ביאור:משנה אהלות פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

מסכת אהלות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

----

מבוא למסכת אהלות ומבנה המסכת

מבוא למסכת אהלות

בספרה "מקומראן למהפכה התנאית" (ירושלים, תש"ע) מסכמת ורד נועם את התפתחות התפיסה של הטומאה בהלכה התנאית. היא מצביעה על שתי מגמות שפעלו במקביל בתפיסת הטומאה, ועיצבו את המהפכה של תפיסתה ביחס להלכה המקראית והקומראנית: • תפיסה "ריאליסטית", לפיה הטומאה נוהגת כאחד מכוחות הטבע. לפי התפיסה הזו הטומאה מתפשטת ומופעלת לפי המקום שבו היא נמצאת. למשל: מושג האוהל – הימצאות הטומאה בתוך חלל בגודל של טפח מעוקב (טפח על טפח על טפח, ובלשון המשנה "פותח טפח") לפחות גורמת להתפשטותה בתוך החלל (המוגדר כ"אוהל") מחד, ולכליאתה בתוך האוהל הזה מאידך (ראו לקמן ג, ז.) ה"אוהל" המדובר אינו מוגדר על פי מטרתו כמקום מגורים דווקא, אלא לפי המבנה הארכיטקטוני שלו. הוא כולל גם בית, כלי גדול, או עץ שענפיו מכסים את המקום, אך לא כלי המקבל טומאה. עם זאת, עצם הבחירה לתאר את התנהגות הטומאה לפי המבנה הארכיטקטוני אינה מוסברת במקורות התנאיים. התוצאה של החלטה זו היא נורמליזציה של הטומאה: אין היא נתפסת ככח מאיים או בעל כוונות רעות, אלא כעובדה סתמית ואדישה לתוצאות הנגרמות ממנה, וחוקי הפעולה שלה נתפסים כמובנים ומוגדרים היטב. • תפיסה המכונה "נומינליסטית", התולה את הטומאה בכוונת האדם. תפיסה זו מופעלת במקרים נדירים יחסית, ומפגינה את כוחה של כוונת האדם בעיצוב סביבתו. לדוגמא: בית שיש לו כמה פתחים, ובו גופת מת, - כל הפתחים טמאים; אבל אם אדם חי חשב להוציא את הגופה דרך פתח מסויים – שאר הפתחים נטהרים מכח המחשבה הזו (לקמן ז, ג.) דוגמא נוספת: מחשבת האדם היא המגדירה אם לפנינו נבלת עוף טהור, שהיא עצמה טהורה – או חתיכת בשר העומדת לאכילה (אם חשב לאכול את הנבלה הזו), שהיא טמאה (טהרות א, א, וכן לקמן יג, ו.)

למעשה הדיכוטומיה המוצגת ע"י נועם בין שתי התפיסות הללו נגועה בתפיסה מודרניסטית שלפיה חוקי הטבע אינם תלויים במחשבת האדם. נוכל ליישב אותן זו עם זו, אם נזכור שההלכה מעניקה משמעות מכוננת לתודעת האדם גם בשורת דוגמאות נוספות, כגורם המעצב את המציאות עצמה. למשל: בדיני עירובין, בדיני שופר ומגילה, בדיני מיקח וממכר, בדיני קודשים ועוד. מבחינה זו, גם התודעה וההחלטה של האדם החי היא חלק מהעובדות ומהמבנה הקובע את דרכי התפשטות הטומאה.

רמת ההפשטה הגבוהה שהפגינו חז"ל בדיני הטומאה, ובהצמדתם למבנים ארכיטקטוניים, עולה על זו שמציגה המשנה בנושאים אחרים. נראה שההתפתחות בנושאים אלו היא פרי תהליכים ארוכי שנים, שהתחילו לפעול כבר בתקופות מוקדמות יחסית, לפני התפתחות דומה שחלה בענייני הלכה אחרים. נראה שזה ההסבר לכך שבמסכת אהלות רבים המקורות הקדומים יחסית, כגון בית שמאי ובית הלל.

המסכת פותחת, כמו הרבה מסכתות אחרות, בחידה מספרית. פתרון החידה מבוסס על החידוש של חז"ל לגבי טומאת הכלים – לפי דעתם הכלים נטמאים באותה רמת טומאה כמו מה שמטמא אותם, ולכן שרשרת הטומאה הנוצרת על ידם יכולה להתארך עד ארבעה או חמישה גורמים.

מקור הטומאה הנדון במסכת הוא המת. המשנה מדגישה את ההבחנה בין חי למת, ומזכירה אגב כך את הטענה שאדם קטוע איברים אינו נחשב מת, אף שסופו למות – אלא אם הותז ראשו. בסוף פרק א היא מונה את 248 האיברים שבאדם.

פרק ב מונה את הגורמים לטומאה לפי דרכי הטומאה שלהם, ופותח בכך את הנושא המרכזי במסכת, שהוא טומאת האוהל המייחדת את המת.

פרק ג עוסק בצירוף למידת הטומאה ובחיבור אליה, תוך הדגשת ההגדרה של הדם המטמא, שהוא דווקא דם המוות ("דם התבוסה") .הוא פותח את הדיון בהגדרת האוהל, שימשך ברוב המסכת.

פרק ד מתחיל לפרט את ההתנהגות של הטומאה, ומדגיש כי "דרכה לצאת ואין דרכה להיכנס", כלומר הטומאה מטמאת את הדרך החוצה ואינה חודרת לפנים הבית. המונחים "פנימה" או "החוצה" הם מונחים התלויים במידה מסוימת במחשבת האדם, התופס את הטומאה כבעלת מחשבה דומה לשלו. הפרק מסיק מסקנות הלכתיות מהעיקרון הנ"ל, ומראה כיצד הוא נגזר מהתכניות של בני האדם לחילוץ הטומאה ממקומה.

פרק ה מציין כמה מחלוקות קדומות של בית הלל ובית שמאי בעניין הכלים שבתוך הבית, החוצצים בפני הטומאה.

פרק ו עוקב אחר הלווייה של המת והטומאות העלולות להגרם בשלביה השונים, עד הכנסת הגופה לכוך הקבורה. תוך כדי המעקב הזה הוא מצביע על האלטרנטיבה לטומאת האוהל: מת שאינו באוהל – טומאתו מופעלת באופן אנכי: למעלה עד הרקיע ומטה עד התהום.

פרק ז קושר בין הלידה לבין המוות, תוך דיון בטומאת הנפלים, ותוך כינוי הרחם "קבר". כאן מופיעה במפורש המחשבה של האדם החי כפרמטר בניתוב הטומאה ובהצלה מפניה.

פרק ח ערוך כטטראדרמה המונה את המאהילים ואת החוצצים השונים, תוך הצנעת הסתירות בין דברי חז"ל לבין דברי התורה על האוהל, הטמא טומאת כלי אבל חוצץ בפני הטומאה.

פרק ט מסכם את היחסים בין אוהלים הנמצאים זה בתוך זה, ומדגים אותם ע"י הכוורת, שהיא כלי גדול המשמש אוהל. הוא דן במקומות שונים שבהם נמצאת הטומאה ובמצבים שונים שבהם נמצאים הכוורת והבית. בסופו נדונים גם אוהלים מציאותיים יותר, כגון ארון המת והחבית מהחרס.

פרק י דן באוהל הנקוב בחלקו ע"י ארובה או בחיבור קדרה לטומאת הבית. בנושא דומה חולקים גם בית שמאי ובית הלל בפרק יא, ודנים בשאלת בית שיש בתקרתו סדק. בפרק זה מדובר גם על מעמדו של אדם או בעל חיים כאוהל בגופו: האדם הלבוש נדון כאוהל בחייו, לדעת בית הלל, והם מתעלמים מגופו, כאילו הוא חלול. בדומה לדין היולדת, גם כלב שאכל מבשר המת אינו מטמא – אבל אם מת זמן קצר לאחר שאכל את המת גופו נדון כאוהל. הדיון בכלב שאכל מבשר המת מעלה שאלה לגבי הריאליות של העניין – עד כמה הדיונים מושפעים מהמציאות של המתים בעקבות המרידות נגד הרומיים.

פרק יב דן בבית שאינו שלם, ובאוהל הנוצר מתחת לקורות בודדות או מתחת למשקוף.

פרק יג מאפשר לראות גם חלון קטן, המיועד למאור – כחלון המוציא את הטומאה, למרות שהוא קטן מטפח. בהמשכו הוא עוסק בשאלה מה נחשב סתימה בחלון ומה אינו נחשב כך. בשתי השאלות הללו יש משמעות למחשבת האדם, כאמור לעיל.

פרק יד עוסק בזיז הבולט מהבית, ברחבו ובעומקו, כמאהיל על מה שמחוץ לבית.

פרק טו עוסק בטומאת הגולל שעל הקבר. בתחילתו הוא מבחין בין חפצים הנחשבים מלאים, כגון אבנים ועפר – לבין חפצים שמהם מחשיבים רק את חלקם העליון, כגון סגוס או אדם. הוא מבחין בין קבר, הסגור לגמרי – לבין בית שיש בו פתחים – גם אם הם סגורים.

פרקים טז-יח עוסקים בטומאות מדברי חכמים: אוהל על ידי חפץ קטן מטפח, שגזרו בו חכמים, פינוי קבר ידוע ושאינו כזה. פרק יז עוסק בבית הפרס שנחרש בו קבר, מגדיר אותו ומבחין בינו לבין שדה שאבד בו קבר.

פרק יח מתאר כיצד בוצרים בבית הפרס, ומציע דרכים לחיות עם הטומאה לצד הטהרה, בלי לערבב ביניהן. הוא מזכיר את טומאת אדמת חו"ל, וכן את טומאת מקום המגורים של הגויים – כשתי תקנות שנועדו לנסות להקטין את הירידה מהארץ. אבל בסופו של דבר נכשלו.

העברת טומאת המת

חטיבה I: טומאה במספרים

(א) שְׁנַיִם טְמֵאִים בַּמֵּת: אֶחָד טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

חידה מספרית, כרגיל בפתיחת מסכתות.

אדם הנוגע במת נעשה ראשון לטומאה. השני טמא עד הערב.

שְׁלֹשָׁה טְמֵאִים בַּמֵּת: שְׁנַיִם טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

אַרְבָּעָה טְמֵאִים בַּמֵּת: שְׁלֹשָׁה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

כֵּיצַד "שְׁנַיִם..."? - אָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת - טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה;

וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

כלי הנוגע במת נעשה אב הטומאה, כמו המת עצמו, וראו ספרי במדבר קכז. הכלים שנגעו בו, אם אינם מחרס (ראו תוספתא ב"ק דכלים, ו, א) - נעשים ראשון לטומאה, והשלישי הוא שני לטומאה.

וראו תוספתא א, א, שר' יוסי עשה חשבון דומה בטומאת זב.

לפנינו אחד החידושים של חז"ל ביחס להלכה המקראית, שהוסיפו טומאת כלים והחמירו בה.

(ב) כֵּיצַד "שְׁלֹשָׁה..."? - כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת, וְכֵלִים בַּכֵּלִים - טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה;

הַשְּׁלִישִׁי, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

(ג) כֵּיצַד "אַרְבָּעָה..."? - כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת, וְאָדָם בַּכֵּלִים,

וְכֵלִים בָּאָדָם - טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה.

הכלים שנגעו באדם הראשון לטומאה נעשים גם הם ראשונים לטומאה, והרביעי הוא שני לטומאה.

יתכן שהלימוד הוא ממלחמת מדיין (במדבר לא כד): מת מדייני - החרב שהרגה אותו - הלוחם שהרג אותו - בגדיו, הטמאים שבעה. וראו גם ספרי שם.

ר' עקיבא מונה את השפוד שבאהל, שלא נגע במת אלא נטמא בגלל האוהל, כשני ברשימה. דינו הוא כאילו נגע במת, והוא ראשון לטומאה. מכאן והלאה המקרה דומה לתחילת המשנה.

חכמים מסכימים עם הדין הזה אבל חולקים על שיטת המניה של ר' עקיבא.

הָרְבִיעִי, בֵּין אָדָם, בֵּין כֵּלִים - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: יֶשׁ לִי חֲמִישִׁי:

שְׁפוּד הַתָּחוּב בָּאֹהֶל, הָאֹהֶל וְהַשְּׁפוּד, וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁפוּד, וְכֵלִים בָּאָדָם,

טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה.

הַחֲמִישִׁי, בֵּין אָדָם, בֵּין כֵּלִים - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין הָאֹהֶל מִתְחַשֵּׁב.

חטיבה II: חומר באדם, בכלים ובבגדים

(ד) אָדָם וְכֵלִים מִטַּמִּין בַּמֵּת:

סיכום ההלכות הללו: משנה א עסקה באדם בלבד והיו לה רק שנים ברשימה. משנה ב, שעסקה בכלים הגיעה לשלושה.

אבל משנה ג הוסיפה אדם אחרי הכלים והגיעה לארבעה.

חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּכֵּלִים, וּבַכֵּלִים מִבָּאָדָם,

שֶׁהַכֵּלִים - שְׁלֹשָׁה, וְהָאָדָם - שְׁנַיִם.

חֹמֶר בָּאָדָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע - הֵן אַרְבָּעָה,

אֵינוּ בְאֶמְצַע - הֵן שְׁלֹשָׁה.

(ה) אָדָם וּבְגָדִים מִטַּמִּין בַּזָּב:

הזב מטמא גם בדרך נוספת, של משכב ומושב, וטמא מת אינו מטמא בדרכים אלו. הטומאה הזו חלה רק על בגדים מסוימים ולא על בני אדם, וראו זבים ה, א.

חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּבְּגָדִים, וּבַבְּגָדִים מִבָּאָדָם:

שֶׁהָאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב מְטַמֵּא בְגָדִים, וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִים בַּזָּב מְטַמִּין בְּגָדִים.

חֹמֶר בַּבְּגָדִים, שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִים אֶת הַזָּב מְטַמִּין אָדָם, וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם.

חטיבה III: אדם ובהמה

(ו) אָדָם אֵינוּ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד, חתוך וקטוע חלקי גוף אֲפִלּוּ גוֹסֵס,

אדם חי אינו מטמא, גם אם מתקיימים בו הקריטריונים של הטומאה, ראו תוספתא א, ג.

מאכיל ופוסל בתרומה – ראו יבמות ט, ה-ו. בהמה וחיה מפרכסים – ראו ספרי במדבר קכה, וכן טהרות א, א.

המשנה קובעת שאם הותז ראשו של אדם - כלומר אם נגרם מוות מוחי - הוא נחשב מת. ההגדרה הזאת משמעותית לעניין תרומת איברים: אפילו אם הלב עדיין פועם, אבל המח מת - האדם נחשב מת.

וְזוֹקֵק לַיִּבּוּם, וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, וּמַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה, וּפוֹסֵל מִן הַתְּרוּמָה.

וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה, אֵינָן מְטַמִּין עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁן.

הֻתָּזוּ רָאשֵׁיהֶן, אַף עַל פִּי מְפַרְכְּסִין - טְמֵאִין,

כְּגוֹן הַזָּנָב שֶׁלַּלְּטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. גם לאחר מות הלטאה

חטיבה IV: איברי האדם

(ז) הָאֵבָרִים - אֵין לָהֶן שֵׁעוּר, אֲפִלּוּ פָחוּת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת,

השוו עדיות ו, ב-ג.

איברים שאין בהם עצם טהורים - במת, בנבלה ובשרץ, ראו תוספתא א, ב.

הנבלה והשרץ מטמאים בדרכים שונות מהמת, ראו כלים א, א.

וּפָחוּת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וּפָחוּת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ - מְטַמִּין טֻמְאָתָן.

(ח) מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים בָּאָדָם:

שְׁלֹשִׁים בְּפִסַּת הָרֶגֶל - שִׁשָּׁה בְכָל אֶצְבַּע,

עֲשָׂרָה בַקַּרְסוּל, שְׁנַיִם בַּשּׁוֹק, חֲמִשָּׁה בָאַרְכּוּבָה, אֶחָד בַּיָּרֵךְ,

שְׁלֹשָׁה בַּקָּטְלִית, הקולית, ליד המתניים וְאַחַד עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת,

שְׁלֹשִׁים בְּפִסַּת הַיָּד - שִׁשָּׁה בְכָל אֶצְבַּע,

שְׁנַיִם בַּקָּנֶה, שְׁנַיִם בַּמַּרְפֵּק, אֶחָד בַּזְּרוֹעַ, וְאַרְבָּעָה בַכָּתֵף.

מספר אברי האדם משמש גם כמספר מצוות עשה בפי ר' שמלאי, ראו מכות כג ב

בשר כראוי – שאילו היה חי היה יכול להבריא, וראו כלים א,ה.

איברים שאין עליהם בשר – ראו לקמן ב, ג.

מֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה, וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה.

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֲלָיוֹת בַּשִּׁזְרָה, בשדרה תִּשְׁעָה בָרֹאשׁ, שְׁמוֹנָה בַצַּוָּאר,

שִׁשָּׁה בַמַּפְתֵּחַ שֶׁלַּלֵּב, וַחֲמִשָּׁה בִנְקוּבָיו.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאָהֵל.

אֵמָתַי? - בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי.

אִם אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי - מְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּאָהֵל.