ביאור:בבלי עירובין דף מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אף זו דברי רבי שמעון [1], אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות [2].

[3]

תניא כוותיה דרב יהודה אליבא דשמואל: אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה [4]? - לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים; עירבו שתים עם האמצעית - זו מביאה מתוך ביתה [5] ואוכלת, וזו מביאה מתוך ביתה [6] ואוכלת; זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה [7]; אבל חכמים אומרים: שלשתן אסורות.

ואזדא שמואל לטעמיה [8], דאמר שמואל: חצר שבין שני מבואות [9], עירבה עם שניהם - אסורה עם שניהם [10]; לא עירבה עם שניהם [11] - אוסרת על שניהן [12]; היתה באחד רגילה [13] ובאחד אינה רגילה [14], זה שרגילה בו – אסור [15], וזה שאינה רגילה בו – מותר [16].

אמר רבה בר רב הונא: עירבה עם שאינה רגילה בו - הותר רגילה לעצמו [17];

ואמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: אם עירבה רגילה לעצמו וזה שאינה רגילה בו לא עירב [18], והיא עצמה לא עירבה [19] - דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו [20], וכגון זה כופין על מדת סדום [21].

אמר רב יהודה אמר שמואל: המקפיד על עירובו [22] - אין עירובו עירוב: מה שמו? 'עירוב' שמו [23]!

רבי חנינא אמר: עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא. [24]

אמר רב יהודה אמר שמואל: החולק את עירובו [25] - אינו עירוב [26].

כמאן? - כבית שמאי, דתניא: חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים: בית שמאי אומרים אין זה עירוב, ובית הלל אומרים: הרי זה עירוב?

אפילו תימא בית הלל: עד כאן לא קאמרי בית הלל התם אלא דמליין למנא ואייתר [27], אבל היכא דפלגיה מיפלג – לא.

ותרתי למה לי [28]?

צריכי: דאי אשמעינן התם - משום דקפיד, אבל הכא - אימא לא; ואי אשמעינן הכא - משום דפלגיה מיפלג [29], אבל התם - אימא לא, צריכא.

אמר ליה רבי אבא לרב יהודה בבי מעצרתא דבי רב זכאי: מי אמר שמואל 'החולק את עירובו אינו עירוב'? והאמר שמואל 'בית שמניחין בו עירוב [30] אינו צריך [בעל הבית שבו הניחו את העירוב] ליתן את הפת', מאי טעמא? לאו משום דאמר דכיון דמנח בסלא - כמאן דמנח הכא דמי [31]? הכא נמי: כיון דמנח בסלא - כמאן דמנח הכא דמי!?

אמר ליה: התם, אף על פי שאין פת, מאי טעמא? - דכולהו הכא דיירי [32].

אמר שמואל: עירוב [33] משום קנין [34], ואי תימא 'מפני מה אין קונין במעה [35]' - מפני שאינה מצויה בערבי שבתות.

היכא דעירב מיהו לקני? גזירה שמא יאמרו 'מעה עיקר', וזמנין דלא שכיח מעה ולא אתי לאיערובי בפת, דאתי עירוב לאיקלקולי [36].

רבה אמר: עירוב משום דירה [37].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו כלי, ופחות משוה פרוטה,


עמוד ב

וקטן [38].

אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא ולשמואל קשיא הא תניא: 'חמשה שגבו את עירובן, כשהם מוליכין את עירובן למקום אחר [39] - אחד מוליך לכולן [40]' הוא ניהו דקא קני ותו לא!? הוא ניהו דקא דייר ותו לא!?

אמר ליה: לא לדידי קשיא ולא לשמואל קשיא: שליחות דכולהו קא עביד.

אמר רבה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון [41].

משנה:

מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר [42] [43], ואמר: "שביתתי תחתיו [44]" [45] - לא אמר כלום [46];

"שביתתי בעיקרו" - מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה [47], נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה [48].

אם אינו מכיר [49] או שאינו בקי בהלכה [50], ואמר "שביתתי במקומי" - זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח;

עגולות - דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס;

וחכמים אומרים: מרובעות כטבלא מרובעת, כדי שיהיה נשכר לזויות, [51]

וזו היא שאמרו: העני מערב ברגליו [52].

אמר רבי מאיר: אנו אין לנו אלא עני.

רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר [53]; לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו [54].

גמרא:

מאי לא אמר כלום?

אמר רב: לא אמר כלום - כל עיקר: דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל [55];

ושמואל אמר: לא אמר כלום - לביתו, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל [56], ונעשה תחתיו של אילן [57] חמר גמל [58]: בא למדוד מן הצפון [59] - מודדין לו מן הדרום [60]; בא למדוד מן הדרום [61] - מודדין לו מן הצפון [62].

[63]

הערות[עריכה]

  1. ^ אפילו להשתמש שתיהן עמה - רבי שמעון הוא דשרי, דהא אפילו אמצעית בשתיהן נמי שרי
  2. ^ אבל רבנן פליגי בכולה, ואמרו שלשתן אסורין זו עם זו
  3. ^ לישנא אחרינא: אף זו דברי רבי שמעון - רבי שמעון גופיה לא שרי אלא חיצונות באמצעית; וקשיא לי: הא תנן במתניתין היא מותרת עמהן ועוד: מאי אף? הכי איבעי ליה למימר: זו דברי רבי שמעון: 'אף' משמע דבתרוייהו שרי! ולשון אחרון זה שמעתי וכן עיקר: 'והיא מותרת עמהן' דמתניתין - מתרץ לך שמואל דבהיתר שימוש שבאמצעית קאמר, דומיא דהוא מותר עמהן דרישא, ואיידי דתנא רישא הוא מותר עמהן - תני נמי סיפא, ואף זו הכי משמע: אף רבי שמעון המיקל אוסר בזו, דאין אמצעית מותרת בחיצונות, אף איסור זה - רבי שמעון נמי אמרו כרבנן; ואלישנא קמא קשיא: מאי ואזדא שמואל לטעמיה [להלן]? אי נמי הוה אמר כרב הוה מצי נמי למימר: לרבנן, עירבה עם שתיהן - אסורה עם שתיהן, דאין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת.
  4. ^ אשלשה ששבתו בדרך קאי
  5. ^ באמצעית
  6. ^ באמצעית
  7. '^ דאפילו רבי שמעון לא התיר אמצעית בחיצונות, כדקתני זו מביאה מתוך ביתה כו' ואילו 'אמצעית בחיצונות' לא קאמר
  8. ^ דאמר אף לרבי שמעון אין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת
  9. ^ פתוחה לשניהן
  10. ^ אפילו לרבי שמעון, והיינו שמואל לטעמיה, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואי הוה שרי רבי שמעון בהא - לא הוה אמר שמואל אסורה עם שניהן
  11. ^ לא עירבה לא עם זו ולא עם זו
  12. ^ מלהוציא מחצרותיהן למבוי; וכגון שרגילה כל ימות החול לצאת ולבא בשניהן דרך פתחים - דריסת הרגל שיש לה אוסרתן, כדמפרש, דאי לא הויא רגילה אלא בחד - לא אסרה אאידך; ואף על גב דרגילה עם שניהן - זו היא תקנתה: מערבת עם האחד וגליא דעתה שנסתלקה מן האחר, ומותר האחד לעצמו
  13. ^ לצאת ולבא כל שעה
  14. ^ ולא עירבה לא עם זו ולא עם זו
  15. ^ שחצר זו אוסרת עליו, דמיניה הוא והרי לא עירבה
  16. ^ שאינה הימנו
  17. ^ דהא סלקא נפשה מיניה
  18. ^ אפילו בפני עצמו
  19. ^ לא עם זה ולא עם זה
  20. ^ שלא לאסור על זה שעירב, הואיל והאי לא מפסדא מידי, דהא לא עירב
  21. '^ שלי שלי [ושלך שלך]’ [אבות ה,י]; דאפילו מידי דלא חסר ביה - לא מהני לחבריה; והכא - על כרחיה דחינן ליה גביה
  22. ^ אם יאכל אחד מבני חבורה את הפת שנתן הוא
  23. ^ שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו, שלא ימחה זה בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה
  24. ^ אנשי וורדינא ציקנין היו.
  25. ^ בשני כלים
  26. ^ משום האי טעמא גופיה: דמה שמו? - עירוב שמו
  27. ^ שלא יכול הכלי להחזיק כל העירוב, ולא חילקו מדעת, וכי קאמר שמואל - כגון שחילקו מדעת
  28. ^ לשמואל, הואיל ותרוייהו חד טעמא: דקפיד וחולק
  29. ^ ובטל שמיה, דעירוב משמע מעורב
  30. ^ ארבעה שגבו עירובן ונתנוהו בבית חמישי
  31. ^ לאו משום דכיון דמנח ליה לבעל הבית ריפתא בסלא דידיה שהוא אוכל ממנו, כמאן דמנח בכלי עם העירוב דמי
  32. ^ משום פיתן - הויא להו 'דירתן'; וכל שכן בעל הבית שהוא דר שם ממש בתוכו, ואפילו אין לו פת בכל הבית - שפיר דמי
  33. ^ שהוא מצרפן - טעמא
  34. ^ שמקנה להו בעל הבית רשותו, ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו, וכל חצר משועבדת לרשותם זו, ואחת היא
  35. ^ ומפני מה אין מערבין במעה, ליתן כל אחד ואחד מעה, ומעותיו יקנו לו רשות חבירו
  36. ^ להשתכח תורת עירוב
  37. ^ שדעתו של אדם על פיתו, והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא, ואין בחצר זו אלא דירה אחת, והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה
  38. ^ למאן דאמר משום קנין - יכולין לקנות בסודר כדרך שאר קנין, ואין יכולין לקנות בפת שאין בו שוה פרוטה ואפילו הויא מזון שתי סעודות, ואין יכול לעשות הקטן שליח לערב עליו עירובי חצירות - דלאו בר מקנה ואקנויי הוא; ולמאן דאמר משום דירה - לא מהני קנין סודר, ומערבין באוכל שאין בו שוה פרוטה, וקטן גובה את העירוב - דפת משויא להו חדא דירה, וקטן לאו מידי עביד
  39. ^ שרצו לערב עם חצר אחרת, נותנין בתוכה עירובן זה שגבו להתיר חצירן
  40. '^ גירסת רש"י: אחד מהן מוליך על ידי 'כולן - בשביל כולן, ואפילו נתן הוא לבדו פת אחת בשבילן, הואיל והוא כבר עירב עם חביריו - קונה לצורך כולן
  41. ^ דהיא מותרת עמהן והן מותרין עמה
  42. ^ גדר = חומת אבנים
  43. ^ והוא בסוף אלפים ממקום רגליו, ומהאילן לביתו אלפים
  44. ^ ומשם יהיו לי אלפים
  45. ^ דאף על גב דהשתא קדיש יומא - מצי למיזל אלפים עד התם, דהוא מקום שביתתו, ומשום הכי יש לו אלפים לכאן ואלפים לצד ביתו
  46. ^ טעמא מפרש בגמרא
  47. ^ אמר "שביתתי בעיקרו" - ויודע הוא שמעיקרו ועד ביתו אין יותר מאלפים
  48. ^ קנה לו שביתה בעיקרו, הואיל וסיים את מקומו, ואותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו, ואלפים לצד ביתו
  49. ^ אילן או גדר
  50. ^ ואינו יודע שיועיל לו, ולא אמר כן
  51. ^ פלוגתא דרבי חנינא בן אנטיגנוס ורבנן - בגמרא מפרש;
  52. ^ כגון זה שהוא בא בדרך ואין עמו פת, דהשתא עני הוא - לוֹ התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת
  53. ^ היושב בביתו ורוצה לילך ולהחשיך על התחום ולקנות שביתה - מותר
  54. ^ שיוכל לשגר על ידי שליח ולא יטרח הוא עצמו
  55. ^ ולא יזוז ממקומו, שהרי במקום רגליו אין לו שביתה, שהרי עקר דעתו ולבו מכאן, ותחת האילן נמי לא קנה שביתה - דהא לא סיים; ואף על פי שכל תחתיו של נוף האילן לתוך אלפים אמה למקום רגליו, מפרשינן טעמא דרב לקמן: הואיל ולא פירש איזו ארבע אמות בחר לו בתחתיו של אילן - לאו שביתה היא
  56. ^ לקמן מפרש דכי אמר שמואל למילתיה - כגון דקאי כל נופו של אילן בתוך אלפים למקום רגליו, דכל ארבע אמות שאתה נותן לשביתה [תחתיו] כולן ראויות לו; הלכך: לביתו לא אמר כלום - דהא ביתו רחוק מעיקרו אלפים, כדתני במתניתין מעיקרו ועד ביתו אלפים, ושמא הוא בחר לו ארבע אמות הראשונות שתחת האילן אותן של צידו, ומשם עד ביתו יש יותר מאלפים כל רוחב נוף האילן; אבל לתחתיו של אילן - מצי אזיל, דממה נפשך כל ארבע אמות שאתה נותן לו תחתיו לשביתה נותנות עד מקום רגליו אלפים אמה
  57. ^ רוחב נטיית נופו של אילן, אם הוא רחב עשרים או שלושים אמה - נעשה לו
  58. ^ כלומר: מושכו לכאן ולכאן
  59. ^ בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים, כדי שיגיע לביתו
  60. ^ ואומר: שמא ארבע ראשונות של צד רגליו בחר לו תחת האילן, ומשם מודדין לו אלפים ולביתו, ונמצא רחוק שלשים אמה
  61. ^ מארבע אמות ראשונות אלפים לצד רגליו, כדי שיכול לחזור לאחריו ממקום רגליו שלושים אמה
  62. ^ שמא ארבע אמות של סוף האילן לצד ביתו בחר לו, ומשם עד מקום רגליו יש לו אלפים, ואין יכול לחזור לאחריו אפילו פסיעה; אבל ארבעת אלפים יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות שלשים אמה ממה נפשך, ומקום רוחב האילן הוא מפסיד מפני שלא פירש
  63. ^ לישנא אחרינא - ושמואל אמר לא אמר כלום - לביתו, שאין לו מן האילן לצד ביתו כלום, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, דקסבר שמואל דקנה לו שביתה בשני המקומות: הואיל ולא סיים ארבע אמותיו - אין לו מקום המיוחד לו לא תחת האילן ולא במקום רגליו, אלא או כאן או כאן, וממה נפשך אלפים שממקום רגליו עד האילן יש לו, וכשהגיע לתחת האילן - נעשה לו חמר גמל: בא למדוד לו מן הצפון מן האילן לביתו - מודדין לו מן הדרום, ממקום רגליו, בא למדוד ממקום רגליו כדי לחזור לאחריו אלפים - מודדין לו מן האילן; זה שמעתי, ויש תשובות וגמגומין יותר מדאי לפי לשון הש"ס והילוכו: חדא: דקא משייל 'מאי טעמא דרב', הוה לשיוליה טפי טעמא דשמואל, דמילתיה דרב מסתבר טפי, דבמקום רגליו לא רצה לקנות ותחת האילן לא קנה - דלא ידעינן מאי סיים; אבל שמואל, מאי סבירא ליה?: אי קנייה היא בלא סיום - לקני התם, ואי לאו קנייה היא - לא ליקני לא הכא ולא התם, דהא כאן לא רצה לקנות! ואפילו רבי יוחנן בן נורי לא קאמר אלא חפצי הפקר, או ישן, אבל זה שאמר בפירוש "איני רוצה לקנות כאן" - היאך יקנה? ועוד: מאי נעשה תחתיו של אילן חמר גמל? הכי איבעי ליה למימר: ושמואל אמר הרי זה חמר גמל!? ועוד: מאי מן הצפון ומן הדרום, במקום אחד יש לומר מצפונו ומדרומו, אבל בשני מקומות לא שייך האי לישנא.