ט"ז על אורח חיים מז

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים מז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ברכת התורה צריך ליזהר וכו'. הטעם בב"י בשם הר"ן משום ר"י דע"י הברכה מבורר שעוסק בתורה לשמה ע"ש בטוב טעם על המאמר מ"ד מי האיש החכם וגו' ואגב גררא נזכיר בו חלקנו בס"ד הכי אי' בגמרא אר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמ"ה ולא פירשוהו עד שפי' הקב"ה בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה י"ל הרבה במאמר זה ולאהבת הקיצור לא זכרנום ונראה שהוא ית' שאל בכאן ב' שאלות ורמז בשאלה עצמה את התי' השייך לשאלה דרך רמז ובזה הזכיר שאעפ"כ לא ידעו להגיד התי' וע"כ אמר מי האיש החכם ויבן את זאת דהיינו על עיקר השאלה. שנית ואשר דבר פי ה' אליו ר"ל שפי ה' דבר את התי' ואעפ"כ נראה אם יגיד והנה ב' השאלות היו. הא' על מה אבדה הארץ ר"ל דוקא ארץ הזא' עכשיו והלא כבר עברו על ג"ע ש"ד וע"א ומה נשתנו עכשיו. שנית על שהתורה אזלא מישראל ונאבד' מהם וע"כ אמר נצתה כמדבר מבלי עובר שהתור' נתרוקנ' מישראל כמדבר שנתרוקנה מכל עובר והנה התי' הוא מרומז בקושי' כמ"ש אחר כך אלא שלא ידעו לפרש הדבר עד שפי' הקב"ה בעצמו מ"ש תחלה והיינו על שהקשה למה לא נחרבה קודם לפי שהתורה היתה מגנת עליהם כדאי' בסוטה תורה מגנת ומצלת מן החטא אבל אחר שעזבו את תורתי אז נפקדו על מה שכבר לא שמעו בקולי בעבירה ג"ע ש"ד וע"א שעשו וז"ש על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ועל השנית דהיינו סילוק התורה לפי שלא הלכו בה שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה כמ"ש על בחקותי תלכו ע"מ שתהיו עמלים בתורה משא"כ באותם שלומדים ד"ת מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם ע"כ אמר ולא הלכו בה ר"ל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה כמ"ש וזהו שלא ברכו בתורה תחלם כי הברכ' היא לעסוק בד"ת דרך טורח דוקא ותי' זה הוא מרומז במ"ש הקב"ה בשאלה נצתה כמדבר מבלי עובר הך מבלי עובר הוא תי' על קושי' נצתה כמדבר דמ"ה נצתה התורה כמדבר לפי שהי' מבלי עובר ר"ל שלא עסקו בה דרך מו"מ כמ"ש נמצא שבקושי' נזכר התי' ולא ידע שום א' עד שעשה הקב"ה פי' על דברי עצמו וע"כ א' בעל המאמר ולא פירשוהו ולא לשון ולא הושיבוהו אלא ל' פי' שלא ידע שום א' פי' הדברים שיצאו ממנו ית' זהו דרך נכון במאמר זה ונמשך ממנו שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה ואל זה כונו בברכה לעסוק בד"ת. הבאתי דברים אלו לכאן אע"פ שאינו ענין לחבור זה מ"מ נ"ל שהוא פירוש נכון וקרוב לפשוטו במאמר שהביא הטור:

סעיף ג

הכותב בד"ת. לא ידעתי מקור לזה מאין למדו הרד"א שמביא ב"י והלא פסק בסעיף שאח"ז דלא מברכין בהרהור מטעם דלא כד"ד כמ"ש ב"י בס"ס זה ובכתיבה ליכא אלא הרהור ואע"ג דכתב ר"י בריש היה קורא על ע"א דדרך הסופר שמוציא לפעמים תיבות מפיו בשעת כתיבה מ"מ בשביל זה אין לברך כיון שאינו ודאי ותו ק"ל דהא לגבי עדות מצינו מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דגלי לן קרא דכתיבה לאו כדבור היאך נברך עליה וצ"ע לענין מעשה ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא בודאי מפיו קצת תיבות להנצל מתוך ברכה לבטלה אלא שבלא"ה י"ל כיון שאומר יברכך אחר ברכת התורה הוי כלומד ד"ת ונ"ל דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוון ללמוד אז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה וכן יש ללמוד מדברי אבודרה"ם עצמו שסיים בלשון זה רק שלא יהא כותב דברי רשות משמע דה"ק אף שיכתוב איזה פסוקים באגרת שלומים וכיוצא בזה לא יברך וא"כ הה"נ שמעתיק לחוד הוה כדברי רשות כנ"ל:

סעיף ד

המהרהר. דהרהור לאו כדיבור דמי ומטעם זה מותר לבעל קרי להרהר בק"ש ולפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה:

סעיף ו

והערב נא בוי"ו. דס"ל כל מטבע קצר ואחריה ברכה לא הוה כשאר ברכה הסמוכה לחברתה וצריכה לפתוח בברוך אלא ודאי דחד ברכה היא עם שלפני'. ומהר"י לוריא כתב שי"ל אמן אחר הברכה לעסוק בד"ת קודם והערב:

אבל יותר טוב וכו'. כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוה הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה א' היא. וכתב הרשב"א הא דלא מברכין על התורה לאחריה משום דהוה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם וכמ"ש פ' בא סימן ואע"ג דבצבור מברכין לאחריהם התם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין כדאשכחן בהלל ובמגילה ע"כ והא דאמרי' ברכת אשר בחר בנו בפתיחת ברוך תי' ר"י מפני שדרך לאומרה בפ"ע כשמברכין על התורה בצבור. בדברי רי"ף איתא נוסח הברכה כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ובגמרא ואשר"י וטור ליתיה ונראה דמ"מ יש לכוון כשאומר הערב נא שתהיה התורה מתוקה עלינו שנתעסק בה לשמה ולא לכוונה אחרת חלילה וכתב הטור ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני ה"ס והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום עכ"ל. ונ"ל עוד שתקנו לחתום נותן התורה שיש במשמעותו לשון הוה ולא נתן בלשון עבר אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים וכמ"ש על דדיה ירווך בכל עת מה התנוק הזה כו' וע"ס ק"י כתבתי נוסח א' שיש להתפלל קודם הלימוד:

סעיף ז

אם למד. כ"כ התוס' והרא"ש והמרדכי וז"ל בירושלמי אי' והוא ששנה על אתר פי' מיד שלמד באותו מקום משמע דאם הפסיק בנתים אחר ק"ש צריך לברך ברכת התורה ופסק ר"י דדוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אלא לק"ש איתקן ולהכי בעי ששנה על אתר ואם לא ילמוד מיד דאינה פוטרת אבל ברכת בחר בנו וברכת לעסוק בתור' שניתקנו עיקר לברכת התור' היא פוטרת כל היום אבל כשמשכים לעסוק בתורה צריך לברך וע"ז אנו סומכים שאין אנו לומדים מיד אחר אהבה רבה שאנו טרודים והולכים כך בלא לימוד פעמים עד חצי היום או יותר כו' וא"ל מ"ש מסוכה שצריך לברך בכל פעם שאוכל לישב בסוכה י"ל שאני תורה שאין מייאש דעתו דכל שעה אדם חייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום ולומד אבל גבי סוכה יש שעה קבועה לאכילה עכ"ל מבואר מדבריהם דלענין ב"ה א"צ שילמוד תכף אחר הברכה ואין זה דומה לשאר עשיי' מצוה שצריך לקיי' המצוה תכף אחר הברכה דשאני כאן שזמנה כל היום רק שהטרדה פוטרת אותו וכמ"ש הפוסקי' האלו לענין הפסק באמצע דאינו מפסיד כאן ה"נ ממש בהפסק בין הברכ' להתחלת' דחד טעמא הוא וכ"כ ב"י בזה ותמוה לי מה הוצרכו הפוסקים לבקש היתר לנו שאין אנו לומדים תכף אחר אהבה רבה מחמת שיש חילוק בין ברכת התורה לאה"ר הא אפי' בלא חילוק זה יש לנו היתר דהא אנו לומדים באמת תכף אחר ב"ה שאנו אומרים פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר"י די"ג מדות שהם לימוד התורה וא"ל שפ' התמיד ומשניות דקרבנות אינם חשובים תורה רק במקום קרבן ז"א דודאי תורה היא שהרי כתב הטור וש"ע בסי' נ' שזהו במקום לימוד הוא ומכ"ש ברייתא דר"י שהוא במקום תלמוד כמ"ש לקמן וא"כ הוה ממש כמו שונה על אתר שזכרנו שאפי' אחר אה"ר אין הפסד אם מפסיק אח"כ כ"ש בברכת התורה וזה פשוט דאלת"ה קשה אותן שאינן לומדים כלל ביום וכי ס"ד שמברכים ברכה לבטלה ח"ו בשחרית אלא פשוט דיוצאים בקריאת פ' התמיד כמ"ש ואין בידי לומר בזה אלא דכתבו כן לרווחא דמלתא דאפי' במקום שא"א פ' התמיד בשחרית הוה ג"כ היתר אע"פ שמפסיקין בין לימוד ובין הברכה כנ"ל:

סעיף ח

ויש להסתפק כו'. די"ל דק"ש הוה כדברי תפלה והוכיח ב"י סברא זאת מדאיצטריך בירושלמי ששונה על אתר והלא בלא"ה הוא לומד תורה בכל יום אחר אה"ר במה שקורא ק"ש:

סעיף י

כיון שדעתו כו'. לכאורה משמע מזה באין דעתו לחזור כגון שיש לו עת קבוע ושאר היום יוצא לעסקיו ואזדמין ליה באיזה יום שאינו יכול להתעסק בעסקיו ומתוך כך הוא חוזר ללמודו צריך לברך שנית דהוה כמו נמלך אבל אין האמת כן דכבר נתבאר לעיל הטעם שאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטרד' פוטרתו וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב ע"כ א"צ לחזור ולברך ולאו בדעתו תליא מילתא ותו אדרב' אמרי' דמסתמא הוה דעתו אם יזדמן שיוכל ללמוד אפ' בשעה שאינו רגיל ללמוד שילמוד וכן מורה לשון הש"ע שאומר כיון שדעתו לחזור ולא אמר אם דעתו לחזור אלא מסתמא אמרינן דעתו כן:

סעיף יא

הוי הפסק. נראה טעמו דשינת קבע אפילו ביום הוי אחר השינה כמו בשחרית דנעשה כברי' חדשה:

סעיף יד

נשים מברכות כו'. דאע"פ שאינם חייבים בלימוד ולא עוד אלא כל המלמד בתו תורה כאלו למד' תיפלות היינו תורה שבע"פ אבל לא שבכתב ועוד כי הם חייבות לומר פ' התמיד שהוא במקום הקרבן וכ"ש לסמ"ג דס"ל נשים חייבים ללמוד דינים השייכים להם (ב"י):