ביאור:בבלי עירובין דף סב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

עירובין פרק ששי הדר עם הנכרי

משנה:

הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב ^[1] - הרי זה אוסר עליו ^[2].

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה ^[3].

אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד ^[4] שהיה דר עמנו במבוי בירושלים ^[5], ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי ^[6] עד שלא יוציא ^[7] ויאסר עליכם; ^[8]

רבי יהודה אומר בלשון אחר: מהרו ועשו צרכיכם במבוי ^[9], עד שלא יוציא ויאסר עליכם ^[10].

[עיין תוספות ד"ה אמר רבן גמליאל]

גמרא:

יתיב אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקאמרי: בשלמא רבי מאיר [תנא קמא] קסבר: דירת נכרי שמה דירה, ולא שנא חד ^[11] ולא שנא תרי; אלא רבי אליעזר בן יעקב מאי קסבר? אי קסבר דירת נכרי שמה דירה ^[12] - אפילו חד נמי ניתסר! ואי לא שמה דירה - אפילו תרי נמי לא ניתסר!

אמר להו אביי: וסבר רבי מאיר דירת נכרי שמה דירה? והתניא: 'חצירו של נכרי - הרי הוא כדיר של בהמה ^[13]' ^[14]!

אלא דכולי עלמא דירת נכרי - לא שמה דירה, והכא - בגזירה שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי ^[15]; רבי אליעזר בן יעקב סבר: כיון דנכרי חשוד אשפיכות דמים, תרי דשכיחי דדיירי - גזרו בהו, חד לא שכיח ^[16] - ^[17] לא גזרו ביה רבנן; ורבי מאיר סבר: זמנין דמקרי ^[18] ודייר, ו^[19]אמרו רבנן: אין עירוב מועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר, ונכרי לא מוגר ^[20].

מאי טעמא ^[21]?: אילימא משום דסבר: דלמא אתי לאחזוקי ברשותו, הניחא למאן דאמר שכירות בריאה ^[22] בעינן ^[23], אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן - מאי איכא למימר?

דאתמר: רב חסדא אמר: שכירות בריאה, ורב ששת אמר: שכירות רעועה.

מאי 'רעועה', מאי 'בריאה'?: אילימא בריאה = בפרוטה, רעועה = פחות משוה פרוטה, מי איכא למאן דאמר מנכרי בפחות משוה פרוטה לא? והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: 'הוו יודעין ששוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה', ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג ^[24] על פחות משוה פרוטה ^[25], ולא ניתן להשבון ^[26]! אלא: 'בריאה' = במוהרקי ואבורגני ^[27], 'רעועה' = בלא מוהרקי ואבורגני.

הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן, אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן, מאי איכא למימר?

אפילו הכי חשיש נכרי לכשפים, ולא מוגר.

גופא: 'חצירו של נכרי ^[28] הרי הוא כדיר של בהמה ^[29], ומותר להכניס ולהוציא מן חצר לבתים ומן בתים לחצר ^[30]; ואם יש שם ישראל אחד ^[31] – אוסר ^[32], דברי רבי מאיר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר, עד שיהו שני ישראלים ^[33] אוסרים זה על זה' ^[34].

עמוד ב

אמר מר: חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה ^[35]; והא אנן תנן: הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו!?

לא קשיא: הא - דאיתיה, הא – דליתיה ^[36]; ומאי קסבר? אי קסבר 'דירה בלא בעלים שמה דירה' - אפילו נכרי נמי ניתסר! ואי קסבר: 'דירה בלא בעלים לא שמה דירה' - אפילו ישראל נמי לא ניתסר!?

לעולם קסבר דירה בלא בעלים - לא שמה דירה; וישראל, דכי איתיה – אסר ^[37], כי ליתיה - גזרו ביה רבנן ^[38]; נכרי, דכי איתיה - גזירה שמא ילמד ממעשיו; כי איתיה - אסר, כי ליתיה - לא אסר.

וכי ליתיה לא אסר? והתנן [עירובין פ"ח מ"ה]: המניח את ביתו והלך לו לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל - אוסר, דברי רבי מאיר!?

התם דאתי ביומיה ^[39]. ^[40]

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב;

ורב הונא אמר: מנהג כרבי אליעזר בן יעקב;

ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי אליעזר בן יעקב. ^[41]

אמר ליה אביי לרב יוסף: קיימא לן ^[42] 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ^[43]', ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ^[44]! מהו לאורויי במקום רבו ^[45]?

אמר ליה: אפילו ביעתא ^[46] בכותחא ^[47] [אסור לתמיד להורות במקום רבו].

בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ^[48], ולא אורי ^[49].

אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי: כגון מגלת תענית, דכתיבא ומנחא ^[50], מהו לאורויי באתריה דרביה?

אמר ליה: הכי אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא.

בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי? רב חסדא אורי בכפרי ^[51] בשני דרב הונא!

הערות

^ כותי, כדאמר בפרק 'בכל מערבין' (לא,ב)
^ לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר
^ שני ישראלים דרין בשני בתים, ואוסרין זה על זה, ובאין לערב ביניהן - הנכרי אוסר עליהן, אבל על היחיד אינו אוסר; ובגמרא מפרש טעמא
^ קסבר רבן גמליאל צדוקי אינו כנכרי, ולא דמי לכותי - דגרי אריות הן, ואינם גרים גמורים, אבל צדוקי - ישראל הוא, ונהפך למינות, ואינו מודה בתורה שבעל פה; כיון דישראל הוא - יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות;
^ וביטל לנו רשותו
^ והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד, כדי שלא יחזור בו
^ כליו תחילה, ויחזור ויחזיק ברשותו
^ ושמע מינה דאינו כנכרי, דאי אגירו מיניה - היכי מצי למהדר? אף על גב דמפיק לא אסר, דהא נקיט דמי!
^ מבעוד יום, דבשבת לא מהני לכו האי ביטול
^ שמא יוציא ויאסור עליכם; דקסבר רבי יהודה: אף על גב דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה - מצי לאהדורי ביה
^ ישראל יחידי דר עמו
^ ויש לו רשות בחצר, ונמצא ישראל המוציא לחצר מביתו שהוא מיוחד לו - מוציא מרשות לרשות – ורבנן גזרו שלא להוציא מרשות לרשות בלא עירוב, דלמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים
^ ואין לו כח לאסור
^ ורבי מאיר קאמר לה לקמן בברייתא בשמעתין, ורמינן מתניתין עלה ומוקמינן בדליתיה, וישראל אפילו כי ליתיה אוסר, אלמא: דירת נכרי לאו שמה דירה
^ אלא משום גזרה שמא ילמוד ישראל מעשיו של נכרי הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת, ויצא משם; ובההיא גזרה פליגי רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב אי גזרינן ליה על ישראל יחיד הדר עם הנכרי או לא
^ לא שכיח יחידי דדייר בהדיה
^ ומילתא דלא שכיחא
^ יחידי נמי
^ ומשום הכי
^ לא יהא רוצה לשכור, ויצא ישראל זה משם
^ לא מוגר נכרי
^ חזקה
^ [כגון] שיתנה ישראל עמו למלאות כל המבוי כלים אם ירצה
^ על הגזל
^ דהיא משבע מצות, כדאמר ב'ארבע מיתות' בסנהדרין (נו,א) ואמר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן; ואשמועינן רבי יוחנן דנכרי לא מחיל אפילו אפחות משוה פרוטה והוי גזל לדידהו
^ דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה (ויקרא ה כג), אבל בנכרי לא כתיב השבה, הלכך, כיון שעבר - נהרג, ואינו משלם
^ למלאות החצר בספסלין וקתידראות אם ירצה
^ אף על גב שסתם חצירות פתוחין לתוכן בתים הרבה
^ אין רשות נכרי חלוקה להיחשב רשות לכל אחד ואחד לבדו, דדירת נכרי לא שמה דירה
^ וישראל שאינו דר עמהן, שנכנס לאחד מן הבתים בשבת - מותר להוציא מן הבתים לחצר ולא הוי מוציא מרשות המיוחדת לנכרי זה לרשות שהיא לכולן
^ דר עמהן
^ אוסר על כל ישראל להוציא מן הבתים לחצר, מפני שהיא כחצירו
^ דרין בשני בתים
^ רשות הנכרי חלוקה מהן, ואוסר הנכרי על בתיהם והן אוסרין על בתי הנכרי מלהוציא לחצר, דשויוה רבנן לדירת נכרי דירה, כדאמר לעיל; אבל בישראל יחידי לא שויוה רבנן לדירת נכרי דירה, ולא הוה אוסר על ביתו של ישראל ולא ישראל אוסר על ביתו, שאין חילוק רשות בנכרי
^ דנכרי לא אסר מידי, וכי דייר ישראל גביה קאמר רבי מאיר דישראל אוסר על ביתו של נכרי, אבל נכרי אינו אוסר על ביתו של ישראל
^ דליתיה לנכרי לא אסר, ואם יש שם ישראל אחר - אוסר על ביתו של נכרי, ואפילו ליתא לישראל
^ משום דירה, דדירת ישראל שמה דירה
^ משום כי איתיה, אבל נכרי, דאפילו כי איתיה לאו שמה דירה, אלא משום שמא ילמד כו'
^ שהלך למקום קרוב, ויבא בו ביום; ואי שרית להו קודם שיבא - מטלטלי נמי אחר שיבא, ולא מסקי אדעתייהו
^ לישנא אחרינא: הכי גרסינן: ואם יש שם ישראל אחר, שדר ישראל עם ישראל אחר בבית אחד - הרי זה הנכרי אוסר עליו, דהכי שכיח דדייר, ורישא דקתני הרי הוא כדיר של בהמה - בישראל הדר יחידי עמו, דלא שכיח דדייר, ואתא רבי אליעזר [בן יעקב] למימר: עד שיהו דרין בשני בתים; ומשום הכי מותבינן לרבי מאיר 'וביחידי לא אסר?, והתנן כו'; ואי אפשר לומר כן: דהא משנינן הא דאיתיה הא דליתיה, וכיון דבליתיה מוקמינן לה, כי יש שם ישראל אחר דר עם חבירו בבית - מאי טעמא אסר נכרי? ועוד: דבתוספתא עירובין (פרק חמישי) הכי גרסינן: ואם יש שם ישראל אחר - הרי זה אוסר, מפני שהוא כחצירו, ואי האי 'אוסר' בנכרי קאמר - מאי 'מפני שהוא כחצירו'? ועוד: הא טעמא משום שמא ילמד הוא!
^ הלכה - דדרשינן לה בפירקא ברבים; מנהג - בפירקא לא דרשינן, אבל אורויי מורינן לה בבא לישאל; ומאן דאמר נהגו - אורוי נמי לא מורינן, אבל אי עבדי - לא מחינן בידייהו.
^ ביבמות פרק החולץ בסופיה (מט,ב)
^ כלומר: במקומות מועטין מוזכר במשנה, אבל נקי הוא - דהלכה כמותו בכל מקום
^ הכא אמר שמואל דהלכה כמותו, ומשמע דפשיטא לן דהכי הילכתא
^ כיון דלא תליא בסברא ומילתא פשיטא היא - שרי, או דילמא חוצפא הוא
^ ביצה לאוכלה
^ שיש בו ניסיובי דחלבא, דמילתא פשיטא הוא
^ אם מותר אם אסור, ולנסותו היה מתכוין, אם יורה במקום רבו
^ בשני דרב הונא רביה
^ אלו ימים אסורין להתענות, להכי נקט מגילת תענית: שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית, ולהכי קרי לה 'מגלה'
^ כפרי = שם מקום, ולא היה מקומו של רב הונא, ומקומו בפומבדיתא, ושתיהן בבבל

[1] כותי, כדאמר בפרק 'בכל מערבין' (לא,ב)

[2] לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר

[3] שני ישראלים דרין בשני בתים, ואוסרין זה על זה, ובאין לערב ביניהן - הנכרי אוסר עליהן, אבל על היחיד אינו אוסר; ובגמרא מפרש טעמא

[4] קסבר רבן גמליאל צדוקי אינו כנכרי, ולא דמי לכותי - דגרי אריות הן, ואינם גרים גמורים, אבל צדוקי - ישראל הוא, ונהפך למינות, ואינו מודה בתורה שבעל פה; כיון דישראל הוא - יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות;

[5] וביטל לנו רשותו

[6] והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד, כדי שלא יחזור בו

[7] כליו תחילה, ויחזור ויחזיק ברשותו

[8] ושמע מינה דאינו כנכרי, דאי אגירו מיניה - היכי מצי למהדר? אף על גב דמפיק לא אסר, דהא נקיט דמי!

[9] מבעוד יום, דבשבת לא מהני לכו האי ביטול

[10] שמא יוציא ויאסור עליכם; דקסבר רבי יהודה: אף על גב דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה - מצי לאהדורי ביה

[11] ישראל יחידי דר עמו

[12] ויש לו רשות בחצר, ונמצא ישראל המוציא לחצר מביתו שהוא מיוחד לו - מוציא מרשות לרשות – ורבנן גזרו שלא להוציא מרשות לרשות בלא עירוב, דלמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים

[13] ואין לו כח לאסור

[14] ורבי מאיר קאמר לה לקמן בברייתא בשמעתין, ורמינן מתניתין עלה ומוקמינן בדליתיה, וישראל אפילו כי ליתיה אוסר, אלמא: דירת נכרי לאו שמה דירה

[15] אלא משום גזרה שמא ילמוד ישראל מעשיו של נכרי הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת, ויצא משם; ובההיא גזרה פליגי רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב אי גזרינן ליה על ישראל יחיד הדר עם הנכרי או לא

[16] לא שכיח יחידי דדייר בהדיה

[17] ומילתא דלא שכיחא

[18] יחידי נמי

[19] ומשום הכי

[20] לא יהא רוצה לשכור, ויצא ישראל זה משם

[21] לא מוגר נכרי

[22] חזקה

[23] [כגון] שיתנה ישראל עמו למלאות כל המבוי כלים אם ירצה

[24] על הגזל

[25] דהיא משבע מצות, כדאמר ב'ארבע מיתות' בסנהדרין (נו,א) ואמר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן; ואשמועינן רבי יוחנן דנכרי לא מחיל אפילו אפחות משוה פרוטה והוי גזל לדידהו

[26] דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה (ויקרא ה כג), אבל בנכרי לא כתיב השבה, הלכך, כיון שעבר - נהרג, ואינו משלם

[27] למלאות החצר בספסלין וקתידראות אם ירצה

[28] אף על גב שסתם חצירות פתוחין לתוכן בתים הרבה

[29] אין רשות נכרי חלוקה להיחשב רשות לכל אחד ואחד לבדו, דדירת נכרי לא שמה דירה

[30] וישראל שאינו דר עמהן, שנכנס לאחד מן הבתים בשבת - מותר להוציא מן הבתים לחצר ולא הוי מוציא מרשות המיוחדת לנכרי זה לרשות שהיא לכולן

[31] דר עמהן

[32] אוסר על כל ישראל להוציא מן הבתים לחצר, מפני שהיא כחצירו

[33] דרין בשני בתים

[34] רשות הנכרי חלוקה מהן, ואוסר הנכרי על בתיהם והן אוסרין על בתי הנכרי מלהוציא לחצר, דשויוה רבנן לדירת נכרי דירה, כדאמר לעיל; אבל בישראל יחידי לא שויוה רבנן לדירת נכרי דירה, ולא הוה אוסר על ביתו של ישראל ולא ישראל אוסר על ביתו, שאין חילוק רשות בנכרי

[35] דנכרי לא אסר מידי, וכי דייר ישראל גביה קאמר רבי מאיר דישראל אוסר על ביתו של נכרי, אבל נכרי אינו אוסר על ביתו של ישראל

[36] דליתיה לנכרי לא אסר, ואם יש שם ישראל אחר - אוסר על ביתו של נכרי, ואפילו ליתא לישראל

[37] משום דירה, דדירת ישראל שמה דירה

[38] משום כי איתיה, אבל נכרי, דאפילו כי איתיה לאו שמה דירה, אלא משום שמא ילמד כו'

[39] שהלך למקום קרוב, ויבא בו ביום; ואי שרית להו קודם שיבא - מטלטלי נמי אחר שיבא, ולא מסקי אדעתייהו

[40] לישנא אחרינא: הכי גרסינן: ואם יש שם ישראל אחר, שדר ישראל עם ישראל אחר בבית אחד - הרי זה הנכרי אוסר עליו, דהכי שכיח דדייר, ורישא דקתני הרי הוא כדיר של בהמה - בישראל הדר יחידי עמו, דלא שכיח דדייר, ואתא רבי אליעזר [בן יעקב] למימר: עד שיהו דרין בשני בתים; ומשום הכי מותבינן לרבי מאיר 'וביחידי לא אסר?, והתנן כו'; ואי אפשר לומר כן: דהא משנינן הא דאיתיה הא דליתיה, וכיון דבליתיה מוקמינן לה, כי יש שם ישראל אחר דר עם חבירו בבית - מאי טעמא אסר נכרי? ועוד: דבתוספתא עירובין (פרק חמישי) הכי גרסינן: ואם יש שם ישראל אחר - הרי זה אוסר, מפני שהוא כחצירו, ואי האי 'אוסר' בנכרי קאמר - מאי 'מפני שהוא כחצירו'? ועוד: הא טעמא משום שמא ילמד הוא!

[41] הלכה - דדרשינן לה בפירקא ברבים; מנהג - בפירקא לא דרשינן, אבל אורויי מורינן לה בבא לישאל; ומאן דאמר נהגו - אורוי נמי לא מורינן, אבל אי עבדי - לא מחינן בידייהו.

[42] ביבמות פרק החולץ בסופיה (מט,ב)

[43] כלומר: במקומות מועטין מוזכר במשנה, אבל נקי הוא - דהלכה כמותו בכל מקום

[44] הכא אמר שמואל דהלכה כמותו, ומשמע דפשיטא לן דהכי הילכתא

[45] כיון דלא תליא בסברא ומילתא פשיטא היא - שרי, או דילמא חוצפא הוא

[46] ביצה לאוכלה

[47] שיש בו ניסיובי דחלבא, דמילתא פשיטא הוא

[48] אם מותר אם אסור, ולנסותו היה מתכוין, אם יורה במקום רבו

[49] בשני דרב הונא רביה

[50] אלו ימים אסורין להתענות, להכי נקט מגילת תענית: שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית, ולהכי קרי לה 'מגלה'

[51] כפרי = שם מקום, ולא היה מקומו של רב הונא, ומקומו בפומבדיתא, ושתיהן בבבל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]