בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ג

<< · בני יששכר · מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ג · >>

בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ג' - נר מצוה

בו ידובר מעניני דברי חז"ל הדינים והתקנות שתיקנו בנר חנוכה ברוח קדשם ונקבע בדבריהם בבחינת תורה שבעל פה הנקרא מצוה כנודע (זוה"ק ח"ג מ' ע"ב), ואבאר לך לפי קט שכלי טעם כל דבר ודבר ונקרא המאמר הזה נר מצוה, ואגב יתבאר בזה טעם כמה מנהגים שנהגו ישראל בימים האלה, וטעם קביעות הימים בחדשים האלו בימים הללו כי ודאי לא במקרה הוא והש"י יאר עינינו, ויתבאר כמה ענינים נפלאים מדברי חז"ל בתלמודא דידן ובתלמוד ירושלמי ותוספתא ומסכת סופרים ושאילתות דרב אחאי.

א

בגמרא (שבת כא:) מקשינן מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום מצאו פך אחד מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה נס והדליקו ממנו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ע"כ, הנה יתפלא כל משכיל הא דשאלו מאי חנוכה, וכי ס"ד דמסדרי הש"ס לא ידעו עד היום מענין חנוכה הנקבע בישראל ר"ז שנה קודם חורבן הבית (ר"ז מנין או"ר), וכבר מסרו נפשם ישראל על המצוה הזאת כמבואר בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) ובמדרשים, והנה נראה דצריכין לפרש מאי חנוכה, מהו השם חנוכה, היינו למה נקרא שם המועד הזה חנוכה, והשיב דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה וכו', והנה יש לפרש לפי"ז דהשיב המסדר הש"ס על כן נקרא שם המועד הזה חנוכה רצ"ל חנ"ו כ"ה, ורש"י ז"ל נראה דמיאן בזה, דהרי מסיימין בברייתא קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה אבל לא לאסור במלאכה א"כ לא שייך לומר לשון חנו, על כן פירש"י ז"ל דהשואל הקשה מאי חנוכה על איזה נס קבעוהו, וגם זה לפלא לומר שנשתכח הנס מן הדורות עד שנצטרך לשאול מה היה הנס (ואי"ה יתבאר ג"כ דברי רש"י ז"ל בדרשותינו להלן), ועוד לפי זה אנחנו לא נדע עדיין מהו שם חנוכה, והנה גם בלשון הברייתא יש להתבונן אומרם לשנה אחרת קבעום וכו', למה לא קבעו לדורות בשנה הראשונה תיכף בראותם הנס יתקנו שיהיו הימים ימים טובים לדורות, וגם יש להתבונן בלשון קבעום.

ולהבין כל זה נקדים מה שפירשנו (להלן מאמר ד' אות צ"ב) בנוסח ההודאה ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשך, והדברים תמוהין וכי בחצר היתה המנורה עומדת והרי בהיכל היתה, ותבין הדבר על פי דברי הזוה"ק פר' לך (ח"א צ"ד ע"ב) על הפסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (תהלים סה, ה), עיי"ש ותבין, ישכון חצריך היינו נה"י, בטוב ביתך היינו חג"ת, קדוש היכלך היינו חב"ד, והנה כתב מרן האריז"ל בכוונת נר מצוה הכוונה לג' יחודין הוי"ה אהי"ה (חב"ד) הוי"ה אלהי"ם (חג"ת) הוי"ה אדנ"י (נה"י), הנה הג' יחודין בגימ' נ"ר (פע"ח שער חנוכה פ"ד), וכתב עוד מרן האריז"ל בשבת ויו"ט יש עליה לשכינה בחג"ת וחב"ד, מה שאין כן בנר חנוכה נשארת במקומה בנה"י (אשר שם יחוד הוי"ה אדנ"י) ומאירין לה ממקום העליון מחג"ת וחב"ד אשר שם תרין יחודין הנ"ל (הוי"ה אהי"ה הוי"ה אלהי"ם והוא הנר מצוה כנ"ל), ועפי"ז תבין ההלכה הרווחת מה שתקנו נר חנוכה אין מטלטלין ממקום למקום, וגם כן תבין הא דקיי"ל להלכה (שבת כב:) הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, ואי"ה יתבאר במקומות שונים, ולפי"ז שפיר תקנו בדקדוק בנוסח ההודאה, והדליקו נרות בחצרות קדשך, בחצרות דייקא - בנה"י (המכונים 'חצרות' כמו"ש לעיל בשם הזהר), אשר לשם מאירין לה ממקום הקודש במצות נר חנוכה*).

אחרי הדברים האלה, דהנה בזמן הנס הנה מתתיהו כהן גדול ובניו תקנו ההוד (כאשר יתבאר), ולזכר ההוא הנה הדליקו אז הנרות בכונה ההוא (היינו הדלקה בנה"י רק המשכת הארה מחב"ד וחג"ת), אבל כיון שכבר ניתקן ההוד, לא ידעו אם בשנים האחרות הבאות שוב על ידי הארה הזאת תהיה למלכות שמים העלאה ממקומה לקדש העליון חג"ת חב"ד כמו בשבתות וימים טובים, או תהיה במקומה ויתמשך הארה למטה למקום קביעותה, וכיון שראו ברוח קדשם גם לשנה האחרת שאין לה עליה ממקומה רק הארה נמשכת אליה, אזי קבעוה, ולפי זה שאל השואל מאי חנוכה, מהו השם חנוכה, ומפרש, דתנו רבנן בכ"ה בכסלו וכו' ולשנה האחרת קבעום וכו', שהקביעות תהיה בנר בימים הללו ויתמשך הארת הג' יחודים למקום חנייתה בלא העלאה וטלטול ממקום למקום, והנה הג' יחודים הנ"ל אשר גימ' שלהן נ"ר כנ"ל הנה יש בהם כ"ה אתוון.
טעם א': לקריאת שם חנוכה: על כן קראו לימים האלה חנוכה, חנ"ו כ"ה, שכל הכ"ה אתוון אשר מרומזין ביחוד נ"ר יש להם חנייה במקומה, והשם הטוב יכפר.

ב

טעם ב': עיין מ"ש במאמר ב' אור תורה סימן ה' ועיי"ש לפי הדברים מהו שאלת הגמרא מאי חנוכה, ומפרשינן בגמרא דת"ר בכ"ה בכסלו וכו' לשנה האחרת קבעום וכו', משום דבשנה הראשונה לא ידעו אם בכל שנה תתחיל הארה מן יום כ"ה, וסברו שתתחיל ההארה מן יום כ"ו, עד שבשנה האחרת ידעו שההארה מתחלת מן יום כ"ה וקראו שם המועד חנוכה חנ"ו כ"ה, עיי"ש ותבין, ואין מן הצורך לכפול הדברים.

ג

טעם ג': עיין עוד מה שכתבתי במאמר אור תורה סימן ח' ותבין שם חנוכה, שהארת אור הניסיי הזה הוא מהארת אור הגנוז שנגנז בתורה אור. והנה האור הגנוז, אדם יכול להביט בו מסוף העולם ועד סופו. והנה משנפסקה הנבואה, בכדי שלא יאמרו ישראל חס ושלום אבדה תקותינו, הנה פעל ועשה הש"י להאיר להם במעט קט מן האור הגנוז בתורה, והאור ההוא מתגלה לנו להאיר בכל שנה ושנה, והיא לנו במקום נבואה כמו שכתבנו לעיל במאמר הנזכר. והנה המעט מן האור הזה שמתגלה לנו הוא חינוך לגאולה האחרונה, שיתגלה לנו אור הגנוז בשלימות כמו שהיה במעשה בראשית, וכמו שנאמר בנבואה: "לא יהיה לך עוד השמש וכו' והיה לך י"י לאור עולם" (ישעיה ס יט). והאור הזה הניסיי אשר הוקבע לדורות הוא כמו שמחנכין את הקטן בקטנותו מעט מעט בכדי שיעמוד על עמדו בגדלותו, על כן קראו לימים האלה חנוכה, ולהנר מצוה הזה נר חנוכה, לשון חינוך והרגל להאור העתיד בגאולה העתידה במהרה בימינו. ובזה יצדק לך גם כן ענין השאלה בגמרא מאי חנוכה, רצה לומר: מהו השם הזה חנוכה, והשיב: דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו', לשנה אחרת קבעום וכו', רצה לומר דבשנה הראשונה סברו שהאור הזה היה רק נס לשעה, על שהיוונים הנקראים חשך (בר"ר ב, ד) רצו להשכיח (חש"ך שכ"ח) חכמת התורה ולהגביר חכמות יונית החיצוניות, היא כסילות ("כסיל בחשך הולך" (קהלת ב יד)). על כן בעת הישועה האיר לנו הש"י אור הניסיי מן אור התורה באמצעות המנורה והשמן, וכמש"ל כמה פעמים, אבל לא ידעו בבירור אשר האור ההוא שוב יתגלה בכל שנה ושנה. אבל לשנה אחרת, כשראו חכמי הדור ברוח הקדש אשר האור ההוא שוב נתגלה בגבהי מרומים ויש הארה גם למטה מן האור הגנוז, הנה הבינו שנקבע הדבר לדורות במקום נבואה, והוא חינוך לגאולה העתידה במהרה בימינו שיתגלה אור שבעת הימים, על כן קראו לימים האלה חנוכה, הבן. ועיין עוד מה שכתבתי לעיל מאמר הנזכר סימן ח' וסימן י"ח:

הנה כתבתי לך שלישים טעם לקריאת שם חנוכה, והנר מצוה נקרא נר חנוכה, ועוד יתבאר אי"ה והנה אבאר לך:

ד

אמרו רז"ל בלשונם (שבת כא ב): וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום מצאו פך אחד וכו' וקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. הנה יש להתבונן, למה לא תקנו משתה ושמחה כמו בפורים? ומתוך דברינו יתבאר לך גם כן טעם למה נעשה הנס בפך דוקא. ועוד יתבאר לך מה דקשה על הצדיקים החשמונאים, האיך קבלו עליהם המלוכה? הלא ידעו אשר נשבע י"י לדוד אמת וכו' מפרי בטנך וכו' (אשית לכסא לך תהלים קלב יא). וגם חכמי הדור איך קבלו עליהם מלכותם להסב המלוכה מזרע דוד? ולהבין בזה אען ואומר:

הנה אמרו רז"ל [ב"ר פ"ב ד']: מלכות יון אמרה לישראל: כתבו לכם על קרן השור: אין לכם חלק באלקי ישראל. ופירוש הדברים לא נודע. והנראה בזה על פי מה שאמרו רז"ל (כשכפרו ישראל במלכות בית דוד היה כעין כפירה באלקות) כמו שדרשו: "איש לאהליך ישראל" (דברי הימים ב י טז), איש לאלקיך וכו', ובמהרה בימינו בזאת תהיה גאולתם, ובקשו את י"י אלקיהם ואת דוד מלכם (הושע ג ה). והטעם איך יש שייכות למלכות בית דוד דייקא זה הכבוד וגדולה, כי דוד הוא סוד רגל רביעי, מלכותא קדישא, היינו שהוא מרכבה למלכות שמים, [הגהה - ובזה תבין מה שאמרו רז"ל (יומא כה א) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד]. ממילא הכפירה במלכות בית דוד יחשב לכפירה וכו', והודאה במלכות בית דוד הוה הודאה במלכות שמים:

[הגהה: ובזה תבין מה שדוד לא רצה למחול לשמעי, וצוה עליו את שלמה להרגו (מלכים א ב ח), ולמה לא מחל לו? ואי אפשר לומר מטעם מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דהרי כל הימים שהיה בבריחה לא היה נקרא מלך, כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי ראש השנה א א) שהיה מתכפר כהדיוט בקרבן, עיין פרשת דרכים. אבל הוא מטעם אשר שמעי כפר לגמרי במלכות בית דוד, דהנה כל ישראל על כל פנים המליכו את אבשלום שהוא זרעו של דוד, אבל שמעי אמר: "השיב י"י עליך את כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו" (שמואל ב טז ח), הנה כפר במלכות בית דוד שהוא מרכבה למלכות שמים, והכפירה במלכות בית דוד היא כפירה וכו' ולא היה בידו למחול]:

והנה מיום שגלינו מארצנו על ידי נבוכדנצר מלך בבל ובטלה מלכות בית דוד, עוד לא שבה המלוכה עד אשר יהפוך הש"י אל העמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם הוי"ה, והיה הוי"ה למלך על כל הארץ, על אותו הזמן נאמר: "ובקשו את הוי"ה אלקיהם ואת דוד מלכם"(הושע ג ה), והוא יהיה אחר כל הגליות, היינו בביטול מלכות הרביעית אדום. והנה עד סוף מלכות יון (הגם שיצאו מבבל לארץ ישראל ובנו בית המקדש, עם כל זה) לא היו חפשים מן השעבוד לגמרי והיו משועבדים למלכי מדי ופרס, ומהם לקחו המלוכה מלכי יון, והיו רוצים שיכפרו ישראל לגמרי במלכות בית דוד, בזה תהיה ח"ו הכפירה לגמרי וכו' כאשר אבאר לך בסמוך אי"ה:

והנה אמרו רז"ל: דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותם (מגילה יד א), ומהראוי להבין מהו הרמז בפך וקרן. כבר כתבנו במקום אחר (מאמר ב' אות ל"ח) קר"ן בגימטריא ימל"ך לעל"ם וע"ד, מורה על קיום המלכות לעד, ומורה שהוא מרכבה למלכות שמים, דכתיב: "י"י ימלך לעלם ועד" (שמות טו יח), מה שאין כן פ"ך בגימטריא ימל"ך בלבד, מורה רק על מלוכה לשעתה ואינה מקויימת לעד. והנה דוד שנמשח בקרן, מן הסתם שהיו מושחין בו היה קרן השור, כי עיקר שבח הקרן הוא משור כענין שנאמר: "שור פר מקרין מפריס" (תהלים סט לב):

והנה מלכות יון אמרה לישראל: כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק וכו', היינו שהיו אומרים להם שיכפרו לגמרי במלכות בית דוד, היינו בביאת משיח הבא מן דוד במהרה בימינו אחר כלות כל המלכיות, ובזה לא יהיה להם ח"ו חלק וכו', כענין שאמרו רז"ל: "איש לאהליך ישראל", איש לאלקיך וכו', והיו אומרים בלשון כתבו לכם, כי מלכותא דדוד הוא סוד תורה שבעל פה, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה [תקו"ז י"ז ע"א]. והנה הכפירה הוא כפירה בתורה שבעל פה, על כן היו אומרים כתבו לכם דייקא, רק מה שבכתב הוא אמת, והבן. והנה היוצר כל הוא אלקינו, בעת הישועה הראה לישראל עם קרובו הענין המקווה במהרה בימינו, עם היות שלא הגיע עדיין זמן החזרת המלוכה לדוד (כי זה יהיה בביטול עש"ו אזי הוי"ה ימל"ך לעל"ם וע"ד בגימטריא שע"ו), אז יהפוך אל עמים שפה ברורה וכו', והיה הוי"ה למלך על כל הארץ, ובית דוד (שנמשח בקר"ן בגימטריא ימל"ך לעל"ם וע"ד) יהיה נכון לפני הוי"ה עד עולם. והנה כעת בביטול יון עדיין לא הגיע זמן החזרת המלוכה לדוד, עם כל זה הראה להם הש"י אז ענין המקווה לעתיד במהרה בימינו, על כן הראה הש"י אותותיו בפך ליתן המלוכה לחשמונאים לפי שעה, כמו שכתבנו לעיל כי פ"ך בגימטריא ימל"ך אבל לא לעל"ם וע"ד, כי תוחזר המלוכה לבעלים לדוד ולזרעו עד עולם. והנה קר"ן נוסף על הפ"ך מספר נ"ר, על כן כאן נוסף על מציאת פך נס של הנר, להורות על הקרן היינו מלכות בית דוד שיהיה במהרה בימינו. והנה לפי זה אדרבא, מן הענין הזה נתוודע להם בקיום מלכות משיח הבא מן דוד במהרה בימינו, הבן הדבר:

וזה שאמר דוד ברוח הקודש (תהלים קלב ט): "כהניך (היינו החשמונאים) ילבשו צדק (היינו מלכות שיקחו המלוכה לשעתה) וחסידיך ירננו" (בהלל והודאה), וביקש: "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך" (היינו שביקש ושאל מאת הש"י שלא ישיב פני משיחו, היינו שלא יסברו ח"ו שאין משיח לישראל כשיראו שהכהנים לקחו המלוכה, והנה ביקש דוד שלא ישיב פני משיחו ויתוודע לכל עריכת נר לבן ישי משיחו). וזהו שאמר אחר כך: "נשבע י"י לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך" וכו', והנה סיים ברוח הקודש [שם טז]: "וכהניה אלביש ישע (בגדי ישע היינו בגדי מלכות) וחסידיה רנן ירננו" (בהלל והודאה, הנה) "שם אצמיח קרן לדוד" (היינו בהוספת נס של נ"ר על פ"ך הנה יתהווה קר"ן, לרמז על דוד שנמשח בקרן, וזהו שאמר) "ערכתי נר" בהוספה על פ"ך, הוא "למשיחי" (היינו להורות על משיח אלקי יעקב שנמשח בקרן וכנ"ל), "אויביו אלביש בשת" (שהיו אומרים כתבו לכם על קרן השור כמש"ל) "ועליו יציץ נזרו", הנזר והעדות:

טעם א' מה שהנס דחנוכה לא ניתן לכתוב:

הנה יצא לך מכל דברינו הנ"ל טוב טעם למה נס דחנוכה לא ניתן לכתוב (יומא כט א) רק הוא בתורה שבעל פה, שהרי היוונים בקשו שיכפרו במלכות בית דוד שהוא סוד תורה שבעל פה, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה, על כן אמרו כתבו לכם כנ"ל, על כן הנס הזה שהיה בזמן הישועה לא ניתן לכתוב רק הוא בדרגא דתורה שבעל פה:

טעם א' למה המליכו את החשמונאים:

ותתבונן טעם על מה סמכו את עצמם החשמונאים ליקח מלוכה לעצמם כיון שהמלוכה שייכת לבית דוד, וגם חכמי הדור על מה סמכו את עצמם להמליכם, והוא על שמצאו פ"ך, שמורה על מלוכה לשעתה בגימטריא ימל"ך, והוספת נס נ"ר על פ"ך יהיה קר"ן, הנה נרמז על מלוכה עולמיית שתהיה לבית דוד שנמשח בקר"ן בגימטריא ימל"ך לעל"ם וע"ד:

טעם א' על מציאת פך דייקא:

וגם כן תתבונן טוב טעם למה מצאו בנס דייקא כלי ששמו פך, נרמז על מלוכה לשעתה, פ"ך בגימטריא ימל"ך כנ"ל:

טעם א' על לשון הודאה:

וגם כן תתבונן למה תקנו הימים האלה רק להודאה, כי הודאה הוא על תוספת טובה מן הראוי, נלמד מן לאה אמנו שאמרה בלידת יהודה: "הפעם אודה את י"י" (בראשית כט לה), והוא על שנטלה יותר מהמגיע לה [כפירוש רש"י שם], והוא תוספת טובה, הנה אמרה לשון הודאה. וכן הוא בחנוכה, ניתקן לשון הודאה על תוספת טובה, דהגם שלא הגיע עדיין זמן מלכות יהודה עד שתכלה מלכות אדום, עם כל זה תוספת טובה ניתן לישראל גם בזמן מפלת מלכות יון מלוכה לשעתה, על כן ניתקן לשון הודאה המורה על תוספת טובה:

טעם ב' על לשון הודאה:

שהיו מודים על מלכות בית דוד במה שרצו היוונים שיכפרו, וכאן בזמן הישועה ניתן להם אות ומופת על זה בהוספת נ"ר על הפ"ך כנ"ל, רמז על צמיחת קרן לדוד ועריכת נר לבן ישי, הנה אז הודו כולם כאחד, וזהו לשון הודאה:

וגם כן תבין למה לא תקנו משתה ושמחה, כי שמחה לא שייכא רק במלכות בית דוד, כדכתיב בדברי הימים בעת שהמליכו את דוד, וגם הקרובים וכו' מביאים לחם וכו' וצמוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרוב כי שמחה בישראל (דברי הימים א יב מא), וכן בשלמה: "אוכלים ושותים ושמחים" (מלכים א ד כ). וטעם הדבר דלא שייכא שמחה אלא במלכות בית דוד הוא, כי במלכות בית דוד מרכבה למלכות שמים, וכתיב שמחת לב אשה, "אשת חיל יראת י"י" (משלי לא), "ירא את י"י בני ומלך" (משלי כד כא), (הבן מה שרמזתי לך):

ובאלה הדברים תבין טעם רביעי, עיין סימן א' ב' ג' למה קראו לימים האלה חנוכה, שבכאן היה רק מלוכה לשעתה ונרמז בה המלוכה המקוימת, והוא כמו חינוך שעושין לקטן בכדי שידע להתנהג בגדלותו, על כן קראו לימים האלה חנוכה:

ויתפרש בזה גם כן מה דשאל מסדר הש"ס "מאי חנוכה" (עיין מה שכתבנו לעיל סימן א' ב' ג'), דשאל השואל מהו שם חנוכה, והשיב: דתנו רבנן בכ"ה בכסלו וכו' כשנכנסו היונים וכו' וכשגברה מלכות בית חשמונאי וכו' לא מצאו אלא פך וכו'. והנה במגילת תענית כתבו "יד בית חשמונאי", ובגמרא שינו לכתוב לשון "מלכות", להורות על המכוון הנ"ל, להיות שמצאו פך, הבינו ברוח קדשם אשר מן השמים הוא ליתן מלוכה לשעתה לחשמונאים שמסרו נפשם על קדושת השם, ונעשה הנס בהדלקת הנר, להורות החזרת המלוכה לעתיד לבעלים למי שנמשח בקרן כמו שכתבנו לעיל "ערכתי נר למשיחי" (ובזה תבין מה שכתבנו לעיל מאמר אור תורה [מאמר ב'] סימן ט"ז בשם הקדוש מהר"פ, שבשעת הדלקת נר חנוכה נתגלה אורו של מלך המשיח, עיין שם). על כן רמזו מלמעלה הנס בפך, להורות שהוא רק מלוכה לשעתה (ותוחזר המלוכה לבעליה), והמלוכה לשעתה הוא תוספת טובה והוא חינוך למלכות שמים שלימה, כי הנה במלכות הלזה מקבלת מלכות שמים הארה במקומה ואינה בהתפשטות בשיעור קומתה (כמו שאומרים בנוסח ההודאה: "והדליקו נרות בחצרות קדשך"), מה שאין כן במלכות בית דוד יהיה יחודא שלים בהתפשטות כל שיעור קומה (ואז יאמרו כל הגוים: "בית יעקב לכו ונלכה באו"ר הוי"ה" (ישעיהו ב ה) בגימטריא רג"ל, כמו הארת יום טוב, הבן). על כן נקראים הימים האלה הנזכרים ונעשים בכל דור ימי חנוכה, כמו החינוך שעושין לקטן שיעשה הדבר הזה בגדלותו, על כן שינו בגמ' מתיבת "יד" לתיבת "מלכות", כדי להשיב תשובה על שאלת "מאי חנוכה", לשון חינוך והרגל למלכות מלך המשיח. ואי"ה יבואר עוד [מאמר י אות א] בעניין יעקב ששכח פכים קטנים וחזר בעבורם, הבן:

ה

נ"ר חנוכ"ה בגימטריא של"ט, להורות על הנ"ל, כי בימים ההם ניתן למלכות רק בחינת שליטה ולא מלוכה, כי מלוכה לשעתה – שליטה יקרא לה, חינוך למלוכה אשר תהיה במהרה בימינו למלכות בית דוד, אשר נר ישראל קראו לה, כמו שאמרו לדוד: "ולא תכבה את נר ישראל" (שמואל ב כא יז). והנה כבר נאמר ונשנה עניין חנוכה, חינוך לגאולה האחרונה. וכמו שמחנכין את הקטן אף על פי שאין שכלו עדיין בשלימות, עם כל זה החינוך הוא להיות לו לעזר לכשיהיה גדול, הנה הגאולה האחרונה במהרה בימינו תהיה אור הלבנה כאור החמה, ותתפשט מלכות שמים בגדלות בכל שיעור קומה (ותהיה נקראת נר ישראל, כמו שאמרו לדוד כנ"ל). והנה כבר כתבנו לעיל אות א יחוד חב"ד הוא הוי"ה אהי"ה, חג"ת הוי"ה אלהי"ם, נה"י הוי"ה אדנ"י, שלשתן בגימטריא נ"ר כמו שכתב האריז"ל. רק שכעת בנר חנוכה מקבלת הארה הזאת כשהיא בקטנות עדיין במקומה למטה, והוא כעין חינוך למה שיהיה בגדלות בהתפשטות שיעור קומת המלכות ביתר שאת, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, הבן הדבר היטב:

טעם א' למה נעשה הנס על ידי כהנים:

ו

והנה נעשה הנס על ידי כהנים, המה יורו לבני ישראל החינוך הזה, והוא בשורה לבני ישראל למה שיהיה במהרה בימינו אחר כלות גלות החל הזה. דהנה הכהנים הללו כפי הנראה בוודאי היו מזרע פינחס הוא אליהו, אשר השם יתברך נתן לו ברית שלום שיבא במהרה בימינו לבשרינו בשלום. על כן ביום שעלה אליהו בסערה השמים, בו ביום עמד מלך לאדום, כמו שאמרו רז"ל במדרש שיר השירים. ומזה נדע שביום בואו בחזרה במהרה בימינו – תתבטל המלוכה מן אדום ותוחזר העטרה ליושנה ויוצמח קרן לבית דוד. וזהו שאנו אומרים בברכת הפטרה: "שמחנו י"י אלקינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך", כי הא בהא תליא. ממילא תתבונן, דלבעבור זה גם החינוך לגאולה האחרונה נעשה גם כן על ידי הכהנים מזרע פינחס הוא אליהו, אשר הוא יהיה המבשר למלכות שמים שלימה במהרה בימינו אמן:

הנה עד כאן ביארתי לך כמה טעמים לכל הנהו מילי אגב גררא, אבל יתבאר אי"ה כל אחד במאמר בפני עצמו:

ז

תיקנו חז"ל: הדלקה עושה מצוה ולא הנחה (שבת כב ב). הנה על פי כתבי מרן [האר"י] זלה"ה יש לפרש הטעם על פי מה דמקובל בידינו, שעל מגינו של דוד היה מצוייר צורת המנורה (עיין בספר תורת העולה למרן מהרמ"א ז"ל). וסוד הדבר נראה לי, דהנה סוד המנורה הוא סוד נוקבא דז"א רחל (מלכות בית דוד), וז' נרותיה הוא סוד בנין גופה מן ה' גבורות המתפשטים בחג"ת נ"ה שבה, מחסד עד הוד, ונכללים ביסודה ואחר כך במלכותה כידוע מכתבי מרן. וז' אורות הנתלים בנרותיה הם ה' חסדים המתפשטים בה באופן הנ"ל. והנה מגינו של דוד, להגביר הגבורות על שונאי ישראל, בשביל זה היה מצוייר עליו צורת המנורה (סוד מלכותא דיליה) בז' נרותיה (סוד הגבורות כנ"ל), וזהו שאמר דוד: "כי אתה תאיר נרי" וכו' "בך ארוץ גדוד" וכו' (תהלים יח כט):

ועתה תתבונן גם כן, כשגברה יד בית חשמונאי על מלכות יון, נעשה נס באור המנורה. ולכאורה הנה זה הנס לא היה מצטרך לעניין הישועה, אך הוא, דהנה מלכות יון הוא בחינת חשך, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה ב, ד) בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" וכו' (בראשית א ב). והתגברות שלהם בהתגברות הדינים דפחד יצחק (עיין במגלה עמוקות) סוד החשך, "ותכהין עיניו מראות" וכו' (בראשית כו א). וכאשר השם יתברך גבר עלינו חסדו, הנה נמשכו האורות שהם החסדים בנרות שהם הגבורות. והנה לכל בני ישראל היה אור, אור מהחסדים, והדינים והגבורות נמשכו להתגבר על שונאינו. והנה להוראה עצומה הלזו נעשה נס במנורה. והנה כל זמן שלא האירו האורות שהם החסדים בנרות המנורה, אז היה הדין ונתגברו הערלים; אך כאשר האירו האורות, גבר חסדו עלינו. והושם זכרון זה לדורות עולם בימי הנסים הללו, על כן הדלקה עושה מצוה דוקא, תליית האור בנר, והבן. והתבונן מעתה אשר הוא מקובל בידינו לומר מזמור ס"ז ("אלקים יחננו וכו' יאר פניו וכו' בכל גוים ישועתיך") בצורת המנורה, והבן:

ח

עוד טעם למה שתיקנו הדלקה עושה מצוה, נתבאר במאמר הלל והודאה מן סימן מ"ט עד סימן נ"ב קחנו משם, ועיניך שים עליו, אין מן הצורך לכפול הדברים, עיין שם הדברים ברחב ידים:

ט

איפסק גם כן להלכה שולחן ערוך אורח חיים תרעג#סעיף א: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, מדליקין בהם בחנוכה. וטעמא בעי, למה לא תיקנו בנר מצוה הלזה לתקן דייקא פתילות ושמנים טובים ויפים מאירים היטב למצוה?

ונראה לי, דהנה פתילה ושמן רומזים לגוף ולשכל. דהנה הפתילה הוא דבר ממשיי, דבר עב, רמז לגוף (ויציבא מילתא על פי דברי חכמי האמת, פתילה נקרא המלכות, כמו שכתוב בספר מאורי אור [ערך פתילה] כי נעשית פתילה לאחוז בה אור הדכורא עכ"ל, וכבר ידעת כי המלכות נקראת גופא קדישא, מזה תתבונן אשר יכונה לגוף פתילה). ושמן רמז לחכמה, דבר שבחשאי (כן הוא בספר הנ"ל) כמה דאת אמר: "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" (שמואל ב יד ב), כי תקוע אלפא לשמן, על כן שם החכמה מצויה (מנחות פה ב). ועל ידי השמן מאירה הפתילה (ויציבא מלתא בסוד אבא יסד ברתא) כמו השכל המאיר לגוף. ושלמה הזהיר (קהלת ט ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (רמז לאיברי הגוף, שהם מלבושי השכל של הנשמה) "ושמן על ראשך אל יחסר" (התבוננות בשכל בתורה ועבודה):

והנה כבר אמרתי לך כמה פעמים, שהנר מצוה הלזה נתקן למעלת התורה שרצו היונים לבטל, והאיר להם השם יתברך אור נסיי מן אור הגנוז שבתורה. והנה כל ההלכות שאמרו בנר מצוה הלזה, הכל רמז למעלת חכמת התורה. והנה בכל החכמות שבעולם, אם אין בכלי הגוף הכנה לזה בכח, אי אפשר לו לעסוק בהם, ומכל שכן אם אין לו הכנה בשכל, כגון הכפריי שיש לו שכל עב, אי אפשר לו לעסוק בעסק החכמות. מה שאין כן חכמת התורה, הנה התורה בראש הומיות תקרא (משלי א כא), מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו (משלי ט ד), כי סגולת התורה בעסוק האדם בה היא מחכימת הפתי, אשר לא היה גופו ושכלו [[מסוגל] לזה, ואין לאדם תירוץ בהתבטלו מחכמת התורה באמור: חכמה ודעת לא נתנו לו מן השמים, כאשר אמר אחד מן ההמוניים לאליהו (עיין בתנא דבי אליהו). על כן תיקנו בנר מצוה הלזה (הרומז לאור תורה) להכשיר בה אפילו פתילות שאינם דולקים יפה, רמז לגוף שאין לו הכנה לזה האור, וגם כשר שמן שאינו נמשך אחר הפתילה, רמז לשכל עב שאינו מאיר כל כך לאיברי הגוף, אף על פי כן הכל יוכשר לאור תורה, הבן:

י

עוד ירמוז לדרך הנ"ל: אפילו לא טיהר עדיין גופו ונפשו מחלאתם אשר קיבלו על ידי חטאתם, אל ימנע את עצמו מעסק התורה. הגם שמבואר בדברי רבותינו המקובלים הנאמנים, שכל התורה שהאדם עוסק בעודו רשע – הוא חלילה מוסיף כח לסטרא אחרא, ואסמכוה אקרא (ירמיהו ד ג): "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים", אף על פי כן אל יפול לב האדם עליו למנוע עסק התורה, כי כוונת רבותינו הוא דוקא בעסוק בתורה שלא בחרטה מהעונות שקדמו, והוא קורא ושונה ובועט וכו' (ברכות יז א); אבל אם הוא מודה ועוזב ומתקרב אל התורה, אדרבא היא תלמדהו דעת איך לשוב ולטהר נגעי נפשו וגופו, "רטפש בשרו מנוער וישוב לימי עלומיו" (איוב לג כה). וכבר הארכנו בזה במקום אחר, וזהו רמז פתילות ושמנים וכו', הבן:

יא

איפסקא הלכתא (שולחן ערוך אורח חיים תרעג#סעיף ב): כבתה אין זקוק לה. ועל זה גם כן יתפלא האדם, למה הקילו כל כך בנר מצוה הלזה? ולפרסומי ניסא יותר היה מהראוי לתקן שיהיה זקוק לחזור ולהדליקה. ויש לומר דגם בזה רמזו מעלת חכמת התורה (הרמוזה בנר מצוה הלזה) על כל חכמות שבעולם. דהנה כל החכמות שבעולם, כשאדם עוסק בהן ולא יכוין העניין האמיתי בעיונו, יתקלקל העניין הנרצה ויגיעת עיונו לריק, ואדרבא קלקל העניין והזמן; מה שאין כן חכמת התורה, באהבתה תשגה תמיד בעסקו בתורה לשמה, אפילו לא כיוון את ההלכה, קודשא בריך הוא חדי בפלפולא. אמרו רז"ל: שנים שעסקו בתורה, זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר בית אב של הלכה וכו', ואפילו פטטייא דאורייתא טבין [ירושלמי סוף ברכות]. (וידוע הוא למשכילים, אשר אפילו רק העסק בלבד שהאדם עוסק באותיות התורה גורם יחודין עילאין בגבהי מרומים, אפילו לא כיוון את ההלכה, ואפילו טעה, כבר אמרו חז"ל: אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה (גיטין מג א)). ולרמז זה תיקנו בנר מצוה הלזה (הרמוז לתורה): כבתה אין זקוק לה, לרמז שכן הוא מעלת עסק התורה, אפילו לא כיוון את ההלכה להאיר שילכו רבים לאורו, אין זקוק לה, ויש לו שכר כמו המאיר לארץ ולדרים כדת וכהלכה, ויושלם על ידי עוסקו בחכמת התורה אור נפשו, והשם יתברך ישמור רגליו מלכד. ואפילו בחכמת הקבלה אשר אם חס ושלום האדם לא יכוין אל האמת הנה תסמר שערות ראשו פן [יהרוס] וכו', אף על פי כן, כיון שכוונת האדם בעוסקו בתורה לשם שמים, לא יחוש, אפילו יטעה לשעה קלה, השם יתברך ינחהו במעגלי צדק, פוק חזי בפסק הגאון מהר"י דלטאש בעסק הדפוס של ספרי הזהר, ותתבונן היטב:

יב

ונראה לי דלבעבור זה, אחר שליטת מלכות יון נתרבו המחלוקת ופלוגתות בהלכות עד שנתחברו סדרי המשניות בפלוגתות, וכן התלמוד בפלוגתות ומשא ומתן, ומאת י"י היתה זאת, להורות מה בין חכמת התורה לחכמת החיצוניות ופלסופיא היוונית, שהתורה – כל ההוגה בה ועוסק בה אפילו לא כיוון את ההלכה ירצה לפני י"י, מה שאין כן בשארי החכמות וכנ"ל:

יג

עוד אטעים לך מילתא בטעמא מה שאמרו בהלכות נר מצוה הזאת: כבתה אין זקוק לה, ויוצאין ידי חובת הנר הזה גם בכבתה. הוא גם כן על פי הקדמה הנ"ל, שהנר מצוה הלז רמז למעלת התורה. דהנה אמרו בגמרא: ר' יוחנן הקפיד על שלא אמר ר' אלעזר שמועה מפיו (יבמות צו ב), ואמר שהוא דבר שביקש עליו דוד: "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא ה), היינו ב' עולמות; כי גם כשנפטר התלמיד חכם, אם אומרים שמועה מפיו, שפתותיו דובבות וכו'. ומהראוי לידע, מהו הנחת רוח להנפטר אשר שפתותיו דובבות (עיין שם בגמרא). ונראה לי על פי מה שאמרו בגמרא שבת דף נ"ח: זוג שיש בו עינבל מקבל טומאה, דמקרי שפיר כלי, ונפקא ליה מדכתיב: "כל דבר אשר יבא באש" וכו' (במדבר לא כג), אפילו דיבור יבא וכו', היינו אפילו כלי הזאת שאינה עשויה רק לדיבור, היינו לקשקש להשמיע קול. אחר כך אמרו בגמרא: אפילו ניטל העינבל, טמא, ומקשו על זה בגמרא: למאי חזי? ומסיק שם אליבא דר' יוחנן, שכן ראוי להקישו על גבי כלי חרס, ופירש רש"י: ומשמיע קול כבתחילה ולא בטל ליה ממלאכתו הראשונה וכו', עיין שם. הרי לך להלכה, כל כלי שבטל ממלאכתו, אם אפשר שתעשה מעין מלאכה הראשונה בצירוף כלי אחרת, שפיר מיקרי כלי. והנה התלמיד חכם הצדיק, בעסקו בתורה כל ימי חייו, כל מה שעוסק בכל פעם יותר ניתוסף לו שכר בכל פעם. אבל כשמשלים ימי חייו והולך לגן עדן ומפשיט הגוף הגשמיי שהוא הכלי, הנה הגם כי גם בגן עדן עוסקים הנשמות בתורה, מזה אין לו בכל פעם תוספת שכר, כי "היום לעשותם" ומחר לקבל שכרם (עירובין כב א), כי עשיה לא מקרי רק על ידי כלי הנשמה שהוא הגוף [הגהה: רק אם יתגלגל שוב הצדיק לעולם הזה על ידי איזה סיבה ושוב יעסוק בתורה, הנה יתוסף לו שכר]. ולזה נקרא הצדיק בעולם הזה 'הולך', ולעולם הבא 'עומד'. אבל כשהתלמידים אומרים דברי תורה משמו של החכם אחר פטירתו, הנה שפתותיו של הגוף בעולם הזה דובבות, נמצא הוא לומד בכלי הגוף בעולם הזה כמו בחייו, הגם שהוא על ידי דבר אחר, מיקרי עושה מעין מלאכתו ראשונה, הנה ניתוסף שכרו בכל פעם גם אחר פטירתו ונקרא מהלך, זהו שאמר ליהושע בן יהוצדק: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג ז), והוא כמו שפסק ר' יוחנן בשבת: ניטל העינבל, כיון שראוי להקישו על גבי כלי חרס ועושה מעין מלאכתו על ידי דבר אחר, מיקרי כלי. על כן על זה התפלל דוד: "אגורה באהלך עולמים", וזהו שהקפיד ר' יוחנן על שלא אמר ר' אלעזר שמועה מפיו, הבן:

והנה "נר י"י נשמת אדם" (משלי כ כז). והנה כשנפטר האדם, נכבה הנר מן הגוף והלך למקומו. והנה בנר חנוכה הרומז למעלת התורה תיקנו להלכה: כבתה אין זקוק לה, כי גם אחר כביית הנר מן העולם הזה – נחשב לו לימוד התורה מה שהתלמידים לומדים שמועותיו, ושפתותיו דובבות כאילו הוא בחיים, וניתוסף שכרו בכל פעם כמו שהיה בשעת הדלקת נר הנשמה אצל הגוף, והבן:

יד

איפסקא להלכה: אסור להשתמש לאורה (שולחן ערוך אורח חיים תרעג#סעיף ח). הנה על פי כתבי מרן זלה"ה הטעם הוא, להיות אנו ממשיכין לה האור העליון למטה למקומה, ושם קרוב ליניקת החיצונים, וחיישינן שלא יבואו חס ושלום ליהנות מן האור העליון, על כן אסור ליהנות לאורה. והנה אבינך הדבר לפי קט שכלי, דכיון שהגוף נהנה, בכל הנאת הגוף נותן מקום להנאת החיצונים (על כן צריך הגוף לחיבוט הקבר להתם פשע אשר נהנה הגוף מן העולם הזה [שער הגלגולים הקדמה כ"ג], רק הצדיקים אשר לא נהנו מן העולם הזה, וכעניין רבינו הקדוש, אינם צריכים לחיבוט הקבר). על כן חיישינן כשיהנה האדם מן האור הזה, פן יתן מקום להנאת החיצונים וחס ושלום יהנו מן האור העליון. ובזה תתבונן דעת בעל המאור וסייעתו [שבת פרק שני הלכות חנוכה] דסבירא להו דתשמיש מצוה וקדושה מותר, כי לאו ליהנות ניתנו ואין בזה חלק להנאת החיצונים, ולדעת הרי"ף [שם] וסייעתו – גם תשמישי מצוה וקדושה הגוף נהנה בעשייתן, וזעירין אינון אשר עבודתם לצורך גבוה לבד כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה, והדברים ארוכים להמבינים סוד העבודה האמיתיית:

טו

ועוד, אסור להשתמש לאורה, להבין הדבר בשכל, למה תיקנו חומרא זאת בנר חנוכה, חומרא יתירה מן נר שבת ויום טוב? והנה יובן הדבר על פי אשר ביארנו כמה פעמים בארוכה, דמלכות יון נקראת חשך, כמו שאמרו רז"ל: "כסיל בחשך הולך" (קהלת ב יד), כי רצו להגביר חכמות החיצוניות חכמת יון (אשר הם כסילות נגד חכמת התורה) ורצו לבטל חכמת התורה. על כן בשעת הנס – "ויאמר אלקים יהי אור" (בראשית א ג), נעשה הנס במנורה המאירה בדרום, צד שכולו אור כל ימות השנה (וגם מזמן ההוא עד חורבן הבית עמד הבית או"ר שנה), רמיזה לחכמת התורה, על כן המנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כה ב) , ונתקן הנר מצוה זה לדורי דורות להגביר אור התורה וחכמתה ולבטל חכמות החיצוניות, חכמת יון, כאשר יתבאר. על כן הרגיל בנר (הרי"ף ובה"ג אסברוה על נר חנוכה דייקא) הוויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג ב). וכיון שהנר מצוה הלזה רמז לתורה, זהו שרמוזה בהלכה הזאת: אסור להשתמש לאורה, להורות הרמז, שאסור להשתמש וליהנות מכבוד התורה, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם, הא למדת כל הנהנה מכבוד התורה וכו' משנה אבות ד ה):

והוא הנרמז בפסוק "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו כג), רצה לומר הנר מצוה הנה הוא רמוז לאור תורה, והדרך שישיג חיים על ידי התורה הוא על ידי התוכחת מוסר שנלמוד ממנה, היינו מה שאסרו להשתמש לאורה – נלמוד מזה תוכחת מוסר שלא ירצה האדם ליהנות מן כבוד התורה, והנה ישיג על ידי התורה דרך חיים. אבל כל הנהנה וכו' נוטל וכו', מה שאין כן אותן שאינם נהנים, ישיגו אורחות חיים:

טז

איפסקא הלכתא (שולחן ערוך אורח חיים תרעד#סעיף א): מדליקין מנר לנר. כיון שהנר מצוה רמז לאור תורה, הנה רמז זאת ההלכה: מדליקין מנר לנר, כך היא דרכה של תורה, מוסיף האדם אומץ בה משכל לשכל, ואפילו אלף שנים יחיה ויבלה זמנו בתורה, בכל שעה ימצא שכל חדש מהמושכל שעוסק. והנה בכל חכמות, כשיתחכם האדם באיזה חכמה והוא יחיד בדבר חכמה הלזו, הנה הוא חשוב, מה שאין כן כשמשכיל השכל של החכמה לאחרים, הנה מתרבים החכמים בדבר חכמה הלזו ויאבד הראשון חשיבותו, כיון שכבר נתרבו החכמים כמוהו; מה שאין כן בחכמת התורה, אדרבא כל מה שמוסיף תלמידים תתרבה כבודו ותפארתו, ומכל שכן שלא יאבד חשיבותו הראשון, רק כמדליק נר מנר והראשון אינו חסר כלום, על כן אין האדם מתקנא בתלמידו בדברי תורה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קה ב): בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. וזהו דאיפסק להלכה: מדליקין נר מנר וליכא בזה משום ביזוי מצוה ולא משום אכחושי מצוה, הבן הדבר:

יז

והנה פלוגתא היא אם מותר להדליק מנר לנר על ידי קינסא (שבת כב ב), ודוקא בדליכא חשש שלא ידליק הנר מצוה מהקינסא; אבל אם איכא חשש שיכבה הקינסא טרם שידליק הנר, לכולי עלמא אסור (שולחן ערוך אורח חיים תרעד#סעיף א). הנה לפי הנ"ל, הא דמדליקין מנר לנר – רמז דכך הוא דרכה של תורה להוליד שכל משכל עד אין תכלית. והנה אם מדליק על ידי קינסא, היינו שרוצה להוליד שכל מושכל על ידי הקדמת איזה חכמה חיצונית, עיין בתשובת הרמ"א שהביא מרן הרמ"א ז"ל איזה ראיה לדבריו מדברי אריסטו היווני, עיין שם, אשר הרב הגדול מהרש"ל ז"ל הרעיש עולם ומלואה על הדבר הזה, וגזר אומר שאפילו במקום הטינופת אין להרהר בהם, ודברי הרמ"א ז"ל שם נוטים: במה שנצטרך לדברי תורה מותר (וכן הרמב"ם ז"ל כתב שלקח שפחות נכריות לרקחות ולטבחות ולאופות בכדי להראות העמים והשרים את יופי בת המלך). הנה לדעתי זה הוא רמז הפלוגתא בגמרא בהלכה זו, אם מותר להדליק מנר לנר על ידי קינסא. וגם המתיר לא התיר אלא בדליכא חשש כנ"ל. והוא על פי מה שכתב הרב החסיד מהר"י יעב"ץ בספרו אור החיים [פרק ט] כתב, מי שהאיצטומכא שלו בריאה יכול לאכול לפעמים אפילו מאכלים הגסים ומפסידים ואינם מזיקים לו, מה שאין כן מי שהאיצטומכא שלו אינה חזקה כל כך, צריך שמירה יתירה. לזה כתב שם שאין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל, שנעשה לו נס בדבר שלא היו מזיקים לו החקירות בחכמות (והוא כענין הנאמר באברהם אבינו (בראשית יב י): "וירד אברם מצרימה" וכו', "ויעל אברם ממצרים" וכו', וכמו שכתוב בזוהר עיין שם). אבל לעולם יש חשש סכנה בדבר, שאם ירצה באותן החכמות כדי להגיע בהן אל דברי תורה, יש חשש שישאר חס ושלום נבוך באותן החכמות ולא יגיע למחוז חפצו. והוא הנרצה ברמז הדברים, כשמדליק מנר לנר על ידי קינסא, דווקא באין חשש כנ"ל, מה שאין כן ביש חשש, ועיין שם בדברי הרב החסיד מהר"י יעב"ץ לבל יאמר האדם אני אקרא ולא אטה עיין שם, הבן הדברים:

יח

תיקנו חז"ל במצוה זו מהדרים (שבת כא ב) [מה שאין כן בשאר המצוות], גם לא כינו אותם בשם 'מדקדקים' או 'ותיקים', רק 'מהדרים'. והנראה, דהנה כתב האריז"ל: כל הגאולות שהיו מימות עולם, הכל היה על ידי הארת מדת הוד, על כן כל הגאולות היו בצירוף אשה אשר נעשה הנס על ידה (כי הוד הוא בבחינת נוקבא, איהו בנצח ואיהי בהוד), על כן גאולת מצרים התחילה להתנוצץ על ידי בתיה בת פרעה, ובסיסרא היתה דבורה (ונראה לי שגם בצאתם מגלות בבל בעת שנהרג בלטשצר, נאמר בספר דניאל אשר אשת בלטשצר יעצה אותו להביא את דניאל לפתור לו כתיבת המלאך, ביה בליליא קטיל בלאשצר (שם ל)). פרס ומדי על ידי אסתר, יון על ידי יהודית כנודע. אבל הגאולה העתידה במהרה בימינו בצאתנו מגלות אדום תהיה על ידי הארת נצח (ולהיות זה לעומת זה כתיב בהו: "ויז נצחם על בגדי" (ישעיה סג ג), שתתבטל נצחון האומות), על כן תהיה גאולה נצחיית (וזה מה שנראה לי שעל כן כל השירות היה לשון נקבה, שירה, ולעתיד במהרה בימינו – "אז יושר השיר הזה" (ישעיה כו א) לשון זכר, הבן הדברים).

והנה אחר גלות יון, שוב לא נשאר בחוב עלינו, רק הגלות הארוך הזה שתהיה הגאולה במהרה בימינו על ידי הנצח. והנה כתיב: "הוד והדר לפניו" (תהלים צו ו), הוד כפשוטו, הדר הוא נצח כנודע.

[הגהה: ותתבונן לפי זה ענין נחמד מה שנמצא בגמרא (ברכות נא ב), שאמרה ילתא: "ממהדורי מילי", ולא דבר ריק הוא. ונראה לי בהקדים דברי המשנה בספר יצירה [פרק ה]: "המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וכו' וצר בו טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זכר ונקבה", ודקדקנו לשם [חודש ניסן מאמר א' אות ה'], מה שייכות יש לרגל ימין בשיחה. ועל פי הנ"ל יונח. רגל ימין הוא הרומז לנצח אשר על ידו תהיה הגאולה האחרונה במהרה בימינו, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל (ראש השנה יא א), ואז תהיה עיקר השיחה בנפלאותיו, "הנה ימים באים וכו' ולא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל ממצרים כי אם חי י"י אשר העלה ואשר הביא" וכו' (ירמיהו טז יד), ותהא סיפור יציאת מצרים טפל לסיפור גאולה אחרונה (ברכות יב ב), "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" (תהלים קה ב). אם כן, בעת פעולת רגל ימין -- נעימות בימינך נצח -- אז תהיה השיחה בכל נפלאותיו בניסן יציאת מצרים טפילה וגאולה האחרונה עיקרית. ולפי מה שאמרנו הדר הוא נצח, זהו הנרמז בדברי רז"ל: ממהדורי מילי, והוא דבר נחמד. ועיין מה שכתבתי במאמרי חג הפסח, ותבין עוד שהמאמר הזה "ממהדורי מילי" יצא מפי אשה, ילתא אשת רב נחמן, תתבונן על פי הדברים שכתבנו שכל הגאולות היו על ידי אשה (מבחינת הוד שמאל), ואתתא בדברא [לשון דיבור] לא שכיחא (ברכות ג ב), כי אשה אין לה פה, והתובעת בפה יוצאת וכו' (שולחן ערוך אבן העזר קטו#סעיף ד). על כן השיחה תהיה מבחינת רגל ימין כשתהיה הגאולה בנצח (בחינת דכורא ימין), וזהו שרמזה האשה ילתא, מה שהקפידה שלא נתנו לה מן כוס של ברכה הניתן בימין (ברכות נא א), ואמרה בלשונה: "ממהדורי מילי", הבן הדבר]

על כן תיקנו בגאולה הזאת 'מהדרים', להיות שהיתה הגאולה האחרונה שנעשית על ידי ההוד, והתחילו להמשיך בפעולת נר מצוה הזה הגאולה האחרונה שתהיה במהרה בימינו על ידי הנצח שנקרא הדר, ונקרא המדקדק ביותר במצוה זו 'מהדר', שכוונתו להמשיך גאולה יתירה מכל הגאולות היינו מבחינת הדר, הבן, ועוד יתבאר אם ירצה ה':

יט

עוד אבאר מה שתיקנו במצוה הלזו מהדרים, הגם שעל פי הדין יוצאים נר איש וביתו (שבת כא ב), עם כל זה תיקנו מהדרים ומהדרים מן המהדרים, מוסיפין והולכין. רמזו גם כן מעלת התורה הרמוזה בנר מצוה הלזו ומעלת חכמת התורה על כל שארי החכמות. דהנה כל החכמות, כששומע אדם איזה מושכל מחכם אחד ונתפס הדבר בשכלו, שוב אין מן הצורך לו לחזור עליה, כי לא יוסיף אומץ בה; מה שאין כן דברי תורה, אם שמע איזה שכל מרבו, אם יחזור הוא על לימודו במו פיו, יתוסף בה אור ויתבונן בשכלו עוד איזה מושכל נולד מהשכל הראשון ששמע מרבו (בזוהר בראשית קצ"ב ע"א: תא חזי, האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרביה וחמי ליה בההיא חוכמתא יכיל לאיתוספא בההיא רוחא יתיר). וכן בכל פעם שחוזר על לימודו יתוסף בשכלו אור חדש [וזהו שאמרו רז"ל (ערובין נד ב): למה נמשלו דברי תורה לשדיים? מה הדד הזה, כל זמן שתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם, כך דברי תורה, בכל פעם שחוזר על לימודו יתוסף בשכלו אור חדש], כי דברי תורה חיות הנה ומולידות בכל פעם אותיות וטעמים חדשים, מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו שתיקנו בנר מצוה הלזה הרמוז לתורה, יוצאין בנר איש וביתו, אחד מדליק בשביל כולם (היינו כמה תלמידים שומעים הלכה מרבם ויוצאים בזה ידי חובת תורתם, כי שומע כעונה), והמהדרין – נר לכל אחד (היינו כשהם מהדרים וחוזרים על לימודם, יתוסף אור לכל אחד בפני עצמו, מוליד כל אחד שכליות חדשים ערבים ומתוקים לנפש ולגוף, תתענג הנפש בתוספת אורה, כמו שכתב הרמב"ם: מי שלא טעם טעם התרת הספיקות, לא טעם טעם מתיקות מימיו). והמהדרין מן המהדרין מוסיפין והולכין, היינו רמז בתורה, כל מה שחוזר גם על מה שחזר כבר, מוסיף והולך ומוליד אור חדש (ולדעת בית שמאי פוחתין והולכין נמי ניחא, דסבירא להו דלרמז הזה מהראוי לפחות בכל יום, כי כל שכל שנולד משכל הוא במדריגת עילה ועלול, וכל עלול פחות מהעילה, על כן יש לרמז בדבר פוחתין והולכין, להורות כי כל שכל מוליד שכל, הבן):

ולזה תמצא אותיות שנכתבה בהן תורתינו, היינו אותיות אשורית, הן המה מולידים, כי באומרך אות א הנה על כרחך תוליד במאמרך עוד ב' אותיות נמשכים מן אות א הן המה אותיות ל"ף, וכן אלו האותיות מולידים עוד אחרים עד אין סוף, מה שאין כן לשונות הגוים שמסבירים בהם חכמתם הם אינם מולידים, כי אותיותיהם הם א ב צ כידוע. וכן שמעתי מכבוד אדמ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל בפסוק "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו כו), היינו אותיות לשונות הגוים הם אבנים שאינם בונים בתים (ותבין בזה מה שאמרו בזוהר: אל אחר איסתרס ולא עביד פירין [ח"ב ק"ג ע"א]). מה שאין כן אותיותינו הקדושים, כל אחת בונה בתים, אל"ף בי"ת וכיוצא. ותבין שארית הכתוב לדעתי: "ונתתי לכם לב בשר" [שם] היינו לב המוליד, כי בשר נקרא אבר המוליד, אבר שאין בו עצם רק בשר, ומה נעים בזה דרשת חז"ל [זוה"ק ח"א מדה"נ קל"ז ע"ב]: לב לעשות בשר, ואתה הבן:

כ

עוד יש לפרש, תיקנו במצוה זו מהדרים (לא אמרו מדקדקים או ותיקים). הנה נתבאר שהמצוה הזאת מרמזת לאור התורה שרצו היוונים לבטל על ידי חכמתם החיצוניות, על כן נעשה הנס בשמן הרומז לחכמה, "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" (שמואל ב יד ב), כי תקוע אלפא לשמן (מנחות פה ב), על כן שם החכמה מצויה. והנה "שמן הטוב יורד על הזקן" (תהלים קלג ב), זקן זה שקנה חכמה (קידושין לב ב). והנה הדרת פנים זקן (שבת קנב א) זה שקנה חכמה, כי "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח א), וזהו הדרת פנים – "והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב). על כן נקראו המדקדקים ביותר מהדרים. וכשתבין כל זה, תבין סוד כוונת האריז"ל לכוין י"ג תיקוני דיקנא בנר חנוכה כל יום למדה מיוחדת, וגם בברכתה יש י"ג תיבין, ועוד יתבאר להלן אם ירצה ה' (אות כ"ז):

כא

מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כא ב). הנה הזמן הזה ניתקן לנר מצווה הלזה, הוא הזמן הממוצע בין היום והלילה, ובפרט לדעת המסכת סופרים [פרק כ הלכה ד] דתנא משקיעת החמה, ועיין בתוס' זבחים (נו. ד"ה מנין) ומנחות (כ ע"ב ד"ה נפסל), כל היכא דתנא משקיעת פירושו מתחילת השקיעה. הנה תתבונן בדברי רז"ל (מנחות צט ב) דשאל ההוא מרבנן, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמות יוונית (היא הפלסופיא הטבעיית אשר הנחש כרוך בעקבה), ואמר לו [[רבו]: כתיב "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח), צא ובדוק שעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה (והוא אינו בנמצא, כי אפילו הזמן הממוצע קצתו מן היום וקצתו מן הלילה). הנה על פי זה תבין כי הנר מצוה ניתקן זכרון לבני ישראל לחכמת תורתם, כי אור שֵׂכל ישראל היא למעלה מן חכמת הטבע (על כן היה הנס באור שלא כטבע), חלילה לבן ישראל להשקיע שכלו וחכמתו בחכמות החיצוניות כאשר רצו היוונים. וזהו שתיקנו בנר מצוה הזה (הרומז לחכמת התורה למעלה מן הטבע) משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא זמן ממוצע בין היום והלילה, ואף על פי כן אז נוהג הנר מצוה (הרומז לתורה), להורות: צא ובדוק שעה שאינה מן היום וכו', דאפילו זמן הממוצע – קצתו מן היום וקצתו מן הלילה, ואין לך רשות להיבטל ממנה, דכתיב: "והגית בו יומם ולילה":

כב

אכסנאי אם מדליקין עליו בביתו – אינו חייב בנר חנוכה, ובאין מדליקין עליו בביתו – חייב להשתתף בפרוטה (שבת כג א). ידוע מה שאמרו בזהר [ח"א קע"א ע"א] מענין "ויגע בכף ירכו... ותקע כף ירך יעקב" וכו' (בראשית לב כה), היינו שנגע הס"מ בתמכין דאורייתא, אם אין חס ושלום מי שיסמוך הבעלי תורה חס ושלום נופל יסוד התורה. ואלו המועדים חנוכה ופורים הם ניתקנו לתקן נצח והוד [פרי עץ חיים שער חנוכה פרק ד] בשם נקראים תמכין דאורייתא, כי אורייתא הוא סוד התפארת [תיקון ז' ו' ע"א], ועל כן במועדים הללו מצוה להרבות בצדקה ביותר, כדי לתקן המדות מה שפגם הס"מ בנגעו לתמכין דאורייתא, הבן הדבר. והנה לדרכינו נר מצוה הלזה רמז לאור תורה, וכל הלכותיו נוגעין להלכות התורה, הנה תיקנו: אורח ההולך למסחר ואינו עוסק בתורה, הנה אם מדליקין עליו בביתו, היינו שהוא עוסק בסחורה כדי להחזיק בניו בבי רב ויספיק צרכיהם, כענין כמה טייעי בזהר הקדוש [ח"א ע"ב ע"ב] שאמרו שבעבור זה עוסקים במסחר כדי להחזיק בניהם לתלמוד תורה, וזה נקרא מדליקין עליו בביתו, היינו שבניו עוסקים באור התורה בביתו וסמוכין עליו דייקא, וזה נקרא מדליקין עליו בביתו, הנה איש כזה אינו חייב להשתתף, כי החזקת בניו לתלמוד תורה קודמין לכל אדם. מה שאין כן סוחר שאין מדליקין עליו בביתו (היינו שאין לו בנים כאלו בביתו לגדלם לתלמוד תורה) צריך להשתתף בפרוטה, היינו להשתתף עם לומדי תורה במעות שנותנים להם כעניין זבולון ויששכר, ויזכה להיות חלקו עם שומרי התורה ועוסקים בה חלק כחלק יאכלו, לרמז זה תקנו בנר מצוה הלזה הלכה הזאת, הבן:

כג

אשה חייבת בנר חנוכה שאף היא היתה באותו הנס (שבת כג א), הנה הנס היה החזרת כתר תורה ליושנה, על כן ניתקן הנר מצוה הלזה רמז לאור תורה. והנה נשים פטורות מתלמוד תורה (קידושין לד א). אבל הני נשי במה זכיין? בגידול בניהם לתלמוד תורה ונטרין לגברייהו עד דאתי מבי רב (ברכות יז א), על כן יש להם זכות בתלמוד תורה, אם כן הנס גם להם מישך שייך והיו גם כן באותו הנס, הבן:

כד

מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ועד כמה? עד דכליא ריגלא דתרמודאי (שבת כא ב). הנה קיבלו הגאונים שהוא שיעור חצי שעה. והנה מהראוי להתבונן, למה לא אמרו סתם: משתשקע החמה עד חצי שעה? וגם מהו זה שנתנו סימן לסימן, היינו ריגלא דתרמודאי? [וכתבנו מזה בגמרא לפי הפשט]. ונראה לרמז על פי מה שכתבנו כמה פעמים בעניין, נר חנוכה ניתקן לרמז אור חכמת התורה וביטול חכמות החיצוניות הנקרא חשך זה יון (ב"ר פ"ב ד'), "כסיל בחשך הולך" (קהלת ב יד) (מלך הצפון, מקום החשך). והנה בזמן שהיה חזון נפרץ, היינו נבואה למעלה מן הטבע והשכל, לא היה כל כך חשש סכנה מחכמת הטבעיית החיצוניות, כיון שהיה נבואה והנהגה ניסיית למעלה מן הטבע והשכל. מה שאין כן כשנסתמה הנבואה וההנהגה עליונה מוסתרת בטבע, יש חשש סכנה שלא יטו ח"ו אחרי חכמות החיצוניות הטבעיית. אבל על ידי אור חכמות התורה אין לחוש. והנה בזמן שליטת היוונים, כבר בטלה הנבואה (בסוד "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב" וכו' (בראשית לב כה), איתחליש הירך דרגא דנבואה ותשש כחה של נבואה, כמבואר בזהר, ואז התחילו היוונים להתגבר בחכמות חיצוניות, על כן נעשה הנס בהארת אור הלז [[ההוד] דרגא דנבואה). והנה רצו היוונים להגביר חכמות החיצוניות (הטבעיים, באמרם שהכל הוא בטבע בתנועת הגלגלים מבלי השגחה, על כן יו"ן בגימ' גלג"ל) שנקרא חשך, ולבטל חכמות התורה אשר לאורה ניסע ונלך, על כן היה הנס באור, רמז לתורה אור, ובמנורה בדרום, ובשמן כמו שנתבאר לעיל אות כ':

והנה מי שמבין באמת שכל ההנהגות הטבעיות המורגלות הם על פי התורה בהשגחה, הנה גם בהולכו בשוק למסחר וכיוצא – לא ישים מגמתו שעל ידי הדבר הזה השיג מבוקשו, רק כפי השתדלותו בתורה ומצוות כן השיג מבוקשו על ידי המסחר וכיוצא (עיין מה שכתבתי על מאמרם ז"ל (ביצה טו ב): הרוצה שיתקיימו נכסיו), הנה איש כזה אין צריך כלל להתהלך בשווקים וברחובות למסחר וכיוצא; כי הגם שרצונו יתברך שמו שיתנהג הכל מלובש בטבע, עם כל זה יזמין לו השם יתברך העניין הנרצה גם בביתו. וכזה היה העניין באוכלי המן, "שטו העם ולקטו" (במדבר יא ח), שטותא נקטי בליבייהו כאמור בזהר [ח"ב ס"ב ע"ב], על כן הוצרכו לטירחות; מה שאין כן לצדיקים, ירד המן לפני פתח אהליהם כחצי קומת איש, שלא יצטרכו אפילו לשוח קומתם. ועיקר הטירחות והיגיעות באים לאדם מצד שהוא מאמין עדיין בטבעיות וחכמות חיצוניות, בהתחכמו שעל ידי זאת הפעולה יבא לו מבוקשו זה, ועל ידי פעולה אחרת מבוקש אחר, הוא האיש הצריך להשתדלות ויגיעות. על כן במהרה בימינו עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל ב) ויהיה הכל מוכן ולא יצטרכו למסחר, וזהו שאמר הנביא (זכריה יד כא): "ולא יהיה כנעני עוד בבית י"י" וכו', היינו שלא יהיו עוד סוחרים בשווקים וברחובות, כי יתבטלו הטבעיות וחכמת החיצוניות, ויכירו וידעו כל באי עולם כי כל מעשי איש ותחבולותיו מסור בחפץ הבורא, לא יוסיף ולא יגרע המשתדל בחכמתו, רק כפי זכותו בחכמת התורה כן יהיה:

והנה כל החכמות החיצוניות הם מן הנפילים עז"א ועזא"ל, אשר הם הטעו את העולם בדור המבול כנודע (והמה יושבים בתרמוד תחת הרי חשך, על כן מלכות יון שעסקו בחכמות חיצוניות נקראים חשך, וכמו שכתבנו לעיל), עיין נא מה שאמרו בזהר [ח"ב קי"ב ע"ב] בענין שלמה שבנה את תרמוד, עיין שם שנסע בכל עת לתרמוד (פרח באויר ובכל מקום שעבר דרך שם אתחשיך שמשא, להיות שנסע להרי חשך), ולמד שם כל החכמות החיצוניות שהיו מצטרכים לו להראות את יופי בת המלך היא התורה, וכמו שאמר הרמב"ם על עצמו שעסק בשארי החכמות, אמר שלקחם לשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות עיין שם (עיין מה שכתבנו לעיל בסימן ט"ז וי"ז בעניין מדליקין מנר לנר, ואי מותר על ידי קינסא, ותבין מה שאמרו בזהר, שגם שלמה בנסעו חתם את כסאו בגושפנקא דשמא רבא, כי מורא על ראשו, ומה יעשו אזובי קיר? הלא חלילה בנפשם הוא). וכמו שהיו הסנהדרין צריכין ללמוד גם כישוף (סנהדרין יז א):

וזה שרמזו חז"ל בתקנתם המצוה הזאת (לרמז אור תורה ולבטל חכמות חיצוניות), מצוותה משתשקע החמה (היינו מעת הפסקת הנבואה וניסים נגלים, שאז התחילה החשש סכנה מחכמות הטבעים), ועד שתכלה רגל מן השוק במהרה בימינו, "לא יהיה עוד כנעני", כי יכירו וידעו שהשתדלות באיזה חכמה בענייני משא ומתן וכיוצא לא יגרע ולא יוסיף, רק על פי סדר הנהגת התורה. והנה אמרו עוד, עד כמה? רצה לומר: עד אימתי יתמשך העניין? אמרו: עד דכליא ריגלא דתרמודאי, הם אותן החכמות שהם מתרמוד שהם החיצונים, ובמהרה יתבטלו אותן החכמות והאלילים כליל יחלוף, ונשגב י"י לבדו:

ובהעמיק יותר, רג"ל רמז לחכמה ובינה (שכן כל החכמות ובינות נשפעין מחכמה ובינה העליונים אשר נרמזין בב' שמות, ע"ב קס"א, בגימטריא רג"ל (פרי עץ חיים שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ד), ממילא כל החכמות ובינות מכונים רגל), ורמזו כנ"ל, עד שתכלה רגל מן השוק:

כה

עוד יש לרמז בדברי הגמרא הנ"ל גם כן, על פי מה שכתבנו שהנר מצוה הלז ניתקן לאור תורה. וכבר ידעת שאין התורה מתקיימת, רק במי שמוחו פנוי וריק מהרהורי עבירה, וכל מה שהאדם מפנה מחשבתו וחכמתו מהרהורים, יביע שכלו בחכמות התורה; ובהיפך חס ושלום, כשמפנה לבו לבטלה בהרהורים רעים, אזי התורה מתרחקת ממנו ולא יבא לעמקי סודותיה, והוא דבר ידוע, אין מן הצורך לראיות, פוק חזי בספרים הקדושים ותמצא כולן מלאין מזה. והנה בא הרמז לחז"ל בנר מצוה הלזה הרמוז לתורה, מצוותה (מצות עיון חכמת התורה להשיג המאור שבה), משתשקע החמה (משתשקע החמימות מלב איש, היינו חימום התאוות המתאוה לעבירות, אז כשזה נופל זה קם) ועד שתכלה רגל מן השוק (גמר הענין ותכלית ההשגה שבה יהיה כשתכלה רגל מן השוק לגמרי, היינו כשיופסק היצר הרע מן העולם), וכמו שאבאר:

רג"ל בגימטריא יוס"ף במילואו וטובו. הברית קדש מרומז ביוסף, והנה במילואו בגימטריא רג"ל, סוד פעולת המוחין בגימטריא ע"ב קס"א הוא מילואו, והבן, כי אין וכו' אלא לדעת (יבמות נג ב), בהתעוררות מחשבת המוחין. ושוֹק יכונה לנוקבא בלשון נקיה, כמו שאמרו באביגיל "גליא לשוקה" (מגילה יד ב). ואמר לפי זה, תכלית ההשגה יהיה כשיופסק היצר הרע לגמרי מן העולם, כמו שהיה קודם החטא אדם הראשון, ולא יתאוה הרג"ל לשוק, וזהו שרמז עד שתכלה רגל מן השוק. והנה שאל: עד כמה? רצה לומר, כי זה אי אפשר לומר שיכלה לגמרי, דאיצטריך לחדוה דמצוה, ועולם כמנהגו נוהג גם לעתיד, ואיצטריך היצר הרע לעלמא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. והשיב: עד דכליא ריגלא דתרמודאי, אמרו רז"ל (יבמות טז א): אין מקבלין גרים מן התרמודיים, כי כולן בחזקת ממזרים מחמת שהן נואפין, וזהו שאמר: אין הכוונה שיכלה הרגל ויופסק לגמרי ממלאכתו גם ממצוה, רק שיכלה רגל דתרמודיים, היינו להתאוות לאיסור כתרמודיים. בזה יתבאר לשון הפסיקתא [פרשה ב']: עד שתסלק רוב הרגל מן השוק, כמו שאמרו רז"ל: "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו כו), כי טבע האבן חם מקצתו חם כולו. וכזאת הוא בזמן הזה, כיון שמן הצורך להשתמש למצוה להיות חם מקצתו, אז חם כולו להתאוות גם לעבירה. "ונתתי לכם לב בשר", אמרו רז"ל (זוה"ק ח"א קל"ז ע"ב): לב לעשות בשר, רצה לומר: רק למצוה לעשות בשר, וזהו עד דכליא ריגלא דתרמודאי המתאוין לחיבור רגל ושוק לעבירה, מה שאין כן חיבור רגל ושוק למצוה לא יתבטל לעשות בשר אחד:

וארמוז לך, "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב יג), תמר היתה כונתה לשמים (ב"ר פרשה פ"ה ב') לחבר רגל ושוק למצוה לעשות בשר אחד, רג"ל שו"ק בהוספת אחד בגימטריא תמ"ר, אשר ממנה יצא חוטר מגזע ישי, משיח צדקנו אשר בימיו יסיר השם יתברך את לב האבן מבשרינו במהרה בימינו אמן:

כו

אמרו רז"ל שהיתה מלכות יון אומרת לישראל: כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל וכו', הדבר מופלא ומכוסה, ויתבאר אם ירצה ה' הנראה לעניות דעתי. ועל פי פשוטו נראה, דהנה נזקי השור בשן ורגל לא נשתנה דין הגוי מדין ישראל, אבל נזקי קרן נשתנה [דינו] בין תם בין וכו' משלם נזק שלם, ודרשו לה (בבא קמא לח א) מן "שור רעהו" וכו' (שמות כא לה), ודרשו חז"ל על זה: "ראה ויתר גוים" (חבקוק ג ו), התיר ממונן לישראל על שלא רצו לקבל את התורה. הנה מלכות יון רצו לבטל את התורה מישראל, הנה אמרו: כתבו לכם על אותו הדין דקרן השור, אין לכם חלק, ואז לא ישתנה דינכם מדיננו, ועל זה הדין דוקא היתה קנאתם, כנודע מרז"ל מהנך סרדיוטין וכו'. אחר כך מצאתי כעין זה במגלה עמוקות מקץ, ומשנה לא זזה ממקומה:

כז

עיין מה שכתבנו לעיל (סימן י"ח י"ט כ') טעמים למה שתיקנו במצוה הזאת מהדרים, הנה אפרש לך עוד: "והארץ היתה תהו" וכו' (בראשית א ב) דרשו חז"ל (ב"ר פ"ב ד'), תהו (בבל), ובהו (מדי), וחשך (יון), על פני תהום (מלכות הרביעית שאין לה חקר כתהום), עד כאן. והנה נאמר אחר כך: "ורוח אלקים מרחפת" וכו', ואתמר ביה משמיה דהאריז"ל: מרחפ"ת – מ"ת רפ"ח, היינו רפ"ח ניצוצין דאשתארו בסוד המיתה ושבירה ממלכין קדמאין, ומהם יש חיות לקליפות ולאומות העולם; וכל אומה המושלת, כשישראל מוציאין בלעם מפיהם – היינו ניצוצוי הקדושה – אזי תתבטל חיותן וממשלתן. על כן תמצא גם בזה טוב טעם להדלקת חצי שעה, שהוא רפ"ח עתים, כמו שנתבאר על פי הירושלמי (ברכות פ"א ה"א) ותוספתא (שם פ"א ג') במאמר "שרי ביששכר". וכבר ידעת דסוד התיקון ועליית הניצוצין מן השבירה הוא בחינת מלך הח' ממלכין קדמאין הנקרא הדר בתורה (בראשית לו לט), ולא כתיב גביה מיתה ושבירה כאינך, וגם כתיב גביה ושם אשתו מהיטבא"ל בגימטריא מ"ה ב"ן, כנודע להבאים בסוד י"י (עץ חיים שער י פרק ג). והנה כתיב: "הדר הוא לכל חסידיו" (תהלים קמט ט), היינו העושים מצוות לפנים משורת הדין – גורמים להעלאת ניצוצי הקדושה מן התהו אל התיקון הנקרא הדר. הנה בביטול מלכות יון הרשעה הנרמזת המצוה בתורה: "ויאמר אלקים יהי אור", אתמר לגבייהו דעושי המצוה לפנים משורת הדין, מהדרין, גורמין גם היום על ידי המצוה להאיר אור הדר לניצוצי השבירה הנרמז בזמן ההדלקה משך רפ"ח עתים, זהו הנרמז: "הדר כבוד הודך" (תהלים קמה ה), חנוכה הנרמז בהוד, להודות ולהלל, ודי בזה לאשר קרבת אלקים יחפצון:

כח

עוד אומר לך, מה שתקנו במצוה זו מהדרים (לא אמרו מדקדקין או ותיקין), הוא על פי המדרש ([בראשית רבה ג ד|[ב"ר פ"ג ד']] וילקו"ש בראשית רמז ד'): ר' יהושע בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר לו: מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמר ליה בלחישה. אמר ליה: מקרא מלא הוא, "עוטה אור כשלמה" (תהלים קד ב), ואת אמרת לי בלחישה? אמר ליה: כשם ששמעתיה בלחישה, כך אמרתיה בלחישה, עכ"ל. הנה הגם שהמדרש הזה צריך ביאור רחב, ויתפרש אם ירצה החונן לאדם דעת, על כל פנים יתבאר לך על פי מה שכתבנו לעיל (מאמר ב' אות ח'), שהנס דנר חנוכה הוא מבחינת אור הגנוז. והנה אמרו במדרשים הנ"ל, שהתהוות האור ההוא מבראשית היה מאשר הבהיק זיו הדרו וכו', על כן תקנו מהדרים, הבן הדבר:

ועתה לפי זה תבין: הנה נשתנה נס דנרות מכל הניסים, שכל הניסים היו לצורך הישועה המצטרכת לשעתה, מה שאין כן זה הנס היה אחר הישועה. והנה עם היות מאד עמקו מחשבותיו ואין מבוא לבשר ודם להבין מחשבותיו, עם כל זה מצוה עלינו להמציא בשכלנו טעמים לנפלאותיו כפי קט שכלנו על פי יסודי התורה, כמה דאת אמר: "שיחו בכל נפלאותיו" (תהלים קה ב). והנה מה שיתבאר לקמן (במאמר הלל והודאה מאמר ד' אותיות ס"ח, ע') בדרך דרוש בנוסח ההודאה: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת" וכו', כביכול השם יתברך עמד להם להיות עמהם לבעל דין, שמצותו בעמידה. והדין הוא על פי התורה, עני ועשיר באים לדין, אומרים לעשיר או לבוש וכו' [כמותו] או הלבישהו כמותך (שבועות לא א, והנה השם יתברך, כיון שעומד עמנו להיות לבעל דין, ולבושיה כתלג חיוור (דניאל ז ט), מקיים בנו הדין להלבישהו כמותך, ועל כן אמר הנביא: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א יח), הגם שאין בידינו זכות חס ושלום אף על פי כן אין זה ויתור, כיון שהוא על פי משפטי התורה (עיין שורש הענין בספר בעשרה מאמרות) כמו שנתבאר הכל בארוכה. וזהו שאמר: "עמדת להם" וכו', הגם שלא היה בידם זכות כל כך, עשית כביכול הישועה באופן שעמדת להם להיות בעל דינם, ועמדת להם בלבושך שהוא כתלג חיוור, על ידי זאת הטצדקי מן הדין היה להעביר מעלינו הלבושי שנים ולהלבישנו מחלצות. והנה להודיע חיבת אב לבנים, אשר הישועה באת להם מצד לבושיו יתברך שמו, הנה הראה להם הנס באור, שהיה שלא כטבע, רק מאור הנבדל ניסיי, אור שלמעלה, שנברא זה האור ממה שנתעטף הקב"ה בשלמה (לבנה הוא גירסת הילקוט) והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה היה הנס הזה באור ההוא, להודיע לבניו חיבתו אליהם, גם בהעדר זכות חס ושלום על פי המשפט, הנה יעמוד להם למשען באופן הנ"ל מצד לבושי האורה, והרבה ריוח והצלה לפניו ולא יטוש י"י את עמו בעבור שמו הגדול, אשרי העם שככה לו אשרי העם שי"י אלהיו:

[הגהה: - כשתתבונן כל זה, תבין מה שאמר לו ר' שמואל בר נחמני זה הסוד בלחישה כשם שקיבל בלחישה. והוא על דרך שאמר ר' שמעון בזהר, שקיבל בלחישה זה הסוד דמלכא ומטרוניתא תרווייהו בעיטא חדא, איהו דאגזים וארים רצועה לאלקאה, ואימא דאחידת ברצועא דמלכא, עיין שם בזהר כי תשא, שאמר שקיבל הדבר בלחישה בכדי שלא יתוודע לבנים ויבטחו על זה ולא ישתדלו במוראו ועבודתו יתברך שמו. ומעתה נתגלה לנו גם כן מה שלא תיקנו בנוסח ההודאה הנס דנרות, רק הנס של הישועה, בין והתבונן כי אי אפשר לפרש]:

כט

ובזה תמצא טוב טעם מה שהנס הזה לא ניתן לכתוב. [הגהה: - עיין בהג"ה הסמוכה, ותבין גם כן מפני מה הנס לא ניתן לכתוב, וגם לא ניתן להודות בהודאה בבירור, עיין שם]. דכיון שהוא מסוד אור הגנוז, אור הראשון שהבהיק מאור מעטה לבושיה ונגנז לצדיקים, והגניזה הוא בתורה באותיותיה, על כן הנס הזה, כיון שהוא מהבהקת הלבוש כביכול קודם הגניזה, על כן לא נכתב באותיות, שהוא קודם להתגלות האותיות. על כן הם ל"ו נרות, כנגד אור הגנוז ששימש ל"ו שעות, וכמו שאמר הקדוש מהר"פ ז"ל. וכן הוא בדברי עיר וקדיש בעל הרוקח ז"ל, יהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

ל

עוד תיקנו במצוה זו מהדרין ומהדרין מן המהדרין. ביארנו דרוש ארוך ונחמד במאמר "שרי ביששכר" (מאמר ה סימן יו"ד) על פי מאמר חז"ל [סוף עוקצין]: עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, דרשהו משם לכאן, ונלאתי לכפול הדברים:

לא

נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים פסולה (שבת כב א). נראה לי, דהנה היוונים רצו להגביר חכמות חיצוניות [שהם מינות] ולבטל חכמות התורה. ובעת הישועה, הנה ליהודים היתה אורה במנורה, נר מצוה ותורה אור ושמן, הכל רמוז לחכמת התורה כאשר כתבנו כמה פעמים. והנה כבר ידעת מה שכתב האריז"ל בעניין ברכת המינים שניתקנה בימי רבן גמליאל (ברכות כח ב), שהוא לתקן כתר מלכות שמים. כי קודם שנתגברה המינות לא היה כח בעוונות לפגום הכתר, ולא היו אומרים ברכה זו. אך אחר שנתגברה המינות בעוונותינו הרבים, הגיע הפגם גם עד כתרה, וניתקן ברכה זו לתקן כתרה. וכבר ידעת, עשרים הוא סוד כתר, כי בסדר אור ישר ואור חוזר הנה כתר הוא העשרים, וגם עשרי"ם בגימטריא כת"ר. ומעתה תבין, הגם שתגבורת היוונים היה מינות, ובמינות הפגם מגיע עד לכתרה חס ושלום, עם כל זה ישראל קדושים לא נתפתו למינות ומסרו נפשם על הדבר, ולא הגיע הפגם עד לשם; על כן לזכר זה, חיוב הנחת נר חנוכה למטה מעשרים דייקא:

לב

ועוד נראה לי הטעם, דהנה תרי"ג מצוות הם דאורייתא וז' מצוות דרבנן להשלים מניין כת"ר, על כן תר"ך אותיות בעשרת הדברות, תרי"ג עד "אשר לרעך", ותיבות אש"ר לרע"ך נגד ז' מצוות דרבנן, כל אות מורה על מצוה אחת, כפי הסדר שניתקנו בזמן. והנה המצוה הזאת היא האחרונה בזמן, והיא המשלמת לכת"ר, על כן למעלה מעשרים פסולה, עשרי"ם בגימטריא כת"ר. וגם האות האחרונה של עשרת הדברות רומזת למצוה זו, היא אות ך' מורה על השלמת הכתר, על כן למעלה מן ך' לא יצא ידי חובתו, כן נראה לי:

לג

נאמר בפרשת בהעלותך ד' פעמים "מנורה", ב' פעמים חסר וב' פעמים מלא. נראה לי להיות המנורה רמוזה לתורה אשר בה ד' חלקים, פשט רמז דרש סוד, והנה הם נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה. והם דרוש סוד נגד בריאה אצילות, לשם אין אחיזה אל הקליפות, נכתב לעומתם ב' פעמים מנורה מלא ו', אות חיים. פשט רמז נגד עשיה יצירה, לשם יש אחיזה אל החיצונים, הנה נכתב "מנרה" ב' פעמים חסר. ולכך מעשה המנורה גם כן ד' פעמים בתורה:

לד

עיין במגלה עמוקות, צורת המנורה, ראש הנר האמצעי רומז לאות י' שבשם, גוף המנורה ו', ג' קנים מצדה האחד הוא ה' צורתה, אשר צורתה ג' ווי"ן, וכן גם כן ג' קנים מצדה הב', ובזה נשלם השם.

והנה צורת השם לפי זה הוא עולה מספר יב"ם, הוא שם הע' מן ע"ב שמות, על כן נעשה נס דמנורה בחדש טבת אשר הוא בבחינת עין (כידוע מכתבי האריז"ל). ועל כן נתקשה משה במעשה המנורה עד שראה בעין (מנחות כט א). וכן סמוך לזה השם הוא שם רא"ה.

והנה כתב האריז"ל לכוין בתיבת להדלי"ק בגימטריא ע"ב ס"ג מ"ה (עם הכולל) עיין שם. והנה בהדלקתינו לזכרון המנורה, אשר נעשית בצורת מספר השם הנ"ל [יב"ם], מספרו ב"ן, הנה נשלמו ד' שמות המאירים בכללות עולמות אבי"ע, מובן הדבר למשכילים, יהי או"ר בגימטריא ד' שמות הנ"ל. ועוד יתבאר אם ירצה ה':

לה

מה שדקדקו קדמונינו למה לא תיקנו ספיקא דיומא בחנוכה, נראה לי הטעם, דאנן בקיאין בקביעא דירחא, רק דשלחו מתם: הזהרו במנהג. והטעם נראה לי, דהנה יום טוב הוא מקרא קדש, קדש רמז לחכמה (זוה"ק ח"ב קכ"א ע"א). בכל יום טוב נשפע השפעות קדושת החכמה לנשמות ישראל, יו"ם טו"ב בגימטריא חכמ"ה. והנה צריכין ישראל להיות כלי מוכשר לקבל זאת החכמה. והנה אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ב). על כן אחינו בני ישראל דרי ארץ ישראל, נעשה גופם כלי מוכשר לקבל החכמה, מה שאין כן הדרים בחוץ לארץ, שאין האויר מחכים ואין כלי מוכשר לקבל אור החכמה, צריכין לחוג עוד יום אחד על פי תקנת חכמים, שנקראו חכמים על שמקבלין אור החכמה, ממילא יהיה יום טוב מוכשר להארת החכמה. והנה זה הוא ביום טוב דאורייתא, מה שאין כן יום טוב הניתקן מן החכמים, הנה אנחנו יכולים לקבל ההארה בזמן העיקרי, כיון שכל עצמותו של המועד ניתקן מן החכמים היונקים הארת החכמה, נראה לי, ואתה תבין:

לו

והלכתא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (שבת כב א), עיין במאמר אור תורה (לעיל מאמר ב סימן כד), מיוסד שם הדרוש על פי דברי הזהר בפסוק "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" (איוב לג כג), ומשם תדרשהו לטובה לכאן:

לז

עוד, מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, עיין במאמר הלל והודאה (להלן מאמר ד סימן נח נט ס) ותרווה צמאונך ותמצא נחת, ועיין שם דברי הגמרא ומסכת סופרים ושאילתות דרב אחאי:

לח

ואומר לך עוד טעם נכון לכל אחד מהאמוראים, דפליגי אי נר חנוכה בימין אי בשמאל. דהנה ב' חדשים הללו, כסלו טבת, על פי סדר הדגלים, כסלו לבנימין וטבת לדן. והנה יש לומר, מאן דסבירא ליה נר חנוכה בימין, סבירא ליה כיון דכסלו לבנימין, שמא גרים, בן ימין, ב"ן רומז על נ"ר כפי כוונת האריז"ל, להדלי"ק בגימטריא ע"ב ס"ג מ"ה (עם הכולל), ותיבת נ"ר רומז לשם ב"ן (עיין מה שכתבנו לעיל אות לד). והנה רמז ב"ן (הוא נר) ימי"ן. ומאן דסבירא ליה בשמאל, סבירא ליה כיון דמדליקין גם בטבת (ובו יחול תמיד יום הנקרא בישראל זאת חנוכה, יתבאר אם ירצה ה' במאמרו מאמר יב), והוא מתייחס לדן, וכתיב ביה: "ובני דן חשי"ם" (בראשית מו כג), ראשי תיבות ח'נוכה ש'מאל י'מין מ'זוזה, והוא פרפראות לחכמה. ואם ירצה ה' להלן עוד יתבאר לך טעמים, למה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל:

לט

ידוע הענין להלכה (שולחן ערוך אורח חיים תרעא ז), בדורות הקודמים נר חנוכה מדליקו מבחוץ בפתח הסמוך לרשות הרבים, ועכשיו מדליקין בפנים בבית. עיין בספר עוללות אפרים [ח"ב עמ' מ"ד מאמר רצ"ה] כתב גם כן שם ברמיזת נר חנוכה לאור תורה, וכתב: הנה אמרו רז"ל בברכות (סג.): אם ראית דור שהתורה חביבה עליה – פזר, שנאמר: "יש מפזר" וכו' (משלי יא כד); ואם ראית דור וכו' כנס, שנאמר: "עת לעשות לי"י הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו). (כבר כתבנו, ע"ת בגימטריא קנ"ה וש"ט, רמז לחנוכה ופורים). לפיכך הדורות הראשונים, שהיתה התורה חביבה בעיניהם, היו מניחין נר חנוכה הרומז לאור תורה מבחוץ, על דרך "יפוצו מעינותיך חוצה" (משלי ה טז); אבל הדורות הללו שנתמעטה התורה ולומדיה וכו', וחכמי הדור אין להם כח להשיב לאיש מדרכו הרעה, ואדרבא אם לא יחניף לו וכו' אין לו תקומה מפני הקמים עליו, ויקימו עליו עדי שקר וכו' ויבזוהו בעיני ההמון עד שכל דבריו הנכוחים אינם נשמעים לזולתם וכו', המשכילים בעת ההוא ימשכו ידיהם מלהאיר בתורתם בראש כל חוצות, מניח נר מצוותו בביתו ודיו להשיב מעון אנשי ביתו לבד, עד כאן לשון הרב שם:

ולפי דברי הרב מובן הא דאמרו בגמרא (שבת כא ב): "ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו", תיבת "ודיו" מיותר. ולפי הנ"ל מובן, דהנה אמרו רז"ל (שם נה.): מעולם לא יצא מפי הקב"ה דבר לטובה וחזר בו חוץ מזו וכו' "ממקודשי תחלו", כי אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי (שלא יקבלו תוכחה) לפניהם מי גלוי? והנה לפי זה, אפילו אם נראה בעיני האדם שלא יקבלו חביריו תוכחה, אף על פי כן הוא מחויב לעשות את שלו. אבל מצינו סתירה לזה בדברי חז"ל באמרם: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות סה ב), (עיין ברמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז ונושאי כליו). וצריך לומר דיש חילוק, דהיינו כשהמוכיח כבר בחן והוכיח עד הכאה ונזיפה וקללה, שוב מצוה שלא להוכיח. והנה על פי הרמז הנ"ל אמרו רז"ל בנר חנוכה: ובשעת הסכנה, שהרשעים יורדים לחיי המוכיחים ומביאים אותם לידי סכנה בעלילות וכיוצא, ובא על ידי זה לידי בזיון הדת וכיוצא, כנהוג בזמנינו מכת האפיקורסים המורדי אור, מניח על שלחנו, היינו להאיר רק להסמוכים על שלחנו, "ודיו", היינו שלא יחמיר לעצמו מצד דברי חז"ל שאמרה מדת הדין: אם לפניך גלוי וכו', רק דכיון דשעת הסכנה היא – מניחו על שלחנו כנ"ל, ואין להחמיר ודיו בזה:

מ

עיין במאמר אור תורה (מאמר ב סימן מו), ותבין טעם מה שעכשיו מדליקין בפנים:

מא

הטעם שאסור ליהנות מן נר חנוכה, נראה לי לומר, דהנה חקרו הקדמונים על מעשה דאברהם אבינו שהאכיל למלאכים בשר בחלב, והוא לא אכל כי קיים כל התורה. והנה קשה, הרי גם בישול אסור. ויש לומר שאחד מאנשיו שהיו גרים תושבים בישלו, ולא הוה גם כן בישול גוי. אבל קשה, הרי גם בהנאה אסור, והאיך האכיל למלאכים והנה נהנה? וכמדומה שראיתי מי שכתב דלא מיקרי הנאה, כיון שידע שהם מלאכים ואינם צריכים לאכילה. ואי קשיא הא קשיא לי, הרי מיקרי הנאה, שעשה כן כדי שיהא סגולה לתורה, היינו לקבל את התורה, ולא יהא פתחון פה למלאכים לקטרג כמו שאמרו רז"ל, אם כן אין לך הנאה גדולה מזו. ויש לומר, דהתורה ומצוות לאו ליהנות ניתנו (עירובין לא א). ואם כן לפי זה בין תבין, דהנה בנר חנוכה, נר מצוה הרמוז לאור תורה, אין נהנין מאורה, כי תורה ומצוות לאו ליהנות ניתנו:

מב

על פי הנ"ל תבין גם כן מה שהביא מרן הרמ"א ז"ל בשלחנו (שולחן ערוך אורח חיים תרע ב) בשם הכלבו, דנוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה. ומהראוי להתבונן, כי לא דבר ריק הוא, ואם הוא מפני שהאכילה יהודית את האויב מאכלי חלב, לא במקרה נפל מעשה ניסים. ונראה לי על פי מה שכתבתי כמה פעמים, שהיוונים רצו לבטל את התורה מישראל ולהגביר חכמת החיצוניות. והנה כאשר התנוסס השם יתברך עמנו, הראה לנו נפלאותיו במנורה ובשמן הרמוזים לחכמה ולתורה מן השמים. והנה הימים האלה הם כעין נתינת התורה. והנה בשעת נתינת התורה בסיני, עמדו המלאכים הקדושים בשמים ואמרו: "תנה הודך על השמים" (שבת פח ב), והנה רצו לבטלנו מן התורה. והנה המגיד מראשית אחרית פעל ועשה מראש מקדם, שבאו המלאכים לבית אברהם והאכילם בשר בחלב, והיה זה לטענה עליהם, שאכלו הבשר בחלב בביתו של אברהם ואינם ראויים לתורה, כמו שאמרו רז"ל במדרשיהם. והנה מתחילה כתיב: "ואל הבקר רץ אברהם וכו' וימהר לעשות אותו", ושוב נאמר: "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר" וכו' (בראשית יח ז), הנה צירף מאכלי חלב אל בן הבקר בכדי שיהיה לסגולה לבניו לקבלת התורה, ועל כן לזכר זה נוהגין לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. והנה לזכר זה שבימים האלה הוא כעין נתינת התורה, הנה נעשה הנס גם כן על ידי מאכלי חלב שהאכילה יהודית את האויב שרצה לבטל התורה מישראל, ועל ידי זה היה התחלת הנס, ליהודים היתה אורה זו תורה, ומנהנ אבותינו תורה היא:

מג

אומר לך עוד על הא דאיפסק להלכה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, ופירשו הטעם, כדי שיהיה מסובב במצוות (שבת כב א. וקשה, הרי גם מאן דאמר בימין, טעמא רבא אית ליה, ימין הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא וכו' (כמבואר בשאילתות). ונראה לפרש על פי מה שכתב בספר שערי אורה על פסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא כ), שיש בצפון (מדת הגבורה) רב טובות, כי כל הטובות והשפעות הנשפעים מלמעלה, כשמגעת ההשפעה למידת הצפון, מעיינים שם בדין אם ראויה ההשפעה לירד, וכאשר אותו האיש הנשפע בעבורו אינו ראוי, אז מעכבים אותו ההשפעה שם, על כן יש שם צפונים טובות רבות. וזהו שאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", כי נשארו שם בצפון גנזי נסתרות, והם צפונים ליראים והבן עיין שם. ועל פי זה פירש הרב הגדול מו"ה חיד"א זלה"ה [בספר דבש לפי]: "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי" (ישעיהו מג ו), עיין שם. ומעתה נחמד הדבר דאיפסק מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, והטעם בכדי שיהיה מסובב במצות בימין ובשמאל, בכדי אשר מדת הימין יוריד תמיד השפע של החסדים, ומדת שמאל לא ימנע השפע ולא יצפין אותו, ועיין מה שכתבנו לעיל:

מד

בגמרא (שבת כג א), מאי מברך? אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה. והיכן צונו? ופליגי בה אמוראי: חד אמר, "שאל אביך ויגדך" (דברים לב ז), אורייתא מחכמה נפקת [זוהר הקדוש חלק ב קכ"א ע"א], והחכמה נקרא אבא [שם ח"ג פ"ב ע"א], ודברי חכמים הם נשמות המקבלים הארת החכמה, אם כן דבריהם תורה הוא. ואידך אמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז יא), "יגידו" – ימשיכו מן החכמה, הגדה היא בחכמה [זוהר הקדוש חלק א רל"ד ע"ב], כענין "ויגד לך תעלומות חכמה" (איוב יא ו). והנה נראה לי כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, רמוזים דבריהם במקרא אחד, והוא: "יצו י"י אתך את הברכה (באסמיך", דברים כח ח), רצה לומר: יצו י"י על דבר הנתקן מאתך ואינו מבואר בתורה, אף על פי כן "יצו י"י אתך את הברכה", לברך בברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו, והיכן יצוה י"י? אמר "באסמיך", היינו מן פסוק "שאל אביך", חכמה אבא, דבר הסמוי מן העין דעליה כתיב: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח יב), "ובכל משלח ידיך", היינו "לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך" לא ליד ימין ולא ליד שמאל. ומה נכבד הרמז הזה בדיוק על נר חנוכה, יצו י"י אתך את הברכ"ה בגימטריא יה"י או"ר:

מה

נוסח הברכה "להדליק נר חנוכה", לפי מה שכתב האריז"ל לכוין בתיבת להדלי"ק (עם הכולל) בגימטריא ע"ב ס"ג מ"ה (ותיבת נ"ר הכוונה על ב"ן, וכולם בגימטריא יה"י או"ר), הנה צריכין להוסיף כולל על תיבת "להדליק". ולפי זה יעלה מספר תיבת להדלי"ק נ"ר חנוכ"ה בגימטריא או"ר חד"ש, להורות שהוא הארה מן האור חדש אשר השם יתברך יאיר על ציון במהרה בימינו. ואף על פי כן הוא חסר אחד, להורות שעדיין חסר מאתנו האור עד אשר יתגלה בציון במהרה בימינו. והנס הזה היה לשעתה, הארה מאותו האור, וניתקן לדורות, לקבל הארה מאותו האור לטוב לנו כל הימים, גם כל ימי משך גלותינו, עד יגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן:

מו

בשאילתות דרב אחאי [פרשת וישלח סי' ל"ג], מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ובעל הבית מצוייץ (בציצית) באמצע, עד כאן. והוא לפלא, מאי שייכות לציצית בכאן? ונראה לי על פי מה שכתבתי לך כמה פעמים (להלן מאמר ד אות נח), מזוזה היא מצוה, ונר חנוכה רומזת לתורה אור. ועיין מה שכתב הרב הקדוש המפורסם בישראל מהרש"ז ז"ל בסידור שלו, על ידי המצוה היא עליית המקבל אל המשפיע, ועל ידי התורה היא ירידת המשפיע אל המקבל. והנה ידוע לך מכוונת התפלה בהיכל קדשי קדשים, הנה המקבל עולה לשם והמשפיע יורד לשם ובאים אל האמצע, והאמצע המחבר אותם היא התפילה (כידוע, "אדנ"י שפתי תפתח" וכו' שהוא בהיכל קדשי קדשים, הנה היא תפילה אריכתא). והנה עיין שם באריכות דברי הרב הקדוש הנ"ל לדרכו דרך הקדוש. ועל פי דברי הרב הזה אנן נמי נימא, כיון שהמזוזה היא מצוה (וגורמים על ידה עליית המקבל), ונר חנוכה תורה (על ידה היא ירידת המשפיע), הנה בציצית יש בחינת תפילה, כעניין שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף" (תהלים קב א), על פי כתבי מרן: יתעטף בציצית קודם שיאמר "ואני תפלתי". והנה תראה עוד אשר בציצית יש בה ב' הבחינות, דכתיב בהו (במדבר טו לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י" (היינו תורה, שבהגיונה זוכרין את כל המצוות הנאמרים בה), "ועשיתם אותם" (היינו עשיית המצות), אם כן הציצית הם אמצעים לתורה ולמצוה. על כן בעל הבית מצוייץ באמצע, ועל ידי זה מתהווה יחודא שלים:

מז

והנה מזוז"ה נ"ר חנוכ"ה וציצ"ת (בוא"ו החיבור מטעם הנ"ל) בגימטריא אלף, עיין מה שכתבנו במאמר אור תורה (מאמר ב סימן כד ובמאמר הלל והודאה (מאמר ד סימן א בשם הזוהר [חלק א קע"ד ע"ב] בפסוק "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" (איוב לג כג), דא הוא מלאך דממנא עמיה דבר נש מסטר שמאלא דכתיב: (תהלים צא ז) "יפול מצדך אלף", ודא הוא סטרא דשמאלא, דכתיב בתריה: "ורבבה מימינך" וכו', כדין קודשא בריך הוא אמר: "פדעהו מרדת שחת", עיין שם ותבין:

מח

בגמרא (שבת כא ב): מניחה על פתח ביתו מבחוץ. נראה לי לבאר הטעם, על פי מה שכתב כבוד מחותני אור ישראל וקדושו הרב מו"ה לוי יצחק זצוק"ל טעם למה מדליקין ביום ראשון, כיון שלא היה הנס דנרות ביום ראשון רק נס ההצלה (כמו שכתב הט"ז [סימן תר"ע]). וכתב דעושין זכר בנרות, דכשראו הנס דמנורה, הכירו וידעו שגם הנס דהצלה נעשה בזכות הנרות. דהנה כל הקרבנות היו בטלים בזמן ששלטו היוונים על בית המקדש, כי אי אפשר להקריב קרבנות חוץ לבית. אבל מצות הנרות, הגם שהיו בטלין בבית המקדש, עם כל זה היו מצות הנרות נרות מצוה חוץ לבית, היינו נרות שבת ויום טוב, והיא שעלתה לאתערותא דלתתא לריח ניחוח לפני י"י. ועל ידי זה היה גם כן ההצלה, על כן גם ביום הראשון, שהיה רק נס דהצלה, עושין מצות ההדלקה בנרות, עד כאן דבריו, עיין שם. ועל פי הדברים האלה תבין למה תקנו מניחה על פתח ביתו מבחוץ, להורות דעל ידי מצות הנרות שקיימו חוץ לבית, היא שעלתה לריח ניחוח ונתהווה הנס:

מט

כתבו המקובלים הראשונים ליקח כלי שמן משקל מ"ד דרה"ם ולהדליק ממנו כל הח' לילות (היינו ח' שמשים עם ל"ו נרות) וסגולה היא להנצל מהריגת ד"ם, עיין שם. הנראה לי על פי מה שכתבנו לעיל במאמר אור תורה (מאמר ב סימן ח) בשם הרוקח ז"ל, ד' תגין על אות ט' של "וירא אלקים את האור כי טוב"^[1], הד' תגין רומזים ד' פעמים ט' ד' פעמים ט' שווה 36 בגימטריא ל"ו, רמז על ל"ו נרות דחנוכה שהם הארת אור הגנוז, וכתבתי שם [אות ט'] דשארי אותיות טו"ב - הם ו"ב - המה בגימטריא ח' -- רמז על ח' ימי חנוכה. ואם כן לפי זה מספר טו"ב בחשבון הנ"ל הוא מ"ד.

והנה שפיכת דמים הוא נקרא רע, כמה דאת אמר: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג ו). והנה היוונים הרשעים שפכו הרבה דמים מישראל, הן המה הרעים והחטאים, והשם יתברך האיר לישראל הטוב הגנוז, והטו"ב בגימטריא ד"ם כנ"ל, מציל מהריגת דם. והנה אומר לך עוד, ד"ם אד"ם בגימטריא חנוכ"ה, והנה "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב (בגימטריא הנ"ל מנין ד"ם) מאד" -- אד"ם, בכאן נרמז (הסוד) ואתה תבין:

הערות

1. וכן נמצא בספר תגין אות ט. ויקיעורך