שולחן ערוך אורח חיים תרע א
שולחן ערוך אורח חיים · תרע · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
בכ"ה בכסליו א(מתחילין) שמונת ימי חנוכה, בואסורים בהספד ותענית, אבל מותרין בעשיית מלאכה. ונוהגות גהנשים שלא לעשות מלאכה דבעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר השאין להקל להם.
מפרשים
ח' ימי חנוכ'. בטור הביא לשנה אחרת קבעום ח' י"ט הקשה ב"י למה קבעו ח' ימים כיון דבשמן שבפך הי' בו כדי להדליק ליל א' נמצא שלא נעשה נס אלא לז' ימים ותי' ג' תירוצים ע"ש ועל כולם ק' שאין לנו רמז מזה שנעש' כן וא"כ הי' לרבותינו להזכיר דבר זה כדי שנדע הנס מה שנעשה בליל' הראשון ול"נ לתרץ דלמפרע אנו רואין שגם בלילה הראשונה היה נס דמצינו בספר הזוהר על פסוק מה יש ליכי בבית שאין הוא ית' עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועט אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכ' לעשות בריה חדשה ע"כ ניחא כאן דאלו נדלק כל מה שהי' בלילה הראשון לא היה מקום לנס לחול על שום דבר אלא ודאי דגם בליל' הראשון נשתייר ממה שהי' ראוי לה וממנה נשתייר ועל אותו השיור באה הברכ' שנעש' שם נס להרבות אותו וא"כ ראינו שגם בלילה הראשונה נעשה נס:
שאין להקל להם. היא דעת הטור משום דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אין להתיר בפניהם וכ' עוד גם אם יש מקומות שנוהגין בו איסור כל היום אין להקל להם וכ' ב"י שאין זה מוכרח כיון שאין כאן צד איסור ול"נ לדמותו לר"ח רסי' תי"ז דמותר מן הדין בעשיית מלאכה ואפ"ה כיון שנוהגים כן הנשים שלא לעשות מלאכ' הוא מנהג טוב וזהו להם לשכר שלא נתנו נזמיהם לעגל כמ"ש הטור ואמרי' בי' דברים המותרים ואחרים כו' כמ"ש שם ב"י ה"ה בחנוכה כיון שנעשה הנס ע"י הנשים יפה להם כשהם נוהגות שלא לעשות מלאכה אבל האנשי' ודאי אין שייכו' מנהג בזה ובמהרי"ל כ' קבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות וי"א גם ביום הראשון וביום האחרון מנהג רבותינו ג"כ לאסור מלאכה עכ"ל:
נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ובס' חנוכת הבית כ' טעם לזה:
(א) הנשים: דוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם [מט"מ]:
(ב) בעוד שהנרות: כ' במ"צ פי' כל זמן שנרות של בה"כ דולקות והוא עד כחצות עכ"ל ובמקום שנהגו איסור כל היום אין להקל משום דברים המותרים וכו' כמ"ש ביורה דעה סי' רי"ד וכ"פ הב"ח ומ"צ וטור ועמ"ש סי' תקל"ד ס"ב ובש"ג כ' שיש לבטל מנהגם ודי ביום ראשון ושמיני עכ"ל וכ"ה במהרי"ל:
א דין א'. שמנת ימי חנוכה וגו' כתב הרב שלטי הגבורים לפי שאז חנכו הבית מעבודה שבטלו היוונים ומשם בעל העתים טעמא טעים לפי שבטלו המילה שהיא לשמנה ימים. וכתב הרב כנסת הגדולה דאי אתא לתרץ מאי דקשה דנס הפך לא היה אלא ז' ימים לטעם ראשון היאך מיישב קושיא זו, ולא קשיא מידי דכי היכי דלטעם בעל העתים משנינן דגם כי לא היה נס הפך רק שבעה ימים תקין רבנן שמנה שם רמז לביטול המילה הכי נמי נימא לטעמא קמא דאיברא דביומא קמא לא אתרחיש ניסא בפך מ"מ קב"ע את קובעיהם משום חנוכת המזבח ביום ההוא דבטילת עביד"תא מסיבת היוונים. ואחר שנים רבות נדפס ספר אליה רבה וע"ש מ"ש בזה:
ותו ק"ק דבמאי אסתפק להרב כנה"ג אי הני טעמי לעיקר הנס או לתרץ הקושיא הנזכרת הרי בשיירי כנסת הגדולה שם דכתב הני טעמי משם באר"ה דיש בהם בנותן טעם לקושיא הנזכרת דהנס לא היה אלא ז' ימים וכן הוא בספר ארחות חיים עצמו:
וראיתי להרב פר"ח שכתב דמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא שנצחו ביום כ"ה, וקשה איך אנו מדליקין בליל כ"ה הי"ל להדליק ביום וכו'. וי"ל עם ההיא דמקשים דז' הו"ל להדליק. ובהכי ניחא, דלילה הראשון משום הנצחון. עכ"ד. וק"ק דאכתי ליל כ"ו לא היה הנס, שכבר מצאו הפך מלא. ותו דכפי זה לא הדליקו השמן שבפך אלא ז' לילות מליל כ"ו ואילך, והש"ס והרמב"ם קאמרי שהדליקו בו ח' ימים. וי"ל דלעולם שהדליקו ח' ימים מליל כ"ו ואילך, והאמת דבליל כ"ו לא היה הנס, אך כי היכי דליהוו תמניא יומי כסדרן תקון להדליק בליל כ"ו, כיון דח' יומי בעו אדלוקי, חד לנצחון, ושבע משום הנ'ס למינהו, ואמטו להכי תקון להדליק בליל כ"ו במקום לילה אחרונה. ומיהו הדבר דחוק. ויותר נראה שכוונת הרמב"ם שכתב וכשגברו ישראל ואבדום בכ"ה לחדש כסלו, שלא נראה בפרסום תגבורת ישראל כי אם בכ"ה, כלומר בתחילת יום כ"ה. וכן פירש מורנו הרב בתי כהונה בבית ועד דף י"א.
וחזה הוית למורנו הרב הנזכר שם שכתב דלדעת הרמב"ם דהדלקת נרות בבקר ובערב, לא קשיא דהו"ל להדליק ז', די"ל דלא נמצא בפך אלא להדליק לילה הראשונה, ונעשה נס ביום כ"ה גופיה. עכ"ד. ולשון הש"ס הרמב"ם דנקטו לא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה נס והדליקו ח' ימים לא אתי שפיר, דהו"ל למידק בלישנייהו ולומר ולא היה בו להדליק אלא לילה אחד ונעשה נס והדליקו ח' ימים. ומה שתירץ מרן בבית יוסף שחלקו השמן לח' חלקים וכו'. כן כתב מר זקנ"י הרב מהר"א אזולאי זלה"ה בספר חסד לאברהם דף כ"ד ע"א משם ספר קדמון כ"י שזה היה מעשה.
ובשאלתות דרב אחאי גאון פרשת וישלח גריס ולא מצאו אלא פך אחד שלא היה בו להדליק אפילו לילה א'. גם רבינו ירוחם ריש נתיב ט' כתב ולא היה בו כדי להדליק יום אחד. ולפי גירסא זו אעיקרא קושיא ליתא, דגם בלילה הראשונה היה נס קצת, דלא היה מספיק מה שנמצא בפך לשיעור כל הלילה, אבל גירסת כל הספרים להפך, וגם בשאלתות שם לעיל כתוב והוה ביה שיעורא יומא חד. ואחר זמן בא לידי קונטריס מודפס, זה שמו נחלת אריאל, והוא פירוש מסכת סופרים, ושם פרק ך' מייתי דברי השאלתות שתי לשונות הנז', ופירש דשמן הפך היה בו להדליק יום אחד בצמצום, וכשנתנו למנורה לא היה מספיק אפילו ליום א', דע"כ נשאר מהשמן בפך.
ב. הקשה הרא"ם בתוספותיו אמאי לא מדלקינן ט' ימים מספק וכו'. ע"ש. וכבר עמד על זה בספר העתים והביאו בספר ארחות חיים. ותירץ דהטעם לפי שחנוכה מדבריהם לא החמירו כל כך. וכן תירץ הרב פר"ח ושאר אחרונים. ודבריהם תלמוד ערוך במנחות דף ס"ח ע"ב, דר' פפא ור' הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורייתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן, רבנן דבי רב אשי אכלי בצפרא דשיבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא. הרי מוכח דלכ"ע במידי דרבנן לא חיישינן לספיקא דיומא. ואחר זמן ראיתי למורינו הרב הנז' בבית ועד דאייתי סוגיא הנז'.
ובהכי אתנח לן מאי דהו בה קמאי התוס' והרא"ש שילהי סוכה, אמאי לא תקון ליטול לולב בח' בסוכה, ובהא ניחא דלולב דרבנן, כחדש, ולא חיישינן בדרבנן לספיקא. וכן תירץ בספר מטה משה מדנפשיה, אבל לא זכר סוגיית מנחות הנז'. וכזה ראיתי בחידושי סוכה כ"י להרא"ה, שתירץ דכיון דלולב דרבנן אין להחמיר בספיקו. עכ"ד. ועל הרא"ם ק"ק דאדמייתי מדברי המרדכי דמגילה גבי פורים, דאיכא למידחי דהתם דברי קבלה, הו"ל לאתויי דברי התוס' והרא"ש בלולב הנז'. אלא דהא ל"ק דלולב עיקרו מן התורה, וסבר הרא"ם דדברי קבלה אינם בסוג עיקרו מן התורה. וק"ל. ותו יש לגמגם על הרא"ם במה שהביא מהמרדכי, וכבר ראיתי להרב מהרי"ך הנז' שעמד על דבריו.
והרב עץ חיים בלשונות דף ד' השיג על הרא"ם דבחנוכה לא הוי ספיקא בזמן הבית שהיו שלוחין, ובט"ו ימים מגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, א"כ לא אסתפק להו מעולם אימת חנוכה, ומשו"ה לא אצרוך לאדלוקי ט' מספיקא, דלא הי"ל ספק מעולם. ויש מי שתירץ כי האף אמנם דליכא ספיקא בחנוכה, מ"מ הא קי"ל דאתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו דתשרי עבדי תרי יומי. וא"כ הגם דבחנוכה יגיעו השלוחים, מ"מ היו צריכין לעשות ט' מספק. זהת"ד. ונ"ל לקיים תירוץ מהרח"א, דכי תקון דלעבדו תרי יומי בניסן אף דמטו שלוחי, משום דלא מטו דתשרי לא ראו לתקן בחנוכה, משום דבחנוכה אין מקום דלא מטו ביה, וכל ישראל ישמעו, משא"כ בניסן דאיכא דוכתא דלא מטו, והאיכא בניסן גופיה אתרא דעבוד תרי יומי. וגם בעצרת אף דבעומר תלי, מ"מ יבואו לטעות, דבניסן ותשרי נמי אף דלא מטו שלוחי לעבדו חד יומא. ומשום דאיכא ברגלים דוכתי דלא מטו שלוחי, משו"ה תקון דבאתרא דלא מטו שלוחי תשרי לעובדו בכלהו תרי יומי, משא"כ בחנוכה, כי אין מקום כלל דלא מטו. כנ"ל להעמיד תירוץ הרב הנז'. אבל אינו השגה על הרא"ם, דיש פני'ם הנראין לחקירת הרא"ם כמבואר. ועיין בספר מקראי קדש ובספר שיירי כנה"ג סי' תרפ"ח.
ג. ואסורין בהספד ותענית וכו'. הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י א"ח שער ז' סי' א' אסר לן ערוב'א דחנוכה לגזור בו תענית. ושם סי' ב' תשובה להרב מהר"ש נאוואוי על רזא דנא והעלה דמותר לגזור תענית ציבור אף במקום שנהגו שלא להתענות ערב חנוכה. ואם כונת מהר"י זיין על המשמרה שנהגו במצרים, יש לתמוה דאפילו תימא שהרמב"ם (הל' אבל פי"א ה"ג) יחיד ונהוג כוותיה, דמארי דאתריה הוא, אין לפקפק, ובפרט שכן דעת מרן (סי' תרפו סע' א). ושם סי' ג' תשובה ממהר"י זיין סובב הולך על תשובת מהר"ש הנז', לגדל ולחזק דבריו הראשונים, וכתב דהמשמרה היו עושים אותה בכ"ג כסלו. ועיין באחרונים.
ד. ונהגות הנשים וכו'. מדברי מהרי"ל משמע דגם האנשים לא יעשו מלאכה בעוד שהנרות דולקות. וכתב הרב ב"ח וז"ל, ונראה קצת ראיה מדקרו להו חנוכה, לומר חנו בכ"ה, דאי אין אסור במלאכה מאי חניה שייך, דדוחק לומר חניה ממלחמה. ועוד דלרז"ל במדרש דחנוכת נשיאים היתה בחנוכה, והקב"ה שילם להם שכרם בימי מתתיהו, וכשם שהנשיאים כל אחד עשה ביומו יום טוב, גם בחנוכה יש להם לעשות יו"ט בענין ביטול מלאכה, עכ"ל. ודבריו מגומגמים דכל הראשונים כתבו דחנוכה לרמוז שחנו כ"ה, ואין גם אחד שיאמר דאסור במלאכה, או שנהגו האנשים, רק בפירושא אתמר דנשי נהיגי, ולא מסתברא דמשום מנהג נשים קרו ליה חנוכה, ודלא כמ"ש הרב עיון יעקב פ"ב דשבת, ע"ש, דאין לקבוע שם בשביל מנהג נשים. ומ"ש דדוחק לומר חניה ממלחמה, אין זה דחוק כלל, ושייך טפי חניה בנסע למלחמה וחנה, כמ"ש הרב הלבוש והרב פר"ח. ועיין בסמוך. ועמ"ש מרן בב"י ובשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה.
- שיורי ברכה
- א. דין א. שמונת ימי חנוכה וכו'. מברכינן אניסא כל יומא ויומא, שבכלן והיה הנס מתחדש בנרות המנורה, שטפה אחת משלמת לחצי לוג, צא וחשוב כל שבעת חצאי לוגין לכל יום, הוה להו תמנא ועסרין לוגי, ואותו פך תלתא לוגי ומחצה הוא דהוה, וכי פלגת ליה לתמניא יומי ההוא חצי לוג לא סליק למנינא דמבדר בניצוצית, בצרי לה עשרין וחמשא לוגי, אלמא ניסא כל תמני יומא, ושב קני מנורה לתמניא יומא הוו להו חמשין ושית, והשמן כ"ה לוגי הרי חנוכ"ה. הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י פרק במה מדליקין.
(א) חנוכה: עיין באחרונים ועיין ביד אהרן פלפול עצום וחריף.
(ב) הנשים: דדוקא הנשים לפי שנעש' הנס על ידיהם מט"מ. ובמהרי"ל כתב קבל' בינינו שאין לאדם לעשות מלאכ' בעוד שהנרות דולקות ופי' במ"צ כל זמן שנרות בה"כ דולקות והוא עד חצות. ובמקום שנהגו איסור כל היום אין להקל להם. טור וב"ח ומ"צ: ובש"ג כתב שיש לבטל מנהגם ודי ביום ראשון ושמיני וכ"מ במהרי"ל עמ"א. ועט"ז ס"ק ב' ובתשובת חכם צבי סי' פ"ט דחה דבריו ע"ש. וכתב הב"ח בחנוכה אסור להתענות לפניו ומה שנוהגין להתענות בכ"ד בכסליו תמורת ער"ח אין לבטל מנהגם דלא אסור אלא לגזור ת"צ בתחלה אבל אם כבר נהגו להתענות איכא חשש איסור נדר בדבר דב"ש סי' של"ט ואף ביום שלאחריו אסור. כנה"ג.
(א) מתחילין שמונת ימי חנוכה: כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעם ישראל מידם וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום בכ"ה בכסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו הימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. והוא מצוה מד"ס כקריאת המגילה וימים אלו הן הנקראים חנוכה ר"ל חנו כ"ה שביום כ"ה חנו מאויביהם. ומפני שהן ימי שמחה והלל לכך אסור בהן ההספד והתענית נוהגין העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ויש טעם לזה:
(ב) ואסורים בהספד ותענית: עיין לקמן סימן תרפ"ו ס"א במשנה ברורה:
(ג) הנשים: דוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם כדלקמיה בס"ב בהג"ה ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה:
(ד) בעוד שהנרות דולקות: בביתו כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה והוא כחצי שעה:
(ה) שאין להקל להם: דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:
(א) סעיף א: בכ"ה בכסליו מתחילין שמונה ימי חנוכה וכו׳ — מאי חנוכה? דתניא (שבת כ״א ע״ב): בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית. שכשנכנסו עכו״ם בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א׳, ונעשה בו נס והדליקו בו ח׳ ימים. לשנה אחרת קבעום ח׳ יו״ט בהלל ובהודאה. פירוש, לומר בהן הלל ולהודות, לומר בו על הנסים בהודאה. טור. ואיכא למידק, כי חתים בחותמו של כהן גדול מאי הוי? נהי דאפילו נגעו בו מבחוץ לא נטמא, דכלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו, מכל מקום ליחוש שמא הסיטוהו ונטמא. כבר תירצו שם בתוס׳, שאם כבר גזרו על העכו״ם להיות כזבים, צריך לומר שהיה מונח בחותם בקרקע, שלא הסיטו הכלי. והר"ן תירץ, שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, כיון שראוהו נחתם בחותם של כהן גדול, אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו. ב״י. ועיין ב״ח שכתב עוד תירוצים אחרים. והטעם לפך שהיה חתום בחותם כהן גדול, עיין מחזיק ברכה בקונטרס אחרון אות ב׳ שכתב בשם ספר כף ונקי שכך היה מנהגם, להניח השמן בצלוחיות קטנות, בכל צלוחית שיעור הדלקת לילה א׳, וכולם חתומות בחותם כהן גדול, יעו״ש:
והטעם שהוצרכו להדליק ח׳ ימים מאותו פך, מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר לתקן שמן טהור, עד שיטהרו שבעה ימים מיום טומאתם, ויום א׳ לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור. והר"ן כחב שהיה להם שמן טהור רחוק ד׳ ימים, והוצרכו ח׳ ימים בין הליכה וחזרה. ואיכא למידק, למה קבעו ח׳ ימים? דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחד, נמצא שלא נעשה הנס אלא בז׳ הלילות. ויש לומר שחילקו שמן שבפך לח׳ חלקים, ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד, והיה דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד יש לומר, שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחילה, וניכר הנס אף בליל הא׳. אי נמי שבליל א׳ נתנו כל השמן בנרות, ודלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה. ב"י. ומיהו על טעם אחרון יש להשיב, דמברייתא שהבאנו לעיל משמע שהנס נעשה בפך ולא בנרות. אלא יש לומר, מכיון שנתנו שמן בנרות בליל א׳ ונשאר בפך, הרי הוא מחברך בשעת נתינה, ואם כן נמצא דגם בליל א׳ נעשה הנס, וכן בליל אחרון, שלא היה הפך מלא והספיק, הרי שנעשה הנס גם ביום אחרון. אך יש להשיב, כיון שנכנסו להיכל יש לחוש שנגעו במנורה וטמאוה, כמו שחששנו לשמנים שהיו שם; ואם כן מה מועיל לשמן טהור? כשנתנוהו במנורה נטמא. ומיהו עיין במסכת עבודה זרה דף מ״ג ע״א, ששם כתוב שעשו מנירה של עץ, יעו"ש, ואם כן משמע שעשו חדשה. ומה שנגעו בשמן והדליקו המנורה, לפי שלא היו כולם טמאי מתים, אלא רק השמן לא היה להם טהור מאיזה סיבה, וכמו שכתב מהרש״א בחידושי אגדות על הגמרא שם:
(ב) שם: מתחילין שמונת ימי חנוכה — ולכך נקראו אלו הימים חנוכה, כלומר, חנו בכ"ה בכסליו. וחנוכ"ה נוטריקון: ח׳ נרות והלכה כבית הלל, שאמרו: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. ה"ר דוד אבודרהם, שולחן גבוה אות ג'. ועוד יש לומר, משום דבאותם הימים היה חנוכת המזבח, כמו שכתב לקמן בהגה, ולכן קראום "ימי חנוכה". ועוד יש לומר, לפי שבטלה העבודה מחמת האויב וחזרה, קראום ימי חנוכה:
(ג) שם: מתחילין שמונת ימי חנוכה — והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים, כקריאת המגילה. הרמב"ם פרק ג' מהלכות חנוכה הלכה ג'. והלכך אין עושין תשעה ימים, להוסיף יום אחד מספק, דספיקא במידי דרבנן לא עבדינן, כמו שכתב ה"ר דוד אבודרהם ועטרת זקנים ושאר האחרונים:
(ד) נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים, ובספר חנוכת הבית כתב טעם לזה. מגן אברהם ריש הסימן:
(ה) שם: ואסורים בהספד ותענית — אבל מותר להתענות לפניהם ולאחריהם, כמו שכתב לקמן בשולחן ערוך סימן תרפ"ו סעיף א'. ודעת האחרונים יתבאר שם בסייעתא דשמיא:
(ו) שם: ונוהגות הנשים וכו' — דווקא נשים, לפי שנעשה נס על ידיהם. מטה משה סימן תתקצ"ד, מגן אברהם ס"ק א'. אבל במהרי"ל משמע קצת שגם לאנשים יש למנוע. וכן משמע בב"ח. אליה רבה אות י"א:
(ז) שם: בעוד שהנרות דולקות — טעמם, כדי שיהא להם היכירא שאסור להשתמש לאורה. בית יוסף. אי נמי כדי שלא להסיח דעתן מזכר הנס, עושין לפחות אותה שעה כמו יום טוב. לבוש. ועוד, שמא יכבה הנר שמשתמשים בו ויכשלו להשתמש לאורה. מטה משה שם:
(ח) שם: בעוד שהנרות דולקות — כתב במ"צ: פירוש, כל זמן שנרות בית הכנסת דולקות, והוא עד כחצות, עכ"ל. מגן אברהם ס"ק ב'. והיינו חצות הלילה, שהיה דרכן לעשות נרות חנוכה שבבית הכנסת שידלקו עד חצות. לבושי שרד. והאליה רבה אות י"ב כתב, בעוד שהנרות דולקות בביתו קאמר, והיינו עד חצי שעה, כמו שכתוב סימן תרע"ב, יעו"ש. וכן פסק דרך החיים אות ב', משנה ברורה אות ד'. וכן משמע מהטעמים שכתבנו באות הקודם:
(ט) שם: ויש מי שאומר שאין להקל להם — וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום, אין להקל להם, משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. טור. והבית יוסף כתב דאינו מוכרח, דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור, לית לן בה. וכתב הפרי חדש דכן עיקר. וכן כתב בתשובת חכם צבי סימן פ"ט, דהעיקר כדברי הבית יוסף, דבנוהגות שלא לעשות כל היום מוחין בידם, כי הבטלה עבירה היא, יעו"ש. אמנם הב"ח כתב כדברי הטור, שאין להקל להם. וכן כתב הט"ז ס"ק ב'. ובשלטי הגבורים אשר סביב הגהות המרדכי דפרק במה מדליקין כתב, דטוב לבטל מנהגם, מפני שהבטלה מביאה לידי שעמום; ויש נשים רבות בטילות יום ראשון ויום שמיני, ודי להם בזה, כדין תורה בפסח וסוכות, עכ"ל. והביא דבריו כנסת הגדולה בהגהת הטור. וכן כתב בדרשות מהרי"ל הלכות חנוכה, דיש אומרים גם ביום ראשון ושמיני מנהג רבותינו לאסור מלאכה, עכ"ל. והביא דבריו שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ד', מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות י"ג. ולעניין מעשה, לבטלן ממנהגן אי אפשר, דהא טובא בטילי איכא בשוקא; אלא אם באים לשאול ולנהוג מנהג מחדש, יש להראות להם שיבטלו יום ראשון ושמיני בלבד. שלחן גבוה אות ו'. וכתב המועד לכל חי סימן כ"ז אות ס"ה, דלפי דברי הכנסת הגדולה והשלחן גבוה ראוי להזהיר לנשים דלא יעשו הכיבוס ביום ראשון וביום אחרון של חנוכה, ומכל שכן בראש חודש, וכן שלא לעשות מעשה מחט בשני ימים אלו, וכן שאר מלאכות כיוצא בהן, יעו"ש. והביא דבריו בן איש חי פרשת וישב אות כ"ז, וכתב: וכך אני דורש בציבור, שטוב להזהר בזה, ורק לאותם הנשים שפרנסתם על ידי מלאכה אין להחמיר בזה, עכ"ל. והיינו דווקא לנשים, אבל לאנשים ודאי אין שייכות למנהג זה. ב"ח, ט"ז שם, פרי חדש. ובעניין דברים המותרים ונהגו בהם איסור, עיין ביורה דעה סימן רי"ד, כי שם מבואר, יעו"ש:
(י) ויש נשים שיש להם קבלה, שאם אשה נפלה בסכנה, תדור נדר שלא לעשות מלאכה בחנוכה ותינצל. ויש נודרים יום אחד ויש נודרים שני ימים, כפי מה שירצו. בן איש חי שם: