בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · בני יששכר · מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד · >>

בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד' - הלל והודאה[עריכה]

בו תתפרש ההודאה המתוקנת לנו להודות בימי חנוכה, ויתפרש כמה פסוקים בהלל, ויתפרש קפיטל קי"א בתהלים הוא הללויה אודה י"י וכו':

ונקרא המאמר הלל והודאה:

א[עריכה]

כתב הרב הגדול המקובל עיר וקדיש בעל הרוקח ז"ל [רוקח הגדול סימן רכ"ה]: יש בנוסח ההודאה קכ"ה תיבות מנין כהני"ם. ולא נודע לי נוסחתו. ואני אפרש כפי הנוסחא שבידינו מנהג בני אשכנז ואומר, כפי הנוסחא שבידינו ההודאה היא צ"ב תיבות, והנה עד סוף תיבת "להודות" הוא פ"ט תיבות מנין חנוכ"ה, שניתן להודות, ומסיים אחר כך "ולהלל לשמך הגדול", היינו חוץ ההודאה החדשה מחויבים גם כן לומר הלל הנאמר בכל המועדים:

והנה בכל נוסח ההודאה יש צ"ב תיבות, מנין הל"ל והודא"ה, וכשתצרף נוסח "על הניסים" הנה יש בו י"ו תיבין [הגהה: - כי תיבות "ועל הנפלאות" חדשים מקרוב באו שהוסיפו מדעתם, ולא נמצא בנוסח האריז"ל ולא בשום נוסחא ישנה, על כן אינו רק י"ו תיבין], הנה יהיה סך התיבין ק"ח, סוד ריבוי האור כי טוב, היינו כשמחשבין תיבת טו"ב בריבוי, היינו ט' פעמים ו' הוא נ"ד, ב' פעמים נ"ד בגימטריא ק"ח, (מה רב טוב"ך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ), היינו רמז ריבוי הטוב אשר צפנת, נר חנוכה בשמאל צפון, יתבאר אי"ה). והנה ק"ח בגימטריא גיהנ"ם, לרמז שבקיום מצות נר חנוכה ינצל מדינה של גיהנם, עיין מה שכתבנו במאמר אור תורה (מאמר ב סימן כד) בשם הזוהר ויחי דף רל"ח ע"ב (ח"א רלח, ב), אמר רב יהודה: כתיב, "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" (משלי לא כא). האי קרא רבי חזקיה חברנא אוקים ביה, דאמר: דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין, פלגא מנייהו בחמה ופלגא מנייהו בתלגא וכו', והיכן מישתלמי נפשייהו בשלג וכו', יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר: "לא תירא לביתה משלג", מאי טעמא? בגין ד"כל ביתה לבוש שנים", אל תקרי שנים אלא שנים כגון וכו' מזוזה ונר חנוכה, עיין שם. ועיין שם מה שכתבתי, מאי אולמיה דמצוה הזאת מן שארי המצוות, על פי דברי הזוהר פרשת וישלח דף קע"ד ע"ב, פתח ואמר: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו' פדעהו מרדת שחת" כו' (איוב לג כג). תא חזי, בהאי קרא תשכח ברירא דמלה, כתיב: "אם יש עליו מלאך", אי לא כתיב יתיר יאות הוא, אבל "מלאך מליץ אחד מני אלף" כתיב, ומאן איהו? דא הוא מלאך דממנא עמיה דבר נש בסטר שמאלא, דכתיב (תהלים צא ז): "יפול מצדך אלף", ודא הוא סטרא דשמאלא, דכתיב בתריה: "ורבבה מימינך". אבל "אחד מני אלף" דא הוא יצר הרע, דאיהו אחד מאינון אלף דהוו לסטר שמאלא, בגין דאיהו סליק לעילא ונטיל רשו, ועל דא אי בר נש אזיל באורח קשוט וכו', כדין איהו סליק ואתעביד סניגוריא ואמר קמי קוב"ה זכו עליה דבר נש, כדין קוב"ה אמר: "פדעהו מרדת שחת", עכ"ל:

והנה איפסקא הלכתא: מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (שבת כב א), וכיון דנעשית המצוה בשמאל, אז ההוא מלאך אחד מני אלף העומד בשמאל איתעביד סניגוריא, ואומר קוב"ה: "פדעהו מרדת שחת". הרי שלך לפניך, דמצות נר חנוכה מצלת מדין גיהנם. ונרמז גם כן במה שכתבנו לעיל, "מה רב טובך" (ריבוי האור כי טוב כנ"ל, טוב בריבוי) "אשר צפנת" וכו', ניתן האור של נר חנוכה בצפון, היינו שמאל, בכדי להנצל מן גיהנם הניתן בצפון. על כן לרמז זה, מנין תיבות ההודאה ק"ח מנין גיהנ"ם, רמז אשר המקיים מצות נר חנוכה ינצל מן דינה של גיהנם, עיין מה שכתבנו לעיל במאמר נר מצוה (מאמר ג סימן מו וסימן מז) ותבין ענין נחמד:

ועתה נבא לבאר נוסח ההודאה המתוקנת מן הסנהדרין בית דינו של חשמונאי, אשר רובן מן שבט יששכר יודעי בינה לעתים, כאשר יתבאר אי"ה:

ב[עריכה]

ועל הנסים. "ועל", כן צריך לומר בוא"ו, כי קאי אדלעיל: "מודים אנחנו לך וכו' על חיינו וכו' ועל נסיך שבכל יום וכו' ועל הנסים" וכו', וכן בברכת המזון: "נודה לך" וכו':

ועל הנסים. הנה להדבר הנעשה מאת השי"ת מוגבה למעלה מן הטבע – נקרא בלשון הקודש "נס", והוא לפי הפשט מושאל מן תורן ונס של הספינה שהוא מוגבה למעלה מן הספינה, והוא כמו הנס של הספינה, שעל ידו יתוודע להתהלך במישרים ולהוליך הספינה במעגלי צדק, כן על ידי הדבר הנעשה שלא כטבע יוודע כי יד י"י עשתה זאת, ויתוודע לבאי עולם להתהלך במישרים ולהשליך יהבם על י"י, כי הוא יתברך שמו מנהיג את הטבע כרצונו, והוא יתברך שמו משגיח וכל יכול על כל פרט ופרט, והוא הנאמר בכל פעם בניסי מצרים: "וידעתם כי אני הוי"ה" (שמות ו ז):

על דרך הרמז:

נקרא נס, על דרך שאמרו רז"ל (ברכות ד ב): מפני מה לא נאמרה נ' באשרי? מפני שיש בה מפלתם של שונאי ישראל, שנאמר: "נפלה" וכו' (עמוס ה ב). אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר: "סומך י"י לכל הנופלים" (תהלים קמה יד). אם כן לפי זה, אות נ' (בתיבת נ"ס) מרמזת על עת הצרה לשונאי ישראל, ואות ס' הסמוכה לה (שאות הנ' נסמכת אליה בקריאה במבטא) רומזת לסמיכת הנפילה, לגרום ישועה והצלה לישראל, על כן נקרא הישועה נס:

על דרך הדרש:

נקרא נס כשהשם יתברך עושה פלא, עניין שלא עלה ברצון מחשבת האדם, כעניין שפירשנו (להלן אדר מאמר ה אות יד), בגמרא מגילה יג ב: "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף" וכו' (אסתר ב כא). אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק, ומנו? יוסף, שנאמר: "ושם אתנו נער עברי" וכו' (בראשית מא יב); עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק, ומנו? מרדכי, דכתיב: "ויודע הדבר למרדכי" וגו' (שם כב), עד כאן. והנה לא נעלם מעיני משכיל מה דקשה, א: מה חידש לנו ר' יוחנן בזה המאמר? ב: למה ביוסף אמר: "לעשות רצון צדיק", ובמרדכי אמר: "לעשות נס לצדיק"? ועוד דקדוקים אחרים שכתבנו במקומו.

אבל יתבאר הדבר על פי מה שכתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות בגדר העבד הנאמן בעבודתו לאדונו, לא ישב ולא יעמוד ולא ילך כי אם בהפקת רצון האדון, לא יחפוץ כי אם רצונו, עיין שם. נמצא העבד אין לו רצון בפני עצמו, כי האדון הוא הבעל הרצון שלו, נמצא האדון יש לו רצון והעבד אין לו רצון. והנה הפועל ישועות בקרב הארץ, עושה נפלאותיו כפי המצטרך לכל פעם. והנה יוסף היה בבית האסורים, והנה היושב בבית האסורים בוודאי מחשב ברצונו ומחשבתו לצאת ממסגר אסיר, ומבקש על זה. הנה הפועל ישועות, כשעלה ברצונו להזמין לו ישועה, הנה הקציף אדון (שהוא בעל רצון) על עבדיו בכדי להפיק רצון הצדיק, שמבקש ברצונו להוציאו ממסגר אסיר. מה שאין כן כשהזמין השם יתברך הכנת הישועה למרדכי במעשה דבגתן ותרש, הנה הדבר הזה לא היה במחשבה ורצון של מרדכי, כי לא ידע עדיין מן שום דבר, אבל המגיד מראשית אחרית הוא ידע דבר אשר לא עלה ברצון ומחשבת מרדכי, והזמין לו ישועה בדוגמא כזה, שהקציף עבדים שאינם בעלי רצון על אדוניהם, הורה השם יתברך בזה שמזמין ומכין נס לצדיק, היינו דבר שלא עלה עדיין ברצון ומחשבה של הצדיק. וזהו שהביא לראיה מן הפסוק "ויוודע הדבר למרדכי", היינו מרדכי שהיה צדיק וחכם גדול, הבין הדבר כשראה שהשם יתברך עושה בכאן בכל נפלאותיו ההיפוך מן הנעשה ביוסף, הבין שזהו הכנה לנס, דבר שלא נתוודע עדיין ואינו עולה ברצון, ויגד (המחקר הזה) לאסתר המלכה, (על כן) "ותאמר אסתר למלך" וכו'. דלכאורה קשה, הלא הדין הוא בנכרי לא מורידין ולא מעלין (עבודה זרה יג ב), ולא היו רשאין להצילו. אך לפי הנ"ל יונח, שהבינו שהיא נסיבה מאת השם יתברך, והבן. כלל העולה מכל דברינו, אשר לשון נס הכוונה דבר שהוא מוגבה למעלה מן הרצון, דבר שלא עלה במחשבת האדם:

על דרך הסוד:

הנה בלשון הקדש יקרא להפלא נס, על פי מה שכתב האריז"ל: נ"ס בגימטריא מ"ה אדנ"י, הנה הוא יחוד שם הוי"ה עם שם אדנ"י, השם הוי"ה במילואו בגימטריא מ"ה יורה על מידת דכורא בהתפשטות, ושם אדנ"י מידת נוקבא בלא התפשטות. והנה נראה, לעתיד במהרה בימינו אשר תהיה אור הלבנה כאור החמה, אזי גם מדת נוקבא תהיה בעת היחוד במילוי תרע"א (נ"ל). והנה מ"ה תרע"א בגימטריא תשי"ו, ויתבטלו דכר ונוקבא דקליפה, נחש בריח נחש עקלתון (ב' פעמים נח"ש בגימטריא תשי"ו). וכפי הנראה, כל המלכיות הרשעים העומדים לנגד ישראל המה יונקים מהנחשים הנ"ל (תמצא בבלעם: "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כד א), ונמצא בספרי המקובלים הראשונים: בפגוע האדם בכלבים עזי נפש, יאמר: יש בי תשי"ו עצמות). [הגהה: - והנה נראה כי מלכות יו"ן בנו"ן רבתי דאי"ק בכ"ר גם כן בגימטריא תשי"ו, שהם היו גם כן יונקים מדכר ונוקבא דקליפה, ב' פעמים נח"ש, על כן בהתגברותם, גם על הנשים גזרו גזירה, על כן גם הנשים חייבות בנר חנוכה כי הם היו גם כן באותו הנס]. על כל פנים, גם בנפלאות הנעשים עד היום הלא יקרא להם נ"ס, בגימטריא מ"ה אדנ"י, דהנה עניין הישועה נעשה על ידי יחוד וחיבור הדודים, היינו זעיר ונוקביה, לזה מרומז בתרין אתוון נ"ס. והנה שם אדנ"י בגימטריא ס"ה, הנה אות ה' מן שם הנ"ל ניתוסף על מ"ה ונעשה נ', נראה לי, הוא סוד וא"ד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), א"ד מן אדנ"י בגימטריא ה', הוא סוד היחוד השלם:

ג[עריכה]

ועל הפורקן. פורקן הוא לשון תרגום של ישועה, "ויושע ה'" מתרגמינן "ופריק ה'" (שמות יד ל), וכן "ואין מושיע לה" מתרגמינן "ולית דפריק לה" (דברים כב כז). ולמה תיקנו בלשון תרגום? והנראה, דהנה קשה, הלא נסים הרבה נעשו לישראל, ולא תיקנו לזיכרון לדורות לעשות הימים שאירע בהם הנס יום טוב, כמו שתיקנו בחנוכה ופורים. ולמה לא עשו לזיכרון נס דיהושע בהעמדת החמה, ונס דאסא, ויהושפט, וחזקיה וכיוצא (עיין לקמן אות ח')? אך הוא, דהנה כל נס וישועה הנעשה לישראל הוא על ידי שמתגלה איזה אור עליון בשמים ממעל, ועל ידי זה מתהווה הנס בזמן הצורך. והנה לפעמים בגזירת היוצר נקבע הנס בשמים ממעל, היינו שנקבע הדבר אשר בכל שנה ושנה, בהגיע הזמן הזה, שוב נתגלה האור ההוא בשמים ממעל כמו שהיה בפעם הראשון. והנה על פי נבואה ורוח הקודש ידעו, אם היה הנס רק לשעתה, לא קבעו יום טוב לדורות. מה שאין כן אם נודע לישראל אשר זה האור נקבע ויתגלה בכל שנה, הנה קבעו יום טוב לדורות [ויתבאר אם ירצה ה' לקמן אות פ"א בפסוק "זכר עשה לנפלאותיו" וכו' (תהלים קיא ד), ובמאמר חז"ל: "שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות" (מגילה ז א)]. והנה האור המתגלה בשעתה בעת הצטרכות הישועה הוא עיקר ההתגלות, ומה שמתגלה בכל שנה אחר כך נקרא זכר לדורות, כעניין הכתוב: "זכר עשה לנפלאותיו", הוא מלשון זכר המשפיע ומוליד בדומה. על כן בכל שנה ושנה, האור המאיר הוא כעין מקבל מהאור העיקרי הנעשה בעת הישועה. וזהו הנאמר: "זכרו נפלאותיו" וכו' (תהלים קה ה), היינו ליתן להם כוח המשפיע שיהיו מולידים בכל פעם בדומה.

והנה לשון תרגום היא מצרנית ללשון הקדש, והוא כמקבל מלשון הקדש. והנה הנס אשר נתגלה בזמן המצטרך נקרא "תשועה" בלשון הקודש, אבל האור שמתגלה בכל שנה ושנה, הנה הוא כמקבל כנזכר לעיל, נקרא בלשון תרגום "פורקן". ויתבאר עוד אם ירצה ה' לקמן אות פ"א בנוסח "עשית תשועה גדולה ופורקן" וכו':

ועוד יש לומר, על הנסים, היינו נסים נגלים נראים לעין כל, שהם מוגבהים למעלה מן הטבע; ועל הפורקן, נסים הבאים מלובשים בטבע. על כן פורקן הוא תרגום, כי תרגום הוא לבוש המקרא. ויתבאר אם ירצה ה' בנוסח ההודאה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה":

ויש לומר עוד, על פי מה שאמרו בגמרא סוטה, יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר: "נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא" וכו', וכתבו אותה שעה וכוונו, ובלשון ארמי היה אומר, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, נצחו טליא וכו', שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם היוונים לפני יום כיפור, ונלחמו ביום הכיפורים, ושמע יוחנן כהן גדול כשהיה עובד עבודת יום הכיפורים, עד כאן לשונו. והנה לפי זה, התחלת הישועה בניצחון למלכות יוון היה ביום הכיפורים [הגהה: הגם שנראה שהמעשה הזאת לא היה באותה השנה של הנס דנרות, כי זה היה עדיין בימי יוחנן, והישועה העיקרית בפריקת עול מלכות יוון והנס הנעשה בנרות זה היה בימי מתתיהו בנו, עם כל זה לא במקרה הוא], וגמר הישועה בחנוכה, תתבונן הדבר על פי הזוהר, אימא עילאה עד הוד איתפשטת, הבן זה. וזהו שיסד הפייטן, "בני בינה" (דייקא) אימא, "ימי שמונה קבעו שיר ורננים", הבן הדבר:

והנה נתבשרו ביום הכיפורים בלשון תרגום, [ולמה בלשון תרגום]? יש לומר על פי דברי האריז"ל בעניין קדיש וזה לשונו (פרי עץ חיים שער הקדישים פרק ד): דע כי תרגום הוא אחוריים (רצה לומר: תרגו"ם בגימטריא ט' שמות הוי"ה באחוריים, היינו י' י"ה יה"ו יהו"ה בגימטריא עם הכולל תרגו"ם), לכן הוא מכניע הקליפות כשאומרין קדיש בלשון תרגום, עד כאן לשונו. ונראה לפי עניות דעתי להתבונן בזה במעט קט, דהנה יניקת הקליפות הוא מבחינת אחוריים, כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי, והנה הארת ישראל מבחינת פנים. והנה כשנתגדלה ההארה, יומשך גם לבחינת אחוריים, ונתוודע לקליפות כי חפץ השם יתברך בישועת ישראל ונכנעים. על כן אנחנו אומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא וכו' ויצמח פורקניה וכו' בחייכון" וכו', ואומרין זה בלשון תרגום, שיכנעו הקליפות (ואי אפשר להרחיב הדיבור, והשם יתברך יודע האמת, ודברינו בדרך אפשר). וזהו לדעתי "אתה תקום תרחם ציון" (תהלים קב יד), תרח"ם בגימטריא ט' פעמים ע"ב כנזכר לעיל סוד התרגו"ם, ועל כן נתבשרו בלשון תרגום. ולפי זה תתבונן גם כן מה שאומרים "על הנסים" העיקרים בהארת אור פנים על ידי היחוד השלם כמבואר לעיל [על דרך הסוד] כונת תיבת נס, ועל הפורקן בתרגום שנכנעין הקליפות וכנזכר לעיל, ואין להאריך, ויתבאר אם ירצה ה' להלן עוד בנוסח ההודאה כנזכר לעיל:

ד[עריכה]

ועל הגבורות. יש לפרש על פי מה שאמרו בגמרא בסיפור הנס, מצאו פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול (שבת כא ב), הנה יש להתבונן, למה דוקא מצאו פך ולא כלי אחר? ומעשה נסים לא במקרה הוא. וגם מה שהיה מונח בחותמו של כהן גדול הוא לפלא, וכי סלקא דעתך שהכהן גדול היה חותם את השמנים? הרי על זה היו ממונין שהיו מספקין יינות שמנים וסלתות (שקלים יג א). ואחשבה לדעת על פי דברי מרן האריז"ל במעשה של המן, גילה לנו מרן זלה"ה אשר המן היה יונק כוחו מן הגבורות הקשים (הנה נודע, אותיות מנצפ"ך הם ה' גבורות), היינו המן הרשע היתה יניקתו מן שמרי הגבורות הראשונות, מ"נ דמנצפ"ך, והארורה זרש מן צ' דמנצפ"ך, וחכמים היועצים לו מן פ"ך דמנצפ"ך:

[הגהה: ויציבא מלתא דנא להטועמים מעץ החיים, אימא עילאה עד הוד איתפשטת. וכבר ידעת שהחמשה גבורות מתפשטים מן חסד עד הוד, ויסוד דאימא מסתיים בתפארת, ומשם מתחיל התגלות החכמה אבא. על כן פ"ך שהוא גבורות של נצח והוד, לשם הוא יותר התגלות אור החכמה, על כן גם הקליפות שיונקים מן שמרי הגבורות למטה בחיצוניות, אותן שיניקתן מן גבורות פ"ך הן המה חכמים להרע חכמות החיצוניות, הבן הדבר היטב והשם הטוב יכפר, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וכבר קדם מאמרינו אשר כל דברינו בדרך אפשר]:

והנה כבר כתבנו, עיקר התגברות היונים היה להיותם ניגוד לחכמת התורה, ורצו להגביר חכמות החיצוניות, חכמת יונית [הגהה: והיה להם כח להגביר את עצמם בזה מחמת הפגם שנגע הס"מ בכף ירך יעקב ונפגם בחינת הו"ד, ובהדי הוצא לקי כרבא, הנה כפי הנראה היתה יניקתם מן שמרי הגבורות פ"ך דמנצפ"ך (כאשר למדנו דעת מן תורתו של מרן האריז"ל כנ"ל) גבורות נצח והוד, על כן תמצא שהאלף החמישי מדת הוד "כל היום דו"ה" (איכה א יג) סוד "והודי נהפך עלי" וכו' (דניאל י ח) נהפך מן הו"ד דו"ה, ונקדם החורבן עוד קע"ב שנים באלף הרביעי (סוד "ואתה תשופנו עק"ב" (בראשית ג, טו)) כי בהדי הוצא וכו'] כמו שאכתוב לך בסמוך, ועל כן בעת אשר השם יתברך התנוסס עמנו בעת הישועה האיר לנו בקודש חכמת התורה, הנה מצאו פ"ך דייקא, וחתום בחותמו של כהן גדול דייקא, כמו שנכתוב לקמן (אות ל"ו), כהן הדיוט בנצח, כהן סתם בחסד, כהן גדול בחכמה, על כן היה הפַך הניסיי הזה חתום בחותמו של כהן גדול בדרך נס נפלא, הבן מאד:

ומעתה יונעם לחיכך מדבש ונופת צופים על נוסח ההודאה שאנחנו מודים "ועל הגבורות" הקדושות, פ"ך דמנצפ"ך שהאיר השם יתברך לנו ונתבטל חכמות החיצוניות, ולכל בני ישראל היה אור. ולפי זה תבין במעט קט הא דאמרו רז"ל, בעת אשר יעקב אבינו נאבק עם השר, שחזר על פכים קטנים (חולין צא א), ורמזו במאמרם לשון רבים פכי"ם, כי פ"ך ב' אותיות והמה בנצח והוד כמו שכתבנו לעיל, והשם הטוב יכפר:

ה[עריכה]

ועל התשועות — כבר קדם מאמרינו החילוק בין עזרה לישועה (ונתבאר במקום אחר בארוכה). ישועה הוא דוקא אחר הבקשה והצעקה שצעק האדם שיושיעו לו מן הצרה, והבעל יכולת עושה מבוקשו ומצילו מיד צר, זה נקרא ישועה [כעניין שכתוב: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (דברים כב כז), אלמא שהישועה היא אחר הצעקה]. מה שאין כן עזרה הוא כשהבעל יכולת עוזר להמצטרך מבלי צעקה ומבוקש [כעניין "אורו מרוז וכו' כי לא באו לעזרת" וכו' (שופטים ה כג) מבלי מבוקש, הבן]. והנה כתבנו הרבה פעמים כי נשתנה הנס הזה מן הנס דפורים [יפורש להלן בנוסח ההודאה (אות מ"ט)], כי בעת הזעם במלכות מדי בגזירת המן, הנה מבואר במגילה מה שצעקו בני ישראל אל ה' בצום ובכי ומספד והרעישו כל העולמות ותעל תפלתם השמים, מה שאין כן בכאן לא הניחום היונים להתאסף ולצעוק כמבואר ביוסיפון (כמו שאכתוב לך להלן [שם] בנוסח "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם וכו' ואחרי כן באו בניך" וכו'):

והנה אף על פי כן נמצא בדברי רבותינו במדרשים, שהחשמונאים קודם הליכתם למלחמה התפללו: "מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו". וטעמא בעי, למה הזכירו דוקא את שמואל? ונאמר, הנה ידוע על פי דברי מרן האריז"ל. הנה הס"מ בהאבקו עם יעקב ותֵקע כף ירך יעקב, אזי נפגם מדת הוד. והנה נצח והוד מהם יניקת הנביאים, על כן נפסקה הנבואה לגמרי בהאלף החמישי שהיא נגד הוד. והנה הנצח לא נפגם [רק בהדי הוצא וכו' כנ"ל (באות הקודם בהג"ה)], וגם "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א טו כט), וזה אמר שמואל הנביא. והנה ההוד אף על פי שנפגם, בהכרח היה איזה תיקון על ידי שמואל. כי אמרו רז"ל (ברכות לא ב) ודרשוה מהפסוק (תהלים צט ו) ששקול היה שמואל כמשה ואהרן, היינו שהיתה נבואתו מן נצח והוד אשר בהם חתומים משה ואהרן. והנה המה החשמונאים באו לתקן את ההוד, על כן ניתנו הימים האלה להודות ולהלל, ניתקן ח' ימים, כי הוד מדה הח' מעילא לתתא. על כן החשמונאים בתפילתם הזכירו את שמואל, "מי שענה לשמואל במצפה" וכו'. והנה כאשר היה להם אחר כך הנס בפ"ך, שהם המה אותיות אשר המה בנצח והוד (כמבואר באות ד), הנה הבינו אשר נתקבלה תפילתם, שהראו להם מעין דוגמת תפילתם: "מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו", היינו שמואל היה שקול כמשה ואהרן אשר הם מרכבה למדת נצח והוד, הנה הבינו אשר נתקבלה תפילתם. וזה נקרא ישועה שהוא אחר התפילה, וזהו שאנו מודים ועל התשועות, הבן:

ו[עריכה]

ועל הנפלאות — כבר כתבנו לעיל (אות א' בהג"ה) דלא גרסינן לה בכל נוסחאות הישנות, ואי מיגרס גרסינן לה, אפשר הוא שייך להודאה דפורים, ואם ירצה ה' שם נתבאר:

ז[עריכה]

ועל המלחמות [נ"א: הנחמות] — רבים מהאחרונים כתבו שלא יאמרו ועל המלחמות, וטעמם, דאפילו חרב של שלום לא טוב, כמו שהבטיח השם יתברך בתורתו: "וחרב לא תעבור" וכו' (ויקרא כו ו), אפילו חרב של שלום (תענית כב ב).

ונראה לי דאי משום הא לא איריא, דהכוונה הוא הודאה על מלחמות השם יתברך, שנלחם בעדנו דרך מלחמה בכדי להודיע חיבת אב לבנים, על דרך שכתבנו בפסוק "ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי הוי"ה נלחם להם במצרים" (שמות יד כה), הנה נמסר "נלחם" בקמ"ץ שלא כמשפט הדקדוק. ופירשתי, דהנה מבואר שם בפרשה, דהשם יתברך נהג עמם בדרך תחבולות מלחמה, "ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויהי הענן והחשך" וכו' "ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות" (שמות יד יט), והוא הכל בדרך מלחמות בשר ודם שצריך לעשות בתחבולות מלחמה כדי להתגבר על שונאו. והנה השם יתברך לא הוצרך לזה לעשות בחכמות ותחבולות, כיון שהוא יתברך שמו נקרא הוי"ה שמהווה כל הויות בכל עת ורגע, ובהסיר הוויתו ושפעו מהם כרגע יהיה אין ואפס, ואם כן אין מן הצורך לתחבולות בחכמה. אבל השם יתברך עשה דרך מלחמה להודיע חיבת אב לבנים. וכן הוא בפיוט אחרון של פסח [קודם קדושה]: "ויחנו אלה נוכח אלה מחנה אש מול מחנה קש" וכו' עייין שם. על כן כתיב "נלחם" בקמ"ץ שהוא נקודת כתר למעלה מן החכמה, לומר שלא הוצרך כביכול לעשות מלחמה בחכמה ותחבולה, רק להודיע חיבת אב לבנים העמוסים מני בטן אשר הם עלו במחשבה הקדומה (אשר על זה מורה נקודת הקמ"ץ).

ואם כן, לפי זה גם בכאן, אנחנו מודים על המלחמות אשר השם יתברך נלחם עם היונים בשביל ישראל דרך מלחמה (עיין ביוסיפון), וכל זה לחיבת ישראל כמו שנתבאר לפנינו. ואף על פי כן מאן דגרס על הנחמות לא מישתבש, והוא כעניין שדרשו חז"ל בפסוק "ויהי בשלח פרעה" וכו' "ולא נחם אלקים" וכו' (שמות יג יז), כביכול עדיין לא היתה נחמה לפניו על אותן שמתו בשעבוד מצרים, ועל אותן הילדים אשר הושלכו ליאור, עד ששילם להם השם יתברך מידה במידה והמשיך את מצרים לתוך הים, עיין שם. לפי זה, על כיוצא בזה אנחנו מודים גם בכאן על הנס הזה, לא די שהצילנו מכף אויבינו, אלא שגם היה לנו נחמה על אותן שנאבדו ונהרגו על ידי היוונים, כי ראו במפלת השונאים ומה ששילם להם השם יתברך מידה במידה [עיין ביוסיפון בעניין מפלת אנטיוכס בתחלואים רעים]:

עוד יאמר, ועל הנחמות, על פי מה שכתבנו לעיל זה כמה פעמים בראיות הקדמונים הקדושים, שהארת אור חנוכה מן אור הגנוז. והנה עיין מה שכתבנו לך במאמר אור תורה (מאמר ב' סוף אות כ"א) בשם הזהר, דלזמן התחיה, אפילו אותן הגופים דלא אצלחו – עתיד הקב"ה לארקא עליהון רוחא דחיי, והוא מן האור הגנוז, עיין שם מה שכתבתי, שהוא לאותן שיקיימו מצות האור ההוא בנר מצוה. ואם כן לפי זה, נחמה הוא על אותן הרבה מישראל אשר נהרגו בידי היוונים, הנה הפועל ישועות האיר לנו לדורות עולם אור הניסיי שהוא מהארת אור הגנוז, אשר על ידי זה רבים מישיני אדמת עפר יקיצו וקהל גדול ישובו, והוא נחמה גדולה:

[הגהה: הנה לפי מה שכתבתי לך כל הנ"ל, הנה תקנו חמשה לשונות, נגד הד' מלכיות ונגד השרשיי, גלות מצרים, עיין מה שכתבתי לעיל (מאמר ב' אות כ"ה)]:

ח[עריכה]

שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה — "בימים ההם בזמן הזה", הנה הוא כפל לשון. ועוד, בזמן הזה מורה על זמן ההווה, ועל זמן המוקדם מהראוי לומר "בזמן ההוא", כעניין שדרשו חז"ל: "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט א), מדלא קאמר "ביום ההוא", הנה דרשו: כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים (ילקוט שמעוני שמות רמז רע"ב), על כן שפיר קאמר "ביום הזה", דקאי על הזמן ההווה כעת. וכן תראה בנוסח ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", דהכוונה על הזמן ההווה כעת לפנינו:

והנה לבאר זה אקדים לך לבאר מאמר אחד בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישלח) וזה לשונו: שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא. הנה על כרחך אין כוונת הגאון להשמיענו דבאותו הזמן שצריכין ישראל לישועה ולנס, והשם יתברך מושיעם בנפלאותיו, שיצטרכו אז להודות, דזה פשיטא. וגם אם נאמר דזאת היא כוונת הגאון, הוה ליה להביא ראיה מפסוק יותר מפורש: "חננני י"י ראה עניי משונאי מרוממי וכו' למען אספרה כל תהלתיך" (תהלים ט יד), ועוד פסוקים רבים. וגם הוה ליה לגאון לומר בלשונו: "כד מיתרחיש להו ניסא", ואמר בעידנא. אבל הוא להורות, דמחוייבין להודות בכל שנה בזמן שאירע נס מפורסם בשנים קדמוניות, וכאשר יתבאר לך להלן. ואמר הגאון לראיה, דכתיב: "הללו את ה' כל גוים שבחוחו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קיז א), אטו משום דגבר עלינו חסדו, הללו את י"י כל גוים? אלא הכי קאמר, הללו את י"י כל גוים מה דעביד עמכון, וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו. הנה דרשת הפסוק הזה היא גם כן בתלמודא דידן פסחים. והנה על פי פשוטו אינו מובן, דהקל וחומר פריכא הוא, דאדרבא, כיון דאנן מלומדים בניסים, שב לנו הדבר כהנהגת הטבע ואין אנחנו חייבים להודות על כל נס ונס, מה שאין כן האומות, כשיארע להם איזה ישועה, הוא להם עניין חדש כמו פרי חדשה וצריכין להודות, ובישראל אין כאן חידוש. אבל לפי מה שכתבנו, דכוונת הגאון אינה על זמן ההוה שנעשה הנס, רק על השנים המאוחרות אחר הנס, כשיגיע הזמן שאירע ביום כזה נס, מחוייבים להודות: "ברוך שעשה נסים בימים ההם" וכו', הנה לפי זה יונח שפיר:

ואקדים לך, דהנה כמה וכמה ניסים נעשו לישראל ולא נקבעו לדורות להודות ולהלל ביום ההוא בכל שנה ושנה, כגון יום שהעמיד יהושע את השמש (יהושע י יב), ויום מפלת סנחריב (מלכים ב יט לה), ונחלי ארנון (במדבר כא יד) וכיוצא. ויש מהניסים שנקבעו לדורות אפילו אינן מבוארין בתורה, כגון חנוכה ופורים. אבל[1] הוא, דהנה ישועה ונס הוא על ידי שהפועל ישועות מאיר איזה אור חדש בשמים ממעל בספירות עליונות, ועל ידי זה מתהווה הישועה ונס בארץ מתחת. והנה ישנו נס וישועה, שההתגלות האור בשמים ממעל הוא רק לשעתו, בעת הצטרכות הישועה; וישנם ניסים אשר נעשו בחיבה יתירה לישראל, אשר האור ההוא הנגלה בשמים ממעל בעת הצטרכות הנס – נקבעו הימים האלה לדורות בגזירת היוצר, אשר שוב בכל שנה ושנה בהגיע היום ההוא – שוב מתגלה האור ההוא כמו בשעת הנס, על כן נקבעו הימים האלה לזכרון לדורות להודות לי"י כי טוב כי לעולם חסדו. והנה בזמן הנבואה, הנה כשמבואר בדברי הנבואה באיזה יום בשנה ובחדש נתהווה הנס, נדע שהתגלות האור יהיה בכל שנה ושנה בזמן הזה; וכשאינו מבואר בדברי הנבואה יום הנס, לא היה ההתגלות רק לשעתו, ולא נקבע לדורות. והנה זה כוונת הגאון בכאן באומרו: בעידנא דמתרחיש, ולא אמר "דאיתרחיש", משום "דאיתרחיש" משמע כבר איתרחיש, אבל באומרו בעידנא דמיתרחיש, משמע עד היום מתרחיש הנס בזמן הזה, הבן הדבר:

ומעתה יתבאר לך ראיית הגאון מן הפסוק "הללו את י"י כל גוים" וכו'. דהנה כשיארע איזה ישועה לגוים, כגון פלשתים מכפתור וארם מקיר, הנה התחדשות הישועה אין רק לשעה, אבל מעולם לא נעשה ישועה לגוי וממלכה אשר יהיו להם הארת הישועה בכל שנה ושנה בבוא הזמן ההוא. אבל בישראל כתיב: "זכר עשה לנפלאותיו" (תהלים קיא ד), היינו עושה השם יתברך לנפלאותיו כעניין כוח הזכר המוליד בדומה, כן יום הישועה מוליד בדומה הארה ההוא בכל שנה, וכן כתיב: "זכרו נפלאותיו וכו' זרע ישראל עבדו" וכו' (דברי הימים א טז יב), אשר בהם דייקא נוהג המנהג הזה, שיהיו הנפלאות מולידים הארה ההוא לדורות עולם. והנה זה נקרא התגברות החסד ואמת לעולם, קושטא קאי (שבת קד א). וזהו שאמר: "הללו את י"י כל גוים" מה דעביד עמכון, הגם שהיה ישועה רק לשעה, התגברות שר על שר ואומה על אומה ברצון הגוזר. וכל שכן אנן, ד"גבר עלינו חסדו ואמת י"י לעולם", שנתהוו לנו ניסים בהתגברות החסד אשר יהיה אמת י"י לעולם, אשר בכל שנה יתגלה האור הנערב ההוא לפעול ישועות בקרב הארץ. ולפי זה הרי שלך לפניך להבין נוסח ההודאה, שעשית לאבותינו בימים ההם, וגם הם ההווים בזמן הזה בכל שנה ושנה:

ובזה תבין נוסח הברכה שמברכין בשעת הדלקת הנרות: שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, שהביא הלבוש ז"ל נוסח לומר "ובזמן הזה" (וכן מצאתי בסידורי הספרדיים), ותמהו האחרונים על זה, שאין לגירסא הזאת טעם. ולפי מה שכתבתי יונח. אבל על כל פנים העיקר הוא כגירסתנו, כיון שאומרים שעשית, וכן בברכה שעשה, הכל לשון עבר, היינו שפעל פועל הישועות מכבר מאז ומקדם בשעת התגלות האור בגבהי מרומים שיתגלה האור גם בזמן הזה, הבן הדברים:

ט[עריכה]

ולפי זה תבין טוב טעם ודעת הא דתנינן במסכת סופרים: אסור להדליק בנר ישן [הגהה: לא נמצא זה בתלמודא דידן, אבל יש להוכיח זה מהא דתניא (שבת כג א): עששית (פירש רש"י: כלי גדול של זכוכית) שהיתה דולקת מערב שבת למוצאי שבת, מכבה ומדליקה. וקשה, למה נקטו עששית, ולא אמרו: "נר שהיה דולק מערב שבת"? אלא על כרחך משום דסתם נר בכל מקום הוא כלי של חרס, ואסור להדליק בו כשכבר הדליקו בו פעם אחת ונראה שהוא ישן, כמבואר כאן במסכת סופרים, כן נראה לי].

הנה אם הטעם הוא רק משום ביזוי מצוה, יקשה, הלא נר שבת ויום טוב גם כן מצוה הוא, ולא מצאנו חומרא זו. והנראה שהוא על פי מה שקיבלנו מרבותינו נוחי נפש בהך דינא: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (מגילה יז א), פירשו לנו רבותינו (ברמז): הקורא את המגילה למפרע, היינו שמספר וקורא רק מעשה שהיה למפרע זה כמה שנים, ואינו מבין אשר זה הנס היינו התגלות האור שוב מתגלה בכל שנה, על כן נתקן לזכרון לדורות קריאת המגילה, אשר כל השמות והאורות הנרמזין בה שוב יתגלו. הנה מי שאינו מבין זה ואינו מאמין, רק קורא למפרע מעשה שהיה, לא יצא ידי חובתו. והנה זאת ההלכה במגילה היא אשר נכתבה בספר, ופעולת התגלות אור הנס בגבהי מרומים נעשה על ידי קריאתה. והנה חנוכה לא ניתנה לכתוב, כמו שכתוב בגמרא (יומא כט א), ופעולת התגלות אור הנס נעשה על ידי הדלקת הנרות. הנה לרמז זה גם כן תיקנו: אסור להדליק בנר ישן, לרמז כנזכר לעיל, שאין להדליק רק בשביל מאי דהוה מעשה שהיה, רק צריך להדליק מחדש כדי שיתגלה האור גם עתה במצות ההדלקה, ודי בזה:

י[עריכה]

בימי מתתיהו — ראיתי בנוסחאות הספרדיים "מתתיה", וכוונתם מחמת שכן נזכר השם הזה בדברי הימים, אבל אין לזה הכרח, ויתבאר אם ירצה ה' כי לא במקרה הוא.

כתבו המקובלים: כל הניסים והנפלאות שנעשו לישראל, הכל נעשה על ידי שם מ"ב, וזהו "לעושה נפלאות גדולות לבד"ו (תהלים קלו ד) בגימטריא מ"ב, עד כאן דבריהם. ונראה לי, דהנה מעשה בראשית על ידי שם מ"ב, כידוע מן ב' "בראשית" עד ה' של "ובהו" נרמז שם מ"ב, על כן כל התהוות הויה חדשה מן שם מ"ב. ונראה לי דלבעבור זה תקנו בהודאת חנוכה ופורים בימי מתתיהו, בימי מרדכי, נרמז בהתחלה ראשי תיבות שם מ"ב. ואחשבה לדעת, דזכות התורה היא הפועלת ניסים שלא כטבע, דהנהגת התורה הוא למעלה מן הטבע, וגם התורה היתה כביכול כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית (בראשית רבה א א), על כן כל התהוות הויה חדשה גם כן על ידי התורה, וכל שידוד המערכה על ידי התורה הוא, הנה תמצא התחלת ב' התורות בכתב ובעל פה בראשית מאימתי שם מ"ב, "ודברת בם":

יא[עריכה]

מתתיהו — כבר כתבתי לך דכל דבר ניסיי לא במקרה הוא, ובפרט בכאן יש להתבונן, התחיל בימי מתתיהו ולא זכר אחר כך ממנו כלום [שנעשה הנס על ידו], על כרחך הכוונה על השם מתתיהו שהיה נקרא ראש הדור ההוא, ולא לחינם הוא. ואען ואומר על פי האמור בזוהר חדש וזה לשונו: איתבדרין ישראל לד' רוחות לקביל ד' גליות, אות חד בגלותא עמהון, בבבל אות י', במדי אות ה', ביון אות ו', באדום אות ה' אחרונה, עיין שם. אם כן, אחר גלות יון שנשלם תיקון ג' אותיות יה"ו, על כן היה שם ראש הדור אשר נעשה הנס והגאולה על ידו מתתיה"ו, רצה לומר מתת יה"ו, שהנשמה הזאת הבאה בדור ההוא, מתנה לעולם להשלים החפץ הנרצה, עד כי בהשלמת הגלות החל הזה יושלם התיקון הגדול והיה הוי"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. על כן עד השלמת מלכות מדי ניתנו הניסים לכתוב, כי עד שם היה התיקון לאות ה' ראשונה שהיא בינה נקראת כתב (עיין בספר מאורי אור), מה שאין כן במלכות יון הנס דחנוכה לא ניתן לכתוב (יומא כט א), רק לכללה עם תורה שבעל פה, סוד ה' אחרונה אשר תושלם במהרה בימינו. על כן קראו לימים האלה חנוכה, הוא חינוך והרגל לגאולה העתידה במהרה בימינו, על כן "ויאמר אלקים יהי אור" (בראשית א ג) הנדרש במדרש על אורו של מלך המשיח באחרית הימים, כאשר תתבטל המלכות הרביעית הנרמזת ב"על פני תהום". והנה הקדים השם יתברך לעשות הארת האור בנס על ידי נר מצוה הלזה, בכדי שיהיו הדודים באחדות כמו הריעים דלא מתפרשין לעלמין, ועוד יתבאר אם ירצה ה':

יב[עריכה]

ועוד תקבל שכר על הדרישה שם מתתיהו, הנה שיעור קומת הדין הם י' פעמים אלהי"ם בגימטריא תת"ס סוד "קווצותיו תלתלי"ם" (שיר השירים ה יב), ומתמתקים ומתהפכים לרחמים על ידי המשכת והארת האל"ף פל"א עליון רחמים רבים, ומזה מתהווה פלאות לישראל (דרש נא כיום את דבר י"י בספרי הרב הקדוש מגלה עמוקות, אשר זה היה מגמת אברהם בהתגוררו בארץ פלשתי"ם (בגימטריא תת"ס כנזכר לעיל) שיעור קומת הדין להמתיק, הנה "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג כד), המשיך א' לתת"ס, הנה באחרית הימים אשר יושלם כל התיקון בגלות החל הזה, הנה יהיו הב' גואלים תרין משיחין נחמי"ה ב"ן חושיא"ל מנח"ם ב"ן עמיא"ל חושבנם תתס"א [אשר לזה אמרה רחל אמנו בלידת יוסף: "אסף אלקים" (בראשית ל כג), אס"ף בפ' רבתי דאי"ק בכ"ר הנה הוא תתס"א, דכשנולד יוסף הנה יש כבר מציאות לתרין משיחין כי יהודה כבר נולד, עיין כל זה בדברי הרב הקדוש הנ"ל]. והנה להיות הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, זה שמם וזה זכרם, חנוכה, חינוך לגאולה האחרונה, הנה היה שם ראש הדור אשר על ידו נעשה הנס מתתיה"ו, תתס"א, מנין התרין משיחין גואלים האחרונים אשר על ידם יהיה גמר התיקון בהתמתק כל קומת הדין על ידי אל"ף פל"א עליון, על כן אנחנו מתחילין בהודאה לומר בימי מתתיהו, ומסיימים "וקבעו שמנת ימי חנוכה אלו", שמא גרים חינוך לגאולה האחרונה במהרה בימינו אמן:

יג[עריכה]

ותתבונן לפי זה ברמז הפסוק, "תהלת הוי"ה ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" (תהלים קמה כא), "תהלת הוי"ה ידבר פי", בימי חנוכה, תהל"ת הוי"ה בגימטריא תתס"א מנין מתתיה"ו, ועל ידי זה "ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" בגאולה האחרונה, כשיתגלו הב' משיחין, בגימטריא תהל"ת הוי"ה, "יברך כל בשר", כנסת ישראל נקראת היפ"ה בנשי"ם בגימטריא בש"ר הוא בשר קדש, ותתבטל מלכות אדו"ם וישמעא"ל בגימטריא בש"ר טמא (עיין כל זה במגלה עמוקות), והיתה לי"י המלוכה. ועיין בדרשותינו במגילת אסתר בענין ארו"ר המ"ן (בש"ר טמא) ברו"ך מרדכ"י (בש"ר קודש), וחייב אדם לבסומי וכו' (מגילה ז ב), ועיין בתוספות שכתבו שלא ידע לחשוב חשבונות, הבן הדבר:

יד[עריכה]

וארמוז לך עוד, הנה שם התרין משיחין גואלים האחרונים נחמי"ה ב"ן חושיא"ל מנח"ם ב"ן עמיא"ל הם בגימטריא בי"ת המקד"ש, הוא בניין השלישי אשר יקויים לעולם, והוא הנקרא בית, לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית, והוא יהיה בית המקדש. והנה ראש הדור אשר על ידו נעשה הנס, ויצאו לפועל ימי חנוכה, חינוך והרגל לגאולה האחרונה, אשר יהיה בנין בית המקדש האמיתי קיים לעד, הנה היה שם הצדיק הזה מתתיה"ו מנין בי"ת המקד"ש, הנה מתחילין בהודאה בימי מתתיהו, ואחר כך אומרים וטהרו את מקדשך וכו', הבן הדבר כי קצרתי:

טו[עריכה]

ואומר לך עוד דבר נחמד, שם בעל הנס מתתיהו הוא על פי מה שידעת, אכילת זית קשה לשכחה (הוריות יג ב). וכתב האריז"ל, הוא דווקא האוכלו בלא כוונה המצטרכת, אבל האוכלו בכוונה הוא טוב לזכירה. והנה כוונת זית הוא א"ל אלהי"ם מצפ"צ[2] בגימטריא זי"ת, ויוצאים מן ג' אותיות יה"ו, דהיינו כידוע לך ז' שמות המרגלא מן ז' ברכות שמונה עשרה של שבת יוצאים מן ז' אותיות אהי"ה יה"ו, וכוונת הג' ברכות אחרונות הם ג' שמות הנ"ל אשר מספרן זי"ת, יוצאים מן ג' אותיות יה"ו הנ"ל. ומעתה בין תבין, "כשעמדה מלכות יון וכו' להשכיחם תורתך", כי מלכות יון היא חשך כמו שכתבנו לעיל, ויתבאר להלן אם ירצה ה', חש"ך שכ"ח, והשם יתברך פעל הנס על ידי שמן היוצא מן זית, אשר זה כוונתו לזכירה ג' שמות היוצאים מן יה"ו, על כן היה שם הכהן גדול אשר הפך היה חתום בחותמו "מת"ת יה"ו":

ומעתה תתבונן, הנס המופלא הזה שמצאו פך שהיה חתום בחותמו של כהן גדול אשר היה שמו "מת"ת יה"ו", דוודאי לא היה המנהג כן שיהיה הכהן גדול חותם השמנים, דעל השמנים ויינות וסלתות היו ממונים וגזברים לספק המצטרך (ירושלמי שקלים ה א). אבל הדבר הזה היה ניסיי, שהפך הזה שמצאו היה חתום עליו שם הכהן גדול "מת"ת יה"ו", להורות על הכוונה הנ"ל, מתת השם יתברך מן ג' אותיות יה"ו, להפר עצת היונים שחשבו להשכיחם התורה, ותהי להיפך, זכרון לבני ישראל עד עולם, הבן כי נחמד ונעים הוא:

ומעתה לא יקשה לך מה שהקשו הפוסקים, מה היה הנס ביום הראשון? כי הלא תראה שהיה נס נפלא, שהיה חתום על הפך שם כהן גדול "מת"ת יה"ו", דבר שלא נראה ולא נשמע מעולם, ומאת השם יתברך היתה זאת, ברוך המפליא פלאות:

טז[עריכה]

ותתבונן לפי זה, מה שכתבנו לעיל (במאמר אור תורה סימן י') מתתיה"ו בגימטריא רא"ש השנ"ה, אשר הוא יום הזכרון, אשר הוא מסוגל לזכירה לעקרים ולעקרות, והנה מקובל מרבותינו נוחי נפש אשר גם ימי חנוכה המה בסגולה מעין זה. והנה על פי דברינו הנ"ל תשכיל ותבין דבר מתוך דבר, אשר גם הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, הבן מאד. ועוד יתבאר אם ירצה ה' בטעמי יום השמיני הנקרא בפי כל ישראל זאת חנוכה:

טו"ב[עריכה]

טו"ב הדבר לשמוע שם מתתיהו. הנה בנס דפורים תקנו משתה ושמחה, והוא עבודת הושט, וחנוכה תקנו להודות ולהלל, הוא עבודת הקנה, שיהיו שניהם משועבדים לעבודת הש"י [לדבר בקנה רק בתורת ד' ועבודתו, ושלא לדבר לשון הרע וליצנות ורכילות וכיוצא, ובושט – שלא לאכול לתאוה כבהמה, ושלא לאכול דברים האסורים, רק לאכול דברים הכשרים שיהיה לו כח לעבודת השם יתברך]. ועל פי זה פירשתי רמז הפסוק "ע"ת לעשות לי"י הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו), ע"ת בגימטריא קנ"ה וש"ט, דהנה בימי אחשורוש פגמו בושט, שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב א), והוושט הוא כח גופני שעל ידו ניזון הגוף, על כן היתה הגזירה על הגופות. וכאשר עזר השם יתברך לעמו, קבעו חז"ל יום טוב ברוח הקודש סעודת מצוה בושט. ובימי היוונים פגמו בלשון הרע וביטול תורה, שהפגם הוא בקנה, והיתה הגזירה לבטלם לגמרי מן התורה ותפילה שהן בקנה, ולא רצו לאבד הגופות דווקא רק הנפשות, כי הדיבור בקנה הוא פעולה נפשיית, כמה דאת אמר "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה ו), "ויהי האדם לנפש חיה" מתרגמינן "לרוח ממללא" (בראשית ב ז). וכאשר עזר השם יתברך לעמו, קבעו יום טוב במצוה להודות ולהלל בקנה. ואם כן, ב' המועדים הללו ניתקנו לזכרון לשעבד הושט והקנה להבורא עולם ברוך הוא, והמה מסוגלים להניח שורשם ליסוד מוסד לכל השנה, על כן אמרו חז"ל (מגילה ג א): מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה (והוא הדין לשמחת פורים) ולנר חנוכה, כי בהשתעבד הוושט והקנה להשם יתברך תתקיים התורה בלי מונע. והדברים הללו ארוכים, וקיצרתי בכאן. וזהו רמז הפסוק הנ"ל, "עת לעשות לי"י", כשיגיע זמן הע"ת לעשות לי"י, היינו קנ"ה וש"ט בגימטריא ע"ת, אז הפרו תורתך, כי מבטלין תלמוד תורה בשבילם:

והנה כשעמדה מלכות יון על ישראל, כבר כתבתי לך כמה פעמים, עמדו בחכמתם החיצוניות, חכמת יון, לבטל חכמות התורה ולהגביר חכמות החיצוניות חכמת יון, והוא מבחינת נחש, "והנחש היה ערום" וכו' (בראשית ג א), על כן יו"ן בנו"ן רבתי דאי"ק בכ"ר בגימטריא תשי"ו, סוד ב' פעמים נח"ש, דכר ונוקבא דקליפה, נחש בריח נחש עקלתון. והנה ראש הדור אשר עמד לנגדם ונעשה הנס על ידו היה שמו מתתיה"ו מניין תשי"ו, נוסף בשמו מניין קנ"ה, שניתקן על ידו שעבוד הקנה להשם יתברך להודות ולהלל לשמך הגדול. (ארשום לפי שעה למזכרת, קר"ן השו"ר בגימטריא מתתיה"ו):

יח[עריכה]

בן יוחנן. יש להתבונן, בנוסח ההודאה דפורים לא ייחסו את מרדכי לומר: "מרדכי בן יאיר" וכו', ולמה יחסו בכאן את מתתיהו [אחר אביו יוחנן]? ונראה לי, על פי מה שכתבנו כמה פעמים במה שאמרו רז"ל: גדולה עבירה לשמה כמצוה וכו' (נזיר כג ב). והנה נכתב אצלנו בהא דקיימא לן: מיום שאמר הקב"ה "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וכו' (דברים ל טו) לא נעשה שום דבר, רק עשיית האדם בעצמו פעולת המצוה לעורר הטוב והחיים והשלום, וסגולת העבירות לעורר הרע חס ושלום. והנה בהצטרך האדם לעורר הרע על שונאי ישראל והצוררים המעיקים לישראל, הנה מאיזה סגולה תהיה זאת הפעולה? אם על ידי עשיית המצות שיעשו ישראל, הנה סגולתן לעורר טוב, ואם על ידי עבירות הרי אסור לעשותן. והנה קיבלנו מרבותינו (ויש אתנו דרך אחר), שסגולת הדבר הזה נעשה על ידי עבירה לשמה, כי סגולת עשיית העבירה לעורר הרע, אבל להיות העבירה לשמה, הנה הרע הזה המתעורר על ידי העבירה יהיה לטובת ישראל כמו המצוות, כי יכלה הרע ההוא את צורר ישראל (עיין מה שכתבתי בספרי אגרא דכלה פרשת ראה):

והנה יוחנן כהן גדול עשה כעין עבירה לשמה, במה שביטל הודיית המעשר, הנה הוא ביטל מצות עשה דאורייתא, ועשה זה לשם שמים, וזכותו בזה עמדה לבנו אחריו בהתעוררות הרע על ראש רשעים היוונים בעת המצטרך, על כן נרשם בהודאה בימי מתתיהו בן יוחנן דייקא, לומר: ראה והבן גדלות העבירה לשמה, הוא יוחנן שעשה לשם שמים בביטולו ההודאה, נמשך הדבר על ידי בנו מצוה לישראל, להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך שמו:

יט[עריכה]

ויתפרש עוד אומרו בן יוחנן דייקא. הנה קבעו שמונת ימי חנוכה, והנה הקשו: מה היה הנס ביום הראשון? הנה כבר כתבנו (לעיל אות ד' ואות ט"ו), שמציאת הפך בעצמו היה נס מפורסם, שנשאר קיים ומונח בחותמו של כהן גדול, דבר כזה אשר לא היה מן הדרך והמנהג לעשות כזאת, שיחתום כהן גדול את פכי השמן. והנה נשאר הפך הזה והיה לנס. והנה השארת הפך היה בעת הזעם, מזה נשמע שגם בעת הזעם – מצפה השם יתברך לחוננינו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל, הגם שנדמה שבעת הזעם הוא בהסתר פנים והוא כעין תנומה ושינה חס ושלום, אבל הנך רואה שבעת הזעם השאיר השם יתברך את הפך בנס, בכדי שיהיה לנס ולששון ולשמחה לישראל, הבן הדבר היטב:

והנה יוחנן כהן גדול ביטל את המעוררים שהיו אומרין: "עורה למה תישן" וכו', והיה זה שכרו, מתתיהו בנו, שממעשה הנס שנעשה לו נתוודע לכל אשר לא ינום ולא יישן שומר ישראל, רק גם בעת הזעם מצפה לחננינו. על כן קבעו שמונת ימי חנוכה, כי עיקר הוראת פלא הנס הזה היה ביום ראשון, הבן הדבר:

כ[עריכה]

ויתפרש עוד, להיות יוחנן כהן גדול ביטל את הנוקפים, שהיו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו ולא יראה. והנה ביטל זה, מפני שנראה כבעל מום, כיון שאינו רואה. והיה זה שכרו, מתתיהו בנו, על ידו נראה אור, "זרח בחושך אור לישרים" (תהלים קיב, ד). וגם חדש טבת בשיעור קומת הראש הוא בחינת עין (ימין דדכורא), ומזה העין יצא אור לישרים:

כא[עריכה]

ויתפרש עוד, דהנה עד ימיו של יוחנן היה פטיש מכה בירושלים במועד, ועמד הוא וביטלה. הגם שהוא דבר האבד, עם כל זה, כיון דאוושא מילתא איכא זלזול למועד. הנה היה זה שכרו, על ידי מתתיהו בנו ניתקן מועד אחר בפרסומי ניסא ואוושא מילתא. ויש לומר, שעל כן נהגו שלא לעשות מלאכה בשעת פרסומי ניסא בהדלקת הנרות (שולחן ערוך אורח חיים תרע א):

כב[עריכה]

ויתפרש עוד, דהנה בימי יוחנן אין אדם צריך לשאול על הדמאי הניקחת מעם הארץ שאינו בן תורה. והיה זה שכרו, על ידי מתתיהו בנו, ליהודים היתה אורה זו תורה בנר מצוה ותורה אור, בתגבורת חכמת התורה על ידי השמן (הרומז לחכמה כמו שכתבתי כמה פעמים). והיה חתום בחותמו של כהן גדול (הרומז לחכמה), והדליקוהו במנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה ב):

כג[עריכה]

אחרי כל הדברים הנ"ל הנה יונעם לחיכך, בן יוחנן – שמא גרים, לשון חנינה, שהיא מדה הג'‏[3] "וחנון". נראה מן התורה אשר המדה הזאת מסוגלת לבנים, כמו שאמר יעקב: "הילדים אשר חנן אלקים את" וכו' (בראשית לג, ה). ובנימין שלא היה אז עדיין בעולם, הנה ברכו יוסף בחנינה: "אלקים יחנך בני" (בראשית מג, כט). והנה עוד זאת כבר ידעתיך, אשר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן בתורה שבעל פה מכוונים נגד הי"ג עליונים בתורה שבכתב; והנה תראה המדה הג' המכוונת נגד "וחנון" (המסוגל לבנים, כנ"ל), הנה הוא מדת "בנין אב". הנה עמוד והתבונן, (בנין האב) יוחנן (לשון חנון) גרם זה לבניו, כי השם יתברך לא קיפח שכרו בכל מה שעשה לכבודו יתברך שמו, וכמו שביארתי לך לעיל:

כד[עריכה]

וירצה עוד אומרו בימי מתתיהו בן יוחנן דייקא, הוא על פי מה שכתבתי כמה פעמים, שבנס הלזה לא היה אתערותא דלתתא, כי הדור לא היו צדיקים כל כך, וגם לא הניחום היוונים להתאסף ולצעוק אל ה' בצום ובכי ומספד כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר. ואם כן לא היה איתערותא דלתתא כל כך לישועה ונס, והיה הדבר כעין מעשה בראשית, שהספיק מחשבתן של ישראל [מה שיסגלו אחר כך, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה א ד): ישראל עלו במחשבה, הגם שלא היו עדיין במציאות, הספיק מחשבתן של ישראל מה שיסגלו אחר כך. כמו כן היה מעין אותה דוגמא במעשה הנס הלזה, שהספיק מחשבתן של ישראל מה שיסגלו אחר כך בעת הישועה, על כן אמרו בהודאה זו: ואחר כך באו בניך וכו', מה שלא אמרו בהודאה דפורים מה עשו הבנים אחר כך. ויבואר אי"ה להלן ברחב ידים בעניין הנס דמנורה ובעניין הנוסח דהודאה: ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו']. והנה שֵם ראש הדור היה מתתיהו, שמא גרים, "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, ט), אל תקרי "שַמּות" אלא "שֵמות" (ברכות ז, ב), שם מתתיה"ו היינו מת"ת י"י, להורות מתת אלקים במתנה בלא התעוררות מעשה התחתונים כל כך. והיה בן יוחנן, להורות על מתנת חנם, כעניין מדת "וחנון", "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג, יט) אף על פי שאינו הגון וכו' (ברכות ז, א):

כה[עריכה]

וירצה עוד אומרו בן יוחנן דייקא, הנה אמרו בגמרא (יומא כט, א) שהנס הזה (וכל מצות הלכות נר חנוכה) לא ניתן לכתוב, רק הוא מבחינת תורה שבעל פה. וכבר ידעת, התורה שבעל פה הוא מה שאין הצדוקים מודין בה. והנה יוחנן כהן גדול [הגהה: הנה יש להסתפק אם הוא אותו יוחנן, עיין בתוס' ברכות. אבל דברינו בדרך הספק ואפשר. ואפילו אם נאמר שזה הוא, רחוק לומר אשר חס ושלום נעשה לגמרי צדוקי, רק היה דבר זה כעין שגיאה, והבן.] שימש פ' שנים בכהונה גדולה ולבסוף וכו' (ברכות כט, א). הנה להיות שאף על פי כן היה צדיק גמור, והיה שגיאה לפי שעה [ועיין בכתבי האריז"ל, שהדבר הזה בא לו מחמת איזה עניין במסירות הנפש בנפילת אפים, הנה תתבונן שהיה זה רק כעין משגה לגדול וקדוש כמוהו, הבן. על כן] הנה בא מתתיהו בנו ותיקן מצוה בתורה שבעל פה והאיר נרותיה לדורות. וזהו שסיימו בהודאה: וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך וכו', לשמך דייקא, בסוד הכתוב "ויעש דוד שם" (שמואל ב ח, יג), דרשו בו בזוהר הקדוש (ח"ג קי"ג ע"א): מלכותא קדישא סוד תורה שבעל פה. ובזה נעשה תיקון גדול להפגם, לא יגרע מצדיק עיניו וברא מזכה אבא. והשם יתברך יודע האמת, ודברינו בדרך אפשר:

כו[עריכה]

ועוד ארמוז לך, יוחנ"ן כה"ן גדו"ל בגימטריא אריא"ל, שם הקולמו"ס (בגימטריא כנ"ל) לכתיבה. ומיוחנן כהן גדול ואילך לא ניתן לכתוב, על כן לא כתבו את הנס בכתובים, רק הדליקו נרות, אריא"ל לשון אור. וכבר כתבנו שהוצרך מתתיהו לתקן מצוה בתורה שבעל פה, אשר לאורה נסע ונלך:

כז[עריכה]

כתב הרב הקדוש בעל הרוקח ז"ל, בפרשת "אמור אל הכהנים" התחיל שבת ורגלים, פסח ועצרת ראש השנה ויום כפורים סוכות, (וסיים) "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד), וסמיך ליה "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", רמז לחנוכה, שמן זית מצוה מן המובחר, עכ"ל. נראה לי, דשם נאמר צ"ו א"ת בנ"י ישרא"ל בגימטריא אלף ק' 1100 כמניין בימ"י מתתיה"ו ב"ן יוחנ"ן עם הכולל. והנה מה שהוא חסר א', עיין מה שכתבתי לעיל במאמר אור תורה (בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ב) סימן ב' וסימן ג' ותתן מעדנים לנפשך. ומעתה תבין למה אומרים בהודאה בן יוחנן, כי נרמז כן בתורה:

כח[עריכה]

ותתבונן עוד, אמרו בגמרא סוטה (דף לג.): יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים, נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא וכו', וכתבו אותה שעה וכיוונו, ובלשון ארמי היה אומר. ופירש רש"י, נצחו טליא וכו', שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם היוונים לפני יום הכיפורים, ונלחמו ביום הכיפורים, ושמע יוחנן כהן גדול (זה) כשהיה עובד עבודת יום הכיפורים, עיין מה שכתבנו לעיל סימן ג'. על כן הזכירו את יוחנן כהן גדול בהודאה:

כט[עריכה]

הנה אמרו בגמרא (ירושלמי שקלים ו ב, יז.): תקנו י"ג השתחוואות בבית המקדש נגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון בבית המקדש, וכשגברו החשמונאים גדרום. הנה כתבנו במקום אחר, דהרשעים היוונים בכוונה פרצו י"ג פרצות, שלא הניחו לישראל לעורר הי"ג מדות של רחמים, והנה החשמונאים החזירו עטרה ליושנה, ואין כאן מקום להאריך. והנה מתתיה"ו 6 ב"ן 2 יוחנ"ן 5 י"ג אותיות לכוונה הנ"ל:

ל[עריכה]

כהן גדול. נעשה הנס והישועה על ידי כהנים בני לוי. עיין בזוהר ובמקובלים בענין הס"מ שנאבק עם יעקב אבינו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כה), על ידי זה נפגם אור ההוד [על כן נפסקה הנבואה באלף החמישי, שהוא נגד הו"ד שנהפך וכו' "כל היום דו"ה" (איכה א, יג), ועוד קודם באלף הד' בחינת נצח, כי בהדי הוצא וכו' כמו שכתבתי כמה פעמים]. והנה הנס דחנוכה היה לתקן אור ההוד [הארת הנרות הוא מהארת אור הגנוז, כמו שכתבתי כמה פעמים, והוא במקום נבואה כמו שכתבתי כמה פעמים], על כן ניתקן להלל ולהודות. והנה המלאך שנאבק עם יעקב בא לקטרג אותו, להיות שאמר: "עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב) ולא עישר את בניו. הנה עמד יעקב ועישר את בניו, ונפל לוי בגורל לחלק השם יתברך, כמבואר כל זה בתרגום המיוחס ליונתן ובדברי חז"ל. והנה תבין, תחילת אביקתו היה על שלא הפריש המעשר מהבנים; ובהפרישו את לוי למעשר, הנה היה תיקון. והנה בעת התאבקו, "ותקע כף ירך יעקב", נפגם ההוד, על כן תיקון אור ההוד היה על ידי הכהנים בני לוי, הבן הדבר היטב, וניתנו הימים להודות ולהלל:

לא[עריכה]

עוד אפרש לך טעם, כי בפגם ההוד דקדושה – הנה נתגבר חס ושלום הוד דסטרא אחרא זה לעומת זה [לזה תמצא בעוונותינו הרבים עיקר התגברות האומות על ישראל בשמדות וגזירות משונות היה באלף החמישי, הו"ד, כל היום דו"ה, כמו שאמר הכתוב (דניאל י, ח): "והודי נהפך" וכו'. ומה שקדם החורבן והגלות עוד קע"ב שנה קודם אלף החמישי, בסוד הכתוב "ואתה תשופנו עק"ב" (בראשית ג, טו) הוא כי בהדי הוצא וכו' כמו שכתבנו לעיל (אות ד'), ובעוונותינו שרבו יצאו מה שיצאו גם מן אלף הששי]. והנה הז' עממין שכבשו בני ישראל הם חג"ת נהי"ם דסטרא אחרא, וסדרם מקובל בידינו מפי כבוד אדומ"ו הרב הקדוש כבוד קדושת שם מורנו יעקב יצחק זצוק"ל, הכנעני חסד דסטרא אחרא, החתי גבורה, האמורי תפארת, הפריזי נצח, החוי הוד, היבוסי יסוד, הגרגשי מלכות [ובמקום אחר מפורש טעם קריאת השמות לכל אחד]. והנה החוי הוא הוד דסטרא אחרא שנתגבר על ידי אביקת הס"מ עם יעקב, הנה המלחמה הראשונה להתגבר על החוי (הוד דסטרא אחרא) היו המתגברים בזה שמעון ולוי בשכם החוי נשיא הארץ. והנה המתחיל במצוה אומרים לו גמור (ירושלמי פסחים י ה), אבל שמעון אבד מעלתו בשטים, להיות בשכם קינא על הזנות, ובשיטים וכו', ונשאר המעלה הזאת רק ללוי. על כן גם בכאן, תיקון אור ההוד ולהתגבר על הוד דסטרא אחרא הוא על ידי הכהנים בני לוי המתחיל במצוה. ובזה תבין כוונת הקליפת יון, בעת התגברותם גזרו בתולה הנשאת וכו' תבעל לטפסר תחילה (כתובות ג ב), והוא כעניין שעשה החוי במעשה דינה. והכהנים החשמונאים בני לוי בהתגברם גזרו על בת אל נכר, לעשות משמרת למשמרת:

לב[עריכה]

ועוד בה שלישיה, נעשה הנס על ידי כהנים. הנה בוודאי היו מבני פינחס, ניתן לו ברית שלום (במדבר כה, יב), שיהיה הוא המבשר שלום במהרה בימינו בגאולה האחרונה (עיין שם בתרגום המיוחס ליונתן). והנה נקראים הימים האלה חנוכה, שהוא חינוך והרגל לגאולה האחרונה, כאשר כתבתי לך כמה פעמים, ועוד יתבאר אם ירצה ה'. והנה אמרו רז"ל במדרש, ביום שעלה אליהו (הוא פינחס) למרום, בו ביום הועמד מלך לאדום (הוא עש"ו שונא שלו"ם חושבניה דדין וכו'); ממילא היום שיבא פינחס הוא אליהו בהחזרה לבשרנו בשלום, תתבטל מלכות עשו שונא שלום והיתה לה' המלוכה, הוא יום המקווה לה'. והנה להיות הישועה הזאת בביטול מלכות יון, היה כעין חינוך והרגל לגאולה העתידה במהרה בימינו שיבוא פינחס אליהו לבשרנו בשלום, על כן הנס הזה נעשה על ידי הכהנים מזרע פינחס, הם המברכים את בני ישראל בשלום, ונעשה הנס בנר, הוא שלום בית כמו שאמרו רז"ל (שבת כג ב):

לג[עריכה]

ורביעי בקדש, טעם שנעשה הנס על ידי כהנים (והוא דרך חידוד, פטטיא דאורייתא טבין). הנה כתבו הראשונים, טעם שנטלו ישראל ז' עממין מן הע' אומות, מפני שיש להם בעולם הזה דין בנות, ונוטלין רק עישור נכסים, ולעתיד במהרה בימינו יירשו הכל כדין בנים. ועוד כתבו טעם, היות שניתן לאברהם אבינו הכהונה וניתן לו המעשר (כי יוצאין ידי חובה בנתינת מעשר לכהן ובפרט כשאין בן לוי, נראה לי). וכתב הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה, דנפקא מינה בין ב' הטעמים הוא לעניין אי מצי לסלקינהו בזוזי, דאי הטעם משום מעשר לכהן, לא מצי לסלקינהו בזוזי. ובזה אמרתי טוב טעם, על מה שאמרו רז"ל, אשר כל השבטים הניחו בארץ ישראל יתידות הארץ (היינו שהניחו מן האומות בחלקם בארץ וישימם למס עובד והורש לא הורישום), מה שאין כן יששכר לא הניח יתידות הארץ. ואמרתי הטעם, דסברת השבטים שהניחו אותם ולקחו מהם מס הוא, סברו דירושת ז' הוא מטעם עישור נכסים, על כן יכולין לסלק אותם בזוזי, על כן נתנו את הכנעני למס והורש לא הורישום מן הארץ (יהושע יז, יג). וסברת יששכר, דגם בעולם הזה דינם כבנים, דאי הוה לנו הדין בנות, הרי כתיב בתורה: "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם (קידושין ל, א). והנה יששכר הוא העיקר העוסק בתורה, דן דין זה מדנתן לנו השם יתברך את התורה, על כרחך דיננו כבנים, ממילא על כרחך טעם נתינת ארץ ז' עממין לנו הוא מטעם כהונה ואי אפשר לסלק אותם בזוזי, על כן לא הניחו יתידות הארץ. והנה מלכות יון עמדו על ישראל להשכיחם התורה, וכיון שאין עסק התורה חס ושלום, אין כאן הוכחה שארץ ישראל דווקא של ישראל, כי יכולין לומר שניתן להם ארץ ישראל מטעם עישור נכסים ויכולין לסלק אותם בדבר אחר. על כן בשעת הנס, שחזרו ישראל לתורתם, נר מצוה ותורה אור, נעשה הנס על ידי כהנים דייקא, להורות שניתן להם הארץ מטעם כהונה ושלהם היא עד עולם:

ובזה תמצא טוב טעם במה שכתבתי לך לדעתי, שעל פי החשבון נראה לידת יששכר היה בכסלו חנוכה, על כן שבט יששכר לא הניחו יתידות הארץ. והנה הסנהדרין שהם משבט יששכר, הם היו מבית דינו של חשמונאי, המה תקנו ההודאה, ויתבאר אם ירצה ה' להלן (מאמר ה אות ג) בעניין מה שאמר יעקב: "עשר אעשרנו", תרין עישורין, היינו חומש. והנה כשנאבק המלאך עם יעקב בקטרגו על מעשר הבנים, הנה נתן את לוי למעשר לעבודה, ובכדי שיהיה חומש נתן את יששכר לתורה. וכתבתי שם בשם הגדולים, מעשר היא בסוד ה' אחרונה, וחומש בסוד ה' ראשונה בינה. והנה יששכר ניתן לחומש, על כן יסד הפייטן: "בני בינה (היינו יששכר) ימי שמונה קבעו שיר ורננים". וכיון שהם היו הקובעים שיר והודאה, הנה בדקדוק הזכירו הכהונה בהודאה, להורות על סברתם כנ"ל, הבן:

לד[עריכה]

והנני מוסיף חומש, נעשה הנס על ידי כהנים בני לוי. יש להבין הדבר על פי מה שכתב במגלה עמוקות פרשת וישב, גלות יון היה לתקן חטא מכירת יוסף, מל"ך יו"ן בגימטריא יוס"ף (ונראה לי עוד, המלך הרשע הזה היה שמו אנטיוכ"ס כמבואר ביוסיפון, הנה הוא גם כן בגימטריא יוס"ף, זה לעומת זה). והנה יוסף היה בן זקונים, "בר חכים הוא ליה" (אונקלוס בראשית לז, ג), כי זקן זה שקנה חכמה, כי [כל] חכמת התורה שלמד יעקב מן שם ועבר מסרה לו (בראשית רבה פד ח). והנה לעבד נמכר יוסף למצרים, אשר שם הם חכמות החיצוניות [הנה בזה שמכרו הבר חכים בחכמת התורה למצרים, חכמים חיצוניים], הנה מהפגם הזה נתהווה באחרית מלכות יון, נקרא חשך, חכמות חיצוניות, חכמת יון, כסיל בחושך הולך. והנה רצו להגביר חכמות חיצוניות ולבטל חכמות התורה. הנה בעת הישועה, ויאמר אלקים יהי אור ונעשה הנס בשמן (הרומז לחכמה, כמו שכתבנו כמה פעמים), ובמנורה העומדת בדרום, הרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה, ב):

ועל כן תמצא טוב טעם, למה שקליה יהודה למיטרפסיה בזה הנס, שנעשה מלכות אחרת לפי שעה, להיות שהוא היה היועץ למכירת יוסף. ואתיא כמאן דאמר בגמרא (סנהדרין ו, ב), "בוצע ברך" (תהלים י, ג) קאי על יהודה שעשה פשר, על כן לא היה הנס על ידו, כי לא היה באפשרי לברך על הנס אם היה נעשה על ידי יהודה, כי היכי דלא ליהוי "בוצע ברך", הסכת ושמע דברי חכמים וחידותם:

והנה לוי ששתק באמור לו שמעון אחיו: "ועתה לכו" וכו' (בראשית לז, כ), הנה כעת מסר נפשו על חכמת התורה ועל ישראל, קנה שם טוב קנה לעצמו (משנה אבות ב ז) המלוכה לפי שעה, ושם טוב לדורותיו, בנר מצוה ותורה אור, וסיפור ההודאה בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, הבא מבני לוי לתקן חטא מכירת יוסף, הבן:

לה[עריכה]

ובאלה הדברים תמצא טוב טעם מה שנהגו העניים לסבב על הפתחים בחנוכה. רובם של עניים מן שבט שמעון, שקילל אותם יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, י) להיות סופרים ומלמדים עניים. והנה נודע, מדת יוסף הוא יסוד ברית קודש, פתח הגוף, כמו שכתוב בזוהר (זהר חלק ב לו א) בפסוק "ופסח ה' על הפתח" (שמות יב, כג), זה פתח הגוף. והנה שמעון שאמר: "ועתה לכו" וכו' על יוסף שהוא פתח הגוף, הנה רצה לאבד צינור המשפיע פתח הגוף, על כן כעת הוא מקבל על הפתחים בסיבובו. והנה שבט לוי, שתיקן חטאו בעת ההוא במה שמסר נפשו, כנ"ל, הנה על ידו זרח אור לישראל בפתחי בתי בני ישראל. ושמעון לא מסר נפשו לתקן כמו לוי, על כן נהגו העניים (שהם ברוב) מן שבט שמעון לסבב על הפתחים לקבל, והוא כעין הצדקת הדין וקיבול מאהבה ובזה יתכפר עוונם, הבן הדבר:

לו[עריכה]

גדול — נעשה הנס על ידי כהן גדול. כבר ידעת, כהן הדיוט רומז בנצח, כהן סתם בחסד, כהן גדול בחכמה. והנה מלכות יון רצו לבטל חכמת התורה ולהגביר חכמות החיצוניות, חכמת יון (כאשר יתבאר להלן ברצות השם). הנה הנס על ידי כהן גדול, הרומז לחכמה, אורייתא מחכמה נפקת (זהר חלק ב קכא א), התחלת התורה "בראשית" מתרגמינן "בחוכמתא", "ראשית חכמה" (תהלים קיא, י). ויתבאר אי"ה עוד להלן:

לז[עריכה]

ועוד יתבאר לך ביתר שאת, אמרינן בגמרא: מצאו פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול (שבת כא, ב). הנה הנס לא היה במקרה, יש להתבונן, למה מצאו פך דווקא ולא כלי אחרת? גם יש להתבונן, למה היה חתום בחותמו של כהן גדול דייקא? וכי סלקא דעתך שכך היה המנהג, שהכהן הגדול היה מחתים השמנים? וגם אם תמצי לומר שכך היה המנהג, למה משמיענו החידוש? הוה ליה למימר סתם: מצאו הפך חתום. ואחשבה לדעת דברי חכמים וחידותם, דהנה גילה לנו מרן האריז"ל במעשה דהמן, שהוא היה יונק (משמרי הגבורות) הגבורות הקשים (נודע כי אותיות מנצפ"ך ה' גבורות הם), היינו הוא היה יונק משני גבורות הראשונות, מ"נ דמנצפ"ך, והארורה זרש מן צ' דמנצפ"ך, וחכמיו היועצים לו מן פ"ך דמנצפ"ך. הנה תראה שהחכמים הרעים המתחכמים בחכמות חיצוניות המה יונקים מן שמרי הגבורות דאותיות פ"ך דמנצפ"ך:

[הגהה: ויציבא מילתא דנא להטועמים מעץ החיים, אימא עילאה עד הוד איתפשטת, וכבר ידעת החמשה גבורות מתפשטים מחסד עד הוד, ויסוד דאמא מסתיים בתפארת (דז"א) ומשם והלאה מתחיל התגלות החכמה אבא. על כן בפ"ך, שהוא גבורות נצח הוד, משם יותר התגלות החכמה. על כן גם הקליפות שיונקים מן שמרי הגבורות, אותן שיניקתן מן גבורות פ"ך הן המה חכמים להרע לחכמות עולמיות חיצוניות, הבן הדבר היטב]:

והנה כבר כתבנו, עיקר התגברות היוונים היה להיותם ניגוד לחכמות התורה, ורצו להגביר חכמות חיצוניות יוונית [הגהה: והיה להם כח להגביר את עצמם בזה, מחמת הפגם שנגע הס"מ בכף ירך יעקב ונפגם ההוד, ובהדי הוצא וכו'. על כן תמצא, שהאלף החמישי מדת הו"ד, כל היום דו"ה, סוד "והודי נהפך עלי למשחית" (דניאל י, ח), ונהפך הו"ד לדו"ה, ונקדם החורבן עוד באלף הרביעי קע"ב שנים, בסוד "ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג, טו), כי בהדי הוצא לקי כרבא], הנה היו בוודאי יונקים משמרי הגבורות, פ"ך, גבורות נצח והוד, כיון שהיה להם התגברות חכמות חיצוניות, כדחזינן בחכמי ויועצי המן, כאשר למדנו מתורתו של מרן האריז"ל כנ"ל. ומעתה כעת התנוסס השם יתברך עמנו, גם בזמן הישועה מצאו פ"ך (דקדושה) דייקא, וחתום בחותמו של כהן גדול דייקא, כמו שאמרנו לעיל: כהן הדיוט בנצח, כהן סתם בחסד, כהן גדול בחכמה, להורות לנו כי דידן נצח, השם יתברך האיר אור החכמה ונתבטלו חכמת יון, חכמת החיצוניות. ובזה תבין ביותר גם כן, מה היה הנס ביום הראשון, כי זה עיקר הנס, שמצאו פך כנ"ל וחתום בחותמו של כהן גדול הרומז לחכמה, הבן הדבר. ומעתה תבין שפיר גם בנוסח ההודאה, מה שהזכירו שהנס נעשה על ידי כהן גדול דייקא. ועוד יתבאר אי"ה:

לח[עריכה]

חשמונאי — מצאתי כתוב בספר דבש לפי [מערכת ח' אות ז'] מהרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה, חשמונא"י ראשי תיבות חדש שבת מילה [הם הג' מצות שרצו היונים לבטל, כמו שמבואר במדרשי חז"ל (מגילת אנטיוכוס פסוק י"א)] ונס נרות אותם יקיימו. ועיין מה שכתבתי במאמרי ראש חדש בעניין הג' מצוות אלו שרצו היוונים לבטל. ונראה לי שיש לרמז גם כן בראשי תיבות: חדש שבת מילה אסרו יונים ועתה נתקנו. ועיין במאמרי ראש חדש מה היה כוונת היוונים ברצותם בפרטיות לבטל הג' מצוות הללו, שהיו רוצים להגביר אלו השלשה כוכבי לכת המורים על הדין, היינו לבנה מאדים שבתאי, והמה נכנעים אל ישראל להנהגת התורה על ידי הג' מצוות הללו: שבתאי על ידי מצות שבת, לבנה על ידי מצות קידוש החדש, מאדים על ידי מצות מילה. ודיברנו מזה במקומו [שם] בפסוק "ויבא יעקב של"ם" (בראשית לג, יח) ראשי תיבות הג' כוכבים הנ"ל, אין כאן מקום להאריך. הנה לפי זה יש לרמז עוד, חשמונא"י ראשי תיבות חדש (הוא לבנה) שבתאי מאדים והמה נכנעין אל ישראל, הנך רואה שהכל לא היה במקרה, הבן:

[הגהה: נרמז העניין הזה בפסוק אחד בתורה: "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי" (שמות ו, כא), רמז, "ובני יצהר" (רצ"ל התולדות של היצהר, היינו בעת נס השמן בימי חשמונאים, הלא הם) קר"ח (ר"ת קדושת ראש חדש) ונפג (אתוון גפן, דרגא דיוסף סוד הברית דעליה נאמר "כגופן דנציב", וכמו שנאמר בחלום שר המשקים: "והנה גפן לפני" (בראשית מ, ט), שראה בחלומו גפן, היינו יוסף, הוא לפניו) וזכרי (היינו שבת, נאמר ביה "זכור את יום השבת" (שמות כ, ז):

לט[עריכה]

ואגב אבאר לך עוד: נקרא המשפחה חשמונאי, נראה לי על פי מה שאמרו רז"ל: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה (בבא בתרא קי, א), והוכיחו זה מאהרן הכהן: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (שמות ו, כג), הנשיא הראשון שבישראל. ולא דבר ריק הוא שנלמד הדבר דווקא מאהרן הכהן, אך הוא להורות שנשא אהרן אחות נחשון, שממנו יצא חוטר מגזע ישי המצליח למלוכה, על כן זכו בניו באחרית על כל פנים למלוכה לשעתה בימי החשמונאים. על כן חשמונא"י בגימטריא נחשו"ן עם הכולל, להורות שנכללו גם המה במלוכה, להיות שבאים גם כן מזרע עמינדב כמו נחשון, אבל הוא רק מלוכה לשעתה, כמו שכתבתי לעיל:

מ[עריכה]

ובזה תבין המסורה בתורה, נמסרה וכהן אר"ף ואס"ף, היינו תיבת וכהן, אחד ריש פסוק: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" (ויקרא כב, יא) היינו אשתו שהוא קניין כספו, ואחד סוף פסוק: ["וינאץ" וכו'] "מלך וכהן" (איכה ב, ו). להורות, על ידי זה שהכהן בראשיתו נשא אשה שהוא קניין כספו, אזי נתהוה אחר כך באחרית מלך וכהן בימי החשמונאים, ניתן להם מלוכה לשעתה. ויתבאר עוד אי"ה:

מא[עריכה]

ובניו — הנה היה באותו הנס כהן גדול הרמוז לחכמה, כמו שכתבתי לעיל אות ל"ו. ובניו על כל פנים נחשבים לכהן סתם (רמוז לחסד) ולכהן הדיוט (הרמוז לנצח). הנה הכל היה בהשגחה עליונה, להורות לבני ישראל גודל הנס ומאין היו כל הניסים האלה. דהנה הנצחון שנצחו את אויביהם ונמסרו רבים ביד מעטים וכו' הנה הוא בחינת נצח.

והנה עיין בספר סידורו של שבת [שורש א' ענף ד'] ביאר החילוק בין חסד לרחמים, כי רחמים הוא כשמרחם אחד על חבירו ונותן לו מבוקשו המצטרך לו, וחסד הוא כאשר נותן לו יותר ממבוקשו, דבר שלא עלה על דעת המבקש. ופירש בזה מה שאמר העבד (בראשית כד, יד): "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה אדוני וגם גמליך אשקה" [הנה היא יותר מהמבוקש], "היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני" [ראויה היא ליכנס בביתו של אברהם איש החסד, כמו שנאמר (מיכה ז, כ): "חסד לאברהם", עיי"ש].

והנה באותו הזמן, הפועל ישועות מסר רבים ביד מעטים ונצחו את אויביהם, הנה הוא דבר שהיו מבקשים ועלה זאת על לבם לנצח את אויביהם; אבל אחר כך הנה הפליא חסדו השם יתברך ביותר עם ישראל עם קרובו בהראות להם נס המנורה, ולהאיר להם לדורותיהם נר ניסיי מבחינת אור הגנוז, כמו שכתבתי לעיל, הנה הוא דבר שלא עלה על לב והוא יותר ממבוקש, הנה הוא בבחינת חסד כנ"ל.

והנה הנס שנעשה בשמן דייקא, ובפך דייקא, והיה חתום בחותמו של כהן גדול דייקא, ונעשה הנס במנורה דייקא – הוא על כי היוונים רצו לבטל חכמות התורה, ורצו להגביר חכמות החיצוניות, חכמת יוונית. והנה כאשר התנוסס השם יתברך עם ישראל עם קרובו, הנה נעשה להם נס על ידי שמן, רמז לחכמה כמו שאמרו רז"ל: כל מקום ששמן זית מצוי שם החכמה מצויה (מנחות פה, ב), כמא דאת אמר: "וישלח יואב תקועה ויקח משם" (דייקא) "אשה חכמה" (שמואל ב יד, ב), כי תקוע אלפא לשמן. ונעשה הנס בפך הרומז לחכמה, כמו שכתבתי לעיל בסמוך סימן ל"ז, והיה חתום בחותמו של כהן גדול אשר רומז לחכמה, ונעשה הנס במנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה, ב), הבן. ועוד יתבאר אי"ה:

אחרי הדברים האלה הרי שלך לפניך, בדקדוק נפלא ביארו הסנהדרין בית דינו של חשמונאי בהודאה שנתקנה לדורות שהיה הדבר הנפלא ההוא בימי מתתיהו כהן גדול ובניו, לרמז על חכמה חסד נצח, שהתנוסס השם יתברך עם ישראל עם קרובו בימים ההם בזמן הזה מכל הארות הללו, ואתה הבן:

מב[עריכה]

בנוסח ההודאה דפורים ביארו מקום הנס בפרטות – בשושן הבירה, ובההודאה הזאת לא ביארו. ונראה, דהנה בפורים אין אומרים הלל, לחד טעמא – דאין אומרים שירה על הנס שבחוץ לארץ (מגילה, יד) [הגהה: רק על נס שבארץ ישראל, שם מקום השראת השכינה. נקראת הל"ל בגימטריא אדנ"י, סוד הכתוב והלל ליי (דברי הימים א טז, לו), יחודא שלים.] על כן בההודאה דפורים פורטים מקום הנס בשושן הבירה, על כן אין אומרים הלל; ובכאן מסיימין: להודות ולהלל וכו', ממילא מובן שנעשה בארץ ישראל.

ותתבונן מה שכתבנו לעיל, שהיה הנס על ידי כהן גדול ובניו הרומזים על חכמ"ה חס"ד נצ"ח, בגימטריא באר"ץ:

מג[עריכה]

עוד תתבונן: קבעו שמונת ימי חנוכה, "שמונת" בחיבור כל הימים יחד‏[4], כנודע, הנה הם קצ"ב שעות כמספר יהוד"ה בנימי"ן. הנה מורה על הנס שנעשה בבית המקדש, מקום שהוא משותף בחלקו של יהודה ובחלקו של בנימין, ועוד יתבאר אי"ה:

מד[עריכה]

כשעמדה (מלכות יון) — לא תיקנו לשון התגברות או שליטה וכיוצא, רק תקנו לומר כשעמדה. ואומר על פי דברי מרן האריז"ל, הנה כתב: הצלם דקליפה הוא כך. מצרים (כתר דקליפה), בבל (חב"ד שבה), פרס ומדי (ב' ידים, חסד גבורה) [לכן מינייהו מלכי ומינייהו איפרכי (מגילה יב, א)], יון (תפארת שבה), אדום וישמעאל (רגלין דקליפה). ועל פי זה, הנה להיות יון תפארת דקליפה, והתפארת כולל כל הגוף, ממילא היה בה גם כן כח מלכות הרביעית, שהוא בחינת רגלין. על כן במפלתה נעשה נס באור, מעין דוגמא דלעתיד, אורו של מלך המשיח, אור הגנוז. על כן אמרו: כשעמדה מלכות יון, שהיה בהם כח הרגלין גם כן. על כן בעת הישועה – באו בניך וכו' והדליקו נרות מעין דוגמת הגאולה העתידה, "והיה לך ה' לאור עולם" (ישעיהו ס, יט) במהרה בימינו אמן:


מה[עריכה]

ונראה לי עוד שהוא בכוונה מיוחדת, מה שתיקנו באלו ב' ההודאות דחנוכה ופורים לשון עמידה. ואומר, דהנה ידוע מה שכתוב בזוהר (זהר חלק ג רמג א) הסוד "כי נגע בכף ירך יעקב" (בראשית לב, לב) (הס"מ בהאבקו עמו) ונפגם ההוד. והנה נצח והוד תרין פלגי גופא, ובהדי הוצא וכו', על כן נסתלקה הנבואה זמן רב כל כך בגלותינו גלות אדום, אשר שרו הוא הס"מ אשר נאבק עם יעקב ונגע בכף ירכו. וכבר ידעת כי הנהו תרין מועדים, חנוכה ופורים שתיקנו החכמים, הלא המה תיקוני נצח והוד (פרי עץ חיים שער חנוכה ופורים פרק ד). וזהו ברמז מה שאמרו רז"ל: חכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב, א), כי הנבואה [הבאה מנצח והוד, מימין ומשמאל יניקת הנביאים נצח והוד וכו' (זמר אל מסתתר)] הנה נסתלקה על ידי הפגם, וחכמים ברוח קדשם עשו ותיקנו לשם ולתהלה הנהו תרין מועדים, לתקן נצח והוד:

וזה לשון הזוהר וישלח קע"א ע"א: ומאן דלעי באורייתא ולית מאן דסמיך ליה, ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסיה לאתתקפא, על דא אורייתא משתכחא בכל דרא ודרא, ואתחלש תוקפא דאורייתא כל יומא ויומא, בגין דלית לון לאינון דלעאן בה על מה דסמכין, ומלכו חייבא אתתקף בכל יומא ויומא. תא חזי כמה גרים חובא דא, ובגין דלית מאן דאסמיך לאורייתא כדקא יאות – אינון סמכין חלשין, וגרמין לאתתקפא לההוא דלית ליה שוקין ורגלין (דכתיב ביה על גחונך תלך כדלקמן) לקיימא עלייהו. פתח ואמר: "ויאמר ה' אלקים אל הנחש" וכו', מאי "על גחונך תלך"? דאתברו סמכין דיליה וקציצו רגלוי ולית ליה על מה דקאים. וכד ישראל לא בעאן לסמכא ליה לאורייתא, אינון יהבין ליה סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו. תא חזי כמה עקימו וחכימו אתחכם בההוא ליליא ההוא דרכיב נחש (היינו הס"מ הנאבק עם יעקב) לקבליה דיעקב, דהא איהו הוה ידע דכתיב: "הקול קול יעקב" וכו', ואי פסיק קליה דיעקב, כדין "והידים ידי" וכו'. בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה, וחמא ליה תקיף בכולא, דרועין מסטרא דא ומסטרא דא דאינון תקפין, גופא דאתתקף בינייהו, וחמא תוקפא דאורייתא דאתתקף בכולא. כדין "וירא כי לא יכול לו", מה עביד? מיד "ויגע בכף ירכו", דאתחכם לקבליה, אמר: כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון: "הקול" וכו' "והידים" וכו' "והיה כאשר תריד" וכו'. ובדא איתחכם לקבליה דיעקב, דהא בגין דאיתבר חילא דאורייתא אזיל ואתתקף עשו, וכד חמא דלא יכול לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה, וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא, כדין לא יהא הקול קול יעקב ויהון ידים ידי עשו. וכד חמי יעקב הכי, כד סליק צפרא אתקיף ביה ואתגבר עליה וכו', עכ"ל:

הרי שלך לפניך, לומדי תורה בעצמם הם בבחינת זרועות (עולם), וגוף (העולם) היינו בחינת חג"ת, והתמכין דאורייתא המטילים מלאי לכיסם ונותנים להם פרנסתם המה בבחינת שוקין ורגלין אשר הגוף נשען עליהם, והם בחינת נצח והוד [אשר מהם יניקת הנביאים, וזה סוד שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב): כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמם – "עין לא ראתה אלקים זולתך"]. והנה זה היה עצת הס"מ, "ויגע בכף ירכו" לבטל חס ושלום מישראל תמכין דאורייתא, שהם בבחינת שוקין ורגלין אשר כל הגוף נשען עליהם. ועל ידי זה בעוונותינו הרבים מתבטלת התורה, והמלכיות אשר שליטתם מן ס"מ ונחש, דאתמר ביה "על גחונך תלך", נותנין להם חס ושלום שוקין ורגלין, ויש להם עמידה בעוונותינו הרבים (ובזה תתבונן מה שאמרו רז"ל: כשזה קם זה וכו'):

ממילא לפי כל הדברים הנ"ל תבין, שבדקדוק גדול תקנו בלשון ההודאה: "כשעמדה מלכות" וכו' (וכן בפורים: "כשעמד עליהם" וכו'). ובפרטות הוא הב' מועדים הללו אשר תיקנו לתקן נצח והוד, בחינת שוקין ורגלין דקדושה, אשר הס"מ פגם בנגעו בכף ירך יעקב. הנה אנחנו מודים להשם יתברך ומספרים בהודאתינו איך קודם הישועה היה בעוונותינו הרבים עמידה לשונאינו, כי ניתן בעוונותינו הרבים שוקין ורגלין לההוא דאתמר ביה "על גחונך תלך". ואחר כך בעת הישועה – עמידה וקיום לישראל, וישפיל רשעים עדי ארץ וישראל יכונו לעד לעולם:

על פי הדברים האלה אדרוש לך אם ירצה ה' במקומו מה שאמרו בגמרא (שבת כא, ב): עד שתכלה רגל מן השוק. ובזה יתבאר לך תקנת חז"ל להרבות בצדקה בב' מועדים הללו, להיות מן תמכין דאורייתא לכונן את התורה ולסעדה בצדקה, הבן היטב:

מו[עריכה]

עם היות שעל פי פשוטו אומרו מלכו"ת היינו שלא המלך לבדו עמד עליהם רק המלך עם כל עבדיו ושריו ויועציו וכל בני מלכותו, עכ"ז עוד דברים בגו ורשות ניתן לדרוש. ואומר לך, מלכו"ת בגימטריא ב' פעמים רמ"ח. דהנה לכל אחד מישראל יש אור פנימי ואור מקיף, ולכל אחד יש בחינת רמ"ח אברים (והארכתי בדברים במקום אחר תשרי מאמר י' סימן ז). והנה מזון הנשמות בגן עדן (היינו הארת פנימיות) הוא מן התורה שלמד בעולם הזה, והמלבושים חלוקא דרבנן למקיף הוא ממעשה המצות. והנה האדם שלומד תורה ומקיים המצות בשלימות, הוא אור מלכו"ת שמים שלימה ב' פעמים רמ"ח, בסוד הכתוב (ירמיהו לא, כ) הבן יקיר לי אפרים וכו' רח"ם ארחמנ"ו וכו'. והנה מלכות הרשעה דקיימין על ישראל לבטלם ח"ו מן התורה ומצות נקראת מלכו"ת הרשע"ה , והנה מלכות יון הרשעה שעמדה על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם חוקי רצונך הנה קראו אותם מלכות הרשעה, הבן וקיצרתי בכאן.

מז[עריכה]

יון, זה שמם לדראון ולחרפות, יו"ן בגימטריא גלג"ל, זה היה כל מגמתם להשכיח מישראל התורה רק להאמין שאין שום הנהגה למעלה מן הגלגלים והכל הוא בטבע הגלגלים ושפיטת הכוכבים. והנה אנחנו בני ישראל בעת צאתינו ממצרים נצטוינו במצוה הזאת החדש הזה לכם (שמות יב, ב), מסור בידיכם. החדש הוא גלגל הלבנה אשר הוא הוא הגלגל הקרוב אלינו ועל ידו נעשה שפיטת כל הכוכבים, והנה הוא מסור בידינו על פי התורה, הבן מאוד. ועיין מ"ש במאמרי ראש חדש (מאמר ג סימן ג) כי אין כאן מקומו להרחיב הביאור. והנה מלכות הזאת מצד הסט"א אשר רצונם ומגמתם היה להשכיח התורה, זה היה שמם בסטרא אחרא יו"ן, בגימטריא גלג"ל. הבן.

מח[עריכה]

יון. נקרא כך שם המלכות הרשעה הזאת, דהנה קמו לבטל חכמת התורה ולהגביר חכמות חיצוניות חכמת יון, והוא מבחינה נחש דכתיב ביה (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, והוא מבחינת דכר ונוק' שבקליפה, נחש בריח ונחש עקלתון (ישעיהו כד, א), ב' פעמים נח"ש בגימטריא תשי"ו, מנין יו"ן בנו"ן רבתי דאי"ק בכ"ר (עיין מ"ש לעיל שם ראש הדור שעמד לנגדם ונעשה הנס על ידו הוא מתתיה"ו, נוסף בשמו מספר קנ"ה, על כן ניתקן מועד זה להודות ולהלל שהוא פעולת הקנה, עיין מ"ש לעיל סימן טו"ב ותבין).

מט[עריכה]

על עמך ישראל וכו' עד ואחר כך באו בניך וכו'. הנה מהראוי להתבונן, בנוסח ההודאה דפורים תקנו כשעמד עליהם המן וכו', ולא תקנו לומר כשעמד המן הרשע על עמ"ך ישרא"ל, כי הוא באמת כעין שפת יתר, דבאומרו כשעמד עליהם קאי על שלמעלה שאומרים על הניסים וכו' שעשית לאבותינו וכו' בימי מרדכי וכו', כשעמד עליהם וכו' היינו על אבותינו הנ"ל, הנה גם בכאן היה מספיק שיאמרו כן כשעמדה עליהם מלכות יון וכו', ולמה תקנו לפרט על עמך ישראל. ואגב נדקדק עוד (הגם שיתבאר אי"ה במקומו) אומרו בכאן ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם וכו' מהו לשון עמידה. ועוד נדקדק, הנה בהודאה דפורים לא נאמר רק סיפור הישועה שנתלה המן עם בניו, אבל לא נאמר מה עשו אח"כ בני ישראל, ובהודאה הזאת אמרו ואחר כך באו בניך וכו' ופנו את היכלך וכו' וטהרו וכו' והדליקו נרות.

והנה להבין כל הנ"ל הנה אדברה וירוח לי. והנה נבוא לחקור, הנס דחנוכה נעשה על ידי המנור"ה, הנה בודאי לא במקרה הוא. ועוד נשובה ונחקורה, מה נשתנה הנס הזה מכל הניסים, שכל הניסים שנעשו לישראל היה הנס לצורך הישועה וההצלה, והנס הזה דחנוכה לא היה לצורך הישועה.

והנה לבאר כל הנ"ל אקדים לך מה שכתבו תלמידי הבעש"ט על הא דאמרו רז"ל (במדבר רבה טו, ד) דנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש , ומהראוי להתבונן למה נתקשה משה במעשה המנורה יותר מן כל מלאכת המשכן. ועוד יקשה, דהנה הש"י יודע תעלומות לב, וכיון שידע הקב"ה אשר משה לא יהיה יכול להבין מתוך האמירה והדיבור רק ע"י ראיה, למה אמר לו הש"י מתחילה באמירה, למה לא הראהו תיכף מנורה עשויה. אבל הוא, להיות דמלאכת המשכן נגד מעשה בראשית, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ממילא מובן אשר למלאכת המשכן היו צריכין לידע צירופי מעשה בראשית. והנה עשרה מאמרות הן במעשה בראשית, כי בראשית נמי מאמר הוא כמו שאמרו רז"ל (ראש השנה לב, א), ומהראוי להתבונן למה לא נאמר ויאמר כמו באינך, והוא להיות שהוא מאמר עליון שאינו מתגלה, כי בחינת המאמר אצלו ית"ש הוא בחי' שפעו המתגלה אל הנבראים, כדמיון המשל באדם שמאמרו מגלה לאחרים פנימיות לבו. והנה מעשה המנורה נגד המאמר הראשון בראשית שלא נאמר ביה מבואר ויאמר, שאינו בבחינ' גילוי לנבראים, על כן נתקשה משה במעשה המנורה באמירה (והיוצר כל הוא אלוקינו, ברצותו שיבין משה שמעשה המנורה נגד המאמר הראשון דאינו מבואר בו ויאמר כנ"ל כי אינו מושג, הנה אמר לו הש"י באמירה ולא השיג, אז הבין משה שהוא נגד המאמר הראשון בראשית. והבן. ואי"ה יתבאר להלן (סימן נ) ביתר שאת, בענין מה שאמרו רז"ל (יומא כט, א) חנוכה לא ניתן לכתוב).

והנה במאמר הראשון בראשית שם עלו ישראל במחשבה, בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית (רש"י בראשית א, א), עם היות שלא היו במציאות עדיין להפריח מצות ומעשים טובים, הספיק מחשבתן של ישראל מה שיפריחו אח"כ. והנה ידוע בעת הצרה והזעם כשעמדה מלכות יון לא היו יכולין ישראל לבטל הגזירה ע"י תשובה ומעשים טובים ותפילה וצעקה (כאשר עשו בימי מרדכי ואסתר), כי מלכות יון ביטלו אותם מן המצות ולא הניחו אותם להתאסף, ובעבור זה לא היה אתערותא דלתתא (כ"כ לשיספיק לתשועה ולגאולה), רק היה הנס כעין מעשה בראשית שהספיק מחשבתן של ישראל מה שיסגלו אח"כ מצות ומעשים טובים, והמחשבה הזאת היא שעמדה להעלאת מ"ן איתערותא דלתתא. על כן נעשה הנס במנורה שנתקשה בו משה להיותה נגד המאמר הראשון בראשית, שגם שם הספיק מחשבתן של ישראל שיפריחו אח"כ מצות ומעשים טובים. הבן מאד.

והנה חכמי ישראל שבאותו הדור ביודעם כל זה ברוה"ק שהישועה היתה באופן כזה, הנה בבואם לבית המקדש העריכו עבודה הראשונה הדלקת המנורה. והש"י התנוסס עמהם גם במציאת הפך, והאיר להם בנר באריכת זמן הדלקתו שלא כטבע, לידע ולהודיע חיבתו לבניו שעשה להם ישועה מעין מעשה בראשית, היינו שהיה לבחי' איתערותא דלתתא (הוא בחי' מ"ן) מה שיסגלו אח"כ מצות ומעשים טובים בעת הישועה. הבן מאוד.

ומעתה תתבונן בלשון ההודאה, אמרו כשעמדה מלכות יון הרשעה ע"ל עמ"ך ישרא"ל דייקא, אשר כביכול זה דרכך עמהם לחוננם בשביל העתיד (כמו שהיה במעשה בראשית בשביל ישראל שיסגלו אח"כ מצות). וזהו שאמר ואת"ה ברחמי"ך הרבי"ם עמד"ת לה"ם, היינו עמדת על אופנם וטבעם ומנהגם אשר אחר הישועה יודו לשמך כי טוב והיא שעמדה להם, הגם שלא היה בידם זכות עדיין עשית עמהם מעין מעשה בראשית, וכביכול אתה עמדת להם, אתה ערבת בעדם ובשבילם לפני מידת הדין אשר אח"כ יעבדוך ויודו לשמך. על כן אמר אח"כ בהודאה אשר כן עשו זרע ישורון, ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות וכו', עשו עבודה הראשונה בנרות המנורה דייקא להורות הישועה באיזה בחינה היה, כי ידעו והבינו ברוח קדשם כי ביד הדור זכות אין כ"כ, רק לי"י הישועה מעין מעשה בראשית*. משא"כ בנס דפורים לא הוצרכו להזכיר בהודאה מה עשו בני ישראל אחר הישועה, כי עשו קודם הישועה צום ובכי ומספד ותעל שועתם אל האלוקים. הבן.

ובזה יתפרש לך הכתוב (תהלים עב, יח) ברוך י"י אלוקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו וכו', דקשה מה משמיענו דהוא ית"ש עושה נפלאות לבדו, ומי הוא הפתי אשר יאמין שיש מסייע ח"ו. אך הוא, כאשר יש אתערותא דלתתא בפעולת מצוה ומעשים טובים הנה הוא ית"ש ימהר ישועה ויחיש גאולה ע"י מעשה ישראל, אבל כשאין איתערותא דלתתא ח"ו בזכיות (אעפ"כ לא יטוש י"י את עמו) הנה הש"י עושה נפלאות לבדו כביכול בלי איתערותא, והאיתערותא דלתתא הוא שהוא אלקי ישרא"ל שעלו במחשבה בראשית הבריאה קודם שעשו מצות ומעשים טובים, הספיק מחשבתן למה שיעשו אחר כך בעת הבראם. הבן הדבר.

נ[עריכה]

אשובה עוד לבאר לך הענין ביתר שאת ובסמיכות הדברים על דברי חז"ל ובתוספת ביאור הענין הנ"ל. אמרו רז"ל בגמרא (יומא כט, א) למה נמשלה אסתר לאילת השחר מה אילת השחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הניסים (ר"ל קודם זמן ביאת המשיח, דבימי משיח במהרה בימינו הנה כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות), ומקשו והאיכא חנוכה, ומשני ניתנה לכתוב קאמרינן (ר"ל אסתר ניתנה לכתוב הנס בספר באותיות) משא"כ נס דחנוכה לא ניתנה לכתוב הנס בספר באותיות. והנה מן הראוי להתבונן למה באמת לא ניתן הנס דחנוכה לכתוב בין הכתובים (כמו הנס דמרדכי ואסתר).

והנראה ע"פ מ"ש לעיל דמשום הכי נעשה הנס במנורה, דאז לא היו הדור ראוי כ"כ, וגם בזמן הגזירה לא הניחום היונים להתאסף ולשוב בתשובה בצום בכי ומספד (כמו בזמן מרדכי ואסתר (אסתר ד, טז) לך כנוס את כל היהודים וכו'), אם כן לא היה איתערותא דלתתא למ"ן, רק הספיק למ"ן מחשבתן של ישראל שיעשו נחת רוח להש"י אחר הישועה, כמו במעשה בראשית, בראשית נמי מאמר הוא, והוא בשביל ישראל שנקראו ראשית. והנה לא נכתב ויאמר במאמר הראשון, כי הוא במחשבה שאינו מתלבש עדיין באותיות. והנה כעת אטעים לך הדברים על פי דברי מרן הרב הקדוש מורינו הרב דוב בער זצוק"ל, הנה כתב (אור תורה, בראשית) דמשום הכי לא נכתב ויאמר במאמר הראשון, כי כל אמירה היא באותיות, והנה קודם אמירה צריכים להיות אותיות במציאות, ועדיין לא היו האותיות במציאות, והנה נבראו במאמר הראשון, וזהו שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים א"ת, היינו האותיות, על כן לא נכתב ויאמר במאמר הראשון כי לא היו אותיות. עכ"ד. והנה במאמר הקדום הלזה בריאת האותיות זה היה ע"י מחשבתן של ישראל, ישראל עלו במחשבה, בשביל ישראל שנקראו ראשית, הגם שלא היו עדיין במציאות ממילא לא סיגלו עדיין מצות ומעשים טובים, הספיק מחשבתן למ"ן כשעלו במחשבה מה שיעשו אחר כך נחת רוח לפניו כשיהיו במציאות. והנה בנס דחנוכה נעשה הנס במנור"ה דייקא, כי לא היו יכולין אז לסגל מצות ומעשים טובים ולשוב בתשובה, כי לא הניחום היונים, והספיק למ"ן לבחי' איתערותא דלתתא מחשבתן של ישראל, מה שעלה לפניו ית"ש מחשבת ישראל מה שיסגלו אחר כך. על כן אנו אומרים בהודאה מה שעשו ישראל אחר הישועה, משא"כ בהודאה דפורים וכמש"ל. אם כן היה הנס דחנוכה דמיון המאמר הראשון בראשית. על כן נעשה הנס במנורה, על פי מ"ש לעיל בשם תלמידי הבעל שם טוב שעשיית המנורה נגד המאמר הראשון בראשית אשר לא נכתב בו ויאמר, על כן נתקשה משה באמור לו מעשה המנורה באותיות, והבין עי"ז שורש המנורה הוא נגד המאמר הראשון שאינו מלובש באותיות. וכמ"ש בשם הרב הקדוש מהרד"ב ז"ל שלא היו עדיין אותיות במציאות ובזה המאמר הוא ראשית גילוי האותיות.

הנה בזה תשכיל ותדע, כיון שבנר דחנוכה הספיק ג"כ מחשבתן של ישראל כמו במאמר הראשון בראשית, ושעל כן נעשה הנס במנורה וכמש"ל, והנה במאמר הראשון לא נכתב ויאמר כי הוא טרם גילוי אותיות, על כן גם הנס דחנוכה לא ניתן לכתוב באותיות. בין והתבונן ויונעם לחיכך מדבש ונופת צופים.

נא[עריכה]

על פי הדברים הנ"ל תבין, בהעלותך את הנרות (במדבר ח, ב) מתרגמינן באדלקותך, והנה אפקיה להדלקה בלשון בהעלות"ך, והנה דרשו רז"ל (שבת כא, א) דבעינן שתהא שלהבת עולה מאליה. והנה טעם לדבר מובן על פי מ"ש לעיל, להיות שורש המנורה נגד המאמר הראשון באין אותיות עדיין ואז הספיק מחשבתן של ישראל הגם שלא עשו מעשים טובים עדיין, הנה כביכול התנוצץ ניצוצי אורה לבריאת האותיות מאליו כביכול בליע איתערותא דלתתא בפועל, על כן בעינן במצות המנורה שתהא שלהבת עולה מאליה. והבן

ובזה נבין ג"כ מה שדרשו ויעש כן אהרן (שם, ג) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והוא לפלא מהו השבח הגדול הזה שהתורה משבחת לאהרן שלא שינה, ומהו המלאכה הגדולה הזאת. ולפי מ"ש יונח, משבחת התורה מעשה אהרן ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, ר"ל אל מול ונגד פני המנורה, היינו לנגד הדבר שמרמזת המנורה בשורשה העליון היינו מאמר העליון הקדום, לנגד זה העלה נרותיה שתהא שלהבת עולה מאליה. כאשר ציוה י"י את משה, ונתקשה בציווי באמירת האותיות עד שהראהו וכמש"ל. וזהו להגיד שבחו של אהרן וכו'.

נב[עריכה]

ובזה תבין ג"כ הא דקיי"ל להלכה הדלקה עושה מצוה ולא הנחה. כי הנחה היא מעשה האדם, משא"כ ההדלקה האדם אינו עושה כלום בדבר הנדלק רק האור נאחז מאליו ושלהבת עולה מאליה, וכן היה ענין הנס, שלא היו יכולין לעשות מעשים לאיתערותא דלתתא, וכביכול נתגלה אור הנס מאליו, על כן נעשה הנס במנורה וכמש"ל, על כן הדלקה עושה מצוה ולא הנחה. והבן.

נג[עריכה]

ואבאר לך עוד טעם מה שתקנו בהודאה הזאת לומר כשעמדה מלכות וכו' על עמך ישרא"ל, ובנוסח ההודאה דפורים לא נזכר שם ישראל, אבל להיות יון הוא בחי' ת"ת דקליפה (כמש"ל סימן מ"ד) ניגוד לתפארת ישראל בקדושה, לזה בדקדוק תקנו כשעמדה מלכות יון על עמך ישראל דייקא. ועל כן קמו להשכיחם תורתך דייקא, שהוא תפארת ישראל סוד התורה. וכמו שדרשו במסכת שבת (דף פח.) בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי לעם תליתאי וכו'. הבן הדבר היטב.

נד[עריכה]

ויתפרש מה שתקנו כאן בהודאה כשעמדה וכו' על עמך ישראל, משא"כ בהודאה דפורים כשעמד עליה"ם היינו על אבותינ"ו שאומרים בעל הניסים. והוא, דהנה המן הרשע עמד לאבד הגופות ח"ו, והנה עדיין לא היינו אנחנו בעולם רק אבותינו. משא"כ מלכות יון עמדו לבטל תורה ומצות, והנה הגם שלא היינו בעולם כבר היה לנו חלק בתורה, כי כל נשמות ישראל עמדו על הר סיני.

נה[עריכה]

ואבאר לך עוד את הנמצא כתוב ביתר שאת ממש"ל, והוא דהנה אמרו רז"ל (שמו"ר לה, ה) זהב זה מלכות בבל כסף זה מלכות מדי נחושת זה מלכות יון, וכן הוא בחלום נבוכדנצר (דניאל ב, לב), והנה הוא בבחינ' ת"ת שבקליפה. והנה כבר ידעת במרכבת הקדושה מדת תפארת היא עיקר שיעור קומה, ועולה עד למעלה ומתפשט בכל הקצוות. ומדת תפאר"ת בקדושה נקרא ישרא"ל, כמה דאת אמר (ישעיהו מט, ג) ישרא"ל אשר בך אתפא"ר. והנה בכתבי האר"י ז"ל (מאורי אור מערכת י סימן ל) תשכיל בגדלות שם ישרא"ל שהיא ראשי תיבות כל השיעור קומה, כח"ב חג"ת נהי"ם בגימטריא ישרא"ל, והוא רמז כמש"ל תפארת ישראל הוא עיקר שיעור קומת הקודש ומתפשט בכל הקצוות ועולה עד וכו'. ומזה תשכיל קליפת יון הוא נחשת בקליפה הוא ת"ת, כי כסף וזהב הם בחינת חסד גבורה נחושת הוא מבחי' ת"ת, א"כ יון הוא ת"ת שבקליפה. ומעתה תבין שבדקדוק גדול אמרינן בנוסח ההודאה כשעמדה מלכות יון על עמך ישראל, שקנאתם היה על שם הנכבד ישראל, שהוא מורה אחיזתם בקודש בכל השיעור קומה וכנ"ל.

נו[עריכה]

ואפשר לומר כפשוטו, על פי מ"ש הרב הגדול מו' חיד"א זלללה"ה (דבש לפי י טו) בשם המפרשים פירוש הפסוק (במדבר כד, ה) מה טובו אוהליך יעקב (יעקב נקרא הגוף הישראלי, ואמר, הדברים הנוגעים לגוף יהיה ארעי כאהל), משכנותיך ישראל (ישראל הוא נשמת הישראלי, ואמר שהדברים הנוגעים אל הנשמה יהיה דרך קבע). ולפ"ז בדקדוק גדול אמרינן בנוסח ההודאה כשעמדה מלכות יון על עמך ישראל דייקא, שכוונתם היה רק לאבד הנשמות, והנה היה זה בהיפך מן גזירת המן, כי המן עמד רק לאבד את הגופות. על כן בעת הישועה תקנו שם שמחת הגוף לאכול ולשתות, ובנס הזה דחנוכה תקנו רק שמחת הנשמה להודות ולהלל. וזהו דאמרינן בנוסח ואחר כך באו בניך וכו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל דייקא, מטעם הנ"ל.

נז[עריכה]

להשכיחם. תקנו לומר להשכיח"ם ולא אמרו לבטל"ם או להפר"ם וכיוצא. והנה לבאר כ"ז נקדים מה שאמרו במדרש רבה (בראשית ב, ד) דרשו בזה הלשון, והארץ היתה תהו וכו' (בראשית א, ב) רבי שמעון בן לקיש פתר קרייא במלכיות, תהו זה מלכות בבל שנאמר (ירמיהו ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו (יש לפרש תה"ו היינו שהחריבו את הבית שעמד ת"י שנה והחריבו אותו בשנת תי"א מנין תה"ו), ובהו זה מלכות מדי שנאמר (אסתר ו, יד) ויבהילו להביא את המן (דרשו ויבהיל"ו לשון בה"ו ל"ו), וחושך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק וכו', על פני תהום זה מלכות הרשעה שאין לה חקר כתהום, מיד ויאמר אלקים יהי אור זה אורו של מלך המשיח, עכ"ל. הנה לא הביא התנא הדורש שום ראיה מהכתוב על חושך שיתכנה ליון כמו שהביא באינך.
והנראה לומר דהכונה היא, דכיון דרצו לבטל מהאמונה שהיא חכמת התורה בראשית בחוכמתא ורצו להגביר חכמות חיצוניות יונית, הנה החכמה נקרא אור, כענין הכתוב (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו, הנה תראה אפילו הסומא הולך על פי החכמה והשכל, ונמצא בדברי חז"ל (כתובות קח, ב) רואה אני את דברי אדמון, כי השכל והחכמה הוא המאיר והרואה, ובהיפוך בכסילות הנה נקרא חשך, כמה דאת אמר (קהלת ב, יד) כסיל בחשך הולך, והנה כל החכמות חיצוניות הן המה כסילות לפני חכמת התורה שהיא עיקר החכמה חכמת אלקית, על כן המלכות יון שהן המה חכמות חיצוניות, ועל כן רצו לבטל חכמת התורה שהיא אור, וחכמת החיצוניות הן המה כסילות, הנה לבעבור זה נקרא מלכות יון חשך, כסיל בחשך הולך. על כן נקרא בדניאל (יא, ו) מלך הצפון, כי צד הצפון הוא תמיד חשך בין בקיץ ובין בחורף. ועל כן בעת הישועה נעשה הנס במנורה שהוא בדרום, שאותו הצד הוא תמיד אור בין בקיץ בין בחורף. ואם עיני שכל לך הנה תראה גם בנפלאות יציאת מצרים הנה מכה הט' אשר יצאה מן חכמה דמלכות שמים (פע"ח שער חג המצות פ"ז) היתה מכה של חשך, ואבדה חכמת מצרים, ולכל בני ישראל היה אור (שמות י, כג). ותמצא במדרשי חז"ל בעת שהעתיקו התורה ללשון יו"ן בימי תלמי המלך יו"ן היה ג' ימים חש"ך בעולם. הנה מכל אלה הענינים תבין דבריהם ז"ל אשר מלכות יון נקרא חשך.
על כן בעת הישועה נעשה הנס במנורה הרומזת לחכמה היא אור, הרוצה להחכים ידרים מנורה בדרום, ונעשה הנס בשמן, כל מקום ששמן זית מצוי שם החכמה מצויה כמד"א אמר וישלח יואב תקועה (אלפא לשמן) ויקח משם (דייקא) אשה חכמה, והיה הפך חתום בחותמו של כהן גדול הרומז לחכמה (כמש"ל כמה פעמים). ונעשה הנס בחדש כסליו, אשר לדרכינו הוא חודש שנולד בו יששכר בעל חכמת התורה כאשר יתבאר לך, ודייקא בכ"ה בכסלו (כאשר יתבאר לך להלן אי"ה). ותבין ג"כ אשר על כן אחרי הנס הזה כשהיתה מפלה למלכות יון שהיא חכמות חיצוניות הנק' חש"ך הנה נשאר עוד עמידת בית אלקינו או"ר שנים, כי הנס היה רי"ג שנה בבנינו, ובית שני עמד ת"ך שנה, הבן כל אלה הדברים.
הנה יוצא לנו מכל זה, אשר מלכות יון כל כחם וממשלתם הוא בבחי' חשך והוא שכחת התורה. כמו שאמרו לההוא תנא (עירובין סה, א) מפני מה שמעתתיה דמר וכו', ואמר דיממא אינון בבחי' אור. משא"כ בבחי' חושך הנה יגיע השכחה, חש"ך שכ"ח אתוון דדין כאתוון דדין. ועל כן תבין היטב מה שתקנו בנוסח ההודאה בו בלשון כשעמדה מלכות יון הרשעה (שהיא חש"ך) להשכיח"ם תורתך, על כן ויאמר אלקים יהי או"ר במנורה בדרו"ם ובשמ"ן הרמוז לחכמ"ה ובחדש כסל"ו כנ"ל, והיה חתום בחותמו של כהן גדול דייקא הרומז לחכמה, הכל כנ"ל. הבן.

נח[עריכה]

ולהעבירם מחוקי תורתך, הנה תקנו בתורה לשון שכחה ובמצות לשון העברה.
והנה להבין כ"ז אקדים לך, אמרו חז"ל (שבת כב, א) בפסק הלכה נר חנוכה בשמאל (הפתח) ומזוזה בימין. והנה באמת איפלגו בזה אמוראי, ופסקו בגמרא להלכה כמ"ד בשמאל, והכרעתם הוא מבואר בגמרא כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (ר"ל ויהיה מסובב במצות). והנה בשאילתות (וישלח סי' כו) מפרש ג"כ טעמא דמ"ד בימין הואיל ואיתעביד ביה מצות חדא (מזוזה) ליתעביד ביה מצוה אחריתי (נר חנוכה). והנה לפי זה אינו מובן הכרעת הגמרא בשמאל כדי שתהא מזוזה בימין וכו', הלא גם מאן דס"ל בימין טעמא רבה אית ליה הואיל ואיתעביד ביה וכו', ובפרט שהטעם הזה משתמשין בו בש"ס בהרבה מקומות, ומהיכן שפט מסדר הש"ס שהטעם הזה כדי שתהא מזוזה וכו' הוא יותר מרווח. ונ"ל, דהנה מזוזה מצוה הוא, ונר חנוכה רמז לאור תורה (אשר רצו היונים לבטל), אור הגנוז בתורה, כאשר הארכנו בזה כמה פעמים. וידוע דמזון הנשמות בגן עדן הוא מעסק התורה שהאדם לומד בעולם הזה, ולבושי הנשמות בגן עדן (הנקרא חלוקא דרבנן) הוא מעסק המצות שהאדם עוסק בעולם הזה. הנה לפי זה, בין במקיף והפנימי יש הפסק כלי, על כן מהראוי להפסיק שתהא הפתח מפסקת בין מצות הללו, כי מזוזה היא מצוה ורומזת לאור מקיף הוא הלבוש, ונר חנוכה רמז לאור תורה מזון פנימי. וכיון שגזירת הכתוב הוא מזוזה בימין ביתך דרך ביאתך (יומא יא, ב), על כן תינתן הנר חנוכה בשמאל, על כן הכריע בגמרא נר חנוכה בשמאל. נראה לי. ובשיטות הגמרא (חידושי מהרצ"א) דברנו מזה בדרך אחר.

נט[עריכה]

ועל פי זה נבא לבאר מאמר מתמיה בשאילתות (שם), והוא, מ"ד בימין הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא וכו', ומ"ד בשמאל כדי שתהא מזוזה בימין וכו', הלכתא מאי, ת"ש ושמרתם מצותי ועשיתם אותם (ויקרא כב, לא) ובאו חכמים ופירשו ועשו סייג לתורה. והנה לית נגר ובר נגר דיפרקיניה, גם הגאון מהרי"ב הניח בצ"ע. ועל פי הנ"ל מובן. דהנה ושמרת"ם מצות"י, לא יתכן לשון שמירה רק בלא תעשה לא במצות עשה, על כן באו חכמים ופירשו היינו כי אור מקיף הוא שמירה, כמו באדם בעוה"ז הלבוש הוא שמירה להגן מן הקור והחום, כן האור מקיף הוא שמירה שלא יתאחזו בו החיצונים כנודע. היינו דכתיב ושמרת"ם מצותי ועשיתם וכו', היינו ע"י עשיית המצות תעשו אור מקיף לבוש לשמירה אל האור הפנימי הוא התורה. וז"ש ובאו חכמים ופירשו, היינו הפרישו והבדילו מצות נר חנוכה הרומזת לתורה אור פנימי, מן המזוזה אשר היא מצוה רומזת אל לבוש מקיף. וזהו ועשו סייג לתורה, כי הסייג והגדר הוא מקיף ושומר את מה שבפנימיות. כן נ"ל.

ס[עריכה]

ועל פי הנ"ל פירשנו בטוב טעם הא דתנו רבנן במסכת סופרים (פרק כ) מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל לקיים מה שנאמר (שיר השירים ז, ז) מה יפית ומה נעמת, מה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה. הנה אין בפסוק הזה שום רמז ורמיזה למזוזה ונר חנוכה. והנראה על פי הנ"ל, דהנה יפי"ת הוא יופי הנרגש ע"י חוש הראות, כי חוש הראות מכיר ביופי, נעמ"ת נעימה הוא לשון מתיקות הוא הנרגש ע"י חוש הטעם, הוא המרגיש אוכל שיש בו טעם מתוק לחיך. והנה הקב"ה משבח לכנסת ישראל יפית במראה ונעמת בטעם, ומהראוי להבין מהו הנמשל בשתי אלה בחינות חלוקות. ועל פי הנ"ל מובן, דהנה ע"י מעשה המצות הוא לבוש הנשמות חלוקא דרבנן בגן עדן, והלבוש זה שבחו ביופי המראה. וע"י עסק התורה זה מזון הנשמות בגן עדן, והמזון זה שבחו במתיקות ונעימות הטעם. והנה לפי מ"ש לעיל מזוזה מצוה פרטית ונר חנוכה רמוזה לחכמות התורה (על כן הרגיל בנר חנוכה הוויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג, ב)). והנה הכתוב משבח מה יפית הוא שבח הלבוש הנעשה מן המצות, ומה נעמת הוא שבח אור הפנימי למזון הנשמה הנעשה מן התורה, והנה הכתוב לא כללם ביחד לומר מה יפית ומה נעמת[5], רק אמר מה יפית ומה נעמת, הנה מוכח בהזדמנות שתיהן ביחד מהראוי לכל אחד מדורו בפני עצמו, ומדקאמר מה יפית תחלה ואחר כך ומה נעמת הנה מוכח מזוזה בימין שהוא תחלה ונר חנוכה בשמאל. הבן. ר"ל שמהראוי ליתן קדימה לפעולת הלבוש הבא מן המצוה לפעולת המזון הבא מן עסק התורה.
ומעתה יפתחו לך שערי אורה הנאמר בהודאה כשעמדה וכו' להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. אמרו בתורה לשון שכחה, כי בהעדר התורה ח"ו שהיא המזון הרוחני (הסועד הלב כענין המזון הגשמיי וסעדו לבכם (בראשית יח, ה)) נקרא שכחת הלב, כענין הכתוב (תהלים לא, יג) נשכחתי כמת מלב. ובחוקי המצות אמר לשון העברה והסרה, כי בהעדר המצות ח"ו אין לבוש וחלוקא דרבנן, והנה בבגדים ולבושים שייך לשון הסרה, כענין שנאמר (זכריה ג, ד) הסירו הבגדים הצואים וכו'. הבן הדבר.

סא[עריכה]

חוקי רצונך. מהראוי לתת לב, וכי על החוקים בלבד רצו להעבירם? ואם הוא כן באמת, צריך להבין מה היתה כונת הקליפה להשתדל להעבירם על החוקים דייקא ולא על המצות שיש בהם טעם. וגם מהראוי להתבונן מה שתיקנו הלשון לומר חוק"י רצונ"ך, משמע שהחוקים דוקא הם רצון הש"י, הלא כל המצות הם רצונו, והול"ל סתם ולהעביר"ם חוק"ך.
והנה יונעם לחיכך על פי הדברים אשר פירשנו בנוסח הפיוט (בראש השנה ויום כיפור), והוא באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקינו במשפט המלך המשפט, הנה הדברים תמוהים וקשים להולמם כאשר עיני כל משכיל תחזינה מישרים. ופירשנו הדברים על פי אשר שמעתי בשם הרב הקדוש חסידא קדישא דודי זקיני סבא קדישא מו"ה משולם זושא זצוק"ל, בפסוק (תהילים פא, ד) תקעו בחודש שופר וכו' כי חוק לישראל הוא משפט וכו', ופירש הוא ז"ל, דהנה יש בתורה מצות שכליות, ויש מצות בחוקים לא נודע טעמן והשטן והאומות העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? וישראל משיבין לה: חוקה הוא. והנה לכאורה השכל האנושי ידמה שיותר היה טוב אילו הודיע הש"י טעמי החוקים. אבל טובה גדולה היא לישראל כאשר מקיימים מצות בחוקה מבלי טעם, והוא כי באיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא אשר גם הש"י יעשה עמהם אות לטובה בחוקה מבלי טעם. והוא כאשר יתעורר המשפט לתת לאיש כפעלו, הנה מתעוררים המקטריגים ח"ו בחיפוש פנקסיהם באמרם אשר ח"ו ישראל אינן ראויים שיצאו בדימוס, ושואלים מאיזה טעם הם ראויים לישועה. והנה הש"י נקרא מלך המשפט, מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד); אבל כיון שישראל מקיימים מצות בחוקה מבלי טעם, אזי כביכול זאת טענת הש"י עבורם אשר ראויים הם לישועה מבלי טעם וזה משפטם, כיון שגם הם מקיימים מצותיו ית"ש בחוקה מבלי טעם. וזהו שאמר: "תקעו בחודש שופר וכו' כי חוק לישראל (החו"ק הנעשה בישראל) הוא משפט לאלקי יעקב" (כן הוא המשפט לאלקי יעקב, בחוק מבלי טעם יצאו בדימוס ביום המשפט). ע"כ דברי קדשו בקצת תוספת ביאור.
ובזה פירשנו הפסוק (במדבר יט, כ) "זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר", ה"לאמר" מיותר, כי כבר נאמר "לאמר", וגם נאמר "דבר אל בני ישראל". ויתפרש על פי הנ"ל, "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה'" (ר"ל בעבור זה צוה הש"י מצות בחוקה, כדי) "לאמר", היינו כדי שגם הוא כביכול יהיה יכול לומר להמקטרגים על ישראל שיאמרו: מאיזה טעם יושיעם? הלא אין זכות ח"ו, יאמר להם הש"י: חוקה היא, וכן משפטם, כיון שמקיימים מצות בחוקה, והיה זה שכרם להושיעם בחוקה מבלי טעם.
ובזה תמצא טוב טעם בנס קריעת ים סוף: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (לתוך הים), הנה מלבד שאין הדבר מובן מה שאמר הש"י "מה תצעק אלי", הלא למי יצעק? הלא הוא ית"ש הפועל ישועות. אבל עוד זולת זה מהראוי להתבונן, למה עשה כזאת הוא ית"ש אשר צוה שיסעו מקודם לתוך גלי הים ואחר כך יבקע הים לפניהם, הלא לפי אומדן דעת עיני בשר שיבקע הים קודם שיסעו, שלא יתבהלו בנסעם לתוך הים ויהמו גליו. אבל לפי הנ"ל ינעמו לחיכך הדברים. דהנה ידוע מאמר רז"ל את אשר נתהווה אז קטרוג גדול מאד מהמקטריגים באמרם: מה נשתנו אלו מאלו הללו וכו' והללו וכו', והנה מלך במשפט יעמיד ארץ ואין מקום להצלה ח"ו. מה עשה הפועל ישועות? אמר למשה במצוה: "דבר אל בני ישראל ויסעו", הנה הוא מצוה בחוקה מבלי טעם, דלמה להם ליסע לתוך גלי הים? אבל הוא כשיקיימו ישראל מצות בחוקה, הנה באיתערותא דלתתא יקיים הש"י ג"כ חוקה ויושיעם בנפלאותיו מבלי טעם, וראויים הם להוושע בחוקה כיון שגם הם מקיימים מצות בחוקה.
וזהו שיסד הפייטן, באין מליץ יושר מול מגיד פשע (כה תעשה עון נושא), תגיד (להמקטרג המגיד פשע) ליעקב דבר חוק ומשפט (אשר ליעקב הגם שבאה להם הישועה מאתי ובדיבורי בחוקה, אעפ"כ משפט הוא להם וכה משפטם, כיון שמקיימים מצות בחוקה. וזהו שמסיימים) וצדקנו במשפט המלך המשפט (ר"ל הגם שאתה מלך המשפט תבא אלינו ישועתך בצדקה, והצדקה הוא משפט כנ"ל). והבן.
ומעתה נחזור לענייננו, הנה היוונים הרשעים הן המה העוסקים בחכמות חיצוניות, חכמת יונית הפילוסופיא הארורה, הן המה אשר הלבישו המצות שבתורה במלבושים זרים והמציאו טעמים זרים למצות התורה בחכמה מזויפת, באמרם שכל המצות רק המצאה לאיזה מושכל ואין מן הצורך לעשיה בפועל דייקא, כאשר מבואר סברותיהם המזוהמיות (בספרנו מעין גנים). והנה לסברותיהם אין לך בתורה שום דבר בחוקה. והנה זאת היא עצם הקליפה, שלא יקיימו ישראל מצות בחוקה, להיות תכלית ישועת ישראל בקיימם מצות בחוקה, אז תבא להם הישועה בחוקה גם אם אין זכות בידם. על כן הבורא ית"ש זה רצונו, שיקיימו ישראל מצות בחוקה דוקא, כי רצונו להושיע את ישראל בכל עידן ועידנים וכנ"ל. וזהו שתיקנו בנוסח ההודאה שרצו היוונים הרשעים להעבירם מחוק"י רצונ"ך, ר"ל רצו להעבירם מחוקים אשר הם רצונך יותר מהעדות והמשפטים, כי על ידי החוקים קרובה ישועת ישראל לבא. הבן:

סב[עריכה]

עוד אבאר לך אומרו חוק"י רצונ"ך, הנה מצאתי בספר דבש לפי (מערכת ח אות כד) להרב הגדול מו' החיד"א זללה"ה בשם ספר אשד הנחלים, חק הוא התשובה עיי"ש (הגם שאיני יודע מהיכא קא נפקא ליה, עם כל זה נאמן רוח הוא, ובודאי נפקא ליה מאיזה מדרש חז"ל). ולפי זה הן הן הדברים הנאמרים בהודאה. דהנה בזמן מרדכי ואסתר הגם שנתחייבו שונאיהן של ישראל הנה הרעישו את כל העולמות בתשובותיהם בצום ובכי ומספד ושק ואפר, משא"כ בגזירות יון לא היו יכולים אפילו להתקבץ, והיו מתחבאים בנקרת צורים ובמחילת עפר, כי לא הניחום היונים להתקבץ ולעשות תשובה (עיין ביוסיפון). וז"ש שעמדו עליהם היונים להשכיחם התורה ולהעבירם חוקי רצונך, היינו חוק התשובה שהיא רצון הש"י.
וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, עמדת כטוען בעדם דמה שאין עושין תשובה הוא מחמת שהוא בע"ת צרת"ם שאינם מניחים אותם היונים, אבל אחר כך בעת הישועה בודאי יעשו נחת רוח לפניו ית"ש. וז"ש בנוסח ההודאה ואחר כך באו בניך וכו', היינו שעשו כפי טענת הש"י כביכול לפני הבית דין של מעלה. הבן הדבר.

סג[עריכה]

ואתה, היה סגי לשיאמר וברחמי"ך הרבים, ואומרו ואת"ה יש לפרש על פי מ"ש בפליאה, תת"ן חדרים יש בגיהנם וכשהצדיק עובד דרך הגיהנם הנה תק"ף חדרים (יש להם לממונים אשר שם יש להם עדיין בושה מתלמידי חכמים ובעלי תורה וזקנים, על כן) אין פחד כ"כ להצדיק, משא"כ בחדרים האחרים הם ר"ע חדרים (שאין שם בושה וכו'), והש"י שולח עם הצדיק מלאך אחד וכותב על המצחו שם את"ה וניצול מהם. עיין מה שכתב על זה הרב הקדוש מהר"ש מאוסטרפאליע (בליקוטי שושנים שבסוף ס' קרנים) בפסוק (תהלים כג, ד) גם כי אלך בגי"א צלמו"ת (בגימטריא תק"פ) לא אירע ר"ע (גם מן ר"ע חדרים לא אירא) כי את"ה עמדי (שם את"ה כנ"ל. ועיין מ"ש במאמרי השבתות (מאמר ח סי' יז)). הרי לך שהשם את"ה מסוגל לעמוד נגד הרעים בחציפות שאין להם בושה מן בעלי תורה. והנה לפי זה יש לרמז ג"כ בנוסח ההודאה, שעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך, חציפות מופלגות באין בושה מן התורה ולומדיה. ועל כן תמצא לרז"ל נחשת זו מלכות יון (הבאתי לעיל סימן נה) וכן הוא בחלום נבוכדנצר, והוא מורה על חציפות, על דרך הכתוב (ישעיה מח, ד) ומצחך נחושה. וכביכול הש"י חוקק על ישראל להאיר בפניהם שם את"ה. וז"ש ואת"ה ברחמיך הרבים (וכן אומרים בנוסח ההודאה דפורים).
ויש לרמז הדבר בתורה, פרשת תרומה מסיימת בתיבת נחש"ת שהוא רמז על מלכות יו"ן, וסמיך ליה ואתה תצוה (תחבר עמהם לצוותא) את בני ישראל, תחבר עמהם שם את"ה. ואחר כך נרמז מצות נר חנוכה ויקחו אליך שמן זית זך וכמש"ל (מאמר ב סימן ב) בשם הקדוש הרוקח ז"ל.

סד[עריכה]

ויש לרמז הדברים הללו בפסוקים שכתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטרופאליע זלל"ה, גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, וקאי על העברת הצדיק דרך גיהנם נחקק עליו הארת שם את"ה. וכן בנס דפורים, וכמו שאומרים בנוסח ההודאות בשניהם ואת"ה ברחמיך הרבים וכו'. הנה נרמז הדבר ג"כ במזמור הנ"ל, אומרו (פסוק ה) תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמ"ן ראשי (רמז לחנוכה) כוס"י רוי"ה (רמז לפורים חייב אדם לבסומי בפוריא (מגילה ז:)). והבן.
וכיון שע"פ דברינו נעשה הנס זה הארה מעין הארה הנעשה לצדיקים בעברם דרך גיהנם, מעתה לא נפלאת הוא ולא רחוקה היא את אשר כתבנו לעיל (סי' א) שעל כן בהודאה (כפי נוסח שלנו) יש ק"ח תיבות (בצירוף על הניסים) להורות כל המקיים מצות חנוכה ניצול מן הדין גיהנ"ם[6], וכמו שרמזו בזהר (ח"א רלח:) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים אל תקרי שנים אלא שנים מזוזה ונר חנוכה. הבן.

סה[עריכה]

ולפי הנ"ל תמצא טוב טעם למה שאמר הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצללה"ה שבכל הלילות יש לסתום את החלונות בתחילת הלילה, דאיתא בזוהר (ח"ג רכב.) שבלילה תרעין דגן עדן סתומין ותרעין דלבא דאינון עיינין מסתתמין (ר"ל העינים הם שערי הלב, כמו שאמרו (ע"ז כח:) שורייקי דעינא בליבא תלי, ע"כ אז בלילה נופל שינה על האדם והעינים שהם שערי הלב מסתתמין כיון שגם שערי גן עדן מסתתמין), אבל בחנוכה אין לסתום את החלונות (בשעת הדלקת הנרות), ע"כ דברי קדשו הנ"ל. ונראה מדברי קדשו כי בחנוכה גם בלילה (בשעת הדלקה) תרעין דגן עדן פתוחים. ויש לרמז זה בפסוק בהלל (תהילים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק (תרעין דגן עדן) אבא בם אודה י"ה (היינו בזמן ההודאה בחנוכה). ולפי הנ"ל מובן הדבר, כיון שסגולת חנוכה להנצל מדין גיהנם, א"כ לבעבור זה תרעין דגן עדן פתוחים. הבן.

סו[עריכה]

עמד"ת להם וכו', לבאר לשון עמידה, לדעתי הוא על פי הנאמר בזהר פרשת חיי דף קכ"א ע"ב, ויעמוד הים מזעפו (יונה א, טו) הים עלאה (מלכו"ת שמי"ם), מאי ויעמוד דקאים בקיומיה כדקא יאות, בעמידה איהו כד רוגזא שכיך, בשעתא דדינא שריא בעלמא ההוא בי דינא איהו כאתתא דמתעברא וקשיא לאולדא וכד אולידת שכיך רוגזא, הכי נמי כד דינא שריא בעלמא לא שכיך ולא נח עד דאתעביד דינא בחייביא כדין הוא נייחא דיליה למיקם בדוכתא שלים ולמיקם בקיומיה, הדא הוא דכתיב (משלי יא, י) ובאבוד רשעים רנה. עכ"ל. ומעתה בין תבין את אשר לפניך, שבשעת הזעם מדת המלכו"ת הוא כביכול כאשה המקשה לילד ואין לה מנוחה, וכביכול אינה יכולה לעמוד על רגליה כי ירכותיה מצטננות כאבנים (סוטה יא:) (יריכותיה הם בחי' נצח והוד), ואחר הלידה יכולה לעמוד. והנה כשנעשה להם הנס במנור"ה (הרומזת לרח"ל מדת מלכו"ת) נתבשרו כי נתמתקו דיני המלכות (וכביכול יכולה לעמו"ד). והנה עמידה הוא בחי' נצח הוד יסוד, על כן נר חנוכה מצותה למטה מעשרה בבחי' נצח הוד יסוד וכמ"ש האריז"ל (פע"ח שער חנוכה פ"ד). וז"ש ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות בחצרות וכו', בחצרות דייקא כמש"ל וכמו שאכתוב אי"ה במקומו, בחצרות נקרא נה"י. הבן.

סז[עריכה]

ויתבאר עוד אומרו לשון עמידה, ואגב יתבאר אומרו בלשון בעת צרתם, וגם יתבאר אומרו בג' לשונות רבת דנת נקמת. ויתבאר על פי מ"ש לעיל סימן ס"א אומרו ולהעבירם חוקי רצונך מהו הנרצה שרצו היונים להעבירם החוקים דייקא, וגם אומרו רצונ"ך משמע שהש"י רוצה ביותר בקיום החוקים מן שארי המצות, וכתבתי לך בשם דודי זקיני סבא קדישא מהרמש"ז ז"ל, שבשעת הדין והמשפט אפילו ח"ו אין זכות כ"כ להכריע ולזכות את ישראל במשפט ע"פ הטעם והנה הש"י נקרא מלך המשפט מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), הנה כביכול הש"י טוען בעד ישראל ראויים הם לזכותם מבלי טעם כיון שהם מקיימים חוקים מבלי טעם, והמשפט כך הוא לישראל. על כן החוקים הם רצונו ית"ש ביותר, כדי שיהיה יכול לזכות את ישראל אפילו אין בידם זכות כ"כ. על כן היתה מגמת היונים להעבירם מן החוקים. עיין מ"ש שם באריכות.
ומעתה יובנו לך הדברים, דהנה בזה נשתנו דין ישראל מדיני האומות, כי האומות כשמצטרכין לישועה הוא דוקא כשיהיה טעם בדבר כשיהיה להם איזה זכות, משא"כ ישראל כיון שזה טבעם ומנהגם לקיים חוקים מבלי טעם ראויין הם להוושע בדרך חוקה מבלי טעם. וז"ש בהודאה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם (ר"ל עמדת על אופיים ומנהגם, שזה דרכם כל היום לקיים חוקים, הגם שכעת אינם מניחים אותם היונים לקיים, וז"ש) בעת צרתם, ר"ל מה שאינם מקיימים כעת הוא מפני שהוא עת צרתם. וזהו ג"כ עמדת להם כביכול, כדין הטוען שהוא בעמידה. וזה היה טענתך שהוא בעת צרתם, שהיונים אינם מניחים אותם. על כן רבת את ריבם (על שאינם מניחים אותם לקיים החוקים, דהנה על החוקים הגוים מריבים את ישראל באומרם מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. ואם כן) דנת את דינם (היינו דין הנוהג בישראל להושיעם בחוקה מבלי טעם, הגם שלא היו יכולין ישראל אז לעורר איתערותא דלתתא בקיום החוקים הנה מצדם לא יבצר. ועל ידי כך) נקמת את נקמתם. ברוך האל המושיע.

סח[עריכה]

ויתפרש עוד עמדת להם וכו', לשון עמידה מהו. הנה אפרש לך בדרך דרש ע"פ מה שפירשנו בפסוק (ישעיה נ, ח) קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי, הדקדוקים יעוין במפרשים, בשגם הפסוק בעצמו אין לו ביאור מוטעם.
ונבאר בקיצור, על פי מה שהקשה הרב עיר וקדיש מהרמ"ע זלה"ה בספרו בעשרה מאמרות (חיקור דין ח"א פ"ט) על הא דקיי"ל (ר"ה יז.) בעת הדין שלמעלה כשיש רוב זכיות מיקרי צדיק, ואפילו מחצה על מחצה רב חסד מטה וכו' כובש נושא מעביר, לכל מר כדאית ליה, והקשה הרב הנ"ל הרי קיי"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו', והרי מוותר מיעוט העונות ואפילו המחצה. ותירץ דלא מיקרי ויתור רק כשהוא ויתור שלא ע"פ דרכי התורה, משא"כ כשהוא ע"פ דרכי התורה לא מיקרי ויתור. והנה יש בדיני התורה אחרי רבים להטות (שמות כג, ב) והולכין אחרי הרוב (וכן במחצה על מחצה, ספק נפשות להקל, וכן בדיני ממונות אין מוציאין מיד המוחזק. כן פירשתי שם דבריו. והמפרש פירש שם קצת באופן אחר, ואתה תבחר), הנה כל זה לא מיקרי ויתור, כי ע"פ דרכי התורה הוא הניתנה לנו למורשה. ואי קשיא הא קשיא, הנה אנחנו מבקשים אנו מלאי עון (ואף על פי כן) ואתה מלא רחמים, הנה זה נקרא ויתור. ופירשתי הענין ג"כ על פי מה שפירש הרב הנ"ל (שם פי"ב) בפסוק (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם כשלג ילבינו וכו', שהוא ג"כ על פי משפטי התורה עני ועשיר באו לדין אומרים לעשיר לבוש כמותו או הלבישהו כמותך (שבועות לא.), והנה על ידי עונותינו הנה ח"ו לבושינו אדומים כתולע וכשנים, והוא ית"ש כתיב ביה (דניאל ז, ט) לבושיה כתלג חיור (הנביאים מדמים זה לשבר את וכו', והוא ידוע למקובלים), ממילא כשעומד כביכול הוא ית"ש עמנו לדון כדרך הבעל דין כביכול, הנה כביכול ע"פ התורה הוא בהכרח להסיר הבגדים וכו' מעלינו ולהלבישנו מחלצות בלובן ועדי עדיים, ואם כן מוסרים מעלינו העונות ע"פ התורה ואין כאן ויתור.
וזה לכו נא ונוכחה יאמר י"י, נא הוא לשון בקשה, וקשה מהו המבוקש מאיתו ית"ש שנתווכח עמו, כיון שמסיים אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו א"כ הרי אנחנו נזכה בדין, א"כ למה לו ית"ש להתווכח עמנו כיון שחפץ לזכותינו. אך הוא על פי דרוש הנ"ל, כשבאים בני האלקים להתיצב על י"י לקטרג ולהזכיר העונות ח"ו, וא"כ מקרי כביכול הש"י אז דיין, וישראל עם כת המקטרגים בעלי הדין, הנה באופן כזה אי אפשר לוותר (כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), רק ע"פ דיני התורה לא מיקרי ויתור, והנה הש"י כחפץ להצדיק עם זו, אז אומר הש"י כמבקש לעמו לכו נא ונוכחה יאמר י"י, היינו נתווכחה יחד ויהיה כביכול הש"י בעל דין עם עמו ישראל, ואז הגם שימחול ויסלח ויכפר לכל חטאתינו ועונותינו ופשעינו לא מיקרי ויתור כי כתורה יעשה, כיון שמשפט התורה הוא הלבישהו כמותך, אז כביכול בהכרח הוא ע"פ דיני התורה שהש"י יסיר מעלינו הלבושי שנים וילביש אותנו מן לובן העליון המלבן עונותינו. הבן הדבר.
ועל פי זה פירשנו הפסוק הנ"ל בטוב טעם, אומרת כנסת ישראל, קרוב מצדיקי (ר"ל המצדיק שלי הוא ית"ש כביכול הוא קרוב לי מצד מחצב נשמתי, כי אנחנו עמוסים מני בטן, על כן) מי יריב אתי (לפניו ית"ש שיהיה הוא דיין כביכול, הלא הוא קרובי ואינו יכול להיות דיין כביכול, אבל נעמדה יחד כדימיון הבעל דין, היינו שיהיה כביכול הוא ית"ש הבעל דין, אז) מי בעל משפטי יגש אלי (ר"ל מדין התורה הוא מי שהוא בעל משפטי הוא יגש אלי להיות בדומה לי כביכול), ואז יסיר מעלינו כל בלויי הסחבות וילבישנו בגדי ישע ונהיה נקיים וטהורים.
וזה הוא מה שיש לפרש בנוסח ההודאה, ואתה ברחמיך הרבים עמד"ת להם בעת צרת"ם, כשראית כביכול שבעוה"ר נתמעטו הזכיות וכשיהיה הוא ית"ש בבחי' דיין אי אפשר לוותר כנ"ל, על כן עמדת להם בדומה להם ביחד להיות בעל דינם, ומצות בעל דין בעמידה כביכול, ואז הלבשתם מחלצות וכנ"ל, להיות הש"י חפץ להצדיק עם קרובו, כמו שאמר הכתוב (ישעיה מג, כח) ספר אתה למען תצדק. עד כאן מצאתי את לבבי לדבר בפטטיא דאורייתא דברים כאלה. יהיו לרצון אמרי פי.

סט[עריכה]

על פי דברינו הנ"ל הנני אומר לך דבר נאה ומקובל, הנה תקנו במצוה זו מהדרים, הנה לא קראום מדקדקי"ם או ותיקי"ן רק מהדרים. נ"ל שהוא על פי המדרש (ב"ר ג, ד) רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה, אמר לו מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה (לבנה, גירסת הילקוט) והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמר לו בלחישה, אמר לו מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה (תהילים קד, ג) ואת אמרה לי בלחישה, אמר לו כשם שקבלתי בלחישה כך אמרתי לך בלחישה, עכ"ל. הנה הגם שהמדרש הזה צריך ביאור בנסתרות, עכ"פ יתבאר לך על פי מ"ש לך כמה פעמים שהנס דנר חנוכה הוא מבחי' אור הראשון אור הגנוז, והנה תראה שאמרו במדרשם הנ"ל שהתהוות אור הראשון היה מאשר הבהיק זיו הדר"ו וכו', על כן תקנו בנר חנוכה שהוא מבחינת אור ההוא מהדרי"ם. הבן הדבר.

ע[עריכה]

ועתה הסכת ושמע, הנה נשתנה הנס הזה דנרות מכל הנסים, שכל הנסים היו לצורך הישועה המצטרכת בעת ההוא, משא"כ זה הנס דנרות היה אחר הישועה. והנה עם היות מאד עמקו מחשבותיו, ואין מבוא לנברא להבין מחשבותיו ית', אעפ"כ המצוה עלינו לחקור בנפלאותיו ית"ש ולהוציא על פי יסודי התורה טעמים כפי שכלנו, כמד"א (תהילים קה, ב) שיחו בכל נפלאותיו. והנה על פי האמור בסמוך ואתה ברחמיך הרבים עמד"ת להם וכו' כביכול בעמיד"ה כמצות הבעל דין, ועל ידי זה בהכרח היה להסיר מעלינו הלבושי שנים ולהלביש אותנו מחלצות לבנים מבחינת לובן המלבין עונותיהם של ישראל כי לבושיה ית"ש כתלג חיור, על דרך עני ועשיר באים לדין וכו'. והנה להודיע חיבת אב לבנים אשר הישועה היתה להם באופן כזה, היינו שלא היה הדור ראוי כ"כ לישועה רק הש"י עמד להם בתורת בעל דין ולבושיה כביכול כתלג חיור, ועי"ז היה על פי התורה להסיר מעלינו הבגדי שנים שהם העונות, והנה להודיע לבניו החיבה הזאת הנה נעשה להם אחר כך נס באור שהיה שלא כטבע רק מאור הנבדל ניסיי אור שלמעלה, שנברא זה האור ממה שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה והבהיק זיו הדרו וכו', היה הנס הזה להודיע לבניו חיבתו אליהם, גם בהעדר זכות על פי המשפט ח"ו הנה עומד הש"י להם למשען באופן הנ"ל בעמיד"ה כביכול באור מעטה לבושו, והרבה ריוח והצלה לפניו, ולא יטוש י"י את עמו בעבור שמו הגדול, אשרי העם שככה לו אשרי העם שי"י אלקיו.

עא[עריכה]

ובזה תמצא טוב טעם ודעת מה שהנס הזה לא ניתן לכתוב, כיון שהוא מן סוד אור הגנוז אור הראשון שהבהיק מאור מעטה לבושו, ונגנז לצדיקים, והגניזה הוא בתורה באותיותיה, על כן הנס הזה כיון שהוא מהבהקת הלבוש כביכול קודם הגניזה על כן לא נכתב באותיות, שהוא קודם להתגלות האותיות. על כן גם אנחנו אין מזכירין הנס הזה בהודאה באותיות. על כן הם ל"ו נרות, כמו שכתב הרב הקדוש בעל הרוקח ז"ל והרב הקדוש מהר"פ זצוק"ל כנגד אור הגנוז ששימש ל"ו שעות בפני אדם הראשון והבן.

עב[עריכה]

ובזה תמצא טעם נכון להדין שכתבו הגאונים (והוא ג"כ במדרש תנחומא (נשא כט)) מה שנשתייר מן השמן ביום השמיני עושה מדורה ושורפו במקומו. ולפי הנ"ל הוא הטעם כיון שהוא מסוד אותו האור שהבדילו הקב"ה לעתיד לבא אסור להשתמש בו בחול, עד בא יום המקווה לי"י והיה לך י"י לאור עולם ואלקיך לתפארתך (ישעיה ס, יט).

עג[עריכה]

עוד יתפרש לשון עמדת להם וכו', על פי מה שפירשנו פירוש התפלה בראש השנה (והוא מאנשי כנסת הגדולה) היום יעמיד במשפט וכו' אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות וכו', והנה החלוקה דאם כעבדים אינו מובן. והנראה שהוא על פי דברי חז"ל (סנהדרין יט.) במעשה דשמעון בן שטח בעבדיה דינאי מלכא דקטל גברא ואמר שמעון בן שטח לינאי ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, כי העבד אין לו מציאות בפני עצמו רק עיניו תלויות אל האדון, וא"כ מה שדנין את העבד זה מיקרי שדנין את האדון ומצטרך המלך לעמוד (והנה באותה שעה אמרו המלך לא דן ולא דנין אותו). וזה תתבונן אומרו אם כעבדים עינינו לך תלויות, שאין לנו מציאות בפני עצמו, וכביכול ע"פ משפטי התורה יצטרכו לומר עמוד וכו' ויעידו בך (והכל הוא לשבר את האוזן) וממילא בטל הדין.
וזהו שיש לפרש בנוסח ההודאה, ואתה ברחמיך הרבים (בראותך מיעוט הזכות) עמדת להם (ר"ל בשבילם עמדת) באומרך כביכול שאין להם מציאות בפני עצמם כי הם עבדיך ואתה אדוניהם ומן הצורך לעמוד, ועל ידי זה נתבטל כל הדין. השם הטוב יכפר בעדינו, יהיו לרצון אמרי פי.
{הג"ה. בעת צרת"ם, והוא מיותר לכאורה. ופירשנו על פי מה שכתב האריז"ל (שער הגלגולים) להיות דגברה הסט"א עתה, ומעשים טובים מעט שעושים עתה הוא חשוב כהרבה שעשו התנאים בזמניהם, עכ"ד. וזהו שיש לפרש ג"כ בכאן, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם היינו טענת בעדיהם (כדין הטוען בעמידה), ומה היתה הטענה, בעת צרתם, מה שאין ביד ישראל מעשים טובים הרבה הוא להיות שהוא בעת צרתם בתגבורת הסט"א, ומעט מעשים טובים שעושים נחשב כהרבה בעת הרווחה. ועוד יתפרש להלן תיבות הללו}.

עד[עריכה]

עוד אפרש לך הנך ג' לשונות שתיקנו לומר בהודאה רבת וכו' דנת וכו' נקמת וכו', ובודאי לא דבר ריק הוא (עיין מ"ש לעיל (סי' סז)).
ואקדים לך, דהנה כתיב (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם, דרשו חז"ל (והובא לרש"י ז"ל) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ע"כ. וכתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטרופאליע הי"ד (ליקוטי שושנים בסו"ס קרנים), דכתב במורה דשבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל ד' מהם מורים על הטובה והם חנצ"ך (עשה למען נצח"ך, כן נ"ל) וג' להיפך שבתאי (לגוף) לבנה (לתורה) מאדים (לממון). וזהו שנאמר ויבא יעקב של"ם, נוטריקון שבתאי לבנה מאדים. וזהו שאמרו רז"ל נגד שבתאי שלם בגופו, נגד לבנה שלם בתורתו, נגד מאדים שלם בממונו, ע"כ דברי קדשו.
והנה תראה, צונו הש"י לקדש החדש ואמר (שמות יב, א) החדש הזה לכם מסור בידיכם אפילו שוגגין מועטין מזידין (ר"ה כה.). והנה הוראת הלבנה כפי המולד באיזה זמן הוא. והנה הגם שהמולד הוא ביום זה ובשעה זאת, מותר לבית דין להקדים או לאחר התחלת החדש כפי הנראה להם, זא"ת עולת חדש (במדבר כח, יד), זא"ת היא התורה כמד"א (דברים ד, מד) וזאת התורה. אם כן הגם שהוראתה לפעמים מורה על איזה היזק בתורה, כיון שעל פי התורה היא מסורה בידינו, הנה אדרבא היא מסייעת אותנו אל התורה, לא איברי סיהרא אלא לגירסא (עירובין סה.). וכן מאדים שהוראתו על היזקות הממון, הנה על ידי מצות המילה דמים תרתי משמע ע"י הדמים מבטלים ההיזק של הדמים היינו ממון שהוא הוראת מאדים. וכן שבתאי שהוראתו היזק הגופות, הנה מה שנתן הש"י שבת לישראל וצוה לענג הגוף הנה מבטלים הוראת שבתאי. ומעתה תבין מה שנמצא לרז"ל במדרשם שהיונים היתה גזירתם בתחילה לבטל ג' מצות אלה חדש שבת מילה. היינו כי כוונתם היה שבביטול ג' מצות אלה (המורים על ביטול ג' כוכבים אלה) הנה ח"ו ישלטו כוכבים אלה על שונאי ישראל לרעה, וישלטו הם בגופם וממונם ותורתם. הבן הדברים האלה, שכל מחשבתם היה על הכלל כלו, ועל ידי ג' אלה בקשו לעקור את הכל.
וזהו שיש לפרש בהודאה, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל (היינו הגופות) להשכיחם תורתך (היינו התורה) ולהעבירם חוקי רצונך (על ידי היזק הממון כי עניות מעביר על דעת קונו (עירובין מא.)). וז"ש ואתה ברחמיך הרבים וכו' רבת את ריבם נגד מה שעמדו על ממונם, כי ריב שייך בדיני ממונות כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו וכו' (דברים כה, א) דנת את דינם נגד מה שעמדו על גופותם, שזה דיני נפשות, נקמת את נקמתם נגד מה שעמדו על תורתם, חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה) והתורה נקרא ברית כמד"א (דברים כח, סט) אלה דברי הברית. הבן הדברים, והוא דבר נחמד.

עה[עריכה]

על פי הדברים הנ"ל תמצא טוב טעם מה שהקביעות של ימי חנוכה הוא תמיד בפרשת מקץ, דשם כתיב ביה ביוסף וחמש את ארץ מצרים (מא, לד), חמ"ש ראשי תיבות חדש מילה שבת, אשר תיכף בגלות הראשון עמד יוסף למשען להחזיק בג' מצות אלה בכדי לבטל הוראת הג' כוכבים הנ"ל וכמו שכתבתי לך. ועוד יתבאר אי"ה.

עו[עריכה]

ג' לשונות הללו רבת דנת נקמת ראשי תיבות נד"ר, שהוא בדרגא דיובל דמפקא עבדים לחירות, ה' צבאות יעץ ומי יפר (ישעיה יד, כז) מי ודאי יפר כמ"ש בזהר (ת"ז, קמג.). על כן בהודאה נרמז בראשי תיבות ג' לשונות הללו נד"ר.

עז[עריכה]

ג' לשונות הללו רבת דנת נקמת הוא ראשי תיבות דודאים נתנו ריח, שהוא על לידת יששכר כאשר יתפרש לך במקומו אי"ה (מאמר ה' סימן א"ב ובהג"ה). ועת לקצר, ועיין בסמוך.

עח[עריכה]

מסרת גיבורים וגו'. אמר חמשה לשונות, י"ל נגד חמשה אותיות חנוכ"ה. וביותר י"ל, לעיל אמר ג' לשונות רבת דנת נקמת נגד שלשה אותיות הל"ל, וכאן אמר חמשה לשונות נגד חמישה אותיות הודא"ה.

עט[עריכה]

וטמאים ביד וכו'. הנה גבורים ביד חלשים הוא לפלא, וכן רבים ביד מעטים, אבל טמאים ביד טהורים וכן רשעים ביד צדיקים וכן זדים ביד עוסקי תורתך מה הוא הפלא, וכי הטמאים והרשעים והזדים מחויבים להיות בטבע יותר חזקים מן הטהורים והצדיקים והעוסקים בתורה ותהי להיפך.
ובכדי להבין כל זה אקדים לך את אשר דרשנו במסכת מגילה (יא.) רב נחמן בר יצחק פתח לה פיתחא לההוא פרשתא (ויהי בימי אחשורוש) מהכא, לולי י"י וכו' שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהילים קכד, ב), אדם ולא מלך, זה המן. הנה הוקשה לו, למה פתח ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א) תלה הזמן באחשורוש כאילו היה כבר מפורסם אצלנו, ולא נאמר לשון כזה רק במקום שנעשה הויה חדשה בזמן ההוא, דבזולת זה הו"ל לפתוח בשנת שלש לאחשורוש מלך פרס עשה משתה וכו', על כן פתח רב נחמן בר יצחק הפיתחא הזאת. וצריך להתבונן מה הוא תירוצו, ומה הנפקותא אם הקם הוא מלך או איש פשוט.
והנראה דהענין הוא, דכל בחינת מלך אפילו במלכי אומות הרשעים יש תקוע בתוכו ניצוץ מורא מלכו"ת שמים, כי מלכות"ו בכל משלה, הגם שהניצוץ הקדוש תקוע ומשוקע מאוד בתוכו, עכ"ז כיון שיש בו איזה ניצוץ ממלכו"ת, סוד מורא מלכו"ת, בקל יוכלו לישראל לבטל גזירתו (אפילו אם אין בידם זכות כ"כ) בהתעורר יראתם מן הש"י, אזי עי"ז מתעורר ג"כ אותו הניצוץ דמורא מלכות אשר שקוע בתוך מלך ההוא, ויפול פחד ומורא על המלך ההוא הגוזר, ומתבטלת הגזירה.
וענין הזה תשכיל ותדע, דהנה בצמצום הראשון כביכול צורך בריאת העולמות היה כדי להקרא מל"ך, כי אין מלך בלא עם, אם כן היה הצמצום הראשון בבחינת מלכו"ת, והצמצום הוא שורש הדין והיראה כנודע, ואותו הצמצום הראשון לצורך בריאת העולמות במחשבה הקדומה היה בשביל ישראל שנקראים ראשית. על כן כל בחי' מלכו"ת יהיה מי שיהיה תפול עליו מורא מישראל, תבין הענין. וזהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ג מ"ב) הוי מתפלל בשלומ"ה של מלכו"ת, שלימות"ה וחיות"ה היינו ניצוץ התקוע בה, שאלמלא מוראה ר"ל המורא תקוע בה איש את וכו'. הבן.
וקבלתי מפה קדוש אדומ"ו הרב הקדוש מוה' יעי"צ זצוק"ל מ"כ בלובלין, דלבעבור זה הגרגשי עמד ופנה מפני ישראל, כי אלו הז' עממין הם נגד חג"ת נהי"ם דסט"א, והגרגשי שהוא בחי' המלכות דסט"א, והוא מלשון ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה (ב"ב צא:), והנה להיותו בחי' מלכות עמד ופנה מפני ישראל כי נפל עליו מורא מלכות דקדושה, ע"כ דברי קדשו. והוא כדברינו ממש, כי בקום עלינו מלך בקל יותר תפול עליו מורא ופחד (גם בהעדר זכות בישראל כ"כ), משא"כ בקום אדם ולא מלך שאין בו שום ניצוץ מורא מלכות הנה הוא בבחירתו לא יחזור מאולתו, והישועה מידו לפלא יותר יחשב. וזהו שחלקו המשורר ענין ישועתו ית"ש לב' חלקים, לולי י"י שהיה לנו יאמר נא ישראל, הוא הענין בקום עלינו מלך שתפול עליו בצד מה אימת ישראל כנ"ל, עכ"ז לולי י"י שהיה לנו לא היה חוזר בבחירתו לבד, והענין השני יותר פלא, לולי י"י שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך דאין בו סיוע כלל מבחירתו, על כן אינו מסיים בכאן יאמר נא ישראל, דאינו נופל עליו פחד ישראל רק לולי י"י שהיה לנו וכו'.
וגם על פי פשוטו יובנו הדברים, בקום עלינו מלך חושש ג"כ לכבודו שלא יקראו לו מלכותא קטיעא כמו שאמרו רז"ל בהא נחתי ובהא סלקי (פסחים פז:), א"כ יש סיוע בבחירתו ג"כ בצד מה, משא"כ אדם שאינו מלך אינו חושש כלל, ואין שום סיוע מהבחירה לולי י"י וכו', והוא לפלא יותר. והוא הפתיחה שפתח רב נחמן בר יצחק, שעל כן אמר ויהי בימי אחשורוש, שבימיו נתהוה הויה חדשה נס יותר נפלא מן הניסים הקודמים, והוא כי קם עלינו אדם ולא מלך ואעפ"כ עזרנו הש"י ברוב רחמיו.
ועל פי הדברים האלה נבוא לבאר גם בכאן בנוסח ההודאה, מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים הוא לפלא, אבל אינך מהו הפלא. ויונח לך על פי הדברים הנ"ל, דהנה עיקר הגבורה באין מורא לבב ולא תפול אימה על הנלחם אז יתחזק בחושיו, משא"כ כשנופל בלבבו איזה אימה הנה יחלשו חושיו. והנה כבר אמרתי לך בקום עלינו מלך תפול עליו אימה בצד מה משני בחינות, האחד שתפיל עליו אימה מחמת ניצוץ טהרה של קדושה התקוע בו ומתיירא ממורא מלכות אשר ישראל עלו במחשבה המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (ב"ר ח, ז), ומבחינה השנית תפול עליו אימה דלא ליקריה ליה מלכותא קטיעא וחפץ דליקרי ליה צדיק נזהר משפיכת דם זכאי. הנה מזאת המחשבה יחלשו חושיו, כי המחשבה פועלת בחושים. משא"כ מי שאין בו ניצוץ טהרה ממורא מלכות, וגם לא יחוש להקרא צדיק, הנה יפעול בחושיו מבלי מורך. והנה בימי היונים הרשעים, הגם שהיה מלכם אנטיוכס הרשע שחיק טמיא, עכ"ז עיקר הגזירות והרשעות בירושלים ובערי יהודא היה על ידי שרי צבאותיו הרשעים (כמבואר ביוסיפון) ועמהם היתה מלחמות החשמונאים. הנה אלו הרשעים היו טמאי"ם לגמרי, שאין בהם ניצוץ טהרה ממורא מלכות ממרכבה טהורה, וגם כן רשעי"ם לגמרי לא יחושו אם יקראו למלכם מלכותא קטיעתא. והנה הצדיקים כהני י"י החשמונאים טהורי"ם לגמרי מורא שמים עליהם, וצדיקי"ם לגמרי יחושו מאד לשפיכת דמים, על כן בטבע הוא שהטמאים הרשעים יהיו מתגברים ח"ו והטהורים הצדיקים בהיפוך ח"ו, ותהי לפלא נמסרו הטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים.

עט[עריכה]

והנה זדים ביד עוסקי תורתך אינו מובן ביותר, שזהו אינו דבר והיפוכו דמה שייכות יש זה לזה לענין הניגוד, ומהו הפלא כנ"ל.
ואומר לך קצת באריכות על פי מ"ש נעשה הנס בחנוכה על ידי או"ר (ושמן ומנורה) כי מלכות יון נקרא חש"ך כמש"ל (סימן נ"ז) בשם מדרש חז"ל. והטעם, שהם מצד הקליפה מנגדים לכח השכליי שבישראל, אשר חכמת ישראל היא רק על פי חכמת התורה, והיונים המה בחכמתם החיצוניית חכמת יון מנגדים לחכמת התורה. ועמדו על ישראל להשכיחם התורה ולהגביר חכמת החיצוניות. והנה חכמה נקרא או"ר כענין שנאמר (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו, והנה תראה אפילו הסומא ילך בחשיכה כאורה על ידי החכמה והשכל. והנה כל החכמות חיצוניות הם כסילות נגד חכמות התורה, וכמו שמכנה אותה שלמה (משלי ז, יא: ט, יג) אשת כסילות הומיה וסוררת, על כן נקראים חשך ולא אור. והנה מלכות יון ברצותם לבטל אור חכמת התורה ולהגביר חשך חכמות החיצוניות נקראים חשך וכסילות כסיל בחושך הולך (קהלת ב, יד), על כן כאשר הש"י ביטל המנגד שהוא הכסיל בחשך, ואור החכמה שבישראל בתורה ועבודה נתקיים לעד, ויאמר אלקים יהי אור ליהודים היתה אורה (זו תורה) הרמוזה במנורה בדרום הרוצה להחכים ידרים צד שאינו מתחשך בקיץ ובחורף (כמש"ל) על פי נס למעלה מן הטבע.
וכאשר תבין עוד, דהנה יון מנגדים בחכמתם חכמות החיצוניות טבעיות לחכמה הישראלית חכמת התורה למעלה מן הטבעיית. והנה כאשר רצו היונים לבטל ח"ו את התורה ולהגביר חכמות החיצוניות טבעיית, הנה בעת הישועה ליהודים היתה אורה (זו תורה) שלא כטבע, להורות שאין לישראל חלק בשכליית הטבע (ואפילו שפיטת המזלות אין מזל לישראל (שבת קנו.)), רק הנהגות ישראל הוא למעלה מן השכל והטבע והמזלות, והוא באור התורה שהיא למעלה מן השכל והטבע. והנה כל החכמות הם אצל התורה כעבדים אצל אדוניהם, שהעבד עוזב שכלו ודעתו וסר אל השכל ולמשמעת האדון. והנה היונים הרשעים רצו להמליך את העבד על האדון ח"ו, הנה פעל הפועל ישועות אל הוי' ויאר לנו בנס שלא כטבע, הבן. ועל ידי זה נתגברו ישראל, ונתבטלו חכמות החיצוניות מן ישראל לגמרי על ידי חכמות התורה החצובה מפי הש"י למעלה מן הטבע.
על כן נקראים הימים האלה (על פי החכמים ברוח הקדש) לזכרון לבני ישראל עד עולם בנר מצוה הלזה הרמוז לתורה או"ר, להאיר בזה עיניהם של ישראל, כי בכל דור ודור גם בגלות החל הזה ובפרט בעקבות משיחא במלכות הד' (הכוללת כמש"ל (מאמר ב סי' כה)) עומדין עלינו בחכמות החיצוניות טבעיית (ובפרט לעת כזאת בעקבות משיחא שהוא בחינת יון שבהם כמש"ל שם), והנה הנר מצוה זכר לאור ישראל הנעשה שלא כטבע (ובפרט ביודעך אשר היא מבחי' אור הגנוז כמו שכתבתי לך, הנה הוא) זכרון לבני ישראל לפני י"י, ומי אשר חפץ בי"י ובתורתו יחליף אפיתחא וכו' (ע"ז יז.). ואם בעל נפש אתה ועיני שכל לך תן עיניך בימים האלה בנר מצוה ויאר אור שכלך בתורה ותבין כי נר מצוה ותורה אור.
ומעתה יתפרש לך וזדים ביד עוסקי תורתך. דהנה זדים הם העושין בכונה ומחשבת השכל והחכמה אנושיית, כי העושה בלא דעת וחכמה שוגג יקרא, והעושה בדעת וחכמה אנושיית יקרא מזיד (וזהו פירוש כי בדבר אשר זד"ו עליהם (שמות יח, יא), שחשבו עליהן בחכמה ומחשבה ורצון. הבן). והנה היונים שרצו בכונתן ובמחשבתן וחכמתן הטמאה בחכמות החיצוניות וטבעיית לבטל את ישראל מן חכמות התורה ולהגביר החכמות החיצוניות והטבעיות, הנה נקראים זדים, היינו פעולתם היה בכונה ופעולת הדעת ברצון. והנה הדיבור בתורה נקראת לימוד ודיבור, משא"כ מחשבת התורה בעיון נקרא עוס"ק (עיין בט"ז (או"ח מז סק"א) בפירוש הברכה לעסוק בדברי תורה). והנה נאמר אצל התורה (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, מחמת מחשבת עסק התורה באהבה תהיה תמיד שוגג בכל עניני מעשיך, הגם שתעשה איזה עסק בעניני העולם לא תהיה המעשה בכוון המחשבה כי מחשבתך תהיה משוטטת באהבת התורה (אמרו על ר"א שהיה עוסק בתורה בשוק העליון וכו' (עירובין נד:)).
על כן תבין אשר הנוסח הנ"ל הוא שפיר דבר והיפוכו ותהי לפלא, היינו זדים אשר פעולתן (בעשיית מלחמתן) במחשבה וזדון בכונת הלב למעשה הנפעל, מסרת ביד עוסקי תורתך אשר לבם קשור באהבת התורה ופעולתן בדבר עולמיי הנפעל בידן הוא כעין שוגג כענין הנאמר באהבתה תשגה תמיד, והוא לפלא אשר נמסרו במלחמה הזדים הפועלים בכונה ורצון ביד עוסקי התורה אשר כונתן משוטטת בתורה. הבן הדבר.

פ[עריכה]

גדול וקדוש, תקנו אלו ב' כינויים דייקא. הנה אפרש לך על פי המקובל מרבותינו ז"ל, כשנעשה לאדם נס והוא בזכותו זוכה לראות במפלת אויביו, אך אם אין הנס וההצלה בזכותו רק בזכות אחרים וכיוצא הנה ניצול אבל אינו זוכה לראות בעצמו במפלת אויביו, אבל אם היא שעת תגבורת החסד והרחמים אפילו אין הנס וההצלה בזכותו יכול בעצמו לראות במפלת אויביו. ובזה פירשו הראשונים ז"ל בפסוק (תהילים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם (כשרואה בעצמו מפלת אויביו), ויאמר אדם אך פרי לצדיק (היינו זה ודאי פרי הצדיק ובזכותו, דאילו לא היה הנס הזה בזכותו לא היה זוכה לראות במפלת אויביו. והרב הגדול חיד"א זללה"ה (דבש לפי נ, טז) מסיים פירוש שארית הפסוק) אך יש אלקים שופטים בארץ (ר"ל דאי אפשר לומר דלעולם אין זה זכות צדיק והא דהוא בעצמו חזה נקם הוא לבעבור שהיה תגבורת מדת החסד והרחמים, לזה מסיים) אך יש אלקים שופטים בארץ (ר"ל דמיירי כשרואין שמדת הדין מתוחה לשפוט תבל, על כרחך מה שראה הצדיק בעצמו הנקם הוא פרי זכיותיו).
והנה בני ישראל בהודאתם להש"י בחנוכה ופורים הנה מודים שזכו בעצמם לראות הנקמה באויביהם, אבל אינן תולין בזכותם רק עבור תגבורת החסד והרחמים. הנה אומרים ואתה ברחמי"ך הרבי"ם, דהנה אין בית דין פחות משלשה, וכביכול בית דין של מעלה חסד דין ורחמים היינו חסד גבורה תפארת הנה מידת החסד מימין לזכות ומדת הגבורה משמאל לחובה ומדת התפארת מדת רחמים הוא מכריע ומטה כלפי חסד, והלכה כרבים חסד ורחמים. וממילא תתבונן אומרו ואתה ברחמי"ך הרבי"ם, שעל ידי הרחמים הנוטים כלפי חסד הנה המיימינים לזכות המה הרבים והמה הגוברים על הדין, דהלכה כרבים.
אחר הדברים האלה בין תבין בנוסח ההודאה ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. דהנה כבר כתבתי לך לעיל (סימן ס"ו ואילך) בנוסח ואתה וכו' עמדת להם וכו' שלא היה הדור הראוי כ"כ לאיתערותא דלתתא, כפי כל הענינים שכתבתי לך שם, רק הש"י עמד למשען להם באיתערותא דלעילא (עיין היטב מש"ל). והנה אעפ"כ היו רואים בעצמם מפלת אויביהם כענין שאומרים מסרת גבורים וכו'. וכיון שלא היה הדבר בזכותם, על כרחך הוא בעבור תגבורת החס"ד (נראה גדו"ל, כמה דאת אמר (דה"א כט, יא) לך י"י הגדולה) והרחמי"ם (מדת ת"ת, נקרא קדו"ש כמה דאת אמר (ישעיה כט, כג) והקדישו את קדוש יעקב, יעקב חתום במדת ת"ת ונקרא קדוש, כמה דאת אמר (תהלים כב, ד) ואתה קדו"ש יושב תהילות ישרא"ל תפארת ישראל, וכן ברכת אתה קדו"ש הוא נגד יעקב החתום בתפארת). והנה תתבונן היטב, דמה שאומרים ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, שהבינו הכל שהיה זה בעבור תגבורת החסד והרחמים. הבן היטב.

פא[עריכה]

יש להתבונן, א' אומרו תשועה גדולה. ב' הנה לשון תשועה הוא לשון הקודש, ופורקן הוא לשון תרגום של ישועה. ג' אומרו כהיום הזה אין לו ביאור.
והנראה לפרש על פי מה שפירשנו בפסוק (תהילים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום י"י, יש לדקדק, א' הזכר לנסים הנה עושים ישראל, ולמהאמא זכר עשה (הש"י) לנפלאותיו. ב' אומרו חנון ורחום י"י, מהו הרחנות בזכר אשר נעשה . ג' מהו חנון ומהו רחום. והנראה לפרש על פי מה שפירשנו בגמרא (שבת כא:) אומרם ז"ל לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים וכו', וקשה למה לא עשאום היו"ט תיכף בשנה הראשונה בראותן וגזרו כן על הדורות (גם מהו לשון קבעו"ם שהוסיפו בש"ס על לשון התנא במגילת תענית). והנראה, דהנה הקשו הראשונים למה לא קבעו יום טוב על כל הנסים שנעשו לישראל, כגון מלחמות אסא ובנו יהושפט עם הכושיים ואדומיים יהושפט תקע בשופר והם נפלו חללים, וחזקיה עם סנחריב, וביותר דוד עם גלית. והנראה בזה על פי דרך האמת, דהנה הנס בא מעולם הנבדל, דהיינו בהתגלות בהארה איזה אור מספירות עליונות בגבהי מרומים אזי עי"ז נפעל הנס בעולם הזה שלא כטבע. והנה ישנם נסים שמאציל ב"ה מגלה אותו האור רק לשעה המצטרכת שיושעו ישראל הנתונים בצרה ח"ו, ואחר כך יתגנז האור כמקדם. והנה זה נקרא רחמנו"ת, שראה ית"ש בעני ישראל וריחם עליהם וגילה האור בשביל בניו ועל ידי זה יתפרדו כל פועלי און. ולפעמים עושה הש"י נס לבניו ע"י התגלות איזה אור, ושוב התגלות הזה אינו נפסק, רק בכל שנה ושנה בהגיע הזמן הנסיי ההוא חוזר האור ההיא להתגלות בגבהי מרומים כעין זמן הישועה, וזה נקרא חנינ"ה, מתנת חנם, דהנה בכל שנה ושנה אין צריכים לתשועה כזאת שהוצרכו בזמן הנס, אבל הש"י לחיבת בניו חוננם במתנת חנם שיהיה להם הזמן קבוע בכל שנה ושנה להגלות עליהם אור פניו. והנה בתיבת זכר בלשון הקודש, שרשו הוא מושרש זכר היינו משפיע, והנה זכר הוא השפעה מהמשפיע, כי בהעשות איזה פעולה הנה אחר הפעולה יוסר כח הציור מהמחשבה המציירת הפעולה, ואחר כך לעתים רחוקים שייר במחשבתו זכר המעשה את אשר כבר נעשה, ומהיכן בא הציור הזה, הוא מכח ההשפעה הראשונה שנשפע בציור בעת העשות הפעולה מוליד עוד כח הציור גם אח"כ וזוכר את אשר נעשה כבר, על כן המשפיע שבכל מין מהנבראים המוליד בדומה נקרא זכר. הבן הענין.
והנה על יד ההקדמות הללו יתבאר לך, דבנס (אשר ראו חז"ל) אשר התגלות האור הוא רק לשעה בעת הצטרכות הישועה לא קבעו יום טוב לדורות לזכרון, אבל כאשר ראו שנקבע האור ההוא בגבהי מרומים שיתגלה בכל שנה ושנה קבעו יום טוב לדורות. והנה בזמן שהיתה הנבואה משמשת ידעו תיכף בשעת הנס על פי נביא, משא"כ בנס דחנוכה לא ידעו אם הנס הוא קבוע לדורות אם רק אור לשעתה, על כן לא קבעו ליום טוב לדורות תיכף בשנה הראשונה, רק לשנה אחרת השכילו ברוח הקודש וידעו אשר שוב נתגלה האור דאשתקד, כי נפשות הצדיקים מרגישין בהתגלות אור בגבהי מרומים כנודע, על כן אז קבעום ועשאום יום טוב וכו' קבוע לדורות. והבן. והנה כבר כתבנו שהדבר המשפיע והמוליד בדומה נקרא זכר. וזהו פירוש הפסוק, זכר עשה לנפלאותיו (היינו הש"י עשה זכר לנפלאותיו, שיולידו בדומה בכל שנה דמיון הפלא הראשון בזמן הישועה שנתגלה האור כמו כן בדמיון בכל שנה וכו'), חנון ורחום י"י, כמש"ל שהפלא הנעשה בזמן הישועה זהו מפאת רחמנות, יתואר בזה הש"י רחו"ם, ומה שהוסיף חסדו שיתגלה האור בכל שנה זהו מתנת חנם, ויתואר בזה הש"י חנו"ן. הבן הדבר.
ובזה יתפרש נוסח ההודאה ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. דהנה תרגום הוא מצרנית ללשון הקודש, והוא נקרא כמקבל מלשון הקודש. והנה התגלות האור בשעת הישועה והנס נקרא בלשון הקודש תשוע"ה, והיא תשועה גדולה שנעשה בזמן ההוא, והארת האור בשארי השנים הבאים אח"כ הנה הוא כמקבל מהארה הראשונה, נקרא בלשון תרגום פורק"ן. וזהו שאמר תשוע"ה גדול"ה (בזמן הנס) ופורקן (לשארי השנים) כהיום הזה (הא דקמן שבכל שנה נתגלה האור, ומובן). ומתוק האור לזכי הראות ולישרי לב שמחהבנר מצוה ותורה אור כי ליהודים היתה אורה בגבהי מרומים. הבן.

פב[עריכה]

ויתבאר לך עוד תשועה גדולה ופורקן, על פי אשר כתבתילעיל סימן ג' בענין יוחנן כהן גדול ששמע קול מבית קודש הקדשים ביום הכיפורים בלשון תרגום נצחו טליא, עיין מ"ש שם ותבין.

הערות[עריכה]

  1. ^ נראה שחסר כאן תיבת "הענין".
  2. ^ מצפ"צ הוא שם הוי"ה בא"ת ב"ש. ויקיעורך
  3. ^ מי"ג מדות של רחמים
  4. ^ כלומר, תיבת 'שמונה' היא כעומדת בפני עצמה, מה שאין כן 'שמונת' משמעה כל השמונה יחד. 24 כפול 8 שווה 192. ויקיעורך
  5. ^ נראה דצ"ל "מה יפית ונעמת".
  6. ^ בגימטריא ק"ח.