בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ג/דרוש ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דרוש ב'[עריכה]

זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה יז).

במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ג) הובא בילקוט (פרשת כי תצא רמז תתקל"ח): משל למלך שהיה לו פרדס, והעמיד כלב שוטה על פתחו, והלך אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס, וקרע הכלב את בגדיו. כל פעם שרוצה המלך להזכיר לו מעשה הרעה שעשה, שהלך לגנוב מהפרדס, אמר לו המלך: כמה כלב שוטה הוא זה שקרע בגדיך! כך ישראל, אמרו: "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז ז). לא רצה משה רבינו עליו השלום להזכיר להם מעשה הרעה הזו, שלא לביישם, ואמר להם: זכור את אשר עשה לך עמלק, הכלב העומד על הפתח, עכ"ל.

המדרש הזה אומר: דרשוני וחיו. א. יש להתבונן, מה הוקשה לו שהוצרך למשל? ב. כפי הנראה מהמשל, עיקר המצוה לזכור את אשר הקצפנו וכו' באמור "היש ה' בקרבנו" וכו'; ובזכור את זה, אין צריכין לזכור מעשה עמלק. ובאמת מצוה היא ממנין תרי"ג לזכור דוקא בפה מעשה עמלק (גם "לא תשכח" בלב ממנין תרי"ג). ג. לפי דברי המדרש, לא רצה להזכיר פשעם ואמר ברמז; והנה ראינו כל ספר משנה תורה מלא תוכחות שהזכיר להם בפירוש. ועוד דקדוקים, יתבארו מתוך דברינו:

ונראה בהקדים להתבונן במלחמת שאול בעמלק. נאמר: "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו, ד). הנה יש להתבונן, למה נאמר "וישמע", לא "ויאסוף" או "ויקבוץ"? גם למה מנה אותם בטלאים, ולא על ידי מטבעות וכיוצא? וגם למה משמיענו הכתוב במה מנה אותם?

והנראה, על פי מה שכתבתי כמה פעמים איסור החקירה בעסק האמונה (לאיש הישראלי), רק עיקר העבודה האמיתיית לאיש הישראלי – להחזיק האמונה בקבלה, כי כן הבטיחנו יוצרינו באמרו לאברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וכו' "ושמרו דרך ה'" (בראשית יח, יט). ופירוש "ידעתיו", נתתי בו בחינת הדעת, וממנו יומשך לזרעו אחריו בציווי, ותבוא להם האמונה בירושה בטבע ממילא. וכעניין שאמר דוד לשלמה בנו: "דע את אלהי אביך" (דברי הימים א כח, ט), היינו אמונה בקבלה מהאבות, ולא אמר "אלקיך", דפירושו מורה שנתאמת לך הדבר בחקירה. (וכבר דברנו מזה בארוכה בספר מעין גנים, עיי"ש ותרווה צמאונך).

והנה האמונה הבאה לאדם מצד חקירות השכל – נקרא ראיה, כי ראיית השכל נתאמת לאדם כמו ראיית העין המוחשיי, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קט, א): "רואה אני את דברי אדמון". אם כן, זה מיקרי אמונה מצד חוש הראות, בחינת עינים; ואמונה הבאה מצד הקבלה – הוא מצד חוש השמיעה, בחינת אזנים:

והנה כתב הרב החסיד מהר"י יעבץ, שראה בגזירת ספרד, שכל אותן החוקרים שעמדו על מחקור האמונה מצד חקירת השכל האנושי – המירו את כבודם ביום זעם; והנשים וקלי הדעת, שהיתה להם האמונה מצד הקבלה בלבד, קדשו את השם הנכבד והנורא ונבחנו בצירוף. ואמרנו בְּעָנְיֵנוּ טעם לזה, כי ידוע להבאים בסוד ה' בסוד השבירה, בחינת עינים היה בהם השבירה, מה שאין כן בחינת אזנים הוא מסוד התיקון הגמור (עיין שם בספרנו הנ"ל באריכות ויונעם לך). על כן האמונה שהוא מצד הראיה, ישנו באפשרי שתקבל שבירה וביטול, מה שאין כן אמונה שהוא מצד השמיעה, לא תקבל ביטול ושבירה, וזהו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיהו נה, ג), הבן הדבר.

ועוד, אמונה מצד הקבלה הנה הוא בירושה עד אברהם אבינו, שאמר הקב"ה: "כי ידעתיו" וכו', שהשפיע בו השם יתברך כח הדעת. אם כן, השתלשלות האמונה זו באה מבחינת אין סוף, על כן אין לאמונה זו סוף. אבל אמונה מצד חקירה האנושית, הנה באה מבעל סוף, על כן יוכל להיות חס ושלום לאמונה זו סוף:

והנה במצרים היה גלות הדעת, לא ידעו את ה', עד שהודיע השם יתברך על ידי נפלאותיו "וידעתם כי אני ה'". והנה רצה השם יתברך, שמיום צאתנו מארץ מצרים יהיה דעתנו דעת שלימה באמונה מבלי חקירה, כדי שתהיה אמונת אומן בתיקון לעולמי עד. והנה כשבאו לרפידים, ונפתה לבם אחרי החקירות וחקרו: "היש ה' בקרבנו אם אין":

[הגהה: והוא מעין חטא אדם הראשון, על ידי פיתויי הנחש, עץ הדעת טוב ורע, שצריך החוקר להטות הדעת לטוב ולהפכו בכל חלקי הסותר. וזהו שאמרה חוה: "הנחש השיאני ואוכל" (בראשית ג, יג), תיבת השיאני אין לו ביאור. אבל הוא לדעתי תיבה מורכבת, י"ש אי"ן, רצה לומר: הנחש הביאני לחקור בחקירות י"ש אי"ן. ועיין מה שכתבנו לעיל (דרוש א' בהג"ה)]:

והנה עמלק הוא סוד הדעת דסטרא אחרא, וכיון שהתחילו הם לפגום הדעת, מיד ויבא עמלק, דעת דסטרא אחרא:

ובזה תתבונן, כאשר אמר השם יתברך למשה מצות מחיית עמלק, אמר: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" (שמות יז, יד), "באזני" דייקא, להיות זהיר מאוד שלא ליתן כח לעמלק על ידי החקירות, שתהיה האמונה בבחינת אזנים, הוא סוד הדעת דקדושה בלי ביטול. ובזה מגבירים כח הקדושה, ומבטלים כח עמלק, דעת סטרא אחרא אשר מזה באים כל אמונות רעות ודעות כוזבות.

וזהו שנאמר בשאול בהלכו ללחום מלחמות ה' בעמלק: "וישמע שאול את העם", היינו השמיעום דייקא, לימד את העם דעת שתהיה אמונה אצלם מצד השמיעה, ובזה ינצחו את עמלק. ואמר "ויפקדם בטלאים" דייקא, שהטלאים מורים על הביטול הראשון של הדעות הרעות במצרים, שהיו עובדין למזל טלה בכור המזלות, וצוה הקב"ה לשחוט לשם ה', להורות כי המזלות כולם מושגחים בשפעו וכולם מתנהגים על ידי השגחתו הפרטיית ובטלים לרצונו, ומבלעדי השגחתו לא ירים איש את ידו ואת רגלו להתנועע:

והנה מצאנו לפי זה טוב טעם ודעת למצות זכירת מעשה עמלק, היינו הדעת הרע דסטרא אחרא, שעל ידי זה, בזכרנו מה הגיע אלינו בעת אשר רצינו להטות את שכלנו על ידי חקירות (היש ה' בקרבנו וכו'), ומכל שכן בהעלות על הדעת חס ושלום דיעות כוזביות, שכל זה מצד מרכבת הדעת דסטרא אחרא, ממילא על ידי זכירה זאת נבין, כי זה כל פרי איש הישראלי התוריי, להאמין אמונת אומן מצד השמיעה, היינו הקבלה, שהוא בידינו עד המעמד הנכבד, ועד אברהם אבינו:

ובזה נבא לביאור המדרש הנ"ל: זכור את אשר עשה לך עמלק, הוקשה לבעל המאמר, דהוה ליה למימר זְכור בשב"א ולא זָכור בקמץ, וגם מהו ריבוי את? וזהו שהביא המשל הנ"ל, הכוונה הוא, על ידי הזכירה הזאת – תזכור בעצמך באיזה סיבה הגיע לך זה, ותכוין את דעתך לבל תתן מקום למרכבת הדעת דסטרא אחרא, היינו להטות דעתך חס ושלום לדיעות הרעות ואמונות כוזביות, לא זו אף זו, אפילו להטות דעתך לחקירות טוב ורע, דהיינו שתרצה לעמוד על האמונה מצד המופת בחקירת השכל ולא תספיק לך האמונה מצד הקבלה ושמיעה. שזה גם כן באיסור, כי האמונה בזרעו של אברהם הוא בטבע מצד ירושה מאברהם ("כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וכו'). על כן אמר זָכוֹר בקמץ, פעול עומד בפני עצמו, שגם אתה יוחקק בזכרונך זכרון אחר בזכרך את אשר עשה לך עמלק. ויתפרש את כמו "עִם", רצה לומר: עם זכירת עמלק – זכור תזכור מאין הגיע אליך הסיבה הזאת, ותזכור בעצמך להאמין אמונת אומן מבלי ספק ומבלי טינא בלב. והנה החקירות לאיש הישראלי חרפה היא, כי האמונה היא בטבע בזרעו של אברהם, כמו שכתבנו לעיל ("כי ידעתיו" וכו'); ומי שאין מספיק לו הקבלה ורוצה לחקור בחקירות, הנה הוא כמודה חס ושלום שאין לו סדר השתלשלות היחוס מזרעו של אברהם. על כן לא רצה משה רבינו ע"ה לומר להם זה הדבר בפירוש, דאז היה מורה חס ושלום שיש מקום להסתפק ביחוסם, ובאמת הם כולם זרע בירך ה', אחת היתה ופרסמה הכתוב (שמות רבה פרק א כח). על כן אמר להם זה ברמז, הבן דבר מתוך דבר כי קצרתי:

ידעתי ידיד הקורא, בראותך כל אלה הדברים יקשה לך, הרי קדמונינו עסקו בחקירה, כמבואר בספריהם? הלא ביארתי הדבר במקום אחר, אשר כל מעשיהם היה לשם שמים ועשו הכל כפי הוראת שעה, ואין כאן מקומו להאריך, ועיין בספר אור החיים להחסיד מהר"י יעבץ זצ"ל: