ביאור:בבלי בבא קמא דף פה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בכלל ופרט המרוחקים זה מזה[1] קמפלגי: רבי סבר: אין דנין אותו בכלל ופרט [2] ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט; וכי תימא 'חבורה' לרבי - למה לי [3]? - לדמים יתרים [4].
אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול [להיות מצטער כך]:
צער במקום נזק [5] - היכי שיימינן [6]?
אמר אבוה דשמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו.
'לקטוע לו ידו'? לא צער לחודיה הוא!? הא - כולהו חמשה דברים איכא! ועוד: בשופטני עסקינן? אלא: לקטוע ידו הקטועה [7].
'ידו הקטועה' - נמי לא צער לחודיה איכא; הא צער ובושת איכא, דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים!?
אלא: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות [8], בין סם לסייף [9].
אמרי: הכא נמי לא שקיל [10], ומצער נפשיה [11]!
אלא: אומדין כמה אדם רוצה ליתן [12] לקטוע לו ידו המוכתב למלכות [13], בין סייף לסם [14].
האי – 'ליטול'? 'ליתן' מבעי ליה!?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ליטול זה מזה [15] מה שנתן זה [16].
רפוי הכהו חייב לרפאותו [עלה בו צמחים: אם מחמת המכה – חייב; שלא מחמת המכה – פטור; חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה - חייב לרפאותו; חייתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו; 'שבת': רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו]:
תנו רבנן: 'עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - חייב לרפאותו, וחייב ליתן לו דמי שבתו [17]; שלא מחמת המכה - אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו. רבי יהודה אומר: אף מחמת המכה - חייב לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו; וחכמים אומרים: שבתו ורפואתו [18]: כל שחייב בשבת - חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת - אינו חייב בריפוי [19]'.
במאי קא מיפלגי?
אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב, דיתבי וקאמרי: הכא - במכה ניתנה לאגד [20] קמיפלגי: רבנן סברי מכה ניתנה לאגד, ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד [21]: ריפוי, דתנא ביה קרא [22] – מיחייב, שבת דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב, ואמינא להו אנא: אי מכה לא ניתנה לאגד - ריפוי נמי לא מיחייב!?
אלא: דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד, ולא ניתנה לאגד יתירה; רבי יהודה סבר: כיון דלא ניתנה לאגד יתירה, 'ריפוי' דתנא ביה קרא – מיחייב, שבת - דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב; ורבנן [23] סברי: כיון דתנא ביה קרא בריפוי - אשבת נמי מיחייב, דאיתקש לריפוי; ורבי יהודה סבר: שבת לא מיחייב, דמעטיה רחמנא: 'רק [שבתו יתן ורפא ורפא]’; ורבנן: 'רק' - לשלא מחמת המכה הוא דאתא [24].
ולרבנן בתראי, דאמרי 'כל שחייב בשבת - נחייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת - אינו חייב בריפוי', ריפוי דתנא ביה קרא למה לי?
מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתניא [דבי] רבי ישמעאל אומר: ’[שמות כא,יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן] ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות [25]'.
תנו רבנן: 'מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו? תלמוד לומר: רק שבתו יתן ורפא ירפא [26];
יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: 'רק';
רבי יוסי בר יהודה אומר: אף מחמת המכה פטור, שנאמר 'רק’’.
איכא דאמרי [דאמר רבי יוסי ב"ר יהודה]: אף מחמת המכה פטור לגמרי, כרבנן בתראי;
ואיכא דאמרי: אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי; כמאן? כאבוה [רבי יהודה].
אמר מר: 'יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: 'רק’’;
שלא מחמת המכה בעי קרא [לומר לנו שאין חיוב על המכה לשלם]?
אמרי: מאי 'שלא מחמת המכה' - כדתניא: 'הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה - מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה - והעלה מכתו גרגותני, יכול יהא חייב לרפאותו? תלמוד לומר: 'רק’’.
מאי גרגותני?
אמר אביי: נאתא כריכתא [27].
מאי אסותיה?
אהלא [28] וקירא [29] וקלבא [30].
ואי אמר ליה [31] "אסייך אנא [32]"?
אמר ליה: "דִּמִּיתָ עלי כאריא ארבא [אריה אורב]".
ואי אמר ליה "מייתינא אסיא דמגן במגן [33]!"?
אמר ליה "אסיא דמגן - במגן מגן שוה".
ואי אמר "מייתינא לך אסיא רחיקא [34]"?
אמר ליה "אסיא רחיקא - עינא עוירא [35]".
ואי אמר ליה היאך [הניזק] "הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי"
אמר ליה "פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי".
ואי אמר ליה "קוץ לי מקץ [תן לי סכום קצוב שנסכים עליו]!"
אמר ליה "כל שכן [36]: דפשעת בנפשך [37] וקרו לי 'שור המזיק'".
תנא: וכולן משתלמין במקום נזק [בנוסף לנזק].
מנהני מילי?
אמר רב זביד משמיה דרבא: אמר קרא: (שמות כא כה: כויה תחת כויה) פצע תחת פצע [חבורה תחת חבורה] - ליתן צער במקום נזק.
האי - מבעי ליה
לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון [38]!?
אם כן נכתוב קרא 'פצע בפצע'; מאי 'פצע תחת פצע'? שמע מינה תרתי.
רב פפא משמיה דרבא אמר: אמר קרא: (שמות כא יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - ונקה המכה, רק שבתו יתן) ורפא ירפא - ליתן רפואה במקום נזק.
האי - מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות!?
אם כן נכתוב קרא 'ורופא ירפא' - שמע מינה [מ'ורפא ירפא’]: ליתן רפואה במקום נזק.
ואכתי מבעי ליה לכדאמרן: למיתני ביה קרא בריפוי!?
אם כן לימא קרא או 'רפא רפא' או 'ירפא ירפא'; מאי 'ורפא ירפא'? שמע מינה ליתן רפואה במקום נזק.
מכלל - דמשכחת להו שלא במקום נזק! שלא במקום נזק היכי משכחת להו?
צער – כדקתני: צער - כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה;
ריפוי - דהוה כאיב ליה מידי וסליק [39], ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה [40], דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה [להחזיר צבע בשרו];
שבת - דהדקיה באינדרונא [41] ובטליה;
בושת - דרק ליה באפיה.
שבת - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין:
תנו רבנן: 'שבת - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין; ואם תאמר לקתה מדת הדין [42] -
דכי מיתפח האי גברא [43] - לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל, אלא דלי דוולא ושקיל אגרא [44], אי נמי [45] אזיל בשליח ושקיל אגרא [46]?!
- מדת הדין לא לקתה: שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו [47].
אמר רבא: קטע את ידו - נותן לו דמי ידו [48] ושבת: רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין [49]; שיבר את רגלו [50] - נותן לו דמי רגלו, ושבת: רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח; סימא את עינו - נותן לו דמי עינו, ושבת: רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים; חירשו - נותן לו דמי כולו [51].
בעי רבא: קטע את ידו ולא אמדוהו [52], [53] שיבר את רגלו [54] ולא אמדוהו, סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו – מהו? מי אמרינן: כיון דלא אמדוהו - בחד אומדנא סגי ליה, ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי? או דלמא: חדא חדא אמדינן, ויהבינן ליה? - נפקא מיניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא: נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה, דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה - כמאן דקטליה דמי, והא יהיב ליה דמי כוליה [55] - צער ובושת מיהת דכל חדא וחדא יהיב, דהא הוה ליה צער ובושת! ואם תימצי לומר כיון דלא אמדוהו - קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי, אמדוהו מהו? מי אמרינן כיון דאמדוהו - חדא חדא בעי למיתב ליה? או דלמא: כיון דלא שלים - יהיב ליה דמי כוליה?
תיקו.
בעי רבה: שבת הפוחתתו בדמים [56] - מהו [57]?
היכי דמי? כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו [58], וסופה לחזור – מאי? כיון דסופה לחזור - לא יהיב ליה [59] ולא מידי? או דלמא: השתא מיהת אפחתיה!?
תא שמע: המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה [60], והחובל בחבירו ביום הכפורים -
הערות
[עריכה]- ^ Note:תוספות בבא קמא דף פה/א ד"ה כלל ופרט כלל ופרט המרוחקין זה מזה: נראה לר"י: דבכלל ופרט המרוחקין זה מזה דפליגי תנאי דהכא; וההוא דפליגי נמי אביי ורבא בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא, אבל בתרי עניני לכולי עלמא אין דנין, כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) וב'כל המנחות' (מנחות נה: ושם) וההיא ד'נגמר הדין' (סנהדרין דף מו: ושם) גבי 'והומת' 'ותלית' אם נחשבנו כתרי עניני לפי שמרוחקין יותר מאותם שבכאן ושבנדה אתיא ההיא ד'נגמר הדין' ככ"ע, אבל אם נחשביה כחד ענינא - אתי סוגיא דהתם כמ"ד אין דנין:
- ^ הכא נמי: 'כויה' נאמרה תחילה כלל; ד'כויה' משמע: בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה; ואי הוי חבורה סמיך ליה - הוי דרשי 'חבורה' – פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט: יש עמה חבורה – אִין, אֵין עמה חבורה – לא; השתא דכתיב 'פצע' בינתים - לא דיינינן; ולקמן פריך: 'חבורה לרבי למה לי?' והיינו דקאמר 'כויה נאמרה תחילה'כלומר: מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא, ולא נאמר 'סופו מוכיח': שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה, ואין דנין; ומתניתין רבי היא
- ^ הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו
- ^ דאי לא כתיב אלא 'כויה תחת כויה' - הוה אמרינן: בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה - דמי כויה משלם, אבל תרתי לא משלם; קא משמע לן דמשלם תרוייהו
- ^ היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה
- ^ את הצער? הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל
- ^ ומחוברת בגידין צמותין, ואינה ראויה לו למלאכה
- ^ ידו המוכתבת למלך
- ^ לקוצצה בסם שאין שם צער כלל: כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף
- ^ כל ממון שבעולם
- ^ לצער נפשיה לקוצצה, וכאן כבר נעשה מעשה
- ^ לשליח המלך
- ^ לקוטעה בסייף
- ^ ויקטענה השליח בסם
- ^ מן המזיק
- ^ למלך
- ^ דמחמת הצמחים נפל למשכב
- ^ הקישן הכתוב
- ^ ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו
- ^ נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה, ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד
- ^ לא נתנה רשות לאגד, וזה - להנאתו אָגַד, הלכך צמחים שעלו בה - אין על המזיק להתחייב עליהן
- ^ דשנה עליו הכתוב [ורפא ירפא]
- ^ תנא קמא
- ^ שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן
- ^ ולא אמרינן "רחמנא מחי - ואיהו מסי!?"
- ^ שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים, והקיש שבת לריפוי
- ^ בשר מת
- ^ אהלמ"י בלע"ז
- ^ שעוה
- ^ רשינ"א [רֶזִין; שרף] שבחביות של יין
- ^ מזיק
- ^ אני מרפא אותך, ואיני נותן דמי אסייך
- ^ שירפא בחנם; וקרובו הוא
- ^ ומוזיל גבי
- ^ שעתיד לילך לדרכו, ואין חושש אם עיור עינו של זה
- ^ דלא ניחא לי בהכי
- ^ דאי פשעת בנפשך - גנאי גדול הוא לי
- ^ בפרק שני דף כו,ב
- ^ שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא
- ^ הפכו למראה צרעת
- ^ סגרו במסגר
- ^ כלומר: לא שלם לו כל צרכו
- ^ מחולי זה שנקטע (רגלו)
- ^ יתירא, ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת
- ^ כי נקטעה (ידו)
- ^ יתירא, ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין
- ^ ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות
- ^ עדיין הוא ראוי לשומר קישואין, הלכך [משלם גם]
- ^ כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין
- ^ ושוב אינו ראוי לשמור קישואין, שצריך להלך סביב הגנה
- ^ אין ראוי לכלום
- ^ בית דין, ולא אמרו למזיק "תן לו כך וכך ריפוי, כך וכך שבת צער ובושת"
- ^ ואחרי כן
- ^ קודם שיתרפא
- ^ ואף על גב דבנזק לא נפקא לן מינה מידי, דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו, הלכך בין אומד 'כולה' בין אומד 'כל אחד בפני עצמו' - מדה אחת היא, אבל ריפוי - לא, שהרי לא נתרפא בינתים, ושבת – לא, שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו
- ^ הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו, וסופו להיות שלם כבתחילה, ואין כאן אלא שבת, אבל פוחתו עכשיו בדמים: שאם היה בא לימכר עכשיו - היו דמיו פוחתין
- ^ מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא
- ^ 'צמתה' - דשטריר"ט בלע"ז, לשון 'צומת הגידין': מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.)
- ^ דמי ידו
- ^ דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה; ב'אלו הן הנחנקין' (סנהדרין דף פד:)