קטגוריה:משלי ז יא

הסיפור מפסוק 10 - "וְהִנֵּה אִשָּה לִקְרָאתוֹ" - ממשיך בפסוק 13 - "וְהֶחֱזִיקָה בוֹ". פסוקים 11-12 הם מאמר מוסגר, שבו המחברת מתארת את האשה הזרה. כוונתה היא, כנראה, להסביר איך זיהתה אותה מייד כשראתה את הנער מדבר איתה: מכיוון שהאישה הזרה אף פעם לא נמצאת בביתה, אלא מסתובבת הרבה בחוץ וברחובות ואורבת לנערים, המחברת זיהתה מייד שגם הפעם היא מנסה לפתות את הנער.

1. המיה היא קולם של גלי הים. ובהשאלה, השורש המה מציין קולות שמזכירים את קולם של מי הים - קולות רבים ועצומים, שמאיימים לשטוף ולהטביע את האדם (ראו המה). במקרה שלנו, הכוונה לקולה המפתה של האשה הזרה, המטביע את הנער בתאווה.

2. המיה היא גם קול של בהמה (דעת מקרא). במקרה שלנו, הכוונה לקולה של האשה הזרה, המפתה את הנער למעשה בהמי.

1. המשמעות העיקרית של המילה סוררת היא: חוטאת וסוטה מדרך הישר, כמו ב(דברים כא כ): "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא", (ישעיהו א כג): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים"*, (ישעיהו סה ב): "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם", (ירמיהו ה כג): "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ", (ירמיהו ו כח): "כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה", (תהלים עח ח): "וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה, דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ", (נחמיה ט כט): "וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ למצותיך וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמְעוּ".

2. בפסוקנו ייתכן שיש לה משמעות משנית הרומזת ל(שופטים ד יח): "וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו 'סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא'; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה". האישה הסוררת מפתה גבר לסור אל ביתה, ואז הורגת אותו, (משלי ז כז): "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת"*

הפסוק מתאר באופן שלילי את האישה הזונה, אשר "בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ". יש מפרשים שראו כאן מסר סמוי על מקומה של האישה, בסגנון "אישה טובה לא יוצאת מהבית", בניגוד לגבר. אולם רעיון זה אינו מתאים לניתוח הפרק כולו:

1. הפרק מותח ביקורת גם על האיש, הנוטש ומזניח את ביתו, (משלי ז יט): "כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק;צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ, לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ"*. ואם הדובר בפרק הוא גבר, הרי שהוא מציב את עצמו כניגוד לאותו איש, כי הוא יושב בביתו, (משלי ז ו): "כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי, בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי"*.

בפרק כולו, המילה בית היא מילה מנחה החוזרת שש פעמים. בלשון המקרא, בית הוא משל למשפחה. המסר בפרק הוא, שגם האיש וגם האשה צריכים לשמור היטב על שלמות הבית והמשפחה (ראו גם פירושנו לפסוק האחרון בפרק).

2. הפרק מותח ביקורת על האישה הזונה גם, ובמיוחד, כשהיא בביתה, (משלי ז כז): "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת"*.

לעומת זאת, בפרק ח, הסמוך ומקביל לפרקנו, נזכרו נשים חכמות היוצאות למקומות הציבוריים ההומים ביותר כדי לקרוא שם קריאות של חכמה, (משלי ח ב): "בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים, עֲלֵי דָרֶךְ, בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה; לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה"*.

המסר ברור וחד: היזהר מאישה זונה, גם ובמיוחד כשהיא בביתה; שמע בקול אישה חכמה, גם ובמיוחד כשהיא יוצאת לרחובות.