ביאור:בבלי עירובין דף מ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת עירובין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אלא מחוץ לתחום אתא ^[1]; מאן דאכל – סבר: הבא בשביל ישראל זה - מותר לישראל אחר, ומאן דלא אכל – סבר: כל דאתי לבי ריש גלותא - אדעתא דכולהו רבנן אתי;

והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה...?

לא היו דברים מעולם ^[2].

ההוא ליפתא דאתי למחוזא; נפק רבא, חזיא דכמישא, שרא רבא למיזבן מיניה, אמר: הא ודאי מאיתמול נעקרה; מאי אמרת, מחוץ לתחום אתיא? - הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול לישראל אחר, וכל שכן האי, דאדעתא דנכרים אתא.

כיון דחזא דקא מפשי ^[3] ומייתי להו - ^[4]אסר להו.

הנהו בני גננא ^[5] דגזו להו אסא ^[6] ביום טוב שני - לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר.

אמר ליה רבא בר תחליפא לרבינא: ליסר להו מר מפני שאינן בני תורה ^[7]!

מתקיף לה רב שמעיה: טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי? והא בעינן בכדי שיעשו!?

אזלו, שיילוה לרבא, אמר להו: בעינן בכדי שיעשו.

רבי דוסא [בן הרקינס] אומר: העובר לפני התיבה [ביום טוב של ראש השנה אומר: 'החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה, אם היום אם למחר', ולמחר הוא אומר 'אם היום אם אמש' - ולא הודו לו חכמים]:

אמר רבה: כי הוינן בי רב הונא, איבעיא לן: מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה? כיון דחלוקין במוספין ^[8] – אמרינן ^[9]? או דילמא זכרון אחד ^[10] עולה לכאן ולכאן?

אמר לן: תניתוה: 'רבי דוסא אומר: העובר לפני התיבה כו'; מאי, לאו להזכיר ^[11]?

לא, להתנות ^[12].

הכי נמי מסתברא מדקתני בברייתא וכן היה רבי דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה ^[13], ולא הודו לו; אי אמרת בשלמא להתנות - משום הכי לא הודו לו, אלא אי אמרת להזכיר - אמאי לא הודו לו?

ואלא מאי, להתנות? למה לי לאיפלוגי בתרתי [בראש השנה וגם בראש חודש]?

צריכא: דאי אשמעינן ראש השנה, הוה אמינא 'בהא [בראש השנה] קאמרי רבנן דלא, משום דאתי לזלזולי ביה ^[14], אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה ^[15] - אימא מודו ליה לרבי דוסא'? ואי אתמר בהא - בהא קאמר רבי דוסא, אבל בהך - אימא מודה להו לרבנן? – צריכא.

מיתיבי: 'ראש השנה שחל להיות בשבת: בית שמאי אומרים מתפלל עשר ^[16] ובית הלל אומרים מתפלל תשע ^[17]', ואם איתא ^[18] בית שמאי אחת עשרה מבעי ליה!

עמוד ב

אמר רבי זירא: ^[19] שאני ראש חודש: מתוך שכולל לשחרית וערבית ^[20] - כולל נמי במוספין ^[21].

ומי אית להו לבית שמאי 'כולל ^[22]'? ומי אית להו לבית שמאי 'כולל ^[23]'? והתניא: ראש חודש שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה ^[24] ובית הלל אומרים מתפלל שבע?

קשיא ^[25].

וכולל עצמו ^[26] - תנאי היא ^[27], דתניא: 'שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו: שבע, ואומר מעין המאורע בעבודה;

רבי אליעזר אומר: בהודאה;

ואם לא אמר - מחזירין אותו;

ובמוספין מתחיל בשל שבת ^[28] ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע ^[29];

רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: כל מקום שזקוק לשבע ^[30] - מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום ^[31] באמצע ^[32].'

מאי הוה עלה ^[33]?

אמר רב חסדא: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן;

וכן אמר רבה: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן.

^[34]

ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא, איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים: כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן? או דילמא כיון דלא איקרו 'רגלים' לא אמרינן? לא הוה בידיה; כי אתאי בי רב יהודה – אמר: אנא - אקרא חדתא ^[35] נמי אמינא זמן.

אמרתי לו: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי חובה – מאי?

אמר לי: רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומר זמן אלא בשלש רגלים.

מיתיבי: 'תן חלק לשבעה וגם לשמונה [כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ] (קהלת יא ב); רבי אליעזר אומר: 'שבעה' - אלו שבעה ימי בראשית ^[36]; 'שמונה' - אלו שמונה ימי מילה ^[37];

רבי יהושע אומר: 'שבעה' - אלו שבעה ימי פסח ^[38]; 'שמונה' - אלו שמונה ימי החג, וכשהוא אומר 'וגם' - לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים'. מאי - לאו לזמן?

לא, לברכה ^[39].

הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתא לזמן - זמן כל שבעה מי איכא!?

הא לא קשיא: דאי לא מברך האידנא - מברך למחר, וליום אוחרא.

מכל מקום בעינן כוס ^[40]! לימא מסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן: זמן - אומרו אפילו בשוק!

הא לא קשיא: דאיקלע ליה כוס ^[41].

התינח עצרת וראש השנה ^[42]; ^[43] יום הכפורים ^[44] היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה - כיון דאמר זמן קבליה עליה, ואסר ליה, דהאמר ליה ^[45] רב ירמיה בר אבא לרב: "מי בדלת ^[46]"? ואמר ליה: "אִין, בדילנא"!

לברוך עליה ולנחיה? – המברך צריך שיטעום!

ליתביה לינוקא ^[47]? - לית הלכתא כרב אחא ^[48], דילמא אתי למסרך ^[49].

מאי הוי עלה ^[50]?

שדרוה רבנן לרב יימר סבא קמיה דרב חסדא במעלי יומא דריש שתא, אמרו ליה: זיל חזי היכי עביד עובדא, תא אימא לן; כי חזייה ^[51] - אמר ליה: דלויה לרטיבה רפסא ליה בדוכתיה ^[52]; אייתו ליה כסא דחמרא, קדיש ואמר זמן.

והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים;

והלכתא: זמן - אומרו אפילו בשוק.

ואמר רבה: כי הוינן בי רב הונא, איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא - מהו לאשלומי? לא הוה בידיה; אתאי לקמיה דרב יהודה - ולא הוה בידיה.

אמר רבא: נחזייה אנן, דתניא [תוספתא תענית פ"ג מ"יג [ליברמן]]: 'תשעה באב שחל להיות בשבת,

הערות

^ ובו ביום
^ ואי בו ביום, אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או שתי קדושות?
^ נכרים
^ אמר: הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו, ו
^ קושרי כילות לחתנים; ונותנים שם הדס
^ הדס
^ ואתו לזלזולי ביום טוב שני
^ שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה, כדכתיב (במדבר כט ו) מלבד עולת החדש
^ בתפלה נמי 'את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה'
^ את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון, דכתיב (ויקרא כג כד) זכרון תרועה, ובראש חדש נמי כתיב (במדבר י י) [ובראשי חדשיכם] והיו לכם לזכרון
^ 'לא הודו' - אלהזכיר קאי: דלא הודו לו להזכיר של ראש חדש בראש השנה
^ "אם היום אם למחר", אלא סתמא לימא, וכן יום המחרת
^ שהוא ספק אם עיברוה בית דין
^ אי מחזקינן ליה ספק - אתו לזלזולי בשני, אבל כי אמרינן סתמא - מחזקינן להו בקדושה אחת
^ דשרו במלאכה, וליכא למיחש לזלזולי
^ שלש ראשונות ושלש אחרונות, ושל שבת בפני עצמה - הרי שבע, וקדושת היום וכולל עמה מלכיות - הרי שמונה, וזכרונות, ושופרות
^ דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת, וחותם: 'מקדש השבת וישראל ויום הזכרון'
^ דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי, דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה
^ לעולם צריך להזכיר; ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי, ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו, דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש, דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה - לא בעי ליה ברכה בפני עצמה, אלא חותם 'מקדש השבת וישראל וראשי חדשים', והלכך בראש השנה נמי חותם 'מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים', ואף על גב דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה - בראש חדש מודו:
^ דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית, ואפילו בשאר שבתות, דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו, דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר 'יעלה ויבא' בעבודה, והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום - מיכלל הוא דכיילינן, ולאו בפני עצמה
^ לבית שמאי, ואף על גב דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו - הכא מיכלל הוא דכיילינן, הואיל וכולל שחרית וערבית; אבל שאר ימים טובים, דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול - בהני פליגי בית שמאי: כי מיקלעי בשבת - מצרכי להו ברכה בעצמן, לכל תפלותיהם
^ בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת
^ בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת
^ של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר
^ ושמע מינה: כיון דבשאר שבתות קא בעו בית שמאי ברכה לראש חדש, ובראש השנה לא בעו - דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו, ושמע מינה אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן
^ דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת
^ דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה, אלא אומר 'יעלה ויבא' בעבודה כבחול, אבל בברכת היום אינו נזכר כלל, אפילו לכוללו
^ 'ותתן לנו את יום המנוח הזה' ומסיים בשל שבת 'מקדש השבת' ותו לא
^ ומיהו במוספים - באמצע ברכה הוא נכלל, אבל שחרית וערבית - אינו נכלל אפילו באמצע, והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית
^ ואפילו שחרית וערבית
^ של ראש חדש עם של שבת
^ כגון 'את יום המנוח הזה ואת יום ראש חדש הזה'; ואם מועד הוא – 'את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה'
^ מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה
^ פסק: ובמסכת ביצה קבעינן הלכתא דלא כי הני תנאי דמסיימי בשל שבת לחודיה במוספין, אלא אף קדושת היום בעי לאדכורי בחתימה: 'מקדש השבת וישראל והזמנים', ובראש חדש 'מקדש השבת וישראל וראשי חדשים', אבל במאי דקאמר 'שחרית וערבית מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה' - הלכתא כוותיה, וגבי כולל דשחרית וערבית קבעינן אין הלכה כאותו הזוג דאמרי 'כל מקום שזקוק לשבע – כולל' [בפרק שני דביצה].
^ כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה
^ השבת נבחר מתוכה
^ השמיני נבחר מתוכה
^ שאתה צריך לתת חלק לכולם, ולקמן מפרש מאי 'חלק'
^ דמברכים כל יומא 'מקדש ישראל והזמנים'
^ לעיל מהדר, לאוקומי 'הכי נמי מסתברא': דאי סלקא דעתך זמן = זמן כל שבעה, מי איכא? ודקאמר דאי לא אמר האידנא אומר למחר וליומא אחרינא - האי נמי ליתא, דהא כוס יין בעי לומר הברכה עליו, וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס - אבל בשאר יומא לכולי עלמא לית להו
^ ולעולם אזמן קאי, ולרב נחמן לא תסייעיה
^ איכא למימר דזמן - אכוס קאמר ליה
^ אלא
^ אי בזמן מוקמת ליה - על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא, דעל הכוס
^ פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, והתפלל רב של שבת מבעוד יום, ואמר ליה
^ מן המלאכה משקבלת עליך שבת
^ לשתותו, לאחר שיברך עליו, דהאי 'שיטעום' דקאמר - לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא, דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר: שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך, ומכי טעם ליה אחרינא - שפיר דמי, וכדתניא נמי בגמרא דפרק 'ראוהו בית דין' (ראש השנה כט ב): לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם, שהרי הן יכולין לעשות, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות, ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו - שפיר דמי, ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא
^ דרב אחא בר יעקב - לא איתפרש
^ התינוק לאחר המנהג זה, ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל
^ צריך לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים - או לא
^ רב חסדא לרב ייבא
^ המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק - בידוע שצריך למקומו הואיל ואליו אינו צריך, שעל חנם לא הגביהו; כלומר: על חנם לא באת לכאן

[1] ובו ביום

[2] ואי בו ביום, אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או שתי קדושות?

[3] נכרים

[4] אמר: הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו, ו

[5] קושרי כילות לחתנים; ונותנים שם הדס

[6] הדס

[7] ואתו לזלזולי ביום טוב שני

[8] שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה, כדכתיב (במדבר כט ו) מלבד עולת החדש

[9] בתפלה נמי 'את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה'

[10] את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון, דכתיב (ויקרא כג כד) זכרון תרועה, ובראש חדש נמי כתיב (במדבר י י) [ובראשי חדשיכם] והיו לכם לזכרון

[11] 'לא הודו' - אלהזכיר קאי: דלא הודו לו להזכיר של ראש חדש בראש השנה

[12] "אם היום אם למחר", אלא סתמא לימא, וכן יום המחרת

[13] שהוא ספק אם עיברוה בית דין

[14] אי מחזקינן ליה ספק - אתו לזלזולי בשני, אבל כי אמרינן סתמא - מחזקינן להו בקדושה אחת

[15] דשרו במלאכה, וליכא למיחש לזלזולי

[16] שלש ראשונות ושלש אחרונות, ושל שבת בפני עצמה - הרי שבע, וקדושת היום וכולל עמה מלכיות - הרי שמונה, וזכרונות, ושופרות

[17] דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת, וחותם: 'מקדש השבת וישראל ויום הזכרון'

[18] דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי, דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה

[19] לעולם צריך להזכיר; ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי, ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו, דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש, דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה - לא בעי ליה ברכה בפני עצמה, אלא חותם 'מקדש השבת וישראל וראשי חדשים', והלכך בראש השנה נמי חותם 'מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים', ואף על גב דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה - בראש חדש מודו:

[20] דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית, ואפילו בשאר שבתות, דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו, דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר 'יעלה ויבא' בעבודה, והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום - מיכלל הוא דכיילינן, ולאו בפני עצמה

[21] לבית שמאי, ואף על גב דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו - הכא מיכלל הוא דכיילינן, הואיל וכולל שחרית וערבית; אבל שאר ימים טובים, דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול - בהני פליגי בית שמאי: כי מיקלעי בשבת - מצרכי להו ברכה בעצמן, לכל תפלותיהם

[22] בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת

[23] בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת

[24] של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר

[25] ושמע מינה: כיון דבשאר שבתות קא בעו בית שמאי ברכה לראש חדש, ובראש השנה לא בעו - דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו, ושמע מינה אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן

[26] דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת

[27] דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה, אלא אומר 'יעלה ויבא' בעבודה כבחול, אבל בברכת היום אינו נזכר כלל, אפילו לכוללו

[28] 'ותתן לנו את יום המנוח הזה' ומסיים בשל שבת 'מקדש השבת' ותו לא

[29] ומיהו במוספים - באמצע ברכה הוא נכלל, אבל שחרית וערבית - אינו נכלל אפילו באמצע, והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית

[30] ואפילו שחרית וערבית

[31] של ראש חדש עם של שבת

[32] כגון 'את יום המנוח הזה ואת יום ראש חדש הזה'; ואם מועד הוא – 'את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה'

[33] מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה

[34] פסק: ובמסכת ביצה קבעינן הלכתא דלא כי הני תנאי דמסיימי בשל שבת לחודיה במוספין, אלא אף קדושת היום בעי לאדכורי בחתימה: 'מקדש השבת וישראל והזמנים', ובראש חדש 'מקדש השבת וישראל וראשי חדשים', אבל במאי דקאמר 'שחרית וערבית מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה' - הלכתא כוותיה, וגבי כולל דשחרית וערבית קבעינן אין הלכה כאותו הזוג דאמרי 'כל מקום שזקוק לשבע – כולל' [בפרק שני דביצה].

[35] כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה

[36] השבת נבחר מתוכה

[37] השמיני נבחר מתוכה

[38] שאתה צריך לתת חלק לכולם, ולקמן מפרש מאי 'חלק'

[39] דמברכים כל יומא 'מקדש ישראל והזמנים'

[40] לעיל מהדר, לאוקומי 'הכי נמי מסתברא': דאי סלקא דעתך זמן = זמן כל שבעה, מי איכא? ודקאמר דאי לא אמר האידנא אומר למחר וליומא אחרינא - האי נמי ליתא, דהא כוס יין בעי לומר הברכה עליו, וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס - אבל בשאר יומא לכולי עלמא לית להו

[41] ולעולם אזמן קאי, ולרב נחמן לא תסייעיה

[42] איכא למימר דזמן - אכוס קאמר ליה

[43] אלא

[44] אי בזמן מוקמת ליה - על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא, דעל הכוס

[45] פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, והתפלל רב של שבת מבעוד יום, ואמר ליה

[46] מן המלאכה משקבלת עליך שבת

[47] לשתותו, לאחר שיברך עליו, דהאי 'שיטעום' דקאמר - לאו דווקא קאמר אמברך, דהוא הדין כי שתי אחרינא, דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר: שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך, ומכי טעם ליה אחרינא - שפיר דמי, וכדתניא נמי בגמרא דפרק 'ראוהו בית דין' (ראש השנה כט ב): לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם, שהרי הן יכולין לעשות, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות, ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו - שפיר דמי, ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא

[48] דרב אחא בר יעקב - לא איתפרש

[49] התינוק לאחר המנהג זה, ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל

[50] צריך לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים - או לא

[51] רב חסדא לרב ייבא

[52] המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק - בידוע שצריך למקומו הואיל ואליו אינו צריך, שעל חנם לא הגביהו; כלומר: על חנם לא באת לכאן

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]