכי דמי?: אי מומר לכל התורה - היינו רישא; אי לדבר אחד - קשיא מציעתא! אלא, לאו הכי קאמר: '^[33] חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא ^[34]', אלמא עבודה זרה ושבת - כי הדדי נינהו?

שמע מינה.

משנה:

אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם ^[35] ושלהם מותרין לו ולהם ^[36];

נתנו לו ^[37] רשותן ^[38] - הוא מותר ^[39] והן אסורין ^[40];

היו שנים ^[41] - אוסרין זה על זה ^[42]: שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות;

מאימתי נותנין רשות?

בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה;

מי שנתן רשותו והוציא - בין בשוגג בין במזיד – הרי זה אוסר ^[43], דברי רבי מאיר;

רבי יהודה אומר: במזיד - אוסר, בשוגג - אינו אוסר.

גמרא:

ביתו - הוא דאסור, הא חצירו ^[44] – שריא ^[45]; היכי דמי?: אי דבטיל ^[46] - ביתו אמאי אסור ^[47]? אי דלא בטיל ^[48] - חצירו אמאי שריא ^[49]?

הכא במאי עסקינן? - כגון שביטל רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו, וקא סברי רבנן ^[50] המבטל רשות חצירו - רשות ביתו לא ביטל: דדייר איניש בבית בלא חצר; ^[51]

ושלהן מותר לו ולהן - מאי טעמא?

דהוי אורח לגבייהו ^[52].

נתנו לו רשותן - הוא מותר והן אסורין ^[53]:

ונהוי אינהו לגביה כי אורחין?

חד לגבי חמשה ^[54] הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוי אורח.

שמע מינה ^[55] מבטלין וחוזרין ומבטלין ^[56]!?

הכי קאמר: נתנו לו רשותן מעיקרא - הוא מותר והן אסורין.

היו שנים ^[57] - אוסרין זה על זה:

פשיטא ^[58]!

לא, צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה ^[59] לחבריה; מהו דתימא לישתרי ^[60]? - קא משמע לן ^[61]: ^[62] דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא בהאי חצר ^[63].

שאחד נותן רשות [ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות]:

הא תו למה לי? אי 'נותן' – תנינא ^[64], אי 'נוטל' – תנינא ^[65]!?

סיפא איצטריכא ליה שנים נותנין רשות.

הא נמי פשיטא!?

מהו דתימא

הערות[עריכה]

^ לרבי מאיר
^ בניחותא
^ אישראל שלא עירב קאי:
^ אף על גב דמומר הוא לחלל שבת
^ קסבר רבי יהודה: מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות
^ דהדר שקליה לרשותיה, ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד
^ במה דברים אמורים - רבי מאיר קאמר לה, דאילו רבי יהודה ללישנא דמתניתין קאמר דלא מהניא חזקה, וללישנא דברייתא דקאמר רבי יהודה 'עד שלא תחשך' - טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא, אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים, וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפילו לרבי יהודה מהניא חזקה, ובמה דברים אמורים - דברי הכל הוא.
^ לרבי יהודה, אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה, ובחזקה הוא דפליג, דקסבר לא מהניא
^ מתניתין דמשמע צדוקי מבטל
^ חצוף
^ בתמיה: וכי משום גילוי פנים חשיב ליה מומר
^ בפרהסיא
^ דלרבי מאיר מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל.
^ טבעת שחותמה ממין אחר, ואמרינן במסכת שבת (נט,ב): היא של אלמוג וחותמה של מתכת - אסור לצאת בה, 'חומרתא' = חותם, מדושא - לא אתפרש, ובדקתי במסכת שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא לענין טומאה, ואומר אני: חומרתא דמדושא - קשר של בושם, אחד ממיני הבשמים, וכי האי גוונא אמרינן בשבת (סב,ב) דאין יוצאין בחומרתא דפילון, וחייב עליו חטאת משום דמשאוי הוא, ואינו תכשיט אדם
^ שמחלל שבת בצנעא
^ דחשבינן ליה מומר לכל מילי
^ רבי מאיר ורבנן - במסכת בכורות בפרק 'עד כמה' (ל,ב)
^ דההוא ודאי חשוד לכל מילי, דאמר מר: חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, דכתיב (במדבר טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, ובעבודה זרה משתעי קרא, בהוריות (ח,א)
^ איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל?
^ בפרהסיא, ואף על גב דמחלל בצנעא
^ אישראל קאי
^ או
^ בקנין סודר
^ לעולם מומר דקאמר רב הונא - לכל מילי קחשיב ליה מומר, וכרבנן סבירא ליה, ו
^ דאין מקבלין קרבנות, ד'מכם' משמע מקצתכם
^ מדכתיב האי מיעוטא [מכם] גבי ישראל, ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן - שמע מינה בישראל הוא דחלק ומיעט מומר
^ שמקבלין קרבן מכולם, כדתניא: 'איש; מה תלמוד לומר 'איש איש' - לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל; [ב'הכל שוחטין' (חולין יג ב)]
^ רשעים, שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה - מקבלין מהן קרבן
^ של נדבה
^ דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי, דכתיב כי יקריב
^ דאי דחינן להו בידים, תו לא הדרי
^ לעבודה זרה
^ מקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד
^ דכמומר לכל התורה דמי, דאימעיט ליה: 'מכם' ולא כולכם
^ מביתו לחצר, בין הוא בין שאר בני החצר; ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו, הלכך הוה ליה רשות ביתו - רשות דידיה, וחצר - רשותא דידהו
^ בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר, בין הוא בין הן, דהא בתים שלהן וחצר - רשות אחת הן
^ הם
^ רשות חצרן
^ להוציא מביתו לחצר
^ אפילו מביתו לחצר, ואף על גב דרשות אחת הן; ובגמרא מפרש טעמא
^ ששכחו ולא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להן רשותן
^ מפני שהוא של שניהן, והבתים מיוחדין, כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו
^ דמיהדר ומשקל רשותא הוא, וחזר בו מביטולו
^ רשות שהיתה לו בחצירו
^ לבני החצר, ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר, כדקתני מתניתין להדיא
^ רשותו לבני חצר
^ הרי נתן להן ביתו ונסתלק
^ מידי
^ רשות חצירו מאן שרייה
^ תנא דמתניתין, [ונקרא 'רבנן' משום] דסתמא היא
^ ופליגא אדרבי אליעזר, דאמר בפרק 'עושין פסין' (עירובין כו ב): ביתו אסור להכניס ולהוציא לו, אבל להם מותר: דהמבטל רשות חצירו - רשות ביתו ביטל;
^ כיון דמביתו לא מפיק, אף על גב דמשתמש בחצר - לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא, אלא כשאר אורחין
^ אפילו מביתו לחצר: דכיון דמשתמשי בחצר אף על גב דלאו מבית דידהו מפקי - הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין
^ חמשה - לאו דוקא
^ ארישא קאי, דקתני: ושלהן מותר לו ולהן
^ דבטל להם רשותו, חזרו הם ונתנו לו רשותן - הוא מותר
^ ששכחו ולא עירבו עם השאר, ובטלו להן חבריהן רשותן
^ דאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי
^ רשות עצמו, ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן
^ דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו, דמבטלי רשותא לחד מינייהו
^ דלא דמי
^ דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה, אבל הכא
^ כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי, אלא לתרוייהו, כי הדר חד ומבטל לאידך - רשותא דידיה מצי לבטולי, רשותא דאקני ליה חבריה - לא מצי לבטולי: דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו, אפילו הכי לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי - אשתכח דבטול דקמאי לא אהני, וכי הדר מבטל האי - לא מצי לאקנויי רשותא דידהו, דהא לא קנייה
^ ושלהם מותר לו ולהן, ואי לאו דבטיל ליה - אמאי משתרו
^ נתנו לו; אלמא: יחיד נוטל רשות

[1] לרבי מאיר

[2] בניחותא

[3] אישראל שלא עירב קאי:

[4] אף על גב דמומר הוא לחלל שבת

[5] קסבר רבי יהודה: מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות

[6] דהדר שקליה לרשותיה, ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד

[7] במה דברים אמורים - רבי מאיר קאמר לה, דאילו רבי יהודה ללישנא דמתניתין קאמר דלא מהניא חזקה, וללישנא דברייתא דקאמר רבי יהודה 'עד שלא תחשך' - טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא, אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים, וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפילו לרבי יהודה מהניא חזקה, ובמה דברים אמורים - דברי הכל הוא.

[8] לרבי יהודה, אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה, ובחזקה הוא דפליג, דקסבר לא מהניא

[9] מתניתין דמשמע צדוקי מבטל

[10] חצוף

[11] בתמיה: וכי משום גילוי פנים חשיב ליה מומר

[12] בפרהסיא

[13] דלרבי מאיר מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל.

[14] טבעת שחותמה ממין אחר, ואמרינן במסכת שבת (נט,ב): היא של אלמוג וחותמה של מתכת - אסור לצאת בה, 'חומרתא' = חותם, מדושא - לא אתפרש, ובדקתי במסכת שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא לענין טומאה, ואומר אני: חומרתא דמדושא - קשר של בושם, אחד ממיני הבשמים, וכי האי גוונא אמרינן בשבת (סב,ב) דאין יוצאין בחומרתא דפילון, וחייב עליו חטאת משום דמשאוי הוא, ואינו תכשיט אדם

[15] שמחלל שבת בצנעא

[16] דחשבינן ליה מומר לכל מילי

[17] רבי מאיר ורבנן - במסכת בכורות בפרק 'עד כמה' (ל,ב)

[18] דההוא ודאי חשוד לכל מילי, דאמר מר: חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, דכתיב (במדבר טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, ובעבודה זרה משתעי קרא, בהוריות (ח,א)

[19] איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל?

[20] בפרהסיא, ואף על גב דמחלל בצנעא

[21] אישראל קאי

[22] או

[23] בקנין סודר

[24] לעולם מומר דקאמר רב הונא - לכל מילי קחשיב ליה מומר, וכרבנן סבירא ליה, ו

[25] דאין מקבלין קרבנות, ד'מכם' משמע מקצתכם

[26] מדכתיב האי מיעוטא [מכם] גבי ישראל, ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן - שמע מינה בישראל הוא דחלק ומיעט מומר

[27] שמקבלין קרבן מכולם, כדתניא: 'איש; מה תלמוד לומר 'איש איש' - לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל; [ב'הכל שוחטין' (חולין יג ב)]

[28] רשעים, שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה - מקבלין מהן קרבן

[29] של נדבה

[30] דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי, דכתיב כי יקריב

[31] דאי דחינן להו בידים, תו לא הדרי

[32] לעבודה זרה

[33] מקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד

[34] דכמומר לכל התורה דמי, דאימעיט ליה: 'מכם' ולא כולכם

[35] מביתו לחצר, בין הוא בין שאר בני החצר; ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו, הלכך הוה ליה רשות ביתו - רשות דידיה, וחצר - רשותא דידהו

[36] בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר, בין הוא בין הן, דהא בתים שלהן וחצר - רשות אחת הן

[37] הם

[38] רשות חצרן

[39] להוציא מביתו לחצר

[40] אפילו מביתו לחצר, ואף על גב דרשות אחת הן; ובגמרא מפרש טעמא

[41] ששכחו ולא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להן רשותן

[42] מפני שהוא של שניהן, והבתים מיוחדין, כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו

[43] דמיהדר ומשקל רשותא הוא, וחזר בו מביטולו

[44] רשות שהיתה לו בחצירו

[45] לבני החצר, ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר, כדקתני מתניתין להדיא

[46] רשותו לבני חצר

[47] הרי נתן להן ביתו ונסתלק

[48] מידי

[49] רשות חצירו מאן שרייה

[50] תנא דמתניתין, [ונקרא 'רבנן' משום] דסתמא היא

[51] ופליגא אדרבי אליעזר, דאמר בפרק 'עושין פסין' (עירובין כו ב): ביתו אסור להכניס ולהוציא לו, אבל להם מותר: דהמבטל רשות חצירו - רשות ביתו ביטל;

[52] כיון דמביתו לא מפיק, אף על גב דמשתמש בחצר - לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא, אלא כשאר אורחין

[53] אפילו מביתו לחצר: דכיון דמשתמשי בחצר אף על גב דלאו מבית דידהו מפקי - הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין

[54] חמשה - לאו דוקא

[55] ארישא קאי, דקתני: ושלהן מותר לו ולהן

[56] דבטל להם רשותו, חזרו הם ונתנו לו רשותן - הוא מותר

[57] ששכחו ולא עירבו עם השאר, ובטלו להן חבריהן רשותן

[58] דאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי

[59] רשות עצמו, ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן

[60] דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו, דמבטלי רשותא לחד מינייהו

[61] דלא דמי

[62] דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה, אבל הכא

[63] כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי, אלא לתרוייהו, כי הדר חד ומבטל לאידך - רשותא דידיה מצי לבטולי, רשותא דאקני ליה חבריה - לא מצי לבטולי: דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו, אפילו הכי לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי - אשתכח דבטול דקמאי לא אהני, וכי הדר מבטל האי - לא מצי לאקנויי רשותא דידהו, דהא לא קנייה

[64] ושלהם מותר לו ולהן, ואי לאו דבטיל ליה - אמאי משתרו

[65] נתנו לו; אלמא: יחיד נוטל רשות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]