בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · בני יששכר · מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ב · >>

בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת מאמר ב' - אור תורה[עריכה]

אור תורה - בו ידובר מענין הנס דחנוכה, ורמיזתו בפסוקי התורה ונביאים וכתובים, ויתבארו בהם כמה ענינים על פי כמה הקדמות, ויתבאר אשר הנס הזה רמז לאור תורה אשר רצו היונים לבטל והש"י הפר עצתם וליהודים היתה אורה זו תורה, ונקרא אור תורה.

א[עריכה]

נס דחנוכה לא ניתן לכתוב (כמשארז"ל (יומא כט, א)), רק הוא בבחינת תורה שבעל פה, והטעם יתבאר לפנינו אי"ה במאמרים הבאים כיד י"י הטובה עלינו, אבל על כל פנים ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא תורה שבכתב, על כן אבאר מקודם כמה ענינים ברמיזה ובדרך הדרש בפסוקים בתורה ובנביאים בענין הנס דחנוכה, ובענין הנר מצוה שתקנו החכמים בעלי רוח הקודש שבדור ההוא לדורות עולם לזכרון לבני ישראל לפני י"י עד עולם, ויתבאר שהאור הוא מבחינת אור הגנוז על כן הוא בתורה רק בגניזה, ויתבארו בצירוף מאמרי הזוה"ק אשר נרמז בו שמציל מדינה של גיהנם ומסוגל לתחיית המתים.

בראשית, ידוע דבתיבת בראשית התחלת התורה יש בתיבה תש"ך צירופים, וכבר ידוע מהקדמונים דבתש"ך צירופים אלו נרמזים מצות התורה וסודותיה דאורייתא ודרבנן וכל מה שעתיד להיות, ולא נעלם מכל המשכילים דברי התיקוני זהר [מתיקון ז' ואילך], והנה גם אנחנו בעניינו רמזנו בראשי תיבות הרבה ענינים בתש"ך צירופים וכתבנו שם בראשי"ת יצורף יר"ת בש"א, י'שועה ר'בה ת'היה ב'זמן ש'ימלוך א'נטיוכס (הוא היה המלך יון הרשע שדחק את ישראל ורצה להעבירם על דת והש"י נקם את נקמתם), ועוד בצירוף יר"ת שב"א, י'שועה ר'בה ת'היה ש'ינצחו ב'ני א'הרן, ואי"ה להלן תתבונן למה רמזתי לך הענין בבראשי"ת.

ב[עריכה]

כתב הרב עיר וקדיש אשר דבריו דברי קבלה וקבל מאליהו ז"ל הלא הוא בעל הרוקח (רוקח הגדול סי' רכ"ה) וז"ל, בפרשת אמור אל הכהנים התחיל שבת ורגלים פסח ועצרת ראש השנה ויום הכפורים סוכות, וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד) וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, רמז לחנוכה שמן זית מצוה מן המובחר (שבת כג, א), עכ"ל, ונ"ל דלשם נאמר צ"ו א"ת בנ"י ישרא"ל בגימטריא בימ"י מתתיה"ו ב"ן יוחנ"ן כשתוסיף הכולל, והוא דבר נחמד כאשר כבר השמעתיך שאלו הג' חדשים תשרי מרחשון כסלו המה מסוגלים לחנוכת הבית, כי הן המה החדשים המתייחסים לבניה של רחל (עקרת הבית (במ"ר יד, ז)) אפרים מנשה בנימין, והנה כסלו לבנימין, והנה מה שהמקובלים נוהגין להוסיף הכולל במקום המצטרך מקובל היא בידם בסמיכה על המקרא שבתורה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח, ה), והנה ראוב"ן ושמעו"ן בגימ' אפרי"ם מנש"ה כשתוסיף הכולל על ראובן שמעון, ממילא נפקא לן מן התורה דבר זה מן אפרים מנשה, והנה החנוכה הזאת בימי מתתיהו יהיה לבנימין שהוא כמו אפרים ומנשה, הגם שלא היה גאולה שלימה, עכ"ז נחשב לחינוך כמו החנוכים הגדולים שבחדשי אפרים ומנשה, על כן נצטרך להוסיף בכאן הכולל שהוא נלמד מן אפרים ומנשה, ולא יהיה הדבר הזה קל בעיניך.

ועוד אומר לך דבר נכון, צ"ו א"ת בנ"י ישרא"ל הוא יותר אחד מן מספר בימ"י מתתיה"ו ב"ן יוחנ"ן, להורות כי האור ההוא אשר ניתקן בימי מתתיהו בן יוחנן הוא הארה מן האור שנברא ביום הראשון (כאשר אכתוב לך להלן אי"ה אות ח' אשר האור הנסיי בימים ההם בזמן הזה היה אור ניסיי והאיר מן הארת אור הגנוז וכן הוא למשמרת בכל שנה ושנה), והנה האור הגנוז נגנז בתורה כמו שכתבתי כמה פעמים מפי קדמונינו ז"ל, ועל כן האור ונר מצוה רומזים לתורה אוריייתא מחכמה נפקת (זוה"ק ח"ב קכא, א), והנה רצו היונים לבטל את התורה אור, ועל כן נעשה הנס בשמן רמז לחכמה כמשארז"ל (מנחות פה, ב) כל מקום ששמן זית מצוי שם החכמה מצויה, ולמדוהו מן המקרא (ש"ב יד, ב) וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה (משם דייקא כי תקוע אלפא לשמן (מנחות שם)), ונעשה הנס במנורה ג"כ רמז לחכמה, הרוצה להחכים ידרים ומנורה בדרום (ב"ב כה, ב) (אותו הרוח הוא תמיד אור בקיץ ובחורף משא"כ שאר הרוחות), הנה ידוע אות א' רמז לחכמה כמד"א ואאלפ"ך חכמה (איוב לג, לג), ועל כן תבין לפי זה בימ"י מתתיה"ו ב"ן יוחנ"ן עם א' (היינו עם הארת הא' שנעשה בימיו), הוא בגימ' צ"ו א"ת בנ"י ישרא"ל (אז) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור.

ג[עריכה]

ועפ"י הדברים האלה תבין לפרש בגמרא (שבת כג, א) והיכן צונו ר' אויא אמר מלא תסור וכו' ר' נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, והנה ידוע מה דהקשו מאי שנא דהקשה הש"ס בכאן יותר משאר מצות דרבנן היכן ציונו, ותו יש להתבונן במאי פליגי ר' אויא ור' נחמיה, ויש לפרש על פי הדברים הנ"ל דהיה מקובל בידם כקבלת הרוקח ז"ל דנרמזת המצוה בתורה בפרשת אמור אל הכהנים, ושם נאמר ונרמז ג"כ המועד אשר יתחדש על ידי הכהנים והמצוה אשר תתחדש, וכמו שרמז הרוקח ז"ל צו את בני ישראל וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שרמזתי צו את בני ישראל בגימ' בימי מתתיהו בן יוחנן, והנה המקשה שהקשה היכן ציונו הוא משום דהיה גם כן מקובל בידו הרמז הנ"ל בסדר אמור אל הכהנים צו את בני ישראל בגימ' בימי מתתיהו בן יוחנן, על כן שפיר שייך לברך וצונו, אבל הוקשה לו כיון דקבלתינו הוא מן צו את בני ישראל בגימ' כנ"ל, הרי חסר אחד וצריכין להוסיף כולל ומהיכן נרמז לנו הוספת הכולל בחשבון, הנה אמר ר' אויא מלא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל, רמז לנו הכתוב הענין שאמר יעקב בעת עשייתו מימין שמאל ומשמאל ימין ואמר על שמאל שהוא ימין וכו', דהיינו באפרים ומנשה, ושם נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ומשם בארה שמוסיפין הכולל, והדבר הזה צודק לחנוכה ללמוד חדשו של בנימין בחנוכתו מן אפרים ומנשה כנ"ל, ר' נחמיה אמר שאל אביך ויגדך, היינו הטעם הב' שכתבתי לעיל, מה שמקובל להוסיף אחד על מספר בימי מתתיהו בן יוחנן ואז יעלה למספר צו את בני ישראל, הוא להורות הוספת הארת א' בימי מתתיהו, היינו הארת החכמה נקרא אבא (זוה"ק ח"ג פב, א), ואאלפך חכמה, וכמו שכתבתי לעיל (פטטיא דאורייתא טבין אינון), וזהו שאמר שאל אבי"ך ויגדך, היינו הארת אבא חכמה, וכן זקני"ך ויאמרו לך, זקן זה שקנה חכמה (קדושין לב, ב).

ד[עריכה]

עוד כתב הרב הקדוש בעל הרוקח ז"ל (שם) וז"ל, ואמר (שם בפרשת אמור (ויקרא כד, ב)) להעלות נר (ואח"כ) יערוך את הנרות, ללמד לילה הראשונה נר אחד ואחר כך נרות, עכ"ל, אנן נמי נימא, שם נאמר כתית למאו"ר, בגימ' זר"ע, הוא שאמרו רז"ל הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג, ב), והנה כמה מהראשונים אסברו לה על נר חנוכה, כיון שבכאן רמז נר חנוכה וכמו שכתב הרב הקדוש הנ"ל.

ה[עריכה]

עוד כתב הרב הקדוש הנ"ל (שם), סמך שמן ונרות לסוכות מה סוכות ח' ימים אף חנוכה ח' ימים, ומעתה אזדא להו קושיית הפוסקים (ב"י או"ח תר"ע) למה קבעו גם ביום הראשון יום טוב והדלקה הרי בו לא נעשה הנס, הנה נראה לי לפי הנ"ל דודאי חכמי הדור כשקבעו המצוה לדורות האיר הש"י את עיניהם למצוא הסמך בתורה, והנה ראו שהסמיך הש"י פרשת הנרות לסוכות הבינו ברוח קדשם שהוא כדי ללמוד מסוכות ח' ימים, וזהו הנרצה במגילת תענית (פרק ט' ד"ה כ"ה כסליו) ובגמרא (שבת כא, ב) אומרם ז"ל לשנה אחרת קבעום וכו', ולמה לא תיכף בשנה ראשונה, אבל הוא באמת בשנה הראשונה ידעו גם כן מן סמיכת התורה שצריכין לעשות ולהדליק ח' ימים, אבל לא ידעו מהיכן יתחילו הח' ימים, דסברו דלמא תדלק המנורה ט' ימים ויהיו ח' ימים ניסים וא"כ קביעות הח' ימים יתחילו מן יום כ"ו דכסלו, אבל אחר כך כאשר ראו דהמנורה לא דלקה רק ח' ימים ואעפי"כ סמיכת התורה מרמז שצריכין להדליק ולקבוע מועד ח' ימים, על כרחך רצון הש"י שגם יום הראשון יעשו יום טוב וידליקו, ואם כן מתחילין הח' ימים מן יום כ"ה, על כן קראו לימים האלה חנוכה חנ"ו כ"ה להורות שיתחילו הימים מן יום כ"ה, וזהו שצודק שפיר בגמרא (שם) מאי חנוכה ומפרש דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו' לשנה אחרת קבעום וכו', ולמה לשנה אחרת דייקא קבעום הוא מטעם הנ"ל, על כן קראו שמו חנוכ"ה חנ"ו כ"ה כנ"ל.

ו[עריכה]

"ז'ית ז'ך כ'תית ל'מאור ל'העלות" (ויקרא כד, ב) ראשי תיבות בגימ' בהל"ל והודא"ה כלשון הש"ס (שבת כא, ב), הנה כתב הרב הקדוש בעל הרוקח הנ"ל (שם), אשר בנוסח ההודאה [על הניסים] יש קכ"ה תיבות כמנין כהני"ם, ואיני יודע נוסחתו (ואי"ה אפרש במקומו המאמר (מאמ"ד אות א')), ולפי נוסחתינו הוא עד סיום תיבת "להודות" פ"ט תיבות מנין חנוכ"ה שהוא ההודאה שקבעו רק לימי חנוכה, ומסיים אחר כך ולהלל לשמך הגדול, היינו להורות שצריכים גם כן לומר הלל הנאמר בכל המועדים, ובזה תמצא טוב טעם למה יש שינוי בהודאה מלשון הגמרא, שבגמ' אמרו בהלל והודאה ובנוסח ההודאה אמרו להודות ולהלל (ויתבאר אי"ה במקומו במאמר הנ"ל (אות קכ"ז)).

והנה כפי נוסחתינו יש בהודאה צ"ב תיבות מנין הל"ל והודא"ה, והנה בצירוף נוסח על הנסים י"ו תיבין הנה יש ק"ח תיבין, נ"ל לרמז על ריבוי האור כי טוב, היינו ריבוי אותיות טו"ב זה על זה (כנהוג בין המקובלים) כזה, ט' פעמים ו' הוא נ"ד, ב' פעמים נ"ד הוא ק"ח כמספר תיבות ההודאה כנ"ל, ולרמז שהמצוה הזאת מצלת מן דינה של גיהנ"ם בגימ' ק"ח, ויתבאר אי"ה.

ז[עריכה]

עוד כתב הרב הקדוש הנ"ל (שם), "זא"ת חנוכ"ת המזב"ח" (במדבר ז, פד) בגימ' "זא"ת יהי"ה בימ"י חשמוני"ם" עכ"ל, ואוסיף לומר, זא"ת חנוכ"ת בגימ' א"ל מתתיה"ו, ויתבאר אי"ה.

ח[עריכה]

עוד כתב הרב הקדוש הנ"ל [שם], תקנו ל"ו נרות כנגד האור הראשון ששימש לאדם הראשון ל"ו שעות כמו שאמרו רז"ל בפסיקתא [פר' כ"ג], וכתב עוד שעל אות ט' של וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א, ד) יש על הט' ד' תגין‏[1], להורות ד' פעמים ט' היינו רמז אל ל"ו נרות של חנוכה, עיי"ש עוד בדבריו, והנך רואה ידידי דברי עיר וקדיש שכל דבריו דברי קבלה מפי אליהו ז"ל אמר שהארת המצוה נר חנוכה הוא מהארת אור הגנוז (וממילא תבין כיון שבימי הנס בזמן החשמונאים דלקה המנורה באור שלא כטבע רק בנס, והנה המנורה רמוזה לחכמת התורה הרוצה להחכים ידרים ומנורה בדרום (ב"ב כה, ב) א"כ על כרחך האורה באה מן האור הגנוז שנגנז בתורה), וכיון שנקבע לדורות ברוח הקודש הוא מפני שידעו בכל שנה יתגלה האור ההוא, עיין עוד בסימן י"ב.

על כן קראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך והרגל על לעתיד, גאולה העתידה, שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלימות כמשארז"ל וגנזו לצדיקים לעתיד לבא (חגיגה יב, א) כדכתיב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם (ישעיה ס, יט), והנה זה יהיה אחר שתשלם הגלות החל הזה מלכות רביעית, והנה עוד בהשלמת מלכות יון מלכות שלישית האיר לנו הש"י במעט קט מן האור ההוא אחר שנפסקה הנבואה בכדי שיעמוד לנו האור ההוא בגלות החל הזה במקום נבואה, כי האור הזה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו [חגיגה שם], על כן נקרא נר חנוכה נר חינוך והרגל לאור עולם בגאולה העתידה שיתגלה אור הגנוז נאמר ביה יה"י או"ר (רל"ב, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן), וזהו "והיה לך הוי"ה לאו"ר עולם", היינו השם הוי"ה בד' מילואיו כנ"ל בגימ' יה"י או"ר ונגנז בתורה, והנה נר חנוכה חינוך והרגל להאור ההוא ועל כן הוא מסוגל לתורה, על כן הרגיל בנר זה (אמרו לשון הרגיל, מרגיל את עצמו לאור העתיד) הויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג, ב).


ומתוק האור לעיני אחרי רואי בדברי הרב הקדוש הנ"ל כתב (שם) תקנו ל"ו נרות (כנגד השעות ששימש האור הראשון כנ"ל) כנגד לשון אור, ומאורות, ונר, נזכר בתורה ל"ו פעמים עיי"ש, הוא מה שכתבתי שהאור הגנוז נגנז בתורה והוא ששימש ל"ו שעות (נגד מנין ה' פעמים או"ר שנזכר בתורה ביום א' בגימ' אלף ל"ה 1,035 ובהחזרת אלף לאל"ף (סוד הכתוב איכה ירדוף אחד אלף) הנה הם אל"ה בגימ' ל"ו, והנה נגנז בתורה), כשרצו היוונים לבטל התורה אשר בה אור הגנוז הלזה, הנה הש"י התנוסס להאיר להם בנר מצוה ותורה אור הוא אור התורה מן הארת אור הגנוז, ועל כן נזכר בתורה ל"ו פעמים אור ונר ומאורות כנ"ל, ועל כן תקנו ל"ו נרות, אשרי העם שככה ל"ו.

ט[עריכה]

והנה מה שכתב הרב הקדוש הנ"ל שעל האות ט' של האור כי טוב יש בה ד' תגין לרמז על ל"ו נרות ד' פעמים ט', הנה אוסיף על דבריו, הנה שארי האותיות של טו"ב הם ו"ב בגימ' ח', לרמז על ח' יומין דחנוכה ידליקו ל"ו נרות, ומה שנחלקו הח' ימים לאות ו' ולאות ב', הוא לרמז שמדריגות יש באותן הימים, כי יום א' ויום ח' רבו יתירא אית להו כמו שכתב המהרי"ל ז"ל שנהגו שלא לעשות בהם מלאכה, והטעם נראה לי עפ"י מה שכתב האריז"ל לכוין בהדלקות הנרות אל הי"ג מדות, היינו ביום א' למדה הראשונה א"ל ובליל ב' רחום וכו' עד בליל ח' מן נוצר עד ונקה (פע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים, פרק ד), על כן יום ראשון אית ליה רבו יתירא שהוא המדה הראשונה שהוא א"ל, כתיב חסד א"ל כל היום (תהלים נב, ג), והנה ממדת החסד משם שורש הכהנים אנשי החסד (זוה"ק ח"ג קמה, ב) אשר על ידם נעשה הנס (והנה מדה הראשונה כחה בכל המדות כאשר תדע בתפילין יש בהם ת"ג תיבות (מג"ע ריש פר' קדושים) כמנין י"ג פעמים א"ל, הבן), ויום הח' גם כן רבו איתייהב ליה שבו מאירין מזל עליון ומזל תחתון נוצר ונקה, על כן בתיבת טו"ב יתחלקו הח' ימים לשתי מערכות אות ו' בפני עצמו ואות ב' בפני עצמו כנ"ל.

י[עריכה]

והנה כשבאתי לכלל זה, הנה אומר לך הדבר אשר מרגלא בפומייהו דרבנן רבותינו כת הקודמים אשר בחנוכה יש מקום לעורר פקודת עקרים ועקרות כעין ראש השנה, הנה לדעתי עיקר הענין עיקר הסגולה ביום האחרון, הנקרא בפי כל "זאת חנוכה", אשר כוונתו מן נוצר עד ונקה, מזל עליון ומזל תחתון, ובני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזל"א תליא מילתא (מו"ק כח, א), ואעפי"כ יש לרמז על כל ימי חנוכה, ותבין מתוך הדברים שיתבארו להלן אי"ה, ואומר לך כעת מתתיה"ו בגימ' רא"ש השנ"ה, ודי בזה כעת.

יא[עריכה]

בחלום שראה נבוכדנצר ופתר לו דניאל, הנה שם מבואר זהב רמז למלכות בבל אנת הוא רישה די דהבא (דניאל ב, לח), כסף מלכות מדי ופרס, נחשת רמז למלכות יון נקרא נחשת, וכן דרשו רז"ל בכמה מקומות (שמו"ר לה, ה) ויתבאר אי"ה, והנה כתב הרב הקדוש בעל הרוקח ז"ל (סימן רכ"ה), פרשת תרומה מסיימת בתיבת נחשת (שמות כז, יט) רמז למלכות יון, ומתחיל תיכף ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וכו', רמז שבמלכות יון יתחילו הנר מצוה ע"כ, עיי"ש, והנני מוסיף דלפי זה יתכן ואתה תצוה את בני ישראל סופך לצוות (כפירש"י), דעיקר הציווי היה בפרשת אמור אל הכהנים, ושם נאמר "צ"ו א"ת בנ"י ישרא"ל" (ויקרא כד, ב) בגימ' בימ"י מתתיה"ו ב"ן יוחנ"ן עם הכולל וכמו שכתבתי לעיל (אות ב), נחש"ת ראשי תיבות נ'ר ח'נוכה ש'ם ת'דליקו.

יב[עריכה]

והנה כתבתי לך לעיל סימן ח' וסימן ט', אשר נר חנוכה הוא מבחינת אור הגנוז, וכתבתי לך בזה דברי עיר וקדיש בעל הרוקח ז"ל שקיבל מאליהו ז"ל בסמיכות מן דברי תורה עם הפרפראות שחנן הש"י אותנו, הנה אוסיף שנית ידי דברי קדוש עליון קרוב לזמנינו מפורסם ברוח קדשו ה"ה הרב הקדוש פנחס שפירא מקוריץ[2] זצוק"ל, בכדי שיהיו הדברים קשורים אל לבך וענדם על גרגרותיך ותדע עד היכן מגיע קדושת נר המצוה הזאת והטובה הגדולה הנפלאה אשר הפליא הש"י בחסדו לבניו הקדושים במצוה הלזו.

הנה אמר הקדוש מהר"פ הנ"ל (מצאתי בכתבי תלמידיו), ל"ו נרות של חנוכה הם כנגד ל"ו מסכתות כי התורה אור, עכ"ד (הנכתבים מפי תלמידיו), ונ"ל לבאר על פי מה שכתבתי [אות ח'] דהיונים רצו לבטל חכמת התורה שנקרא אור (ובתוכה גנוז האור הראשון כנ"ל) ולהגביר חכמות החיצוניות הנקרא חשך (מפני שכל החכמות החיצוניות המה כסילות נגד חכמת התורה וכתיב כסיל בחשך הולך (קהלת ב, יד) משא"כ חכמה נקרא אור חכמת אדם תאיר פניו (שם ח, א), על כן מלכות יון נקרא חשך כמו שאמרו רז"ל (ב"ר ב, ד) בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו (בבל) ובהו (מדי) וחשך (יון) על פני תהום (מלכות הרביעית), עכ"פ מלכות יון נקרא חשך ויתבאר אי"ה בארוכה), והנה בעת הישועה ליהודים היתה אורה על ידי המנורה (חכמת התורה הרוצה להחכים ידרים ע"כ מנורה בדרום (ב"ב כה, ב), [תורה שבע"פ רחל עקרת הבית רמוזה במנורה] עיין בלקוטי תורה להאריז"ל פרשת בהעלותך), חכמות (נשים) בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (משלי ט, א), ונעשה הנס בשמן הטהור כמו"ש לעיל (אות ב') כל מקום ששמן זית מצוי שם החכמה מצויה (וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה, כי תקוע אלפא לשמן, ואם עיני שכל לך תבין מה שלקח יואב דייקא אשה ולא איש), והנה נמשך שמן החכמה אל המנורה היא על דרך הכתוב בפסוק (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך י"י כולם בחכמה עשית מלאה הארץ (דייקא אר"ץ אשר י"י אלקיך דורש אותה תמיד עיני י"י אלקיך בה וכו' (דברים יא, יב) קנינך, הוא סוד אבא יסד ברתא (זוה"ק ח"ג רנח, א), על כן תמצא טוב טעם ודעת מה שבימים ההם בזמן ההוא לקחו הכהנים הגדולים את המלכות, דהנה כבר ידעת כהן גדול רמז לחכמה [מאורי אור] ויירשו המלכות לעת כזאת, סוד המשכת השמן אל המנורה הוא סוד תורה שבעל פה, על כן ניתקן לדורות ל"ו נרות נגד ל"ו מסכתות שבתורה שבעל פה המפורשת*.

והנה על פי הדברים האלה תתבונן, בנוסח ההודאה אומרים ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות בחצרות וכו', מהו השייכות להודאה שהדליקו נרות דייקא, יאמרו סתם שעשו עבודה בבית המקדש, ועל פי הנ"ל תבין, ואבאר לך את אשר רמזנו לעיל, וישלח יואב תקועה (שהוא אלפא לשמן על כן שם החכמה מצויה) ויקח משם אשה חכמה (דייקא ולא איש חכם) והוא דבר נפלא, דהנה יואב רצה אז לפייס את המלך דוד שהוא מרכבה למדת מלכות, והנה מדת מלכות היא בחינת נוקבא כידוע והנה כשנתמלאת ח"ו בדינין וגבורות, כשנמשך לה סוד השמן חכמה מתמתקים הדינין, והנה על פי סגולה זו עשה יואב כשרצה לפייס את המלך שלח למקום השמן, ויקח משם אשה חכמה דייקא, הוא סוד המשכת השמן (חכמה) אל המנורה (מלכות) ועל ידי זה נמתקין הדינים של המלכות, והנה בכאן כשטיהרו הבית המקדש ורצה הש"י להודיע להם שכבר נמתקו הדינים דמלכות, נזדמן להם עבודה הראשונה הדלקת המנורה בשמן הטהור, אז נתבשרו וידעו כי כבר נמתקו דיני המלכות כסגולת יואב בפייסו למלך, הבן.

ומעתה יתורץ לך גם כן בטוב טעם מה שהקשו הראשונים והאחרונים (ב"י או"ח תר"ע) מה היה הנס ביום הראשון, ועפ"י הדברים הנ"ל תבין כי עיקר תוקף הנס היה ביום הראשון מה שהזמין להם הש"י שמן טהור לעבודה הראשונה בכדי לבשר להם שנמתקו דיני המלכות, וזהו שאומרים בהודאה ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות וכו' וקבעו שמונת ימי חנוכה, שמונת דייקא, להודות ולהלל וכו', כי רוב תודות להש"י גם ביום הראשון שנתבשרו שנמתקו הדינין באור פני מלך חיים.

יג[עריכה]

עיין בסימן ח' מה שכתבתי בשם הרב הקדוש בעל הרוקח ז"ל שכתב שתיקנו נר חנוכה ל"ו נרות נגד האור הראשון הגנוז ששימש ל"ו שעות, והנה כן מצאתי גם כן בכתבי התלמידים של הקדוש מהר"פ זצוק"ל (לעיל אות י"ב), והנה כעת אבאר לך את אשר עם לבבי, האור הראשון היו מביטים בו מסוף העולם ועד סופו כמו שאמרו רז"ל (חגיגה יב, א) וגנזו הקב"ה לצדיקים, והיכן גנזו בתורה כמו שכתבו קדמונינו בעלי רוח הקודש (וכל מה שהאדם רואה בכל פעם דבר חדש בתורה הוא מהאור הגנוז), על כן נקראת התורה אור, ועל כן חכם (בחכמת התורה) עדיף מנביא (ב"ב יב, א), כי על ידי התורה יתגלה לו אור הגנוז בכל פעם, וכל אחד כפי עסקו ועמלו בתורה ועל ידי אור הגנוז יכול להביט בכל פעם נסתרות מסוף העולם וכו' (מה שאין כן הנביא לא בכל פעם תתגלה לו הנבואה), והנה לבעבור זה רואים הצדיקים ראיה רוחניית למרחוק גם בעולמות העליונים כל אחד כפי השגתו בתורה, וכפי מה שמשיג שם מאותו האור הראשון הגנוז. והנה היונים הרשעים רצו לבטל התורה אור אשר בה נגנז האור הראשון, הנה בעת הישועה ליהודים היתה אורה בנס [אור המנורה] להראות התגברות אור התורה אשר האור הראשון גנוז בה, על כן נתקן ל"ו נרות נגד אור הגנוז ששימש ל"ו שעות, וכבר כתבתי לך לעיל.

ובזה יתורץ ג"כ קושיית הראשונים והאחרונים למה תקנו להדליק ולהודות ביום הראשון הרי לא היה הנס רק מיום ב' ואילך, אבל הוא שתקנו להדליק להודות ולהלל לי"י כי טוב על התגברות אור התורה שבה נגנז האור הראשון והאיר לישראל באור הניסיי הזה, הבן הדברים, ועל כן מוסיפין והולכין כבית הלל, להורות כל מה שמוסיף האדם ימי התעסקות בתורה יתרבה לו האור הגנוז, וטהר ידים יוסיף אומץ (איוב יז, ט).

יד[עריכה]

ותשכיל ותדע לפי"ז למה הנס דחנוכה לא ניתן לכתוב בדברי נבואה כשארי הניסים (כמו שאמרו רז"ל (יומא כט, א)), דהנה הנס הזה נעשה בזמן הפסקת הנבואה, וכדי שלא יאמרו ישראל ח"ו אבדה תקותינו באין חזון נפרץ ואין נביא וחוזה, הנה עשה הש"י בזמן ההוא את הנס הזה להורות על מעלת התורה שהיא עדיפא מנבואה, ועל ידה רואה האיש הישראלי כל הנסתרות על ידי האור הגנוז בה, הנה לבעבור זה, הנס הזה לא ניתן לכתוב בדברי נבואה, כי זה כל עיקרו של הנס להתוודע ולהגלות אשר שגבה מעלת אור התורה ברבו יתירה מדברי נבואה, והבן הדבר.

טו[עריכה]

ועוד תבין לפי"ז לא ניתן לכתוב הנס הזה באותיות כי הוא רומז לאור הראשון קודם שנגנז בהאותיות, והיו הדברים האלה (אל"ה ל"ו נרות נגד האור הראשון ששימש לאדם הראשון ל"ו שעות, וגם אל"ה בהחזרת האלף לאל"ף בגימ' ה' פעמים או"ר הנזכרים ביום ראשון של מעשי בראשית וכמו"ש לעיל) אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו, ו), הבן הדבר, ועוד יתבאר אי"ה.

טז[עריכה]

עוד אמר הרב הקדוש מהר"פ זצוק"ל (מדרש פנחס אות א') שבכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות נתגלה האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח עכ"ד, ונ"ל רמז הדבר על פי דברי התורה כפי מה שדרשו חז"ל (ב"ר ב, ד) (יתבאר אי"ה בארוכה) והארץ היתה תהו (בבל) ובהו (מדי) וחשך (יון) על פני תהום (אדום) ורוח אלקים מרחפת וכו' זהו רוחו של מלך המשיח, וסמיך ליה ויאמר אלקים יהי אור, הנה היא בריאת האור הראשון שנגנז, והנה כבר כתבנו [אות ח'] (יתבאר אי"ה) שעל כן קראו לימים האלה חנוכה לשון חינוך (כמו שמחנכין הנערים למצות קודם הזמן של החיוב כדי שיכירו וידעו בעת החיוב) שהוא חינוך להגאולה שתהיה אחר מפלת מלכות הרשעה, ועל כן נעשה הנס באור ההוא אור הגנוז מעין אור העתיד אור של מלך המשיח אור הגנוז שיתגלה בשלימות ב"ב, והוא ברמז הכתוב (תהלים קלב, ט) (יתבאר להלן אי"ה (אות ל"ח)) כהניך (החשמונאים) ילבשו צדק (מלכות לשעתה (תיקו"ז יז, ב)) וחסידיך ירננו (בהלל והודאה) שם אצמיח קרן לדוד (היינו אור של מלך המשיח דקאתי מבית דוד) וזהו שמסיים ערכתי נר למשיחי וכו', הבן הדבר.

טו"ב[עריכה]

הדבר להבין לפי זה בנוסח ההודאה, כשעמדה מלכות יון וכו', למה תקנו בלשון עמידה ולא אמרו נתגברו או שלטו, אבל תדע על פי כתבי האריז"ל כתב, הצלם דקליפה היא כך, מצרים (כתר דקליפה), בבל (חב"ד שבה), פרס ומדי ב' ידים חסד וגבורה לכן מינייהו מלכי ומינייהו איפרכי (מגילה יב, א), יון (תפארת שבה), אדום וישמעאל (רגלין דקליפה) (ליקו"ת פר' שמות), והנה תתבונן, להיות יון בחינת תפארת שבקליפה, הנה בחינת תפארת כולל כל הגוף ממילא היה בה גם כן כח מלכות הרביעית שהוא בחינת רגלין, על כן במפלתה נעשה נס באור מעין אור העתיד שיהיה בעת מפלת מלכות אדום, שיתגלה אז בשלימות אור הגנוז אשר ממנה יבהק אורו של מלך המשיח, על כן תקנו בהודאה לשון כשעמדה מלכות יון וכו' שהיה בה גם כן כח הרגלין, על כן בעת הישועה באו בניך לדביר וכו' והדליקו נרות וכו', מעין דוגמת הגאולה העתידה במהרה בימינו, ולפי זה תבין ג"כ למה תקנו בנוסח ההודאה כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, ובנוסח ההודאה דפורים תקנו כשעמד עליהם וכו' ולא אמרו על עמך ישראל, אבל בדקדוק גדול אמרו בכאן על עמך ישראל, דכיון שמלכות יון היא תפארת דקליפה ניגוד לתפארת ישראל, הנה עמדה על עמך ישראל, וגם להשכיחם תורתך דייקא שהיא תפארת ישראל סוד התורה (תיקו"ז מט, א), הבן הדבר.

ח"י[עריכה]

הנה לפי מ"ש לך לעיל (אות ח') בשם הרב עיר וקדיש בעל הרוקח ז"ל שהאור הניסיי הלז הוא הארה מן האור הגנוז, וכן נראה מדברי הגאון הקדוש מהר"ל מפראג בספרו אור חדש (כאשר יתבאר אי"ה), וכן כתב הרב הקדוש מהר"פ זצוק"ל וכמו שכתבתי לך, ועוד הוסיף הקדוש הנ"ל לומר שבכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות מתגלה (הארה מן) האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח וכמו שהבאתי דבריו בסמוך, והנני אומר לך עוד דברים המשיבים את הנפש, הנה הקשו הראשונים ואחרונים למה תקנו ח' ימים חנוכה הרי הנס לא היה רק ז' ימים, והרבה טעמים נאמרו על זה, גם אנחנו בעניינו אמרנו וענינו כמה טעמים, והנה כעת אומר לך עוד, הנה ידוע מן הזהר (ח"א קסא, א) ומתלמודא דידן דברכתא דלעילא אינה פחותה מאלף*, ואם כן בכאן כששרתה הברכה העליונה על הפך עכ"פ לא היה פחות מאלף, ואם כן לפי זה הפך הטבעיי לא היה לו מציאות והיה כלא היה כי נתבטל באלף, ועל כן תקנו ח' ימים, הבן הדבר, ולפי זה כיון שבאנו לידי מחקר הלז, בעל כרחך הברכה לא היתה פחותה מאלף פכים, והנה ניקח מהם שמונה פכים להאיר בשמונת ימי חנוכה, והנה נשאר לברכה ברכת עולם אשר אור צדיקים ישמח במהרה בימינו בנר ישראל שהיא הרומז למלכות (כמו שכבר ידעת הג' יחודין שבה בגימ' נ"ר (פע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים, פרק ד)) וכמו שאמרו לדוד שהוא מרכבה למלכות שמים ולא תכבה את נר ישראל, על כן סך הפכים (שנשארו לברכה בגניזה) הם תתקצ"ב בגימ' עו"ל מלכו"ת שמי"ם, הוא היום המקווה לי"י והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך (ישעיה ס, ג), ויעביר הש"י הגלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון וכו' ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד, והוא בגימ' באו"ר ש"ל מל"ך המשי"ח, אשר על ידו יקבלו כל באי עולם עו"ל מלכו"ת שמי"ם חושבנא דדין כחושבנא דדין תתקצ"ב מנין הפכים הנשארים לברכה בגניזה תתקצ"ב, ומעתה תשכיל ותדע דברי חז"ל שדרשו יהי אור זה אורו של מלך המשיח (עי' תיקו"ז עז,ב), ותבין מה שאמר הקדוש מהר"פ זצוק"ל אשר בכל שנה ושנה בימי חנוכה בשעת הדלקת הנרות נתגלה (הארת) האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח, יהא רעוא שנזכה במהרה בימינו להאור הנערב ההוא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

יט[עריכה]

והנה לפי כל הדברים הנ"ל תבין מה שכתבתי לך על כן קראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך לגאולה האחרונה אחר גלות שעיר אשר אז יתגלה עיקר האור וכמו שכתבתי לך, והנה לפי זה נעשה הנס בפ"ך, פ"ך בך' רבתי דאי"ק בכ"ר בגימ' שעי"ר.

כ[עריכה]

והנה תמצא טוב טעם למה שתקנו ל"ו נרות לברך למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה, כבר כתבתי לך (אות ח') אל"ה רמז לה' פעמים אור הנזכרים במעשי בראשית אצל אור הגנוז, כי ה' פעמים או"ר בגימ' אלף ל"ה ובהחזרת האלף לאל"ף (סוד הכתוב איכה ירדוף אחד אלף סוד החשבון הכללי מבלי גבול כמו"ש לעיל), הנה הוא אל"ה מנין ל"ו, ומעתה תטעום טעם לשבח למה תקנו גם ביום הראשון, הנה כתבתי לך דהברכה העליונה אינה פחותה מן אלף, וממילא כשהתחילה הברכה התגלות האור הגנוז לא היה פחות מאלף, על כן מדליקין ביום אחד אל"ף, ובשארי הימים משלימין ל"ה להשלמת ה' פעמים או"ר הנזכרין במעשי בראשית, אל"ה יעמדו לברך את ישראל, ועוד יתבאר אי"ה.

כא[עריכה]

הנה העדתי לך שלשה עדים נאמנים אשר הארת אור חנוכה הוא מבחינת אור הגנוז, הלא המה הרב עיר וקדיש בעל הרוקח ז"ל אשר דבריו מקובלים מאליהו ז"ל, וכן מדברי הרב הגאון מהר"ל מפראג (יובאו דבריו אי"ה לקמן (מאמ"ד אות פ"ו) ידוע דבריו נאמרו ברוח הקודש והיה משתמש בספר יצירה, והרב הקדוש אשר היה סמוך לדורותינו מפורסם ברוח קדשו הרב מהר"פ זצוק"ל מקארעץ, על כן היא מצוה שנרמזת בתורה (שנגנז בה האור) בגניזה, וכן בזוה"ק לא תמצא מדברים מעניני נר חנוכה (רק פעם אחד (ח"א רלח, ב)) מוזכר שם נר חנוכה דרך העברה בעלמא וכן בתיקו"ז (כט, א) אי"ה אביא דבריהם להלן (אות כ"ד)), והוא מטעם הנ"ל שהוא מן בחינת אור הגנוז, וקראו לימים האלה חנוכה שהוא חינוך לגאולה העתידה שיתגלה האור הגנוז, וכל ימי עניינו ומרודינו משנפסקה הנבואה האיר הש"י לנו הארת אור הגנוז בתורה על ידי מצות נר חנוכה, וכבר ידעת שהאור הגנוז מביטין בו מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב, א), והארת נר חנוכה היא הארה מן האור ההוא במעט קט, ועל ידה אנחנו יכולין להביט בתורה אשר האור גנוז בה, הבן, והנה לבעבור זה הדורות שהן סמוכין לגאולה התחילו חכמי הדור לדבר מעניני המצוה הזאת מה שלא שיערו הראשונים, והוא סוד כמוס, והנה אדברה וירווח לי איזה ענינים מדברי הזוה"ק הסכת ושמע.

בזהר פרשת חיי דף קל"א, אמר ר' חזקיה אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופין דאתנטיעו בנשמתא חדא (רצ"ל כשהנשמה היתה מגולגלת כמה פעמים בכמה גופין) מה תהא מינייהו, אמר ר' יוסי אינון גופין דלא זכו ולא אצלחו הרי אינון כלא הוו כמה דהוו עץ יבש בהאי עלמא הכי נמי בההוא זימנא, וגופא בתראה דאתנטע ואצלח ונטע שרשוי כדקא יאות יקום, ועליה כתיב והיה כעץ שתול על מים וגו' והיה עלהו רענן וגו' (ירמיה יז, ח) דעבד איבין ונטע שרשין ואצלח כדקא יאות, ועל ההוא גופא קדמאה דלא עבד איבין ולא נטע שרשין דלא זכה ולא אצלח כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב וגו', כי יבא טוב דא תחיית המתים ויתנהיר ההוא נהורא דזמין לאנהרא להו לצדיקייא (אור כי טוב) דהוה גניז קמיה מיומא דאתברי עלמא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, וכדין זמין קוב"ה לאחייא מתייא וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' (מלאכי ג, כ) (וצדקה תציל ממות, נ"ל), וכדין יתגבר טוב בעלמא וההוא דאתקרי רע יתעבר מעלמא כדאמרן, וכדין אינון גופין קדמאי להוו כלא הוו (כיון דלא נהיר עלייהו ההוא טוב ואין מציאות רק לטוב, הבן, נ"ל), אמר ר' יצחק זמין קוב"ה לארקא עלייהו על אינון גופין רוחין אחרנין ואי זכאן בהון יקומון בעלמא כדקא יאות וכו', עכ"ל יעוי"ש, נראה מזה כי אפילו אותן גופין שלא אשתלמו, הנה זמין קוב"ה לארקא עלייהו רוחין אחרנין מן האור הגנוז (שנקרא טוב) להחיותן בזמן התחיה (עת כי יבא טוב), והנה ר' יצחק התנה בתנאי אי זכאן, ומהיכן יזכו לאור הגנוז הזה כיון דלא השלימו את הטוב השייך להן, הנה נראה אם קיימו מצות נר חנוכה שהוא הארת אור הננוז כמו"ש לעיל, הנה יושפע עליהן רוח חיים מן האור הגנוז האור כי טוב, ובטובו חיינו, וזהו שנקרא הדלקת הנרות בלשון הטבה בהטיבו את הנרות (שמות ל, ז), הבן הדבר (ותבין לפי זה כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (תהלים לו, י)).

כב[עריכה]

ועפ"י הדברים האלה תמצא טוב טעם על קושיית הראשונים למה לא תקנו ספיקא דיומא בחנוכה ויהיו ימי חנוכה ט' ימים, ועפ"י כל הדברים הנ"ל תבין, דהנה צורת הט' כפוף רגל הימיני לתוכה להורות טובך גניז בגווך, וירא אלקים את האור כי טוב וגנזו (עיין בזהר הקדמת בראשית), ובנר חנוכה נתגלה גילוי ניצוצי אור הגנוז, על כן אין עושים חנוכה ט' ימים כי באות ט' הגניזה ובחנוכה יש גילוי הארה כמבואר לעיל.

כג[עריכה]

והנה למען יתאמתו לך כל הדברים הנ"ל אשר בחינת הארת נר חנוכה הוא הארה מן אור הגנוז על כן נקרא חנוכה חינוך אל הגאולה האחרונה שיתגלה האור כי טוב בשלימות, אעתיק לך לשון הזוה"ק פרשת מקץ דף ר"ג ע"ב, ר' חייא פתח ואמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ), תא חזי זמין קוב"ה לאנהרא לון לישראל ההוא שמשא דגניז קוב"ה מיומא דאתברי עלמא מקמי רשיעי דעלמא כמה דכתיב (איוב לח, טו) וימנע מרשעים אורם, וההוא נהורא גניז ליה קוב"ה דכד נפיק בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כיון דאסתכל בדריה דאנוש ובדריה דמבול ובדריה דהפלגה ובכל אינון חייביא גניז ליה לההוא נהורא, כיון דאתא יעקב (ואתדבק) (נ"ל דצ"ל ואתאבק) בההוא ממנא רברבא דעשו ואכיש ליה בירכא דיליה והוה נכי, כדין מה כתיב ויזרח לו השמש (בראשית לב, לא), מאן שמש ההוא שמשא דגניז בגין דאית ביה אסוותא לאתסאה ליה מארכובתיה ולבתר אתסי בההוא שמשא דכתיב (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם, שלם בגופיה דאתסי, ועל דא זמין קוב"ה לגלאה ההוא שמשא ולאנהרא לון לישראל דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, מאי שמש צדקה דא שמשא דיעקב דאתסי ביה, ומרפא בכנפיה, דבההוא שמשא יתסון כולהו, בגין דבזמנא דיקומון ישראל מעפרא כמה חגרין וכמה סומין יהון בהון וכדין קוב"ה ינהיר להון ההוא שמשא לאתסאה בה דכתיב ומרפא בכנפיה, וכדין יתנהיר ההוא שמשא מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא ולישראל יהא אסוותא ועמין עובדי ע"ז ביה יתוקדון, אבל לישראל מה כתיב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד י"י יאספך (ישעיה נח, ח) עכ"ל.

המשכיל על דברי הזהר הנ"ל יראה כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהנהו מילין לבחינת האור דחנוכה שהוא בבחינת האור השמש צדקה ומרפא שהאיר ליעקב לרפאות כף ירכו, (כבר ידעת שעי"ז שנגע הס"מ בכף ירך יעקב נפגם ההוד (זוה"ק ח"ג רמג, א) ועל כן נסתלקה הנבואה בבית שני, והיה תמורתו האור הנערב של חנוכה שהוא מהארת אור הגנוז שהאדם צופה ומביט בו מסוף העולם וכו'), הנה חנוכה הוא תיקון מה שנגע הס"מ בכף ירך יעקב, הנה ניתקן להודות ולהלל, הנה האור דחנוכה הוא דמיון השמש צדקה ומרפא, אז (רומז אל ח' ימי חנוכה מנין א"ז) יבקע (מבחינת יעקב) כשחר אורך אור הגנוז וארוכתך (רפואתך) מהרה תצמח.

כד[עריכה]

בזהר ויחי דף רח"ל ע"ב, אמר ר' יהודה כתיב לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא, כא), האי קרא רבי חזקיה חברנא אוקים ביה דאמר דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין, פלגא מינייהו בחמה ופלגא מינייהו בתלגא וכו' והיכן מישתלמי נפשייהו בשלג וכו', יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג מאי טעמא בגין דכל ביתה לבוש שנים אל תיקרי שנים אלא שנים כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה וכו' עכ"ל (הוא פעם האחד מוזכר בזהר מן נר חנוכה ויותר מזה לא ידעתי), הנך רואה שעל ידי קיום מזוזה ונר חנוכה ניצולין ישראל מן דין גיהנם (ובזה תמצא טעם לנוסחתינו בהודאה עם נוסח על הניסים יש בהן ק"ח תיבין מנין גיהנ"ם, לרמז מצות חנוכה מציל מן גיהנם ועיין מ"ש לעיל סימן ו' בענין ריבוי הטוב עיי"ש), ומהראוי להתבונן מהו אולמייהו משארי המצות, ונ"ל על פי מה שאמרו בגמרא (שבת כב, א) דאיפלגו בנר חנוכה אי בימין אי בשמאל, ופסק הש"ס הלכתא בשמאל כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל (רצ"ל ויהיה מסובב במצות), וקשה על זה הטעם, דהנה בשאילתות דרב אחאי (פר' וישלח) אמר שם דגם המאן דאמר דס"ל בימין טעמא רבא אית ליה, דימין הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא וכו' [להוי תרתי מצוותא בחד דוכתא], ומאן דס"ל בשמאל אמר הטעם כדי שתהא וכו' [מזוזה מימין] ונר חנוכה בשמאל כמו בתלמודא דידן, ואם כן לפי"ז מהו ההכרעה שהכריע התלמוד הלכה בשמאל כדי שתהא מזוזה וכו', הא גם מ"ד מימין טעמא רבא אית ליה ובכמה מקומות משתמשין בתלמוד בזה הטעם.

ונ"ל על פי מה שאמרו בזהר פרשת וישלח דף קע"ד ע"ב פתח ואמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו' פדעהו מרדת שחת וכו' (איוב לג, כג), תא חזי בהאי קרא תשכח ברירא דמלה, כתיב אם יש עליו מלאך אי לא כתיב יתיר יאות הוא, אבל מלאך מליץ אחד מני אלף כתיב, ומאן איהו דא הוא מלאך דממנא עמיה דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף (תהלים צא, ז) ודא הוא סטרא דשמאלא דכתיב בתריה ורבבה מימינך, אבל אחד מני אלף דא הוא יצר הרע דאיהו אחד מאינון אלף דהוו לסטר שמאלא בגין דאיהו סליק לעילא ונטיל רשו, ועל דא אי בר נש אזיל באורח קשוט וכו' כדין איהו סליק ואיתעביד סניגורא ואמר קמי קוב"ה זכו עליה דבר נש כדין קוב"ה אמר פדעהו מרדת שחת עכ"ל.

ממילא לפי זה רווחא לן שמעתתא דפסקו בש"ס להלכה נר חנוכה בשמאל כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, דכיון דעבדינן מצות גם בשמאל אז ההוא מלאך אחד מני אלף העומד בשמאל סליק ואיתעביד סניגוריא ומלמד עליו זכות, ואומר קוב"ה פדעהו מרדת שחת, וז"ש בזהר הנ"ל לא תירא לביתה משלג (דינה של גיהנם) מאי טעמא כי כל ביתה לבוש שנים אל תיקרי שנים אלא שנים מזוזה ונר חנוכה, דהלכתא נר חנוכה בשמאל בכדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל בכדי דההוא מלאך אחד מני אלף העומד בשמאל ילמד עליו זכות ויצילהו הש"י ממרעין בישין בעולם הזה, וכן יאמר הש"י פדעהו מרדת שחת בעולם הבא, וכן הוא הענין בציצית ותפילין, הנה תפילין בשמאל, וגם כן מילה ופריעה אי אפשר לפרוע כי אם בסיוע השמאל, ואז ההוא מלאך אחד מני אלף מלמד עליו זכות ואומר הקב"ה פדעהו מרדת שחת, וכן הוא בנוסח הברכה אחר המילה, צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו, כי קודם הפריעה המילה הוא בעור ולא בבשר, מה שאין כן כשפורעין נעשה הברית בבשר ממש שמגלה העטרה.

כה[עריכה]

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה (בראשית מו, כח). יש להתבונן למה שלח לפניו (ודרשת רז"ל ידוע וגם לדבריהם ז"ל קשה למה שלח את יהודה דייקא), גם גשנה הוה ליה למימר לגשן (הגם שבמקום למ"ד בתחילה מטיל הכתוב לפעמים ה' בסופה, עכ"ז טעמא בעי ולא דבר ריק הוא).

ונראה דהנה ידוע דגלות הראשון גלות מצרים היה כדבר שרשי לכל הד' גליות מן הד' מלכיות אשר הכבידו עולם על ישראל, כל אחד מן הד' מלכיות היה מנגד לאות אחד מן השם כביכול השם הוי"ה ב"ה אשר ישראל דבוקים בו על ידי מעשיהם כמד"א ואתם הדבקים בהוי"ה אלקיכם וגו' (דברים ד, ד), וגלות מצרים מנגד לבחינה עליונה היא קוצו של יו"ד שהוא שורש לד' אותיות הוי"ה כנודע (ע"ח שער י"ד פ"י), וזהו סוד ויקוצו מפני בני ישראל (שמות א, יב) והבן, אם כן בגלות מצרים היו כלולים כל הד' גליות, וזהו סוד ויהי בימים הרבים (שם ב, כג) כמבואר במגלה עמוקות (פרשת תולדות) רבי"ם ראשי תיבות ר'ומי ב'בל י'ון מ'די, והנה בנפול השורש יפלו הענפים ממילא, על כן הושם יסוד מוסד בתוה"ק זכרון יציאת מצרים שבזה נוושע מכל הגליות.

והנה כתב הרב הגדול בעל גור אריה (נר מצוה ד"ה אמנם) ענין הד' מלכיות, דהנה באדם יש כח גופניי וכח נפשיי וכח שכליי וכח עליון הכולל כולם (ויציבא מילתא דנא להטועם מעץ החיים (שער נ') כח הגופניי הוא נפש הדוממת שבאדם, נפשיי הוא נפש הצומחת שבו, שכליית נפש החיונית שבו, כח הכולל נפש המדברת שבו, נ"ל), והנה מלכות בבל היה מנגד לכח הנפשיי, דהנה הם היו המבטלים הראשונים את עבודת בית המקדש היינו הקרבנות [בחורבן ביהמ"ק], והקרבנות הם תקנות הנפש כמד"א ונפש כי תקריב (ויקרא ב, א), מדי היה מנגד לכח גופניי (שהיו חפצים לאבד הגופות גזרו להשמיד להרוג ולאבד וכו' (אסתר ג, יג)), יון היה מנגד לכח השכליי שהיא תורתינו (שהיא עיקר החכמה המיישרת השכל, והם רצו בחכמתם החיצוניות הפילוסופיית לבטלם מחכמת התורה), ומלכות הרביעית היא המדקא ורמסא כולא, והיא המנגדת לנפש הכוללת העליונית אשר היא כוללת כל הכחות והיא המחברת אותם, על כן מלכות הרביעית מנגדת לגוף ולנפש ולשכל, הרעו לנו מכל מלכי האדמה, (ותמצא שבתחלת ממשלתם עלינו בעוה"ר בטלו הקרבנות בחינת נפש כנ"ל בענין בבל, ואחר כך קמו על הגופות להשמיד וכו' גזרו מאן דלא קטיל יתקטיל כמו שאמרו בגמ' (גיטין נה, ב) כמה וכמה גזירות ושמדיות אשר שפכו כמים דם קדושי עליונין באכזריות חימה, ירא ה' וישפוט, ארץ אל תכסי דמם ואל יהיה מקום לזעקתם עד ישקיף וירא ה' מן השמים וינקום נקמתם ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו, הנה זאת היא כעין עשיית מלכות מדי אשר גזר להשמיד וכו' [בימי אחשורוש], ואחר כך בימינו זה קמו עלינו בניגוד לכח השכליי של תורתינו ומנגדים אותנו בחכמות חיצוניות שפחות נכריות צידוניות חתיות מואביות כנודע (שו"ת פאר הדור סי' מ"א), עד אשר בעוה"ר נלכדו ברשתם כמה אלפים נפשות ונדחו והיו לחרפות עולם, הוא סוד הבירור האחרון בעקבות משיחא אשר כמעט כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסף, ובמהרה יאר הש"י אלינו ברחמים אור שפעת יקרת כבודו כמד"א (ישעיה ס, יט) והיה לך י"י לאור עולם, הנה בבחינה זו המלכותא חייבתא הוא כעת בדוגמת מלכות יון, מזה תדע אשר המלכות הזאת בה כח הג' מלכיות הראשונות בבל מדי יון, בתחלה היו מנגדים בבחינת בבל שבהם, ואחר כך בבחינת מדי, וכעת בבחינת יון ניגוד אל השכל של התורה בחכמות חיצוניות לחושבם לבטל התורה ח"ו).

והנה הד' מלכיות הם הקמים בכח הקליפות על ישראל רוצים לבטל האחדות ח"ו והם הגורמים שאין יחודו ואחדותו ית"ש בהתגלות לכל באי עולם, וישראל גוי אחד הם הדבקים באחדות כמד"א ואתם הדבקים בהוי"ה וכו', על כן המלכיות הם ארבעה שהם מן בחינת עלמא דפרודא פירוד לארבע קצוות (וז"ש הכתוב ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים סה, ט)), וישראל הם נקודה האמצעית, וכבר ידעת בחינת אמצע מאחד לכל הקצוות, וכשיתבטלו כל המלכיות ישוב הכל לנקודת האחדות כדכתיב (צפניה ג, ט) אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם הוי"ה, וכתיב (זכריה יד, ט) והיה הוי"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, ואז תשוב המלוכה לבית ישראל גוי אחד בארץ הדבקים באחדות הוי"ה ב"ה וב"ש, הנה תוכן הדברים האלה המה דברי הרב הגאון בעל גור אריה זלה"ה עם הרחבת הענין בביאור דברינו אלה כאשר הם לעיניך, ונ"ל שעל כן מלכות ישראל הוא מן יהודה, שיש בשמו אותיות השם הוי"ה אחד ועוד נוסף בשמו אות ד' להורות כי מלכות ישראל מאחדת בפרסום לכל באי עולם אחדות השם המיוחד ומקרבת ומאחדת הפירוד סוד עלמא דפרודא שגרמו הד' מלכיות יושבי קצוות הלא המה ד' קצוות וכמו"ש לעיל.

והנה ידוע דלעתיד לבא ב"ב תהיה התחלת הגאולה על ידי משיח בן יוסף (פסי"ז פר' בלק), והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח), ואחר כך תהיה גמר הגאולה בשלימות על ידי משיח בן דוד הבא מיהודה ותכון בידו המלוכה, וטעמא רבא אית ביה סוד סמיכות גאולה לתפלה, והבן כי הוא היחוד הגמור, ועל ידי זה ישובו לאחדות כל הנפרדים ויהיה הוי"ה אחד וישראל עם קרובו גוי אחד.

ובזה תשכיל ותבין, בהתחלת הגלות השרשיית כאשר בא יעקב מצרימה וראה שהוא גלות שרשיית לכל הד' גליות, הנה את יהודה שלח לפניו אל יוסף (כנ"ל ב' משיחין), להורות לפניו (היינו שיורו הדרך לפניו היינו לכל ישראל הכלולים בו ונקראים על שמו ישראל), גשנ"ה (המה כתות ד' מלכיות אשר הם בסט"א מנגדים לארבע כחות אשר הם בקדושת ישראל בסוד נפשותיהם והוא גשנ"ה) ראשי תיבות ג'ופניי ש'כליי נ'פשיי ה'כל, הכל היינו מלכות הרביעית הכוללת כולם והיא נגדיית לנפש הכוללת, ועל כן מתנגדת לגוף ולנפש ולשכל וכאמור לעיל, וביטול כולם יהיה בשלימות על ידי משי"ח בגימ' גשנ"ה, ותתבטל זוהמת נח"ש בגימ' כנ"ל אשר ממנו כח המלכיות, ואז יהיה במהרה בימינו הוי"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, על כן הוי"ה מל"ך הוי"ה מל"ך הוי"ה ימל"ך גם כן בגימ' משי"ח כנ"ל, הנה לכל אלה עשה יעקב אבינו הכנה דרבה תיכף בהתחלת ביאתו למצרים גלות שרשיי, הנה את יהודה שלח לפניו אל יוסף, סוד תרין משיחין סוד סמיכת גאולה לתפלה יחודא שלים הוי"ה אחד ושמו אחד, וזה יתפרש עוד אי"ה להלן בפסוק כח מעשיו הגיד לעמו וכו'*.

כו[עריכה]

והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח, ה). הנה קיי"ל לפי החשבון עשירי זה חדש אב עשירי למרחשון שבו התחיל הגשם (ב"ר לג, ז), ויש להתבונן למה נכתב בלשון כזה והוה ליה לכתוב בחשבון החדשים הנמנים מניסן או לפי סדר השנים דמתשרי מנינן וכמו שהתחיל בפועל הזה לקרוא למרחשון שני, אך הוא לדעתי, דהנה בכל פעולת הש"י בשמים ובארץ רצונו ית"ש שיהיה הכל על ידי אתערותא דלתתא, והנה בבריאת שמים וארץ שלא היה אז אתערותא דלתתא (כי אדם אין) הנה הספיק מחשבתן של ישראל שקדמה למעשה בראשית (ב"ר א, ד) להיות לאתערותא דלתתא, כי עלה במחשבתו ית"ש האיך יהיו ישראל מקיימים מצות ומעשים טובים, ועל ידי זה כביכול היה אתערותא להבריאה שעלה במחשבה כביכול מה שיקבל תענוג מן מצות ומעשים טובים של ישראל, הא ודאי אשר לכל הברואים אשר ברא הש"י במאמרו לכולם הספיקה מחשבתן של ישראל, הוא ית"ש היודע איזה מן המצות של התורה שייכות לברואים כאלה, היינו להמשיך חיות לנבראים שנבראו במאמר א' ועלה במחשבתו שישראל יקיימו מצות כאלה ובאתערותא הלזו ברא את ברואיו שבמאמר א', וכן איזה מן המצות שייכות לחיות לנבראים במאמר שני עלה במחשבתו אשר ישראל יקיימו אלו מצות, וכן כולם הכל בהתעוררות מחשבתן של ישראל אשר יקיימו מצות כאלו השייכים אל כל המעשים, הבן.

והנה בכאן במבול הנה נחרב העולם והגזירה היתה אפילו על שטחיית הארץ ג' טפחים של עומק המחרישה [והיה מן הצורך כעין בריאה חדשה], והנה בהתעוררות הרחמים בעת הרצון הנה היה מן הצורך ג"כ לאתערותא דלתתא במחשבתן של ישראל, והנה כביכול הפעולה הראשונה היה מן הצורך שתתראה היבשה, והנה היה מן הצורך לאתערותא דלתתא במחשבתן של ישראל אשר ישראל יקיימו מצות בראיה, והנה בעשירי באחד לחדש הוא ראש חדש טבת מקיימים ישראל ב' מצוה בראיה, היינו קידוש החדש בראיה תליא מילתא כזה ראה וקדש (ר"ה כ, א), ומצות נר חנוכה לראותן בלבד, וגם מברכין על הראיה, ובמחשבה הלזו כביכול שעלה במחשבתו ית"ש אשר בעשירי באחד לחדש יקיימו ישראל ב' מצות בראיה, זה נתהווה כביכול לאתערותא דלתתא שיהיה מציאות ראיה בעולם, נראו ראשי ההרים ונתראה העולם היינו היבשה, וזהו שרמזה התורה (הגם שלפי פשוטו מוכרחין לפרש שהוא אב, עכ"ז הוא מרמזי תורה) בעשירי באחד לחדש (רצונו לומר על ידי זכות מצות הראיה הנעשים בעשירי באחד לחדש עי"ז) נראו ראשי ההרים, הבן כנ"ל ויתבאר אי"ה להלן (אות כ"ח) במזמור אשא עיני אל ההרים.

כז[עריכה]

ישקני מנשיקות פיהו וכו' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן וכו' (שיר א, ב) ע"כ. יש לדרוש ברמיזה על נר חנוכה, דהנה הנס דחנוכה כבר היה בגמר הנבואה (כמו"ש לעיל (אות ח')) ולא ניתן לכתוב, ונעשה הנס בשמן כי שמן בכל מקום שיפול ונכנס הגם שהורק מכלי אל כלי הנה נשאר רושם והרושם אינו מסתלק, כמו כן הוא מה שאמרו רז"ל לא זזה שכינה עד שעשתה רושם, והנה אז כבר הגיעה זמן ההסתר והסתלקות דיבור השכינה פה אל פה עם הנביאים, והנה לבל יחשבו ישראל ח"ו אבדה תקותינו, נעשה בהסתלקות הנבואה נס בשמן שעושה רושם ואינו מסתלק הרושם, ואמרו בשם הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצללה"ה דעל ידי הרישום [הרשימו] של הנשמה שנשארת בגוף הוא סוד הבלא דגרמי על ידי השארת הרשימו תהיה תחיית המתים (ע"ח י"ח פ"א), והנה כמו כן הראה הש"י נפלאותיו על ידי השמן העושה רושם, להורות הגם שנסתלק דיבור הנבואה מן הנביאים, עכ"ז נשאר בידינו רשימו, היינו רוח הקדש (והאור ההוא היה מהארת אור התורה שנגנז בה האור כי טוב, ובהאור ההוא יש כח להביט מסוף העולם ועד סופו, וכבר הארכנו בזה ועוד נדבר אי"ה) שהוא נוהג בכל עת עד ימות המשיח שעל ידי הרשימו יהיה תחיית המתים ותשוב הנבואה ביתר שאת כדכתיב (יואל ג, א) ונבאו בניכם ובנותיכם.

וזה שיש לדרוש בפסוק מאמר כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו, אחכה אשר אזכה עוד ישקני מנשיקות פיהו דיבור פה אל פה כמאז ומקדם, כי טובים וכו', ומובטח אני בזה, כי לריח שמניך טובים* ריח השמנים המה טובים לי, הרמז מה שעשית לי בגמר הנבואה נס בשמן, זה הריח טוב לי להורות כמו שמן תורק שמך, כמו שמן המורק אל איזה מקום נשאר רושם, כמו כן שמך המדבר בי בנבואה השאיר בי רושם, על כן עלמות אהבוך, כי מחכים לשוב לאיתנם כמאז ומקדם כענין תחיית המתים שתהיה במהרה בימינו.

והנה תראה רמז נכון, ל'ריח ש'מניך ט'ובים ראשי תיבות מנין נ"ר חנוכ"ה, ותראה עוד, דהנה לפי מה שכתבתי (לעיל אות י"ב) על פי דברי חז"ל חשך זו מלכות יון שבקשו להגביר חכמות חיצוניות (שהיא כסילות ננד חכמת התורה) ולבטל חכמה האמתיית חכמת התורה, על כן נקרא מלכות יון חשך כסיל בחשך הולך, והחכמה נקרא אור, חכמת אדם תאיר פניו, על כן בעת הישועה הנה זרח בחשך אור לישרים (תהלים קיב, ד) (כאשר יתפרש עוד אי"ה), והראה השי"ת נפלאותיו ליהודים היתה אורה (זו תורה (מגילה טז, ב)) במנורה הנתונה בדרום הרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה, ב) (כי צד הדרום הוא תמיד אור אפילו בימים הקצרים, והנה תראה מלכות יון תוקף ממשלתם לצד הצפון שהוא תמיד חשך ולא אור אפילו בימים הארוכים), והראה הקב"ה הנס בשמן הרומז לחכמה, כל מקום ששמן זית מצוי שם החכמה מצויה כמו שדרשו (מנחות פה, ב) מן וישלח יואב תקועה (דייקא) אשה חכמה (ש"ב יד, ב), (כי תקוע אלפא לשמן), הנה תשכיל הרמז בפסוק הנ"ל, לרי"ח שמני"ך טובי"ם הנה סופי תיבות חכ"ם, ואמצעי האותיות מנין חש"ך, וראשי תיבות מנין נ"ר חנוכ"ה, ואתה הבן כי לא דבר ריק הוא.

כח[עריכה]

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם י"י עושה שמים וארץ [תהלים קכא א]. להתבונן מהו הנשיאות [עין] אל ההרים, וגם למה תיאר את הש"י בכאן בשבח שעשה את השמים וארץ ומי לא ידע בכל אלה כי יד י"י עשתה זאת, עיין מ"ש לעיל בסימן כ"ו בפסוק והמים היו הלוך וחסור וגו' בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ולפי הדברים שנתבארו שם אפרש לך הפסוק בטוב טעם, שיר למעלות, שיר הוא למעלותן של ישראל איך גדלה מעלתן לפני י"י יתברך, כי הנה כל האומות כשמצטרכים לישועה עם אחד נגד חבירו הנה יבוקר פנקסיהם אם יש בידם איזה זכות ראוים להוושע ובאם לא ימצא להם זכות אין להם תשועה, מה שאין כן ישראל כשצריכים לישועה הגם שח"ו אין בידם זכות שיזכו לנס, הנה תעמוד להם זכות המצות שעתידין לעשות אחר הישועה כי למודים הם בכך, וכמו שהיה בבריאת עולם שעדיין לא היו ישראל במציאות שיפריחו מצות ומעשים טובים ואעפ"כ עלתה במחשבתו ית"ש מה שעתידין ישראל להפריח מצות ומעשים טובים, והיא שעמדה להתעוררות בריאת העולם, וכמו שאמרו רז"ל ישראל עלו במחשבה [ב"ר פ"א ד'], בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית [רש"י בראשית א א], וכן אחר כך בזמן המבול מה שהיה מן הצורך להתחיל עולם מחדש שיתראו ראשי ההרים עלתה במחשבה זכות שיקיימו ישראל מצות בראיה נר חנוכה וקידוש החדש וכמו"ש לעיל סימן כ"ו, וזהו שאמר שיר למעלות, שיר למעלתן של ישראל, אשא עיני אל ההרים, היינו כשאסתכל אל ההרים שנראו בזכות מה שעתידין ישראל לעשות מצות בראיה (כאשר הוכחתי זה מן התורה לעיל, ואתבונן בזה כי) מאין יבא עזרי (מאין ואפס יבא עזרי, אפילו אם אין בידי זכות אעפי"כ יבא עזרי, כי) עזרי מעם י"י עושה שמים וארץ, שגם השמים והארץ נבראו בזכות ישראל הגם שלא היה עדיין זכות בידם רק בזכות מה שעתידין לעשות, וזהו מעלת ישראל ביחוד דייקא, ועיין מה שכתבתי במאמר הלל והודאה [להלן מאמר ד' אות מ"ט] מה שתקנו בהודאה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם וכו' ואחר כך באו בניך וכו', עיי"ש ותבין.

כט[עריכה]

ויש לפרש עוד, אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה וכו'. ונבא לדקדק כמה דקדוקים, א' מהו הנרצה נשיאת עין אל ההרים לענין העזר, ב' למה אמר המשורר דרך שאלה ותשובה מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' וכו', ג' למה תיאר את הש"י בכאן בבריאת שמים וארץ, ונראה לפרש, דהנה כתיב חושה לעזרתי ה' תשועתי (תהלים לח, כג), ולמה שינה מעזרה לתשועה, וכבר קדם מאמרנו שהחילוק בין עזרה לישועה, לשון עזר יצדק על העזרה מבלי בקשה מוקדמת מהנעזר כמד"א ישלח עזרך מקודש (תהלים כ, ג), קדש הוא דבר הנבדל סוד החכמה מחשבה (זוה"ק ח"ב קכא, א), ותשועה היא כשמושיע המושיע אחר בקשת הנושע כמד"א צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כב, כז), הנה תראה שלשון תשועה הוא אחר הצעקה והבקשה.

ובזה נתבונן מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ו, ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו (ופירש"י כדרך שהיה עוזר לאברהם), ואברהם אבינו מנלן דקבע מקום שנאמר (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם וכו', והנה על זה יתפלא כל מעיין, לו יהיה שמוכח מהפסוק שאברהם אבינו קבע מקום, אבל מהיכן נשמע שכל הקובע מקום יהיה אלקי אברהם בעזרו כדרך שהיה עוזר לאברהם, כי מה שהיה הש"י עוזר לאברהם כי עוד הרבה זכות היו אצלו לאין משער, הלא תראה שלמדו מחזקיה שצריך המתפלל להסיב פניו אל הקיר (ברכות ה, ב), וכי בשביל זה נאמר שהמסיב פניו אל הקיר יעזור לו הקב"ה כדרך שהיה עוזר לחזקיה.

ונראה [כתבנו בחידושינו על הגמ'] דיש שפיר ראיה, דהנה לשם נאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וכו' (ואין עמידה אלא תפלה (שם ו, ב)), ואחר כך ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה (בראשית יט, כט), והנה הקושיא רבה, הרי כבר נאמר באריכות ענין הצלת לוט, על כרחך דמשמיענו דהש"י זכר את אברהם וצדקתו ושלח את לוט הגם שלא היה מבקש עליו אברהם בתפלתו, נשמע שהש"י עזר לאברהם גם על דבר שלא היה מבקש עליו, ולמה משמיענו זאת בתורה, על כרחך להורות שגם אנחנו בניו נשתדל לילך בדרכיו ונזכה לזאת המעלה (דזה ענין כל מעשה אבות הנזכרים בתורה ללמוד ממדותיהם), והנה אנחנו לא נדע איזה מדה ממדותיו גרם לזאת, שמעינן מדסמכה התורה לכאן ענין קביעות מקום [לתפלה] שקבע אברהם, נשמע דזאת המדה וההנהגה שנהג אברהם שקבע מקום לתפלתו היא הגורם שהש"י יעשה מבוקשו בלי הקדמת תפלה, ושפיר דייקינן כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, בעזרו דייקא, כמו שפירשנו לעיל לשון עזר בלא הקדמת מבקש, (וטעמא רבא אית ביה, דהנה קביעות מקום לתפלה הנה המקום ההוא נקבע לאותיות התפלה, והנה הוא כעין שרטוט לאותיות התורה דלמדוהו מן בקש שלמה למצוא דברי חפץ (קהלת יב, י), היינו המחשבה טרם גילוי האותיות שלזה רמז השרטוט, וקביעות מקום הוא גם כן דברי חפץ טרם גילוי האותיות והוא מרמז על המחשבה, והנה הקובע מקום, והיה זה שכרו שבטרם יבא לבקש בדיבור באותיות יתן הש"י מבוקשו, הבן היטב*.

הדרן לנידון דידן, עזרה נקרא מבלי בקשה, וישועה בהקדמת בקשה, וזהו שתיקנו בברכת קריאת שמע, עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור, היינו לאבותינו שהיו צדיקים גדולים הנה היית עזרתם גם בטרם התפללו אליך, אבל אנחנו בניהם אחריהם [שאינם במעלה כ"כ], עכ"פ אחר התפלה יש לנו ישועה כי אתה מגן ומושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור, וזהו שאמר המשורר חושה לעזרתי י"י תשועתי, רצ"ל הנה אתה י"י תשועתי עכ"פ להושיעני אחר התפלה ובקשה שזה נקרא תשועה כנ"ל, והנני מבקש ממך חושה ומהר להיות עזרתי, היינו לעזור לי גם קודם הבקשה והתפלה שזה נקרא עזרה וכמו"ש לעיל.

ובזה תמצא טוב טעם ודעת על מה שאמרז"ל שהקפיד הש"י על יהושע שלא ביקש רחמים על יצרא דעבודה זרה כדרך שבקשו בימי עזרא (ערכין לב, ב), יש להתבונן למה לא הקפיד על כל הדורות מן יהושע עד עזרא, ונראה שהוא להיות שני ראשי הדורות הללו שמותיהן גרם, יהושע מלשון ישועה עכ"פ אחר התפלה, והנה לכאורה שם עזרא היה מסוגל גם בלא תפלה, יש לומר שגרם החטא והוצרכו לתפלה להימסר היצה"ר בידם, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות ד, א) ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא וכו' אלא שגרם החטא.

ועתה נבא אל הביאור, אשא עיני אל ההרים (הרים הם האבות כנודע (שמו"ר טו, ד) שמעו הרים את ריב וכו' (מיכה ו, ב), והנה הכוונה, אסתכל בעיני לערוך מעשי נגד מעשה האבות וכאין נחשבו מעשי ננד מעשיהם, אז אמרתי בלבי) מאין יבא עזרי (איזה זכות יהיה בידי בדומה למעשה אבותינו שאהיה ראוי שיהיה לי עזר בלי מבוקש ותפלה טרם יקראו וכו', זאת אשיב אל לבי) עזרי מעם י"י עושה שמים וארץ, דהנה עשה הש"י את השמים וארץ מבלעדי איתערותא דלתתא בלי בקשה ותפלה כי אדם אין, ועכ"ז עשה וחידש הכל בחסדו וטובו, הנה לזאת אאמין בטובו הגם שבידי זכות אין כמעשי אבותי עכ"ז הוא עזרי בזולת תפלה ובקשה.

ובזה מצאנו טוב טעם ודעת על מה שתקנו לנו בברכת אבות מלך עוזר ומושיע, בתחלה עוזר ואחר כך ומושיע, ובברכת הודאה ישועתינו ועזרתינו, והוא בהקדים מה שפירש הרב בעל מעשי י"י [ח"ב מעשי מצרים פר' שמות פ"ה] בפסוק (ישעיה סה, כד) והיה טרם יקראו וכו' [אני אענה] עוד הם מדברים ואני אשמע (פי' כי הם אינם יודעים שכבר עניתים ומדברים עוד בתפלה) ואני אשמע ומקבל תפלתם כי ערבים עלי דברי דודים הגם שכבר הסכימה דעת עליון לעזור להם קודם התפלה, על כן בברכת אבות אומרים עוזר ומושיע כי כן היה דרגא דאבות עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם וכו', עיין מ"ש לעיל ותבין היטב, מה שאין כן אנחנו מודים להש"י בהודאה, הנה בקיאים אנחנו במעשינו שאין אנחנו ראויים לזה בצדקותינו שיהיה עוזר הש"י לנו גם קודם התפלה, רק הוא (ישועתינו בודאי אחר התפלה כי כן הבטיחנו יוצרינו שלא ישיב פנינו ריקם), אבל להיות הש"י טוב ומטיב לכל, וכמו שברא וחידש הכל בטובתו כדי להיטיב לבריותיו, הנה ברא הכל מבלי אתערותא דלתתא מבלי תפלה, מבחינת טובתו זאת יתמשך עלינו טובה כזאת בכל זמן [גם באין זכות לזה כזכות אבותינו אעפי"כ] אשר הש"י הוא ג"כ עזרתינו גם כן מבלי הקדמת תפלה כשהשעה צריכה לכך כמש"ל בענין הנס דחנוכה (עיין מ"ש במאמר הלל והודאה עמדת להם וכו' (להלן מאמר ד' אות ס"ז)), וז"ש האל ישועתינו (תמיד) ועזרתינו סלה (הוא גם כן, והוא מפאת שהוא) האל הטוב, הבן הדבר.

ל[עריכה]

ויש לפרש עוד אשא עיני אל ההרים (המלכיות נקראו הרים [שמו"ר פט"ו ד'] ה"ר בגימטריא בב"ל מד"י יו"ן אדו"ם, וכבר ידעת כל אחד כלול מכולם ולכך נקראו הרים, ואמר, כשאשא עיני ואסתכל בעניני המלכות המושלים בי, ואני רואה כי לא נושענו מעולם עדיין תשועה שלימה שלא תהיה עוד אחריה שעבוד, מזה אתבונן שכל העזר שהיה לי עד היום) מאין יבא עזרי, ואבאר לך, מאי"ן הם אותיות הנעלמים של מש"ה והם בגימ' מיכא"ל, והנה הש"י אמר למשה הנה מלאכ"י (בגימ' מיכא"ל) ילך לפניך (שמות לב, לד), והשיב אם אין פניך הולכים וכו' (שם לג, טו), ומפני מה לא רצה, יתבאר עפ"י האמור בזהר [ח"ג תוספות ש"ה ע"א וזו"ח בלק ס"ז ע"א] רפאני י"י וארפא (ירמיה יז, יד) (למה ליה למימר וארפא), כי כשהרפואה באה על ידי רפאל וסייעתו, הנה הוא מלאך לעשות שליחותו ורצון קונו, הנה רפואתו אינה בטוחה לעולמי עד כי רצונו ומאוייו לעשות עוד רצון קונו בשליחות, מה שאין כן כשהרפואה היא על ידי הש"י בעצמו היא רפואה בטוחה לעולמי עד, וזהו שנאמר רפאני י"י (אתה בעצמך) וארפא (רפואה עולמית).

וזה שפירשנו במאמר משה בקריעת ים סוף, אומרו התיצבו וראו את ישועת י"י אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם וכו' (שמות יד, יג), הנה תיבת כי לנתינת טעם אינו מובן בכאן, ועל פי הנ"ל מובן הדבר היטב, שאמר להם משה וראו את ישועת י"י (דייקא לא על ידי מלאך ולא על ידי וכו' רק הש"י בכבודו ובעצמו, ומאין תתבוננו זה) כי אשר ראיתם וכו' לא תוסיפו וכו', הנה היא ישועה עולמית, מזה תשפטו כי לי"י הישועה, הבן הדבר היטב, וזהו שאמר משה אם אין פניך הולכים וכו', שלא רצה שילך מלאך (אפילו מיכאל הגם שהוא אפטרופוסא רבא דישראל [זוה"ק ח"ב רנ"ד ע"א], עכ"ז מלאך הוא, והנה כשנגנז משה בא מיכאל כמו שאמרו רז"ל [ע"י רבינו בחיי שמות כג כ] עתה באתי וכו' (יהושע ה, יד), על כן אותיות הנעלמים של משה הוא מאי"ן בגימ' מיכא"ל, וכן בפרשת תצוה לא נזכר שם משה יש בה ק"א פסוקים מנין מיכא"ל, להיות כשנעלם משה בא מיכאל, תמצא כל זה במגלה עמוקות.

וז"ש המשורר, כאשר אשא עיני אל ההרים (המלכיות כנ"ל, ואראה כי הגם שהיה לי עזר בכל פעם עכ"ז לא היה לי עזר עולמים, מזה אתבונן כי עד היום) מאי"ן יבא עזרי (היינו על ידי מיכא"ל, אבל במהרה בימינו אשר יהיה) עזרי מעם י"י וכו', אז שוב אל יתן למוט רגליך וכו' כי תהיה ישועה עולמיית, הבן.

לא[עריכה]

עיין מ"ש בסימן כ"ה (בפסוק ואת יהודה שלח וכו') שהד' מלכיות המה מנגדים לקדושת ד' אותיות הוי"ה, והנה יונח בזה מה שיש להתבונן, הנה במצרים נקבע יום טוב עפ"י התורה חג הפסח, ובהצלת ישראל מגזירת מדי ניתקן יום טוב פורים, ובהצלה מיון ניתקן יום טוב חנוכה, ואי"ה במהרה בימינו בגאולה האחרונה יהיה בודאי קביעות יום טוב כדכתיב חגי יהודה חגיך (נחום ב, א), ובהנצל ממלכות בבל לא נקבע שום יום טוב, ולפי הנ"ל יונח, דהגליות המה ניגוד לאותיות השם כנ"ל, ובעת הגאולה הנה היתה הגאולה מן אותיות הנ"ל, והנה גאולת מצרים נגד קוצו של יו"ד כמו שהיה בניגוד הגליות ויקוצו מפני בני ישראל (שמות א, יב), ובגאולה מבבל הנה הוא מבחינת יו"ד מן שם הנכבד, נמצא גאולת מצרים וגם הצלה מבבל הוא מבחינת אות אחד, על כן מפלת בבל גם כן היה בחג הפסח, [ביה בליליא קטיל בלאשצר], כמו שיסד הפייטן [הגדה של פסח בפיוט אומץ גבורותיך] צפה הצפית ערוך השולחן בפסח, ועל כן סגי למצרים ולבבל יום טוב אחד, כן נ"ל.

לב[עריכה]

עת לעשות לי"י הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו). ע"ת בגימ' קנ"ה וש"ט רמז לימי חנוכה ופורים, חנוכה בקנה להודות ולהלל, פורים משתה ושמחה, בשני עתים הללו הפרו תורתך, כי מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה (מגילה ג, א) ונר חנוכה, עיין במאמר הלל והודאה [מאמר ד'] סי' קט"ז עיקר הענין.

לג[עריכה]

בינו בוערים בעם וכו' הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין וכו' [תהלים צד ח]. עיין במאמר הלל והודאה [מאמר ד'] סימן קט"ו דרוש נחמד על ימי חנוכה שהם בחדשי כסלו טבת, הלא הם בחינת אזן עין, עיי"ש [ליקו"ת פר' בא טעה"מ].

לד[עריכה]

כ'ל ה'נשמה ת'הלל ראשי תיבות בגימ' חנוכ"ה פורי"ם, (חנוכה הנה ניתן להלל ולהודות (שבת כא, ב), ופורים קריאתה זו הלילא (מגילה יד, א)), והוא השם תכ"ה המסוגל להכות ולהכניע הרשעים, ובזה השם הכה משה את המצרי, [וה"ס הנרמז בכתוב למה תכ"ה רעך ואמר לו הלהרגני אתה אומר (דייקא אומ"ר זה השם) כאשר הרגת את המצרי] ואלו הב' מועדים מסוגלים להכניע הרשעים, והבן.

לה[עריכה]

והנה אלו עשרה ימי ניסים ב' ימי הפורים ח' ימי חנוכה יש בם ר"מ שעות והן מסוגלין לבטל קליפת עמל"ק (ראשית גוים (במדבר כד, כ)) הוא הדעת דקליפה אשר כל העצות רעות והתקוממות על ישראל באים מפאת הדעת דסט"א הוא עמלק, על כן צוה הש"י לזכור בדעתינו ומחשבתינו מעשה עמלק ועל ידי זה יתבטלו עצת אויבינו וכל הקמים עלינו והן אלו עשרה ימי ניסים גם כן לבטל דעתם, ולפי"ז הנה תתבונן הב' מועדים הללו הם בבחינת נצ"ח הו"ד בגימ' קס"ג נגד שם הדעת הוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ [בראשית א א] ר"ת אהו"ה הוא שם הדעת במילואו בגימ' קס"ג בגימ' אצב"ע [שעהמ"צ ריש פר' עקב] [כנודע מסוד אצב"ע אלקים הוא], הבן.

לו[עריכה]

רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל (תהלים קכט, א). יש להתבונן, אם הכונה שאומרת כנסת ישראל לפני הקב"ה רבים הם הצוררים אשר צררו אותי גם מימי הנעורים עד היום, אם כן רבים צררוני מיבעי ליה כיון דקאי על דורות והמון רשעים רבים, ותיבת רבת אינו מורה על רבים רק הצרירה הוא ברבו סגיא, והנראה לפרש, עיקר הצרירה וקנאתם הוא על המדה אשר יש לי מימי הנעורים, היינו אמונת אומן שלי אשר זה טבעי מימי הנעורים, כמו שאמר הש"י לנביא זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי וכו' (ירמיה ב, ב), והאמינו בי"י אשר בודאי יספיק להם כל צרכיהם במדבר על כן גם צדה לא עשו להם (שמות יב, לט), והיו ס' רבוא אנשי הצבא וטף ונשים כפלי כפלים, והנה אמונה היא ירושה לנו מאבותינו, אמונה היא למעלה מן החכמה והוא בחינת כתר, והנה בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים ויאמן העם [שמות ד לא], ובזכות אמונה אנו עתידין להגאל ב"ב [ילקו"ש הושע רמז תקי"ט], ואמונתך בלילות (תהלים צב, ג), וזה תפארתינו וכלי מלחמתינו, באמרם אלינו כל היום בכל הצרות והתלאות אשר עברו על ראשינו איה אלקיכם, ואנחנו משיבים להן הנה זה עומד אחר כתלינו ימהר ויחיש מעשהו, והנה עברו עידן ועידנים ואנחנו לא נושענו בעוה"ר, על ידי זה הן מרבין להיצר אותנו על המדה הזאת המוטבעת בנו מימי הנעורים מדת אמונה, באמרם אלינו אתם מחזיקין באמונתכם איה איפה תקותכם, וזהו רבת (ברבו סגיא) צררוני מנעורי (רצ"ל בסבת המדה אשר יש לי מימי הנעורים חסד נעורים היא אמונה).

לז[עריכה]

שיר המעלות אל י"י בצרתה לי קראתי ויענני י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה [תהלים קכ א]. יש לדקדק אומרו אל י"י בצרתה לי קראתי, הוה ליה למימר כסדר קראתי אל י"י בצרתה לי, ב' בצרתה בצרה מיבעי ליה, ג' מהו הנרצה אחר כך י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה [אין לו קשר לכאן], והנראה, דהנה כתבנו כמ"פ כאשר האדם מתפלל מחמת שצר לו על איזה דבר הנוגע אליו אינו בטוח בכל פעם שתקובל תפלתו, מה שאין כן כשמתפלל לצורך גבוה, כי בעת היצר לאיש ישראלי שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' (חגיגה טו, ב), ובפרט בעת היצר לו מחמת הצורר הנה זה ח"ו העדר כבודו ית"ש באמרם עם י"י אלה וכו' (יחזקאל לו, כ), וכשמתפלל האדם באופן כזה היינו שאינו חושש לצערו רק על צער השכינה כביכול, בטוח הוא שלא תוחזר תפלתו ריקם, וטעמא רבא אית ביה גם על פי פשוטו, דהנה כשמתפלל האדם לצורך עצמו הנה יש מיימינים ומשמאילים [לזכות ולחובה] ויכול להיות שתוגבר ח"ו מדת הדין שמאל, מה שאין כן כשהאדם מתפלל כביכול על ישועתו ית"ש שיתגלה מלכותו ותהיה יחודא שלים לחבר הדודים, מי הוא זה ואי זה הוא אשר יקטרגו על זה ח"ו, בודאי כל צבא מרום כולן כאחד יעידון ויגידון מהראוי שתקובל תפלתו של המתפלל [ממילא אין שטן ואין פגע רע לעכב תפלתו].

ובדבר הזה פירשנו בדברי משה רבינו ע"ה, בתפלה ראשונה של ישראל אצל הים בעת צאתם ממצרים כתיב [שמות יד יא] ויצעקו בני ישראל אל י"י ויאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו וכו', ויאמר משה וכו' אל תיראו התיצבו וראו את ישועת הוי"ה אשר יעשה לכם היום וכו' י"י ילחם לכם ואתם תחרישון, דקשה מהו הלשון התיצבו והרי הש"י אמר שיסעו, גם מה שאמר להם ואתם תחרישון הלא יותר טוב שיתפללו, גם הוא התפלל עד שאמר לו הש"י מה תצעק אלי וכו', אך הוא לדעתי, הוא הדבר אשר דברנו, דהנה הש"י כביכול מקפיד ביותר על צער הבנים, מן המגיע לכבודו ית"ש, כדאשכחן בירבעם [מ"א יג ד] כששלח ידו אל הנביא וכמשארז"ל [ילקו"ש מ"א רמז ר"א], ממילא לפי זה מן החובה עלינו להיות אהבתינו אליו ית"ש גם כן באופן זה וכמים הפנים לפנים וכו' (משלי כז, יט) שאנחנו לא נקפיד מהמגיע אלינו רק על המגיע לכבודו ית"ש, וזה שתמצא אשר הש"י אמר למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, [בני ישראל דייקא], ומשה אמר לישראל החלצו מאתכם וכו' לתת נקמת י"י במדין [במדבר לא ב], והבן.

והנה אצל הים היה התפלה הראשונה שהתפללו ישראל בצאתם ממצרים, הנה אמרו אל משה המבלי אין וכו', הנה זה יורה כי אימת מות נפלה עליהם וחששו על צערם והתפללו על הנוגע אליהם, ולא כן הוא סדר התפלה האמיתיית מן אנשי האמת שהם מניחים את מעמד ומצב שלהן אפילו אם ישארו ח"ו באותן מצב אינם מקפידין, ואינן מקפידין רק על צער השכינה כביכול ועל כבוד שמים, וזהו אשר למד אותן משה, התיצבו (רצ"ל תחשבו לכם בתפלתכם שאינכם חוששין להתעלות מהמצב אשר אתם כעת) וראו את ישועת י"י (רצ"ל זאת אשר תראו לפעול בתפלתכם ישועת י"י כביכול צדיק ונושע) אשר יעשה לכם היום (רצ"ל והש"י הוא כביכול יניח את שלו ויעשה בשבילכם, הבן) ואמר י"י ילחם לכם (הוא ית"ש ילחם לכם לכבודכם ובשביל מה שנוגע אליכם) ואתם תחרישון (מזה היינו מהנונע אליכם, רק תתפללו על הנוגע לכבודו ית"ש וכנ"ל).

והנה כאשר ידע האדם כל זה, הנה אפשר ואפשר שיאמר בתפלתו במו פיו, רבונו של עולם איני חושש לכבודי ולצערי רק על כבודך הנוגע אליך כביכול, אבל הבוחן לבבות הוא יודע אם אמת נכון הדבר שתגדל בלבו צער השכינה כביכול יותר מן צערו, ובאם ח"ו הדבר הזה אינה אמיתיית בלב, הנה חטא לי"י מה שדיבר לפניו שפת שקר ולשון רמיה הנה יותר טוב לו השתיקה, וזהו הנראה לפרש בכאן, אל י"י בצרתה לי קראתי ויענני, רצ"ל כשאני מתפלל אל הדבר הנוגע אל י"י כביכול, אז קראתי ויענני בודאי כנ"ל, וזהו שאמר בצרתה לי, כי כשיש לישראל ח"ו איזה צער הנה שכינה מה אומרת וכו', הבן, וכיון שאני יודע כל זאת אפשר לומר כן במו פיו בתפלה [שאינו חושש רק לצער השכינה כביכול] והאמת אינו, וזהו שאמר י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, וכנ"ל, הבן הדבר.

לז[עריכה]

"אך טוב לישראל וכו' ואני כמעט נטיו רגלי(תהלים עג, א). נראה לפרש ברמז, חנוכה ופורים הם בחינת נצח הוד (עי' לעיל אות ל"ה) נקראו בשם רגלין המעמידין את הגוף (תיקו"ז כט, א), ומחזיקי לומדי תורה הם בבחינות הללו, וח"ו בהעדר מחזיקי לומדי תורה אין קיום ח"ו, וימי הצרות דהמן ויונים היה מחמת העדר מחזיקי לומדי תורה, ובזמן הישועה וגאולה נתקנו הב' מועדים הללו לתיקון המדות הללו, על כן תיקנו חז"ל בשתי מועדות הללו להרבות בצדקה, ותדע מה שאמרו רז"ל בזהר (ח"ג רמג, א, הובא לעיל אות כ"ג) שהס"מ שנגע בכף ירך יעקב, היינו שנגע בתמכין דאורייתא, נמצא בב' מועדים הללו הוא תיקון לירך ישראל סבא שנגע הס"מ בכף ירכו, וזהו שאמר א"ך (ראשי תיבות א'דר כ'סלו) הם טוב לישראל כפשוטו, וגם לישראל סבא וכו', ואני כמעט נטיו רגלי וכו', בהעדר המועדים הללו, ובהעדר מחזיקי לומדי תורה, עד שנתקנו הב' מועדים לטוב לישראל.

לח[עריכה]

בנבואת חגי (ב, כא), אמור אל זרובבל פחת יהודה לאמר אני מרעיש את השמים ואת הארץ והפכתי כסא ממלכות והשמדתי וכו'. הנה נראה ודאי דהנבואה הזאת נאמרה על מפלת מלכות יון, ולמה נאמרה דוקא אל זרובבל, וגם סיום הנבואה ביום ההוא נאום י"י צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי וכו' ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם י"י צבאות, הנה מפלת יון היה רי"ג שנה לבנין בית שני (ריש מגילת אנטיוכוס), הנה דוחק לומר אשר זרובבל היה עדיין בחיים, הלא היה בן יכניה מלך יהודה והיה קרוב לש' שנה, וגם אפילו נאמר שהאריך ימים כל כך, מהו הכבוד והגדולה שנעשה אז לזרובבל, אדרבא ניטלה הגדולה מזרע דוד וניתנה לכהנים בני לוי, אבל על פי דברינו ניחא, נאמר לו בבשורה, בעת אשר תהיה מפלת יון אקחך זרובבל (שהוא ממלכות בית דוד וממנו יצמח קרן מלוכה באחרית (תנחומא תולדות יד) ושמתיך כחותם (והוא כמו החותם שאינו גוף האדם עצמו רק על ידי החותם זוכרין את האדם, וכמו שביקשה כנסת ישראל לדודה שימני כחותם על לבך (שה"ש ח, ו) עיין בסבא משפטים (זוה"ק ח"ב קיד, א)) והוא כמוש"ל [מאמר י' אות ב'] דאדרבא הנס הזה נעשה חינוך למה שיהיה בשלימות הגדלות למלכות בית דוד הנמשח בקרן (ש"א טז, יג), ע"כ ניתוסף נס נ"ר על נס פ"ך, וכמו שכתבנו בפירוש הכתוב כהניה אלביש ישע וכו' שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב, טז), הוספת נ"ר על פ"ך בגימ' קר"ן, הוא הוראה על מלכות בית דוד שנמשח בקרן (כאשר נתבאר אצלנו כמה פעמים במאמרים הללו), וזהו שסיים חגי נבואתו, אקחך זרובבל וכו' כי בך בחרתי (היינו ולא בכהנים למלוכה כי זהו רק מלוכה לשעתה ותוספת טובה, על כן נעשה להם נס בפך, פ"ך בגימ' ימל"ך, משא"כ קר"ן בגימ' ימל"ך לעל"ם וע"ד וכמו"ש כמה פעמים) ועל כן סיים נאום י"י צבאות, כבר ידעת אלקי"ם צבאות הוא הוד, הוי"ה צבאות הוא נצח, והנה כתב האריז"ל (פע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים, פרק ד) שכל הגאולות שהיו עד היום היה על ידי מדת הוד על כן היו כל הגאולות על ידי אשה כמו"ש להלן (מאמ"ג, יח), משא"כ לעתיד ב"ב גאולה נצחיית תהיה על ידי אור הנצח, ובזה יתבטל מהקליפות והאומות נצחם כמו שנאמר ויז נצחם על בגדי (ישעיה סג, ג), וזהו שסיים נאם י"י צבאות, שזה יהיה בשלימות בזמן שתהיה הגאולה בשם הוי"ה צבאות, נעימות בימינך נצח (תהלים טז, יא).

לט[עריכה]

ובזה תמצא טוב טעם ודעת למה שנהגו להפטיר בחנוכה רני ושמחי בת ציון (זכריה ב, יד), דלכאורה אין לו שייכות כלל לחנוכה, ואי משום זכרון המנורה, מהראוי להתחיל וישב המלאך וכו' ראיתי מנורת זהב וכו' (שם ד, א), אבל זכור תזכור את כל הדברים הנ"ל, עריכת הנר הלזה הגם שבעת הדלקתו למטה אעפי"כ נר יקרא, היינו השפעה מכל הג' יחודים שמספרם נ"ר [פע"ח שער החנוכה פ"ד], הוא חינוך למה שיהיה ב"ב בזמן התפשטות המלכות הנקראת נר ישראל כמו שאמרו לדוד ולא תכבה את נר ישראל (ש"ב כא, יז), בכל שיעור קומה, אור הלבנה כאור החמה, כל הג' יחודים בשלימות ובפועל בר"ן יחד כוכבי בוקר (איוב לח, ז), וכבר כתבנו [לקמן מאמר ג' אות ד'] דלבעבור זה לא נתקנו הימים האלה למשתה ולשמחה, כי דוקא במלכות בית דוד נאמר כי שמחה בישראל (דה"א יב, מא), (שמחת לב אשה (שבת קנב, א), אשת חיל יראת י"י [משלי לא], ירא את י"י בני ומלך (שם כד, כא), כי דא הוא אתר למידחל, הבן הדבר) הן הימים האלה המה ימי חינוך למה שיהיה אחר כך, וזהו שם האור נר חנוכה, נר החינוך לנר ישראל מלכות בית דוד, אשר תהיה שמחה בישראל, ע"כ מפטירין בחנוכה רני ושמחי בת וכו', רני שיהיה נר בשלימות, ושמחי כי אז תהיה שמחה בישראל.

מ[עריכה]

ובזה תבין גם כן שם בנבואת זכריה (ד, ב) ראיתי והנה מנורת זה"ב (בגימ' דו"ד) כלה וגלה על ראשה וכו', ואען ואומר וכו' מה אלה וכו', ויען וכו' זה דבר י"י אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר י"י צבאות מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה (זה סיום ההפטרה), הנה מלבד שכל דברי הנבואה הזאת סתומה [לא נודע פירושה], אבל גם כן לא נדע מה שייכות חזיון המנורה לגדולת זרובבל, ולפי האמור יצדק מאד, הראה הש"י לנביא ענין הנס שיהיה במנורה, שיהיה ב' זיתים עליה מוצקים לתוכה שמן מן השמים, להורות מעשה הנסים שיהיה במנורה שתהיה דולקת בנס, וממנה תהיה הוראה ובשורה למלכות בית דוד (זרובבל בן יכניה המלך) לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי (כמוש"ל שכל הנס הזה הוא חינוך והוראה לגאולה האחרונה שיהיה לעתיד ב"ב במלוך מלך לדוד), על כן היה על מגינו של דוד צורת מנורה, ואמר הנביא, כמו שהמנורה הזו דולקת מבלי תת שמן בכח האדם, כן דבר י"י אל זרובבל לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר י"י צבאות, כמו"ש לעיל [אות ל"ח] שזה יהיה כאשר תהיה הגאולה על ידי הוי"ה צבאות ויושיבם לנצח ויגבהו.

ואמר עוד, מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור (זכריה ד, ז), יתפרש לפי"ז דהנה כל המלכיות נקראו הרים (שמו"ר טו, ד), ה"ר בגימ' בב"ל מד"י יו"ן אדו"ם, וחיוה רביעאה (דניאל ז, ז) הוא הר הגדול, כי ארכה לנו הישועה, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לי"י המלוכה (עובדיה א, כא), כי מלוכת עשו ניגוד כביכול למלכותא קדישא (כענין שאמרו [תנחומא סוף פ' כי תצא] אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק הבא מעשו), על כן "הוי"ה ימל"ך לעל"ם וע"ד(שמות טו, יח) בגימ' שע"ו [הוא עש"ו המנגד למלכותא קדישא], על כן כשיעלו מושיעים לשפוט את הר עשו אז והיתה לי"י המלוכה, הבן הדבר, ותבין ג"כ מה דקיי"ל אליהו יבא במהרה בימינו לעשות שלום בעולם (עדיות ח, ז), שלו"ם גם כן בגימ' הוי"ה ימל"ך לעל"ם וע"ד, עש"ו המנגד נקרא שונא שלו"ם (מג"ע עה"ת פר' תולדות) רבת שכנה לה נפשי עם (עשו) שונא שלום (תהלים קכ, ו), והנה ביום עלות אליהו בסערה השמים, אליהו הוא פנחס (פרקי דר"א, מו) אשר לו ברית שלום, בו ביום הועמד מלך באדום [שהש"ר פ"א מ"א] הוא עש"ו השונא שלו"ם חושבניה דדין כחושבנא דדין זה לעומת זה, וכשיחזור ויבא אליהו במהרה בימינו לעשות שלום, תתבטל מלכות עשו השונא שלום, וזהו שאמר הנביא, מי אתה הר הגדול (עשו הכולל כל הד' מלכיות בגימ' [מבואר לעיל אות כ"ה] ה"ר והוא עשו הגדול) לפני זרובבל (היינו מלך המשיח שהוא מזרעו) למישור (כי תתבטל מלכותו וגדלותו בהתפשטות מלכות שמים הוי"ה ימל"ך לעל"ם וע"ד בגימ' שלו"ם כנ"ל) והוציא את האבן הראשה (היינו אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה (תהלים קיח, כב), יוציא אותה אל הראש פינת יקרת, ולא כמו עתה הדלקה במקומה בעינן כנ"ל) תשואות חן חן לה, חן אשה על בעלה וחן המקום על יושביה (סוטה מז, א) בארץ הקדושה במהרה בימינו אמן.

מא[עריכה]

טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א). במדרש קהלת [פ"ז ג'] מנלן מדוד שנאמר (דה"א יד, יז) ויצא שם דוד בכל הארצות וי"י נתן את פחדו על כל הגוים, חביב שם טוב מכהונה ומלכות שכהונה ומלכות בטלו ושם טוב לא בטל, עכ"ל, יתפרש על פי האמור [באות מ'] שעל מגינו של דוד היה חקוק צורת המנורה, והנה נאמר בדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ (דה"א יז, ח), היינו שתהיה מלכותו מרכבה למלכות שמים הנקראת ש"ם (בגימ' הוי"ה שד"י צמצום והתפשטות), על כן בתהלים ק' פעמים ש"ם נגד התורה שיש בה ק' פעמים שמי"ם (כן הוא במגלה עמוקות [פר' לך לך]) סוד היחוד וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב, מי"ב), והנה על ידי שמן הטוב שנעשה נס לחשמונאים נעשה להם באחדות ב' הכתרים כהונה ומלכות [שהחשמונאים שמשו בכהונה ומלכות], והנה תראה שלא נמשכה מלכותם וגם כהונתם כי נתבטלה משפחתם לגמרי וכל האומר מדבית חשמונאי וכו' (ב"ב ג, ב), וכל זה מפני שמלכותם לשעה היתה ולא היה מרכבה למדת ש"ם, מה שאין כן לדוד נאמר ועשיתי לך שם, אזי נשבע י"י לדוד אמת וכו' (קושטא קאי (שבת קד, א)) עד עולם אכין זרעך וכו', על כן היה חקוק על מגינו של דוד צורת המנורה, להורות שעל ידי המנורה יתוודע דמלכות בית דוד הוא מלכות עולם בזה העולם, וזהו שאמר שלמה בחכמתו, טוב שם משמן טוב, שם הטוב דדוד טוב משמן הטוב דחשמונאים שירשו כהונה ומלכות על ידי שמן הטוב, ויום וכו' מיום הולדו, רצ"ל יום המות שלהם טוב מיום הולדו, כי ביום שנולד השמן הטוב ונמשחו בכהונה ומלכות הנה סברו בני העולם שח"ו יש ביטול למלכות בית דוד, מה שאין כן יום שנתבטלה משפחתם ידעו כי מה שנשבע י"י לדוד אמת לא ישוב ממנה, ונתקדש שם שמים על ידי החשמונאים וזכות היא להם שידעו על ידם למפרע אשר מלכותם הוא רק חינוך והוראה למלכות בית דוד שיהיה לעתיד במהרה בימינו.

מב[עריכה]

רמז מן התורה לנר מצוה בשמן, ובני יצהר (היינו התולדה היוצא מן היצהר הוא השמן) ק'רח ונ'פג וז'כרי [שמות ו כא] ראשי תיבות זק"ן, היינו כונת י"ג תיקוני דיקנא שצריכין לכוין בהדלקתן, וסופי תיבות חג"י, היינו ביום הח' משלימין כל הי"ג תיקונים מן נוצר עד ונקה [פע"ח שער חנוכה פ"ד], וזהו חג"י ח' י"ג, וכן הנביא שהתנבא על מפלת מלכות יון הוא שמו חגי, ואמצעי התיבות ת"ק בגימ' ב' פעמים נ"ר.

מג[עריכה]

שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב וכו'. ומסיים אח"כ כי שם צוה י"י את הברכה חיים עד העולם (תהלים, קלג). יש לפרשו ברמז עפ"י מה שאמרו במדרש מקץ [ב"ר פצ"ב ו'], עובדא הוה בדרומית מן חד פונדקי והוה קאים ולביש זוגוי (בגדיו) בליליא ואמר להון (להאורחים) דהוו תמן קומו פוקו לכון דלווייתא אנא עבדא (רצ"ל אני רוצה ללוות אתכם), והוון נפקי וליסטייא קדמין להון ומקפחין עליהון ועלין ומפלגין עמיה, חד זמנא אזל ר' מאיר ואתקבל תמן, קם ולבש זוגוי, אמר ליה קום פוק לך דלווייתא אנא עבדא, אמר ליה אית לי אח ואנא יתיב מסכי ליה (רצ"ל יש לי אח ואני ממתין עד עת בואו), אמר לו ואן הוא, אמר לו בכנישתא, אמר לו ומה שמיה ואנא אזיל וקרי ליה, אמר לו כי טוב, כל ההוא ליליא אזל ההוא פונדקאה צווח על תרעא דכנישתא כי טוב כי טוב ולא הוה שום בר נש עני ליה, בצפרא קם ר' מאיר ושוי חמריה דייזיל ליה, אמר לו ההוא פונדקא אן הוא ההוא אחוך דאמרית, אמר לו הא אתא ליה וירא אלקים את האור כי טוב, ע"כ, והנה יש להתבונן, איך אמר ר' מאיר דבר שאינו אמת, ונ"ל להיות שמו מאיר לשון אור, ובתורה נאמרו ביחד אור כי טוב, הנה הם אחים, ודבר י"י בפיו אמת, ומדת ואמת הוא מדה השביעית סוד הארת פנים [עי' זוה"ק ח"ג קל"א ע"א], יאר י"י פניו (במדבר ו, כה), אור פני מלך (משלי טז, טו), והנה נרמז מה טוב ומה נעים שבת אחים, היינו האחים שאמר ר' מאיר אור כי טוב, כשמן הטוב יורד וכו', היינו כמו שהיה בימי הנס דחנוכה בשמן הטוב בא האור, והמשכיל יפרש כל המזמור במרחב על פי הקדמה הלזו, ותתבונן, כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהר"ן, בגימ' באו"ר כ"י טו"ב, ומסיים כי שם צוה י"י את הברכה, על דרך מה שאמרו בזוהר חדש [בראשית י"ב ע"א] בקדרותא דצפרא טוב הוא לברך את ישראל, והוא בגזירה שוה, נאמר באור וירא אלקים את האור כי טוב, וכתיב התם (במדבר כד, א) כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל, וזהו שרמז בכאן כי שם צוה י"י את הברכה על ישראל מעתה ועד עולם.

מד[עריכה]

ומשה היה רועה את וכו' וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג, א). יש לרמז למ"ש לעיל (סי' כ"ה) בתיבת גשנ"ה מרומזין כל הד' מלכיות, והנה מצרים היה גלות שרשיי לכל הד' גליות, הנה נאמר במשה וינהג את הצאן אחר המדבר, אחר אותיות מדב"ר הם אותיות גשנ"ה, הבן.

מה[עריכה]

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו' ויירש זרעך את שער אויביו (בראשית כב, יז). במדרש (ב"ר נו, יא) רבי אומר זו תרמוד אשרי כל מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד, והוא לפלא מהיכן שפטו שהוא תרמוד ולא על כלל שונאי ישראל, והנראה עפ"י מה שכתב רש"י בפרשת בחקותי [ויקרא כ"ו י"ז] דיש חילוק בין אויב לשונא, אויב הוא מבחוץ ואינו יושב בקרבנו, ושונא הוא אשר בקרבנו הם יושבין, והנה לבן הארמי כשבירך את רבקה אחותינו וכו' [בראשית כד ס] נאמר ויירש זרעך את שער שונאיו (מבפנים), מה שאין כן כאן אויביו היינו אותן שהן מבחוץ, והנה כתיב בחוץ לא ילין גר (איוב לא, לב), מה שאין כן תרמוד הוא מבחוץ תמיד, כי אין מקבלין גרים מן התרמודיים דכולן הן מן הממזרות באין מן הזנות (יבמות טז, א), זונה מתרגמינן נפקת ברא (בראשית לד, לא) יוצאת בחוץ, והנה תראה כל חכמות חיצוניות זה שמם אשר יקראו להן חיצוניות, אין להן מבוא לבוא אל היכל המלך פנימה חכמת התורה, ותתבונן אשר שלמה המלך בחכמתו כינה אותן החכמות בשם אשה זונה (משלי ז, י), נפקת ברא, פעם בחוץ ופעם ברחובות (שם שם, יב), ומעתה הרי שלך לפניך, מדכתיב בכאן ויירש זרעך את שער אויביו, היינו מי שהוא תמיד בחוץ (שאין מקבלין גרים ממנו ואינו בכלל בחוץ לא ילין גר), והוא תרמוד שאמר רבינו הקדוש דהלכה הוא דאין מקבלין גרים מן התרמודיים (ועוד אבאר לך להלן אי"ה).

והנה בהתגברות מלכות יון הרשעה, כבר כתבתי לך שלישים שעיקר כונתם היה להגביר חכמות חיצוניות ולעזוב ח"ו חכמת התורה כבודה בת מלך פנימה, הנה בהתנוסס הש"י עמנו להכניע הקליפות יון פליסופיא החיצוניות, הנה ליהודים היתה אורה זו תורה, דנר מצוה ותורה אור, להתוודע ולהגלות מעלת חכמת התורה, וכי אין לנו חלק ונחלה בחכמות החיצוניות והתורה לא תחסר כל בה, אפילו כל מה שמשיגים בראיה מוחשית או בראיה שכליית הכל יש ראיה בתורה בביאור, מעתה העוסק בתורה מבין מאליו כל החכמות, הנה לזכר זה (ולסגולה להגביר חכמת התורה ולהכניע החיצוניות) תקנו נר מצוה הלזה א"ל הוי"ה ויאר לנו בכל דור ודור, ולא נתפתה ח"ו לפיתויי הזונה חיק צרה נכריה (והנר מצוה הלזה היא סגולה לזה), על כן תקנו בנר מצוה הלזה מדליקו על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא, ב), רמז שעל ידי האור היוצא מבית ישראל פנימה מאירין גם לחוץ, היינו כל מה שמושג בטבע החכמות חיצוניות הכל נכלל בהתורה הקדושה, ותנינן (שם) מצותה עד דכליא ריגלא דתרמודאי, היינו התרמודיים אשר הן מבחוץ, דאין מקבלין גרים שהן ממזרים מנפקת ברא לצאת חוץ, ומעתה התבונן, מהבטחת הש"י לאברהם ויירש זרעך את שער אויביו דרש רבי זו תרמוד אשר המצוה להניח בשער, הוא זה מצותה עד דכליא ריגלא דתרמודאי ממזרים חכמות חיצוניות, וכל כבודה בת מלך פנימה, וכעת קצרתי מאפס הפנאי.

ומעתה תתבונן את אשר אמרו רז"ל ביבמות (דף יז) עתידין ישראל דעבדין יומא טבא כד חריב תרמוד, יו"ם טו"ב בגימ' חכמ"ה, כאשר יתבטלו התרמודיים שהם ממזרים פיתויי הזונה נפקת ברא חכמת חיצוניות ותתפשט חכמת התורה על כל הארץ, אז עתידין ישראל לעשות יום טוב להתגלות החכמה.

מו[עריכה]

עיין בפוסקים (או"ח סי' תרע"א ס"ז) עכשיו מדליקין בפנים, כאשר תתבונן מ"ש לעיל החילוק בין אויב לשונא, הנה עכשיו בעקבות משיחא חוצפא יסגי (סוטה מט, ב), ורשעים אשר בקרבנו הם יושבין הן הם המתגברין על חכמת התורה ולומדיה, והנה מדליקין בפנים לבטל כחם וחכמתם, הבן.

מז[עריכה]

"ל'ריח ש'מניך ט'ובים(שה"ש א, ג). כבר הארכתי לך לעיל [ אות כ"ז ] ראשי תיבות בגימ' נ"ר חנוכ"ה, וכבר כתבתי כמה פעמים, נקרא חנוכה הוא חינוך לגאולה האחרונה כמו שיבואר במאמרים להלן, ועוד כתבתי כמה פעמים (תשרי מאמר ה' דרוש ד') בשם חז"ל חנוכת הבית לעתיד יהיה במהרה בימינו בחדש מרחשון (ילקו"ש מ"א רמז קפ"ד), והחדש ההוא בו כח חוש הריח כמו"ש בספר יצירה (פ"ה) המליך אות נ' בריח וכו' וצר בו וכו' מרחשון בשנה וכו', והחדש ההוא על פי סדר הדגלים מיוחס למנש"ה אותיות נשמ"ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח (ברכות מג, ב), והנה חינוך הבית לעתיד בזמן המשיח יהיה בחודש הריח שלא נתפגם כל כך באכילת עץ הדעת, וכתבנו בארוכה במקום אחר שעל כן נאמר במשיח והריחו ביראת י"י (ישעיה יא, ג), והנה הוא יום המקווה במהרה בימינו, ונר חנוכה הוא חינוך לאור העתיד בבנין הבית השלישי, הנה בית יעקב לכו ונלכה באור י"י (שם ב, ה), וכבר כתבנו להדלי"ק נ"ר חנוכ"ה בגימ' או"ר חד"ש, וזהו הנרמז, לריח (להיותינו זוכים לביאת משיח שנאמר בו חוש הריח והריחו וכו', ולחינוך הבית בחדש הריח, הנה) שמניך טובים (היינו מסוגל לזה הנס הנעשה בשמן ונקבע לדורות עולם עד ביאת המשיח ב"ב), ועוד יתבאר אי"ה, על כן תמצא ידים ורגלים למנהג ישראל קורין ליום אחרון דחנוכה זאת חנוכה, דאז קורין נשיא לבני מנשה עד זאת חנוכת וכו', להורות דזה הוא יום המקווה החנוכה שיהיה ב"ב בחודש המיוחס למנשה, וימי חנוכה הללו המה חינוך לחנוכת הבית שיהיה ב"ב, על כן נקרא אותו היום זאת חנוכה, ולזה תמצא גם בפסיקתא (רבתי ג, א) דורש נשיא לבני מנשה קודם לשארי הפרשיות.

מח[עריכה]

ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור (איוב כב, כח). ההוא קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, ונ"ל לפרש על פי מה שאמרו בפסיקתא (רבתי פ"ג, תנחומא נשא כט) בענין נר חנוכה וז"ל, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים (היינו נר חנוכה וכיוצא) הואיל ואינם מן התורה, אמר לו הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר על פי התורה אשר יורוך, למה, שאף עלי הם גוזרין שנאמר ותגזור אומר ויקם לך, עכ"ל, הנה תתבונן בשכלך, כשישראל מקיימין מצות חכמים וגזירתם הנה באתערותא דלתתא יתער עובדא לעילא (זוה"ק ג, לא) אשר הש"י יקיים גם כן גזירות חכמי הדורות שגוזרין עליו, וזה שיש לפרש ותגזור אומר ויקם לך, ועל דרכיך (רצ"ל על הדרך הזה שאתה נוהג לגזור גזירות על הש"י, הנה על דרך הזה) נגה אור (הוא מצות נר חנוכה, היא המצוה האחרונה שתיקנו חכמים, וכאשר ישראל מקיימין גזירתם הנה גם הש"י יקיים גזירתם).

מט[עריכה]

בנבואת זכריה (ט, יג) ועוררתי בניך ציון על בניך יון. הנה מהראוי להתבונן למה נקרא לישראל על שם מקומם, וליון על שם תולדותם, גם מה הוא הלשון ועוררתי, הנה תתבונן מה שכתבתי במאמר הלל והודאה סי' קנ"א, משם תדרשנו לטובה ואין מן הצורך לכפול הדברים.

נ[עריכה]

עוד בנבואת זכריה (ג, ז) בהפטרת שבת חנוכה, נאמר הנבואה ליהושע בן יהוצדק ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, הנה פירשו בזה המלאך נקרא עומד, שעומד תמיד במדריגה אחת, מה שאין כן הצדיק כל מה שמוסיף אומץ בתורה ועבודה ומצות הולך ממדריגה למדריגה נקרא מהלך, ופירשו בזה הפסוק הנ"ל שהבטיחו ליהושע בן יהוצדק שיהיה מהלך בין העומדים הם המלאכים, אבל אעפ"כ יקשה מהו הלשון ונתתי לך מהלכים, הוה ליה למימר ותהיה מהלך בין וכו', אבל אומרו ונתתי לך מהלכים משמע מהלכים אחרים זולתו.

והנראה לפרש עפ"י מה שאמרו בגמרא (יבמות צו, ב) שהקפיד ר' יוחנן על תלמידו ר' אלעזר שלא אמר שמועה מפיו, והקשה שם מאי [טעמא קפיד] כולי האי, ותירצו דעל דבר זה ביקש דוד גם כן אגורה באהלך עולמים (תהלים סא, ה) בשתי עולמות, דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב (שה"ש ז, י) דובב שפתי ישנים, עיי"ש בגמ', והנה מהראוי לדעת מהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות (הגם שאמרו שם בגמ' ככומר של ענבים, אינו מובן, עיי"ש ברש"י ובתוספות).

והנראה דהנה כתיב היום לעשותם (דברים ז, יא), ודרשו בו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א), ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעולם הזה אזי יתרבה שכרו לעולם הבא בגן עדן, ובצאתו מן העולם הזה הנה יתדן למיתן שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד קווי שיתרבה שכרו יותר (הגם שבעולם הבא בגן עדן גם כן הנשמות לומדים תורה ומחדשים רזין דאורייתא, אין בזה תוספת שכרו, דהתורה שלומדים בגן עדן בלא גוף של עולם העשיה הנה אדרבא זה הוא שכר הרוחניי של הנשמות (עי' תיקו"ז קא, ב), זוכים לחזות בנועם י"י זיו השכינה בהשגת רזין דאורייתא, ואין על ידי לימוד זה תוספת שכר בכל פעם, רק מה שלומד האדם בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם), ועל כן כל ימי חיי האדם בעולם הזה נקרא מהלך, מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד, שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו, רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו בזה המעמד נשאר עומד.

והנה בגמרא (שבת נח, ב) אמרו על הזוג והעינבל (הוא פעמון שמקשקש ומשמיע קול) שהוא טמא היינו מקבל טומאה, ואפקא לה מן כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא, כג) אפילו דיבור יבא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור היינו שמשמיע קול, מיקרי כלי, ואמרו כשניטל הפנימי המקשקש החיצון טמא עדיין דעדיין כלי הוא, ואמרו בגמרא למאי חזי, ואמרו שם (דף נט.) (הוא ג"כ אליבא דר' יוחנן) לפי המסקנא שכן ראוי להקישו על גבי כלי חרס עיי"ש ברש"י, ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו על ידי דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עליו, נמצא בנידון דידן, הגוף כל מה שמדבר בתורה בעולם הזה ע"י הנשמה הפנימיית אשר בתוכו מוסיף אומץ בכל פעם, אבל כשניטל הפנימיית שוב אינו ראוי לדיבור, והנה כשתלמידיו אומרים שמועות מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה על ידי דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעולם הזה וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעולם הבא ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה הוא שנתחבט עליו דוד המלך ע"ה, אגורה באהלך עולמים, שיאמרו שמועות מפיו, (ולזה הקפיד מאד ר' יוחנן על שלא אמרו שמועות מפיו), וזה שהבטיח ליהושע בן יהוצדק ונתתי לך מהלכים (בעולם הבא היינו תלמידיך בעולם הזה שעדיין הם מהלכים נתתי אותם לך היינו גם אתה מהלך על ידם כשתהיה) בין העומדים האלה (אעפי"כ כשיאמרו תלמידיך המהלכים שמועות מפיך תהיה גם אתה מהלך ונסוע ממדריגה למדריגה) הבן הדבר, עיין במאמר ג' מאמר נר מצוה סימן י"ג דזהו שאמרו במצות נר חנוכה הרמוז למעלת התורה כבתה אין זקוק לה (שבת כא, ב), ומעתה תבין מה שייכות יש לזה הענין להפטירו בחנוכה, בין והתבונן.

נא[עריכה]

בית יעקב לכו ונלכה באור י"י (ישעיה ב, ה). עיין מ"ש לעיל בסימן מ"ז אשר בנין הבית העתיד המקווה במהרה בימינו הוא נקרא בית יעקב, לא כאברהם שקראו הר בית ראשון ולא כיצחק שקראו שדה בית שני אלא כיעקב שקראו בית, בנין המקווה ב"ב (פסחים פח, א), והנה כבר כתבנו בענין החינוך, על פי הנמצא לרז"ל אשר יהיה החינוך בחודש מרחשון, וחינוך בית ראשון מימין אברהם היה בתשרי, ועיקר חינוך בית שני משמאל יצחק אשר הוא מצד הגבורה ונאמר בו ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א), על כן היה בו התגברות מלכות יון שיניקתם מן מדת הצפון, וצד הצפון הוא תמיד חושך כמו שכתבתי לעיל [אות כ"ז], ורצו לבטל חכמת התורה אור ולהגביר הכסילות חכמות החיצוניות כסיל בחושך הולך, והנה הפועל ישועות האיר לנו מתוך החושך ויאמר אלקים יהי אור, אור י"י הוי"ה ב"ה, והיינו יה"י או"ר [גימ'] רל"ב ד' מילואי הוי"ה ב"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והוא הארת אור הגנוז המקווה לעתיד ב"ב, מן הארת האור הזה ניתן לנו למזכרת להנות מן הארת האור הזה עד בנין בית יעקב ב"ב אז יתגלה כל טוב האור הגנוז, עכ"פ תקח לך שהארת האור הזה דחנוכה נקרא או"ר הוי"ה בגימ' רג"ל, שעל ידי קיום המצוה הזאת רגלינו תעמוד במישור בבית יעקב ב"ב, וזהו שנרמז בדברי הנביאים, בית יעקב, היינו בית הג' כנזכר לעיל, לכו ונלכה באור הוי"ה, היינו על ידי מצות נר חנוכה שהיא אור הוי"ה.

והנה תתבונן אשר הארת האור הזה נתגלה מתוך החושך היינו בבית שני אשר הוא נגד יצחק ונאמר בו ותכהין עיניו מראות, והנה אמר המלך החכם ברוח קדשו וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך (קהלת ב, יג), היינו דוקא האור הבא מתוך החושך, ותתבונן בזה, שעל כן יצחק יהיה המליץ לעתיד (שבת פט, ב) בפסוק כי אתה אבינו וכו' (ישעיה סג, טז) ומליצתו תהיה על ישראל שקיימו מצוה זאת יתרון אור מן החושך, הבן הדברים ויהיה מעדנים לנפשות העגומות, ותבין אשר החשבונות של מצוה יהיה יצחק המחשב, כי חשבון הוא מסטרא דגבורה שהוא צמצום וגבול בחשבון המגביל כל דבר, ועל כן גם נוסח הברכה של נר חנוכה יושטף ויעבור על פי חשבון, כענין שכתב מרן האר"י ז"ל להדלי"ק בגימ' ע"ב ס"ג מ"ה עם הכולל דייקא כי הוא רק הארה מן האור הכולל אשר יתגלה ב"ב, נ"ל, נ"ר רמז לשם ב"ן מלכות נר ישראל, יעויי"ש, והנה הם הד' שמות אשר חשבונם יה"י או"ר, וכבר כתבתי לך עוד אשר חשבון להדלי"ק נ"ר חנוכ"ה בגימ' או"ר חד"ש והוא בחסרון הכולל כמו"ש לעיל, וזהו שאומרים אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו וכו', היינו עם הכולל אור חדש במלואו וטובו, הבן הדברים היקרים.

נב[עריכה]

עיין מ"ש לעיל במאמר הזה אות ב' בשם הרוקח זלה"ה, סמך הכתוב ויקחו אליך שמן זית זך לפרשת מועדים, רמז לחנוכה שהוא גם כן כמועד מתקנת חז"ל, עיין מה שכתבתי שם, והנה לפי מ"ש לעיל יומתק לך, או"ר הוי"ה הרמוז לנר חנוכה הנה הוא בגימ' רג"ל, על כן נסמך לפרשת רגלים.


  1. ^ השווה בספר התגין אות ט' -- ויקיעורך
  2. ^ הר' פנחס שפירא מקוריץ, וראה ספר מדרש פנחס -- ויקיעורך