ביאור:בבלי בבא קמא דף כג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בנזקי ממונו ^[1] וסיים בנזקי גופו ^[2], לומר לך: אשו משום חציו'.

אמר רבא: קשיא ליה לאביי: למאן דאמר 'אשו משום חציו' – 'טמון באש' דפטר רחמנא - היכי משכחת לה? ^[3]

וניחא ליה ^[4]: כגון שנפלה דליקה לאותו חצר, ונפלה גדר ^[5] שלא מחמת דליקה ^[6], והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת, דהתם - כלו ליה חציו ^[7].

אי הכי, לענין גלוי נמי 'כלו ליה חציו'?

אלא למאן דאית ליה 'משום חציו' אית ליה נמי 'משום ממונו' ^[8]; וכגון שהיה לו לגודרה ^[9] ולא גדרה ^[10], דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה ^[11].

וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו - מאי בינייהו ^[12]?

איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים ^[13].

[הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש:] על החררה משלם [נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק]:

^[14] מאן חייב?

בעל כלב.

וליחייב נמי בעל גחלת ^[15]?

בששימר גחלתו ^[16].

אי כששימר גחלתו - מאי בעי כלב התם?

בשחתר.

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: זאת אומרת ^[17] סתם דלתות חתורות הן אצל כלב ^[18]!

ד'אכלה' – היכא?: אילימא דאכלה בגדיש דעלמא - ^[19] הא בעינן (שמות כב ד: כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה) וביער בשדה אחר ^[20] [מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם] וליכא!?

לא, צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה.

תפשוט ^[21]: דפי פרה ^[22] -

עמוד ב

כחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי - לימא ליה: "מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי"?

דאיבעיא להו: פי פרה [של המזיק; והפרה נמצאת בחצר הניזק]: כחצר הניזק דמי ^[23] או כחצר המזיק דמי?

ואי אמרת כחצר המזיק דמי - שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה ^[24]?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: כגון שנתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות ^[25] להנאתה ^[26].

מתקיף לה מר זוטרא: והא בעינא 'כאשר יבער הגלל עד תומו' ^[27] וליכא ^[28]?

רבינא אמר: דשף צלמי ^[29].

רב אשי אמר: דפסעי פסועי ^[30].

תא שמע [סנהדרין פ"ט מ"א]: שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור. מאן פטור? משסה פטור ^[31], וחייב בעל כלב! ואי אמרת 'כחצר המזיק דמי' - לימא ליה "מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי"?

אימא פטור אף משסה.

ואיבעית אימא: דאפקיה לניביה ^[32] וסרטיה ^[33].

תא שמע [המשך המשנה סנהדרין פ"ט,מ"א]: השיך בו את הנחש ^[34]: רבי יהודה מחייב ^[35], וחכמים פוטרים, ואמר רב אחא בר יעקב: כשתימצי לומר לדברי רבי יהודה 'ארס נחש בין שיניו הוא עומד ^[36]', לפיכך מכיש בסייף ^[37], ונחש פטור; לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא, לפיכך נחש בסקילה ^[38] ומכיש פטור; ואי אמרת 'פי פרה כחצר המזיק דמי' לימא ליה "מאי בעי ידך בפומא דחיוואי"?

לענין קטלא ^[39] לא אמרינן ^[40].

ומנא תימרא?

דתניא: הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית ומת: השור בסקילה ובעלים פטורים מן הכופר; - בעלים פטורין מן הכופר מאי טעמא? דאמר ליה "ברשותי מאי בעית?"; שורו נמי: לימא ליה "מאי בעית ברשותי"? אלא לענין קטלא [של בעלי חיים] לא אמרינן.

הנהו עיזי דבי תרבו ^[41] [פירוש אחר: 'תרבו' מלשון חֵלֶב, תקרבא [תרגום ויקרא ג,ג] והכוונה: עיזים שמפטמים אותם לקראת שחיטה], דהוו מפסדי ליה לרב יוסף.

אמר ליה לאביי: זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו.

אמר ליה: אמאי איזיל? דאי אזילנא אמרי לי 'לגדור מר גדירא בארעיה' ואי גדר - שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה?

כשחתרה; אי נמי דנפיל גודא בליליא.

מכריז רב יוסף ואיתימא רבה: דסלקין לעילא ^[42] ודנחתין לתחתאה ^[43]: ^[44] הני עיזי דשוקא ^[45], דמפסדי ^[46] - מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין; אי ציית – ציית, ואי לא - אמרין ליה: תיב אמסחתא ^[47] וקבל זוזך ^[48] [ומשמע: שישחטו אותם בית דין על כרחו של בעל העיזים אם הם גורמים נזק, וכל מה שנותר לבעל העיזים לעשות הוא לקבל את כספו מבית המטבחיים].

תוד"ה יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה - היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם, דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו, וכן אכלה מצידי הרחבה, ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה! ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי, דדחויא בעלמא הוא.

רבנו חננאל פסק כאביי: 'ואביי הא אוקמיה בטעמא, ואסתלק רב יוסף ושתק! ולרבה - לא איתברירה דדבריו נינהו, דהא גרסינו 'ואיתימא', לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.

משנה:

איזהו 'תם' ואיזו 'מועד'?

'מועד': כל שהעידו בו שלשה ימים, ו'תם' - משיחזור בו שלשה ימים ^[49], דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: 'מועד': שהעידו בו שלשה פעמים ^[50]; ו'תם': כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.

תוספות ד"ה שיהו התינוקות כו' - אף על גב דאדם אית ליה מזלא, מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו, ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים, אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה, כגון ע"י תינוקות; ושלש פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה, דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר אביי (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת) 'תמול' – חד; 'מתמול' – תרי; 'שלשום' – תלתא; 'ולא ישמרנו בעליו' - אתאן לנגיחה רביעית ^[51].

רבא אמר: 'תמול' 'מתמול' – חד; 'שלשום' – תרי; 'ולא ישמרנו' האידנא ^[52] - חייב ^[53].

תוספות ד"ה ולא ישמרנו האידנא חייב - פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נזק שלם, צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נזק שלם אע"פ שלא ידעו תחלה, ואינו נראה: דוהועד בבעליו כתיב, ואח"כ אם לא ישמרנו משלם נזק שלם, וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים, וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה, וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נזק שלם עד נגיחה ד'! ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים ^[54] קאמר סתמא דגמרא 'אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו...

תוספות בבא בתרא דף כח, ד"ה אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו'. מכאן חזר בו רש"י ממה שהיה מפרש בבא קמא ^[55] ושם ד"ה ולא, גבי דפליגי אביי ורבא, דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית, ורבא אמר תמול מתמול חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית, דא"כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי, וחזר רש"י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו! וה"ר עזרא מפרש דודאי לכ"ע לא מיחייב עד רביעית, אבל בהא פליגי: דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחיה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעית, דלא ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום, אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא - אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב.

ורבי מאיר - מאי טעמא?

דתניא: 'אמר רב מאיר:

הערות

^ דכתיב 'כי תצא אש' דמשמע מעצמה
^ דקרי ליה 'מבעיר'
^ אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון - לא מיחייב בנזק? הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו,ב) 'פצע תחת פצע' - לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון!? לישנא אחרינא: האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק; ולא שמעתי.
^ ומשני לה הכי
^ של חצר
^ דאי מחמת דליקה חציו הם
^ שבשעה שהדליק האש - דהיינו זריקת חץ - לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת
^ והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו - מחייבינן ליה; הלכך לענין גלוי - אף על גב דכלו לו חציו – חייב, משום ממונו
^ בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה
^ דאף על גב דליכא לחיוביה אהבער ראשון - מתחייב על שם סופו, שלא שימר גחלתו לגדור בפניה
^ הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק
^ היכא דגחלת שלו היתה - מאי איכא בין רבי יוחנן דמחייב ליה משום תרתי, לריש לקיש דלא מחייב ליה אלא משום חדא? דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי, דהא אמרן לעיל: לרבי יוחנן אשו משום חציו, אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו! בשלמא עד השתא דשמעינן 'משום חציו' דוקא, ולאו משום ממונו, וכדאמרת: ממון אית ביה מששא - הא לית ביה מששא - איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו, כי הך ד'נפלה גדר', דכלו לו חציו, דלמאן דאמר 'משום חציו' דוקא - ,פטור אבל השתא - דלתרוייהו חייב - מאי בינייהו
^ למאן דאמר 'משום חציו' נמי מחייבינן ליה; אם שרף אשו יד אדם - חייב בארבעה דברים: נזק וצער ריפוי ושבת, אבל בבושת – לא, דאמרינן בשילהי פירקין 'אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין', אבל ארבעה דברים חייב, דפשיעה היא, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה, וכדאמרינן בשילהי פירקין 'נפל מן הגג ברוח מצויה - חייב בארבעה דברים ופטור על הבושת'; למאן דאמר 'משום ממונו' – פטור; והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל: כלב וגמל, דלמאן דאמר 'משום חציו' – חייב, דהא ממונו - אף על גב דלאו חציו, וחציו - אף על גב דלאו ממונו אית ליה; ולמאן דלית ליה חציו - פטור אלא אם כן מסכסכת, כדאוקימנא לעיל; והאי דנקט ארבעה דברים - משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם; ועוד: דמילתא דשכיח היא. מפי המורה שמעתי, אבל לשון ראשון נראה לי
^ אמתניתין מהדר, דקתני על הגדיש משלם חצי נזק:
^ דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו, הלכך: לרבי יוחנן, דאמר לעיל 'על הגדיש משלם חצי נזק', דצרורות הן - לשלם בעל הגחלת חצי האחר, דהא ממונו הוא!? וריש לקיש, דאמר על הגדיש כולו הוי פטור - לשלם בעל הגחלת כוליה [וקסלקא דעתא דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד]
^ שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא
^ מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם - אלמא לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת
^ ולא תימא 'משונה הוא' ופלגא נזקא משלם
^ אמאי משלם חררה? הא שן הוא
^ דניזק
^ דמדקא משלם חררה
^ של מזיק האוכלת בחצר הניזק
^ ו'שדה אחר' קרינא ביה
^ גמרא קמהדר, כלומר: אמאי מספקא לך? פשיטא דכחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי - אם כן 'שן' דחייב רחמנא - היכי משכחת לה
^ על ידי גלגול, כעין שעושין סוסים וחמורים; ובלעז וולט"ר
^ דתולדה דשן היא; אבל שן ממש – לא, דאמר ליה: "פי פרתי - רשותי היא"
^ דמכליא קרנא
^ דהא 'ובער' זה השן – מ'יבער הגלל עד תומו' (מלכים א יד י) נפקא לן בפרק קמא (דף ב,ב), והכא ליכא 'תומו': שעדיין האבנים והפירות בעין
^ כשנתחככה בכותל - מחקה צורה שעליו, דאיכא 'תומו'
^ כשנתגלגלה על הפירות - תחבתן בטיט, ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא 'דפסאי פסואי', כמו 'פסו אמונים' (תהלים יב), כלומר: ששפכה משקה בגלגולה, דכליא ופסיא קרנא
^ דגרמא בנזקין פטור
^ שהוציא שיניו
^ וסרטו, דלא הכניס ידו לתוך פיו
^ שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת
^ מיתה
^ ובלא כוונת הנחש יצא הארס
^ דהוה ליה כאילו הרגו בסייף, שהורג ממש הוא, ולא גורם
^ כדין שור הורג אדם, דכתיב 'השור יסקל' (שמות כא כט)
^ הריגת נחש
^ "מאי בעי ידך כו'" ואפילו כחצר המזיק דמיא - אינו פטור, אלא נהרג; אבל לענין נזקין אמרינן "מאי בעית ברשותי?", כדתנן בפרק קמא (דף ט,ב): חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ומיבעיא לן: פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא - עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה
^ שם משפחה
^ מבבל לארץ ישראל
^ מארץ ישראל לבבל
^ הוו בקיאין בדין זה:
^ דקצבי דקיימי לשחיטה, אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא
^ אי מפסדן אפילו ברשות הרבים
^ מקום מעמד הקצבים
^ אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו, הואיל ולשחיטה קיימן
^ שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו
^ ואפילו ביום אחד
^ שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נזק שלם, אבל אשלישית - פלגא נזקא הוא דמשלם
^ בנגיחה שלישית
^ עליה נזק שלם
^ ב"ב דף כח. ושם
^ דף כג,ב

[1] דכתיב 'כי תצא אש' דמשמע מעצמה

[2] דקרי ליה 'מבעיר'

[3] אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון - לא מיחייב בנזק? הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו,ב) 'פצע תחת פצע' - לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון!? לישנא אחרינא: האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק; ולא שמעתי.

[4] ומשני לה הכי

[5] של חצר

[6] דאי מחמת דליקה חציו הם

[7] שבשעה שהדליק האש - דהיינו זריקת חץ - לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת

[8] והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו - מחייבינן ליה; הלכך לענין גלוי - אף על גב דכלו לו חציו – חייב, משום ממונו

[9] בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה

[10] דאף על גב דליכא לחיוביה אהבער ראשון - מתחייב על שם סופו, שלא שימר גחלתו לגדור בפניה

[11] הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק

[12] היכא דגחלת שלו היתה - מאי איכא בין רבי יוחנן דמחייב ליה משום תרתי, לריש לקיש דלא מחייב ליה אלא משום חדא? דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי, דהא אמרן לעיל: לרבי יוחנן אשו משום חציו, אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו! בשלמא עד השתא דשמעינן 'משום חציו' דוקא, ולאו משום ממונו, וכדאמרת: ממון אית ביה מששא - הא לית ביה מששא - איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו, כי הך ד'נפלה גדר', דכלו לו חציו, דלמאן דאמר 'משום חציו' דוקא - ,פטור אבל השתא - דלתרוייהו חייב - מאי בינייהו

[13] למאן דאמר 'משום חציו' נמי מחייבינן ליה; אם שרף אשו יד אדם - חייב בארבעה דברים: נזק וצער ריפוי ושבת, אבל בבושת – לא, דאמרינן בשילהי פירקין 'אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין', אבל ארבעה דברים חייב, דפשיעה היא, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה, וכדאמרינן בשילהי פירקין 'נפל מן הגג ברוח מצויה - חייב בארבעה דברים ופטור על הבושת'; למאן דאמר 'משום ממונו' – פטור; והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל: כלב וגמל, דלמאן דאמר 'משום חציו' – חייב, דהא ממונו - אף על גב דלאו חציו, וחציו - אף על גב דלאו ממונו אית ליה; ולמאן דלית ליה חציו - פטור אלא אם כן מסכסכת, כדאוקימנא לעיל; והאי דנקט ארבעה דברים - משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם; ועוד: דמילתא דשכיח היא. מפי המורה שמעתי, אבל לשון ראשון נראה לי

[14] אמתניתין מהדר, דקתני על הגדיש משלם חצי נזק:

[15] דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו, הלכך: לרבי יוחנן, דאמר לעיל 'על הגדיש משלם חצי נזק', דצרורות הן - לשלם בעל הגחלת חצי האחר, דהא ממונו הוא!? וריש לקיש, דאמר על הגדיש כולו הוי פטור - לשלם בעל הגחלת כוליה [וקסלקא דעתא דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד]

[16] שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא

[17] מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם - אלמא לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת

[18] ולא תימא 'משונה הוא' ופלגא נזקא משלם

[19] אמאי משלם חררה? הא שן הוא

[20] דניזק

[21] דמדקא משלם חררה

[22] של מזיק האוכלת בחצר הניזק

[23] ו'שדה אחר' קרינא ביה

[24] גמרא קמהדר, כלומר: אמאי מספקא לך? פשיטא דכחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי - אם כן 'שן' דחייב רחמנא - היכי משכחת לה

[25] על ידי גלגול, כעין שעושין סוסים וחמורים; ובלעז וולט"ר

[26] דתולדה דשן היא; אבל שן ממש – לא, דאמר ליה: "פי פרתי - רשותי היא"

[27] דמכליא קרנא

[28] דהא 'ובער' זה השן – מ'יבער הגלל עד תומו' (מלכים א יד י) נפקא לן בפרק קמא (דף ב,ב), והכא ליכא 'תומו': שעדיין האבנים והפירות בעין

[29] כשנתחככה בכותל - מחקה צורה שעליו, דאיכא 'תומו'

[30] כשנתגלגלה על הפירות - תחבתן בטיט, ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא 'דפסאי פסואי', כמו 'פסו אמונים' (תהלים יב), כלומר: ששפכה משקה בגלגולה, דכליא ופסיא קרנא

[31] דגרמא בנזקין פטור

[32] שהוציא שיניו

[33] וסרטו, דלא הכניס ידו לתוך פיו

[34] שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת

[35] מיתה

[36] ובלא כוונת הנחש יצא הארס

[37] דהוה ליה כאילו הרגו בסייף, שהורג ממש הוא, ולא גורם

[38] כדין שור הורג אדם, דכתיב 'השור יסקל' (שמות כא כט)

[39] הריגת נחש

[40] "מאי בעי ידך כו'" ואפילו כחצר המזיק דמיא - אינו פטור, אלא נהרג; אבל לענין נזקין אמרינן "מאי בעית ברשותי?", כדתנן בפרק קמא (דף ט,ב): חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ומיבעיא לן: פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא - עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה

[41] שם משפחה

[42] מבבל לארץ ישראל

[43] מארץ ישראל לבבל

[44] הוו בקיאין בדין זה:

[45] דקצבי דקיימי לשחיטה, אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא

[46] אי מפסדן אפילו ברשות הרבים

[47] מקום מעמד הקצבים

[48] אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו, הואיל ולשחיטה קיימן

[49] שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו

[50] ואפילו ביום אחד

[51] שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נזק שלם, אבל אשלישית - פלגא נזקא הוא דמשלם

[52] בנגיחה שלישית

[53] עליה נזק שלם

[54] ב"ב דף כח. ושם

[55] דף כג,ב

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]