ראש השנה כט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא ת"ש אדאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו ת"ר בלא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם גאבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ובהלל דובמגילה אף על פי שיצא מוציא:
מתני' היום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי ושיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה זשכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד:
גמ' מנה"מ אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כג, כד) שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי דתנא דבי שמואל (במדבר כט, א) כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר חורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה דאמר רבה טהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה:
משחרב בהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי כו':
תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת [והיו כל הערים מתכנסין] אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע אמרו לו נדון אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה:
אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד:
אמרו לו היינו ת"ק איכא בינייהו בי דינא דאקראי:
אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד:
אמר רב הונא
רש"י
[עריכה]
ברכת הלחם - של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא:
וברכת היין - שמברכין לפני קידוש:
מהו - על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי:
כיון דחובה היא - אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק:
או דלמא - בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת:
לא יפרוס - ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין - בגמרא מפרש לה:
אבל לא במדינה - לא בירושלים ולא בגבולין:
אלא ביבנה - שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה:
ועוד זאת היתה ירושלים - בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה:
שכל עיר שרואה - את ירושלים:
ושומעת ויכולה לבא כו' - מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר ועוד:
גמ' זכרון תרועה - ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו:
מלאכה היא - בתמיה:
גזירה שמא יטלנו וכו' - ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:
והיו כל הערים - שסביבות יבנה:
מתכנסים - לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים:
בני בתירה - גדולי הדור היו:
נדון - אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו:
ואין משיבין לאחר מעשה - גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו:
בית דין דאקראי - לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה:
תוספות
[עריכה]
ברכת הלחם. דמצה וברכת היין דקידוש מבעיא ליה דוקא מהו כיון. דלא הנאותן הן:
מתני' אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולים כדפירש בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול) [וערבה] (סוכה ד' מג. ושם) שהיו מוליכין לולביהן לבהכ"נ וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד אבל לולב לא אשתרי כדמשמע התם דמוקי לה ההיא דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בכל מקום שיש ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין:
הא לאו מלאכה היא דאיצטריך כו'. קשיא אדרבה אי מלאכה לא איצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה לי דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול:
כל מלאכת עבודה לא תעשו. בי"ט כתיב והוה מצי לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה:
רדיית הפת. פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו:
שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נז א ב מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י', סמג עשין כח, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף כ', וטור ושו"ע או"ח סי' רע"ג סעיף ד', וטור ושו"ע או"ח סי' תפ"ד סעיף א':
נח ג טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ט:
נט ד טור ושו"ע או"ח סי' תרצ"ב סעיף ג':
א ה מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ו', סמג עשין מב, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ח סעיף ה':
ב ו ז מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ח' והלכה ט:
ג ח מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה א':
ד ט מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ו':
ראשונים נוספים
א"ר אילא שאני בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. בעי רחבא ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה. וברכת היין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה היא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא. ופשטי לה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוו אתו אריסיה מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאע"פ שיצא מוציא וה"ה לברכת הלחם של מצה:
ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן אבל פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא פשוטה היא:
הדרן עלך ראוהו בית דין.
יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז כו' אוקמה רבא דמדאורייתא אפילו בגבולין שרי למתקע ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהא תנן דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ומפני מה אסורה גזירה שמא יטלנה מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעביר השופר ד' אמות לרה"ר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
ת"ר פעם אחת שחל ר"ה להיות בשבת. אריב"ז לבני בתירה נתקע אמרו ליה נדון אמר להו נתקע ואח"כ נדון.
לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להו כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין אחר מעשה:
מתני' אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין גם הת"ק כך אמר התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ופרקינן איכא בינייהו בי דינא דאיקראי כלומר מקום שאין שם חכמים קבועין לב"ד ועכשיו נזדמן לחכמים ב"ד ובאו שם עוברי דרך. ת"ק סבר אין תוקעין ותנא דאמרו לו סבר תוקעין דגרסינן בגמרא דהמוכר פירות לחבירו ולא צימחו (דף צג ע"א) כל תנא בתרא לטפויי מלתא אתי לפיכך אמרנו כי התנא דאמרו לו דהוא תנא בתרא אית ליה בי דינא דאקראי.
כל מקום שיש בו ב"ד.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה: פירוש "מדינה" אפילו בירושלים. והא דקתני "עוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה" - לאחר התקנה נשנית.
ואם תאמר מאי שנא מלולב שהיה דוחה את השבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדתנן בפרק לולב הגזול "יום הראשון של חג כל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וכל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו" ותנן בפרק לול וערבה "יום הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית" ומפרשינן להני תרתי מתניתין התם בפרק לולב וערבה "הא והא בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין" - אלמא בזמן הבית אפילו בגבולין היה ניטל! ויש לומר דלולב ליכא למיגזר כולי האי דיותר בקיאין בנטילתו מתקיעת שופר שהיא חכמה ואין הכל בקיאין בה ושמא יוליכנו אצל בקי.
ואם תאמר אם כן מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום? יש לומר משום דשופר עולה זכרון ולא רצו שיהא הדבר בטל לגמרי.
כל מלאכת עבודה לא תעשו: ביום טוב כתיב. והוי מצי לאייתויי "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י) דכתיב בשבת, דאף בשבת לא נאסר אף על גב דלא כתיב ביה עבודה - דלאו מלאכה היא.
יצאת תקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה: ומיהו מדרבנן אסורין, וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת "הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב חטאת" - דאלמא מדרבנן אסירא וכדאמרינן נמי בפר' כל כתבי הקדש גבי מציל פת מן התנור מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. וכן תקיעת שופר אסירא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב"; וכן בשילהי במה מדליקין; ובפרק כיסוי הדם דקאמר "תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת" ואפילו הכי לא הוו אוסרין אלא משום דרבה דאמר "שמא יעבירנו ארבע אמות".
האי דלא נקט "שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים" משום דהתם אית ליה היכרא טפי. ורש"י ז"ל לא פירש כן בכאן.
ת"ר לא יפרוס: פי' דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר"ת ז"ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק"ל דנשים סומכות רשות ואע"ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע"ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ' מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס' נשים סומכות רשות וק"ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי"ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ"מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה"ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי"א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ"כ רבינו אפרים:
יום טוב של ר"ה: פי' וק"ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי' הרמב"ם דהיינו כל א"י חוץ מירושלים וכן פי' תוס' ואע"ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע"כ מפ' כל שאר א"י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו' אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא"כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א' פי' ובמדינה היינו ירושלים ה"ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר"ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב"ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ"ת א"כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו' וכ"ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב"ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח"כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב"ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו' אבל כשהמקדש קיים וב"ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:
משחרב בהמ"ק וכו': פי' ועם ב"ד ובפני ב"ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב"ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא' תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א' וא' חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב"ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא"כ בר"ה שהוא יום א' ושמא ישתכח מישראל:
א"ר אלעזר: פי' כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.
א"ל וכו' ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת"ק ופרקינן איכא ביניהו ב"ד דאקראי פרש"י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ' בגמרא ובר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החדש וסבר ר' אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה"ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת"ק סבר אפילו ב"ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג' של ב"ד (סומכין) [סמוכין] וכ"ש בזמן דליכא ב"ד סמוכין אבל הרי"ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב"ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב"ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה"ה כל מקום שיש שם ב"ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג' מהן שראוין לקדש החדש ות"ק סבר אפילו ב"ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב"ד דאקראי והלכה כת"ק ומ"ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב"ד שקדשו החדש אתיא כר"א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:
גמ' מ"ט וכו': פי' וה"ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה"י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר"ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ"מ שיעבירנו ד' אמות בר"ה ובמס' סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית' ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי' דלא ידעינן במעשה אע"ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי' שהרי בא"י שהיו עושין בתחלה יום א' בזמן הזה ג"כ עושין יום א' חוץ מר"ה דעבדינן ב' ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ"ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה"ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שכתב במס' מגלה מ"ש במס' סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
ויעבירנו ד"א ברה"ר עיין מ"ש לקמן בפ' לולב וערבה כרם רבעי הי' לו לר"א במזרח לוד פי' סבירא לי' לר"א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וכרם רבעי נוהג אפילו לאחר החורבן כדכתבית בהלכה י"ב בספר הלקט: עיין מ"ש בזבחים בפ' קדשי קדשים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה