בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ג/דרוש א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאמר הקודםבני יששכרמאמרי חודש אדר • מאמר ג דרוש א • דרוש הבא

דרוש א'[עריכה]

בפרקי ר' אליעזר, אמרו ישראל למשה: כתוב אחד אומר: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ז), וכתוב אחד אומר: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה יז), האיך יתקיימו שניהם? זה זכור וזה זכור. אמר להם: אינו דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זה זכור לשמור ולקדש את יום השבת, וזה זכור להשמיד ולאבד ולהכרית זרעו של עמלק, עד כאן. והנה לא נעלם מעיני כל משכיל שהדברים תמוהין: א. מה הוקשה להם לישראל, האיך יתקיימו ב' הזכירות? ולמה לא? ב. תשובת משה רבינו ע"ה במשל, מהו הצורך למשל? ג. מהות המשל, מהו כוס קונדיטון וכוס חומץ? ד. אומרו "זה כוס וזה כוס" מיותר.

ואקדים לך הנראה לעניות דעתי. ידוע, שיעור קומת האדם אשר בצלם אלקים עשה אותו הוא דוגמת פרקי המרכבה, שיעור קומה, עשר ספירות בלימה, חב"ד חג"ת נהי"ם חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, ודוגמתם הוא כוחות הנשמה הפועלת בגוף. והנה ניתן השכל במרומים רבים, תלת חללי גולגלתא הם בחינת חב"ד חכמה בינה דעת, וז' מדות בנפש הן המה אהבה, יראה, התפארות, ניצוח, הודיה, התקשרות, ממשלה. וכל הדברים הנעשים תחת השמש אינם יוצאים חוץ מגדר המדות הללו, כי כל הנעשה הוא או מחמת אהבה או מחמת יראה וכו'. והנה כל המדות הנעשים, המה מתיילדים מקודם בשכל, היינו חכמתו ובינתו של האדם שהתחכם בחכמתו (מושכל ראשון) והתבונן בבינתו (מושכל שני, איך ומה וכמה), לאהוב אותו דבר או לירא וכו'. ועוד לו שלישים בשכל בחינת הדעת, הוא אינה בחינה מחודשת, רק הוא דבר הנסכם ונתקשר על השכל הנולד, שלא ישקוט עד אשר יעשה המדות אשר נתיילדו בשכל, אם כן הדעת הוא בחינה ממוצע בין השכל והמדות, אם כן הדעת במקומו במוח הוא מכוחות השכליים, ומתלבש במדות להוציא הדברים לפעלם וכלי למעשהו, אם כן הוא נגלה ונסתר. והנה פירשתי לך הענין בשיעור קומת נשמת האדם, ומבשרי אחזה וכו' אלוה (איוב יט כו), "כי בצלם אלקים עשה" וכו' (בראשית ט ו. וחלילה לחשוב איזה הגשמה חס ושלום, כמו שהזהירו המקובלים. והנה זה לעומת זה עשה אלקים, מרכבה הטמאה דמיון המרכבה הקדושה כקוף בפני אדם. וישראל עם קרובו אשר בחרם השם יתברך לסגולתו, הנה נפשותיהם ממרכבה הקדושה כלולה מעשר כנ"ל. והנה ה' צדיק יבחן (תהלים יא ה), נתן בהם גם כן נפש הבהמיית מקליפת נוגה, גם כן כלולה מעשר כנ"ל, והבחירה חפשית, הנה אפשר להשתמש בשכל לטוב ולהפכו חס ושלום, וכן במדות. וזה כל פרי מעשינו, להגביר שיעור קומת הקדושה ולהפך למתוק גם את נפש הבהמיית:

הנה במצרים היה גלות הדעת (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א) (לא ידעו את ה'), ממילא לא היתה שום מדה אצלם מושלמת לדרכי התורה, כי הדעת הוא קיום המדות כנ"ל, כמו שכתוב: "ובדעת חדרים ימלאון" (משלי כד ד), ואם דעת חסרת מה קנית (ויקרא רבה א ו) (לולא זכות אבותם מסייעתם וששמרו חוק, כמו שאמרו רז"ל).

והנה כשהגיע זמן הגאולה, הבוחר בעמו ישראל באהבה שלח משה בחירו אשר ידעו ה' וכו' (דברים לד י), שהיתה נשמתו מן שורש הדעת, להוציא בחינת הדעת הקדוש כביכול מן הגלות, ולהכניע הדעות הרעות ואמונות הכוזביות. ועל זה נאמר בכל פעם בשליחותו: "וידעו כי אני ה'" (שמות ז ה), "וידעתם" וכו' (שמות ו ז). הנה כאשר יצא הדעת מן הגלות, נעשה הכנה לכנסת ישראל לקבלת התורה. והנה להתנשאות הדעת בזמן, ניתן להם שבת במרה תיכף אחר יציאת מצרים, יומא דאורייתא (זהר חלק ג צה א), יומא דנשמתא (זהר חלק ב רה א), כמו שאמר השם יתברך למשה (שבת י א): "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא יג).

והנה עמלק הוא ממרכבה הטמאה, משורש הדעת שבסטרא אחרא, הוא המנגד לדעת דקדושה (ואלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה, לא היה כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם (שבת קיח ב), כי היה מתגברת הדעת דקדושה בזמן, "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ולא היה כוח לעמלק הדעת הטמא להתגבר. והנה הדעת הוא הראשית למדות כמו שכתבנו לעיל, על כן "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד כ), ושוב ממילא לא היה כוח לשום אומה ולשון, כי חיותם מהדעת, על כן אמרו בזהר, שבכל הדורות היועצים רעה ומנגדים לזרע ישורון הם מזרעא בישא דעמלק). והנה "ויבא עמלק וילחם בישראל" (שמות יז ח, ואמרו בזהר דלא היתה מלחמה כזאת מימות עולם ולא תהיה עד ביאת המשיח, שהתקשר הרשע הזה בכשפיו בשורשו בקליפה בכל סטרין דמסאבותא והס"מ יצא עמו, על כן הוצרך משה מבחינת הדעת דקדושה לעשות פעולותיו בגבהי מרומים (והוא מבני בניה של לאה, עלמא דאיתכסייא), ואמר ליהושע (מבני בניה של רחל, עלמא דאתגלייא): "בחר לנו אנשים" (שיהיו שייכים לי ולך), "וצא הלחם בעמלק" הפועל באיתגלייא, "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" ללחום באתכסייא. דכיון שעמלק הוא הדעת דסטרא אחרא והתקשר בכל סטרין, כי הדעת הוא ממוצע בין שכל (איתכסייא) ומדות (אתגלייא) כמו שרמזתי לך, הנה מן הצורך להתגבר עליו מהקדושה גם כן כנ"ל (היינו מבני בניה של לאה, עלמא דאיתכסייא, ומבני בניה של רחל, עלמא דאיתגלייא, על כן נקרא עמלק "מלך ער"ד" (במדבר כא א), להבדיל בגימטריא לא"ה רח"ל).

הנה על כל פנים אילו לא היה עמלק אז מגביר את הדעת דסטרא אחרא, כבר היה הדעת דקדושה בכל הארץ, כמו שיהיה לעתיד בהכרית זרע עמלק מתחת השמים, "ומלאה הארץ דעה" וכו' (ישעיהו יא ט), "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא לג). והרשע הזה, שהגביר בעוונותינו הרבים את הדעת דסטרא אחרא, ובפרט שמצא מין את מינו ער"ב ר"ב (בגימטריא דע"ת), אשר אמרו "כי זה משה האיש וכו' לא ידענו" וכו' (שמות לב א). (הנה המה מעורבים בינינו, ובקרבינו הם יושבים, קוץ ממאיר לבני ישראל). על ידי זה הדעת, שהוא בתוכינו במדותינו הוא עדיין בבחינת גלות, עד במהרה בימינו שיקויים "וברותי מכם" וכו' (יחזקאל כ לח) ומלאה הארץ דעה, והדעת שבסטרא אחרא עמלק יאבד זכרו מן העולם:

[הגהה: אם עיני שכל לך, ותדע סמיכות פרשת עמלק לפסוק הנקדם: "ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז ז), אשר כתבנו שזה בחינת חטא אדם הראשון, עץ הדעת טוב ורע, שזה היה מפיתוי הס"מ גם כן שרכב על הנחש (וכמו כן כאן במלחמת עמלק), וזה שאמרה האשה (בראשית ג יג): "הנחש השיאני" (תיבת שיאנ"י אותיות י"ש אי"ן), היינו הביא אותי לחקירות י"ש אי"ן, הבן. וכמו כן בכאן, כיון שהערב רב חקרו חקירות, יש אין, הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, מיד "ויבא עמלק" בחינת הדעת דסטרא אחרא. וכאשר תתבונן בדברינו בדרושי חג המצות: חמץ שְׂאֹר נאסר לנו במשהו בימי צאתנו מארץ מצרים, יציאת הדעת מן הגלות, (חמ"ץ שא"ר בגימטריא ע"ץ הדע"ת), נאסר במשהו, כי חמץ מתהוה על ידי שנכנס בו הרוח, והנה רוח אחרת במשהו אסור, היינו מחקור אפילו לפי שעה "יש \ אין", הבן הדבר. על כן מתחילין לדרוש בהלכות הפסח מיום הפורים, זמן ביטול הדעת דסטרא אחרא, הנה מתחילין לדרוש מעין ביטול חמץ שאור, הבן הדבר היטב]:

והנה להיות עמלק הוא מבחינת הדעת דסטרא אחרא, והדעת הוא ממוצע בין השכל ומידות, היינו בין המחשבה והמעשה – על כן נצטוינו למחות זכרו במעשינו בפועל. וגם כעת שאי אפשר לנו לקיים המצוה ממש במעשה, הנה עקימת שפתינו בדבור הוה מעשה. וגם כן נצטוינו "לא תשכח" (דברים כה יט) מן המחשבה, כי עיקר הזכירה הוא בשכל הדעת, ועל ידי זה נתגבר על עמלק, דעת דסטרא אחרא המתקומם עלינו בכל דור; בכלל לכנסת ישראל, ובפרטות לכל אחד מישראל, להגביר הדעת בעבירות חס ושלום. וסגולה היא בזכירתנו (מעשה עמלק) בדעת דקדושה, על ידי זה נתקומם עליו:

והנה נצטוינו גם כן לזכור את יום השבת, כי שבת יום הדעת דקדושה, וכמו שכתבנו לעיל: "לך והודיעם", "לדעת כי אני ה'" וכו'. הנה על ידי זכירתנו בדעת את יום השבת, יתוסף לנו כוח קדושת שבת להשפיע לנו חסדים טובים ורחמים:

ועתה תתבונן, אמרו ישראל למשה (הוא סוד הדעת, "אשר ידעו ה'" וכו'): כתוב אחד אומר: "זכור את יום השבת" (יום הדעת כנ"ל) "לקדשו", הנה נתבונן מזה, כשאנחנו מקיפין בדעתנו קדושת הדעת דקדושה, יתוסף לנו מושכלות ודיעות קדושות וידיעת השם יתברך ותורתו ומצותיו. הנה לפי זה נראה לפי השכל, כיון שנצטוינו למחות את עמלק (דעת דסטרא אחרא) מתחת השמים במעשה, הנה על כל פנים כל זמן שאי אפשר לקיים במעשה, על כל פנים מהראוי לקיים מחיית הדעת הרע במחשבה, היינו שלא להעלות על הדעת והזכירה את שם עמלק ומעשיו, בכדי שלא יבוא לדעתנו איזה מחשבת פיגול הדעת הרע חס ושלום. והנה נצטוינו בהיפך: "זכור את אשר עשה לך עמלק", משמע לפי זה אדרבא, כיון שנזכור אותו בדעתנו, יהיה הדעת שלנו מקיף אותו ונתקומם עליו. ולפי זה, האיך תתכן הסברא הזאת בקדושת יום השבת? הבן הדבר.

אמר להם משה: הדעת הוא כמו כוס, הניתן להגביל בתוכו הדבר הנתון בו מעט מעט, כן הוא הדעת, ממוצע להשפיע השכל אל המדות. על כן, כיון שהוא משפיע אל המידות, יש בו בחינת ימין ושמאל (היינו עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות), על כן תרווייהו קשוט, יש בדעת בסגולה להשפיע חסדים, ויש בו בסגולה להגביר גבורות ודינים על שונאי ישראל. על כן גם באדם, בזכירה בדעת קדושת יום השבת, יושפע חסדים על ישראל מבחינת עיטרא דחסדים שבדעת, ובזכירה בדעת רשעת עמלק – נתגבר עליו בגבורות מבחינת עיטרא דגבורות, למחות את זכרו, וזהו שאמר: "כוס של קונדיטון" וכו' "של חומץ", היינו לרמז עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. וקיצרנו בכתיבה כי ילאה הקולמוס לבאר, והשם הטוב יכפר בעדנו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ויקויים בנו "ומלאה הארץ דעה את ה'" במהרה בימינו אמן: