שולחן ערוך אבן העזר/הלכות אישות
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג
שבויה שנשבית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יותר, אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לכותי. ואם יש לה עֵד שלא נתייחד כותי עמה, הרי זו כשרה לכהונה. ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו:
- הגה: ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה, כגון חמותה וכו', נאמנת בשבויה. (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות):
וב' שבויות שהעידה כל אחת לחבירתה, הרי אלו נאמנות, וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן. מעשה באחד שנשבה הוא ואמו, ובנה מסיח לפי תומו ואמר: נשבינו לבין הכותים אני ואמי, יצאתי לשאוב מים – דעתי על אמי, ללקוט עצים ודעתי על אמי, והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו. ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד:
אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה, שאין אדם מעיד לעצמה. וכן שפחתה לא תעיד לה, אבל שפחת בעלה מעידה לה, ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת:
- הגה: כותי פסול לעדות שבויה, ואפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן (הרא"ש כלל ל"ב). ויש מקילין במסיח לפי תומו (ריא"ז), והוא הדין לעד מפי עד. ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל, אבל לא להחמיר (ר"ד כהן בית ח'):
כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה, הרי זה לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה. ואם פדאה והעיד בה – הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה, לא נתן בה מעותיו:
האשה שאמרה: נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; אפילו היה שם עד א' שמעיד שהיא שבויה. אבל אם יש שם שני עדים שנשבית – אינה נאמנת, עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה:
היה שם ב' עדים שנשבית, ועד א' מעיד שנטמאה, וא' מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה כותי עד שנפדית, אפילו זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה, הרי זו מותרת:
- הגה: ויש אומרים, שאם היא אומרת "נטמאתי" – נאמנת נגד עד א' שאומר טהורה, אבל לא נגד ב' עדים (הגהות אלפסי פ' האשה שנתארמלה):
מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין לינשא (או שנשאת לפני בית דין ולא מיחו בה), ואחר כך באו שני עדים שנשבית, הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתירה. ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדונים, הרי זו לא תצא מהתירה שהתירוה, ומשמרין אותה מעתה עד שתיפדה. ואם באו לה ב' עדים אחר כך שנטמאת, אפילו נשאת ואפילו היו לה בנים, הרי זו תצא. ואם בא עד אחד אינו כלום:
אמרה: "נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שאני טהורה", אין אומרים: "נמתין עד שיבואו העדים", אלא מתירין אותה מיד. ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עידי טומאה, מתירין אותה עד שיבואו, שבשבויה הקילו:
האב שאמר: "נשבית בתי ופדיתיה", בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אינו נאמן לאוסרה (הוא הדין אם אומר שנבעלה בעילת איסור) (הג"מ פי"ח מא"ב בשם הרשב"א):
אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה, הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד, ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו:
עיר שבא במצור ונכבשה, אם היו כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם, הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות, שמא נבעלו לכותים, אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה. ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה, או שהיה בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת, הרי זו מצלת הכל. כיצד מצלת? שכל אשה שאמרה "טהורה אני" – נאמנת ואע"פ שאין לה עד, מתוך שיכולה לומר: "נמלטתי כשנכבשה העיר", או "במחבואה הייתי ונצלתי", נאמנת לומר: "לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי".
במה דברים אמורים? בגדוד של אותה מלכות, שהם מתיישבין בעיר ואין יראים, לפיכך חוששין להם שמא בעלו. אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר, לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעול, שהם עוסקים בשלל ובורחים להם. ואם שבו נשים ונעשו ברשותן, אע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם, הרי הן אסורות. ויש חולקין ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת אסורות:
האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי ממון, מותרת אפילו לכהונה:
- הגה: ודווקא שחייבים להם, שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם. אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פרק אין מעמידין).
על ידי נפשות אסורה לכהונה, לפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו:
- הגה: ויש אומרים דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב). ודווקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פ' י"ח בשם י"א), אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן, אינן אסורות אלא אם כן נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב). ויש אומרים דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור, אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י). ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל, וכסברא הראשונה. ואם נחבשה בידי כותים, ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה, שריא לבעלה (הגהות מיימוני פ' י"ח).
- ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו, ואפילו בעלה כהן. ואם אשתו המירה לחוד, אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת רשב"א והגהות מרדכי דכתובות), אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה, כשבויה. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם). ובשעת הגזירה, שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס, יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב). ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה, מותרת לבעלה (מהרי"ק שורש ק"ס):
במה דברים אמורים? בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם; אבל בזמן שיד הכותים תקיפה, אפילו על ידי ממון, כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד, כשבויה:
- הגה: וכל זה בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם. אבל אם נתייחדה עם כותים, אפילו שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד, אע"פ שעשאה שלא כדת. ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס):
איזו היא חללה? זו שנולדה מאיסורי כהונה, כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה, בין זה שחיללה בין אחר, הוולד בין שהוא זכר בין שהוא נקבה חלל, והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה, בין שבא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון. והוא שהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה, והנבעלת מבת ג' שנים ויום א' ומעלה. אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, או1 נתחללה. אבל מן הנשואין, אף ע"פ שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה:
הערה 1: נראה דצ"ל "לא", וכן הוא ע"פ המשנה יבמות נו ב. ויקיעורך.
הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה, לא נתחלל:
כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק, ונתעברה מביאה ראשונה, אין הוולד חלל, אבל עשאה זונה, ואם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר, הוולד חלל. אבל הבא על הגיורת ומשוחררת, אפילו נתעברה מביאה ראשונה הוולד חלל:
כהן שבא על הנידה, הוולד כשר ואינו חלל:
חלל שנשא כשרה, הוולד ממנה חלל, וכן בן בנו, כולם חללים עד סוף כל הדורות; ואם ילדה בת, אסורה לכהונה. אבל אם נישאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת כשרה לכהונה, שישראל שנשא חללה הוולד כשר:
כותי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת פגומה לכהונה:
כהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה, הוולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה:
כהן שבא על חלוצה, היא וולדה חללים מדרבנן. אבל כהן שבא על אחת מהשניות, היא כשירה וזרעו ממנה כשירים:
כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה (שם) (או ספק חלוצה) (טור) הרי זו ספק חללה וולדה ספק חלל, ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל: אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן, ואם אכל או נטמא או נשא גרושה – מכין אותו מכת מרדות, והוא הדין בחלל של דבריהם. אבל חלל של תורה הוודאי, הרי זו כזר ונושא גרושה ומטמא למתים, שנאמר: "אמור אל הכהנים בני אהרן", אע"פ שהם בני אהרן, עד שיהיו בכיהונם:
גר שנשא גיורת וילדה בת, לא תנשא לכתחילה לכהן, אפילו בת בתה, עד כמה דורות, אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה; ואם נשאת לכהן לא תצא. ואם יש בה צד אחד של ישראל, כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת, הבת מותרת לכהן לכתחילה. והוא הדין למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת:
הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר, שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה, שנאמר: "בני אהרן" ולא בנות אהרן:
משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי, וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, נתבאר בסימן ב':
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
כהנים לויים וישראלים מותרין לבוא זה בזה והוולד הולך אחר הזכר:
לויים וישראלים וחללים מותרים לבוא זה בזה והוולד הולך אחר הזכר:
לויים וישראלים וחללים גרים ועבדים משוחררים מותרים לבוא זה בזה, והגר והמשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הרי הבן ישראלי. וישראלי או לוי או חלל שנשא גיורת או משוחררת, הוולד הולך אחר הזכר:
כל הנישאת באיסור, הוולד הולך אחר הפגום שבשניהם, שאם אחד מהם מפסולי כהונה הוולד פסול לכהונה, ואם אחד מהם מפסולי קהל, הוולד אסור לבוא בקהל:
ולד שפחה ונכרית כמותן, בין שנתעברו מכשר בין שנתעברו מפסול:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
אשה שנשאת (או נתארסה) (מ"מ פכ"א ונ"י פ' הבא על יבמתו) לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה:
- הגה: ויש אומרים דדווקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרגו אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם (ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בסי"א). יש אומרים דהוא הדין אשה שנתגרשה שני פעמים אין לישא אותה (רש"י פ"י דיבמות והר"ן ר"פ נערה) אבל יש אומרים מיתה דוקא (הגהות מיי' בשם התוס') (וכן עיקר):
איש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר י (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן י | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
המגרש את אשתו ואחר כך זינתה מותרת לחזור לבעלה:
- הגה: וכן אם זנתה עם הראשון ונתקדשה לשני וגירשה, מותרת לחזור לראשון, אפילו היתה מיוחדת לו תחילה (תשו' הרא"ש כלל כ"ד ומהר"ם פאדווה סימן י"ט).
אבל אם נתקדשה לאחר וגירשה או מת, אסורה לחזור לראשון ואפילו לא נתגרשה רק מכח קול בעלמא (הרא"ש כלל ה') (וע"ל סימן ו' וע"ל סימן מ"ו סעיף ה' וסעיף ו'):
חרש שגירש ברמיזה, והלכה ונתקדשה לחרש אחר, ואין צריך לומר לפיקח, אסורה לחזור לבעלה החרש. אבל אשתו של פיקח שנתגרשה והלכה ונישאת לחרש ונתגרשה, מותרת לחזור לבעלה הפיקח (וע"ל סימן קי"ט אם מותר לדור עמה בחצר לאחר שגירשה):
המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה, או מפני שהיא נדרנית, או מפני שהיא איילונית, לא יחזיר. ויש אומרים דווקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך, וכפל דבריו לומר: אלמלא כך לא הייתי מוציאך; אבל אם לא כפל דבריו יכול להחזירה. ויש אומרים שאם אמר לה: מפני כך אני מוציאך, אף על פי שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה. ויש מי שאומר שאפילו לא אמר לה מפני כך אני מוציאך לא יחזיר:
המוציא את אשתו מפני שרואה דם בכל עת תשמיש, לא יחזור:
כל אלו שאמרו לא יחזיר, אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר, לא יוציא. ואם הוציא, אם היו לו בנים משהחזירה, מותר להחזירה כדי שלא להוציא לעז עליהם:
המוציא את אשתו משום א' מדברים הללו, אומרים לו: הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם:
המוציא את אשתו משום נדר שנדר להוציאה, יכול להחזירה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
הנחשדת על אשת איש, אם היה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים, הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו, הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפילו היו לה כמה בנים ממנו. מפי השמועה למדו, כשם שהיה אסורה לבעלה כך אסורה לבועל (וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו) (ס"ה).
אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובא ומצא דבר מכוער, כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים) (טור) או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק על פי חלוקה או שראו מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשו' הרשב"א אלף רל"א) וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים), אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנטען. ואם עבר ונשאה והיו לו בנים ממנה, לא תצא.
במה דברים אמורים? כשרננו העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו לו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול, והוא שלא היו לה או לו (או לבעל) (הר"ן פ"ב דיבמות) אויבים שמעבירים את הקול. אבל אם לא היה שם רינה לדבר זה בעיר, או שפסק הקול שלא מחמת יראה, אם נשאת לנטען לא תצא אפילו אין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינתה עמו לא תצא:
- הגה: ויש אומרים דאם היה בכאן קול ממש כדרך שנתבאר עם עידי כיעור, מוציאין אותה אפילו מבעלה (רש"י ושאלתות ומרדכי בשם הר"ם פ"ב דיבמות) אם אין לו בנים ממנה, אבל באחד מהן אין מוציאין מן הבעל, אלא אם כן הוציאה בעלה וכנסה הנחשד מוציאין בא' מהן מן הנחשד אם אין לה בנים ממנה (כן משמע מהרי"ף והרמב"ם).
- ב' עידי כיעור מצטרפין אף על גב דראו זה אחר זה, וכיעור דחזא האי לא חזא האי (מרדכי פ"ב דיבמות בשם תשובת מוהר"ם). עד א' בדבר מכוער לאו כלום הוא (תשו' מוהר"ם סוף נשים):
מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה, הרי זו אסורה להינשא לנטען, מפני שיצאתה מתחת בעלה בגללו. ואם נשאת לא תצא, אף על פי שאין לה בנים. כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון, הרי זו תצא מזה, אף על פי שיש לה ממנו כמה בנים:
כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה:
יש אומרים שאם באו עדים שאשת איש זינתה, צריכים דרישה וחקירה (ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה) (תשו' הרא"ש כלל מ"ו):
הנטען משפחה ונכרית ונתגיירה ונשתחררה, לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא (גירשה אסורה לחזור לו, אלא אם כן היו לו בנים ממנה) (ב"י בשם הרשב"א):
כותי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הכותי ונתגייר והעבד נשתחרר, הרי זה לא ישאנה, ואם כנס לא יוציא:
אותם שאמרו חכמים לא יכנוס, אפילו באותו מבוי לא תדור, וכל שכן שלא תשמשנו:
כל היכא שהתרו בו וכנס, לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה (המגרש אשה כדי שישאנה חבירו, אסור לישא אותה, כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ג סעיף ט"ו):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
המביא גט שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה, לא ישאנה משום חשד, ואם כנס לא יוציא. אבל המביא גט שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מותר לישא אותה כיון שאינה נשאה על פיו. ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה, מותר אחד מהם לישא אותה, שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד, ועיין בטור זה עצמו סימן קמ"א:
- הגה: בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע. ויש אומרים דאף בשנים, אף על גב דשרי, מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה (הגהות מיי' פרק י' דגירושין וכלבו ותוספות דיבמות):
אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאה לפני חכם להתירה ואסרה, שלא מצא לה פתח להתירה, לא ישאנה, שמא יאמרו: אסרה כדי שישאנה. ואם כנס לא יוציא. והני מילי ביחיד מומחה, אבל בי דינא לא חשידי. ומטעם זה אם מיאנה או חלצה בפני בית דין, יכול א' מהם לישא אותה:
וכולם שנשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו, מותרות לינשא להם:
וכולם שהיו להם נשים באותה שעה ואחר כך מתו או שנתגרשו, והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשן, הרי אלו מותרות לינשא להם לכתחילה. (היו נשותיהם חולים ומתו לא יכנסו) (נ"י פ"ב דיבמות). וכל אחת מהם מותרת לינשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לשאר קרובים, דליכא למיחש שיוציאום מבעליהם בשביל קרוביהם:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד
כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי זו לא תינשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין צ' יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שייוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון (אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין (ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז) רק שלא יכנוס עמה בבית) (שם). ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים, שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה:
- הגה: ויש אומרים דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש וכן ראוי להחמיר, כן נראה לי).
וגזירת חכמים היא, שאפילו האשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, צריכה להמתין צ' יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או איילונית, ואפילו בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים, והמפלת אחר מיתת בעלה, ואפילו בתולה מהאירוסין צריכות להמתין צ' יום:
יבמה שמת היבם, צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם:
נתעברה מראובן ושניהם מודים שממנו היא מעוברת, והלכה ונתקדשה לשמעון, וגירשה ורוצה להנשא לראובן, צריכה להמתין אחר גירושי שמעון צ' יום:
מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין:
שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן, ונתגיירו או נשתחררו, צריכות להמתין, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה:
הממאנת אינה צריכה להמתין, לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה אינה צריכה להמתין, מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר. וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין, והוא הדין לשבויה, אפילו היא גדולה:
- הגה: ויש אומרים דכל אלו צריכין להמתין אם הם גדולות וראויות להתעבר (טור). אשה שנאנסה תחת בעלה, אם לא נבעלה לבעלה תחילה צריכה להמתין (א"ז):
פילגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר, צריכה להמתין:
מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה, והוציאה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא, וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו:
אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט והצריכוה גט אחר מפני הלעז, יש אומרים שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני, ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון:
- הגה: ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת ר"י והרא"ש כתבו בטור על שמם). וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין (ב"י בשם הרא"ש):
המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו:
- הגה: ויש אומרים שצריך שיגרש, ואם הוא ישראל יחזירה לאחר ג' חדשים, וכהן לא יחזור (טור). ודווקא שעבר במזיד, אבל אם קדשה בשוגג אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג). ויש מחמירין אפילו בשוגג (תרומת הדשן סימן ר"ן). ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש, ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג, כן נראה לי. גירשה אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ס'). לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים, אף על פי שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם). ואם כנס וגירש, עיין לקמן סימן זה סעיף י"ב מה דינו לעניין כתובה.
קידש וברח, אין מנדין אותו (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל). יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק, שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים, ואין נראה כן מדברי שאר הפוסקים:
גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מניקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו, וחודש העיבור עולה למניין כ"ד חדש (ויש אומרים דלכתחילה יחוש אפילו לחודש העיבור) (תרומת הדשן סימן רי"ו), בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה, בין שהיא מזנה (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה'). אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד חודש לא תינשא, אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (ויש אומרים דאם נשבעה המינקת וכנס לא יוציא) (הגהות מרדכי דכתובות). אפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגהו. וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא:
עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה, מנדין אותו, אלא אם כן ברח. ויוציא בגט, ואפילו היה כהן. וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו. ואם היה ישראל, יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה, ויכתוב לה כתובה אחרת. נשא וברח, ולאחר זמן בא וישב עם אשתו, אין בכך כלום. ואם קידש מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא, ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד:
- הגה: ויש אומרים דאין חילוק בין קידש לנשא (רוב המורים), וכן עיקר. ועיין לעיל סימן זה סעיף י' כיצד נוהגין:
אלמנה שהיתה מניקה בנה, יכולה לומר: איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואף על פי שאינה יכולה לינשא עד סוף כ"ד חודש. ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה (מהר"ם פדוואה סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשו' הרא"ש כלל נ"ג):
זה שאמרו בגרושה, יש מי שאומר דדווקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל ואפילו בשכר. ויש מי שאומר, האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה, ולא הניקה את בנה, צריכה להמתין כ"ד חודש, ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
מתה אשתו או א' מקרוביו שחייב להתאבל עליו, עד אימתי אסור לישא אשה, נתבאר בטור יורה דעה סימן שצ"ב:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר טו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן טו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא
אלו שאסורות מחמת ערוה, מהן מן התורה, מהן מדרבנן. אותן שהן מן התורה, אין קידושין תופסין בהן. ואותן שהם מדרבנן, קידושין תופסין בהם וצריכות גט, וכן המקדש ספק ערוה צריכה גט:
אמו אסורה לו מן התורה. אבל אם אמו אינה אסורה לו אלא מדרבנן, וזו אין לה הפסק, אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה:
אם אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד:
אם אביו אסורה לו מדרבנן, וזו אין לה הפסק, אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה:
אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן היא בלבד. אשת אביו אסורה לו מן התורה, בין שהיא אשתו מן הנישואין בין מן האירוסין, בין בחיי אביו, בין כשמת אביו או גירשה (אבל אמה מותרת לו). אבל אם אנס אביו אשה, מותרת לו:
אשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן, וזו אין לה הפסק, שאשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו:
אשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד (ויש אומרים דאשת אבי אם אביו אסורה לו) (תרומת הדשן סימן רט"ו):
אשת אחי אביו מן האב אסורה לו מן התורה. אבל אשת אחי אביו מן האם אינה אסורה אלא מדרבנן:
אשת אחי אמו בין מן האם בין מן האב, אינן אסורות אלא מדרבנן:
אחותו אסורה לו מן התורה, בין אחותו מאביו או מאמו, בין אחותו מהנישואין או מהזנות, אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה בת, אחותו היא וחייב עליה, חוץ מאחותו מן השפחה או מהנכרית:
- הגה: ונראה לי דלכתחילה אסור לבוא עליה. ויש מסתפקים לומר דדווקא מדאורייתא הוולד הולך אחר השפחה ואחר הנכרית, אבל מדרבנן הוי זרעו, לכן יש להחמיר לכתחילה:
ויש אומרים דהני מילי לשפחה דעלמא, אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה בת, אחותו היא (ואפילו אמר שכוון לשם זנות אינו נאמן): (א"ז)
מותר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר, אפילו חורגה (פירוש, בת אשת אב) הגדלה בבית בין האחין מותרת להם, ולא חיישינן למראית העין שנראית כאחותם:
בתו ובת בתו ובת בנו אסורות לו מן התורה. אבל בת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו אסורות מדרבנן, ואין להם הפסק, וכן אומר בירושלמי שאברהם אסור בכל נשי ישראל ושרה אסורה בכל אנשי ישראל. ולהרמב"ם יש להם הפסק:
בת אשתו ובת בתה ובת בנה אסורות לו מן התורה. ודווקא בת אשתו, אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה (ואפילו בחייה אם כנס לא יוציא) (נ"י ריש פ' נושאין על האנוסה):
בת בת בת אשתו ובת בן אשתו[1] אסורות מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:
אם אשתו ואמה ואם אבי אשתו אסורות מן התורה. אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אשתו ואם אם (אם) אבי אשתו אסורות לו מדרבנן, ואין להם הפסק, ולהרמב"ם יש להם הפסק:
אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה, בין שאחיה היא מן האב בין שהיא מן האם:
מותר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי אמו, ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו:
אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה. אבל אשת אחי אביו מן האם, ואשת אחי אמו בין מן האם ובין מן האב, אינן אסורות אלא מדרבנן. ומכאן ואילך, כגון אשת אחי אבי אביו מן האם (ואשת אחי אם אמו, בין מן האב בין מן האם) מותרות. ואשת אחי אבי אביו מן האב, ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב, ואחות אם האם, מותרת, ויש מי שאוסר באלו:
אשת בנו אסורה לו מן התורה, ואשת בן בנו אסורה מדרבנן, ואין לה הפסק, עד שתהיה אשת אחד ממנו אסורה על יעקב אבינו:
אשת בן בתו אסורה מדרבנן, ויש לה הפסק:
אשת בן אשתו מותרת לו, ובן אשתו מותר באשתו:
אשת אחיו בין מן האב בין מן האם, בין מן הנישואין בין מן הזנות, אסורה מן התורה:
שני חורגין הגדלים יחד בבית, מותר כל אחד באשת חבירו, ולא חיישינן למראית העין לומר שנראה כאשת אחיו:
מותר אדם באשת חמיו, וחמיו מותר באשתו, ויש מי שאוסר:
מותר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו (ומותר בבת אחיו ואחותו, ומצוה לישא אותה כדלעיל סימן ב'):
אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת, לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם, ואפילו גירש את אשתו. אבל לאחר מיתתה מותר באחותה (וכל המגרש אפילו מחמת קול בעלמא, נאסר בקרובותיה) (ב"י בשם הרשב"א סימן י"ג):
קידש אשה והלכה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה, ונשא את אחותה, ואחר כך נודע שלא מתה, אסור בשתיהן וצריכות שתיהן גט ממנו, וכל הדרכים השנויים בפרק האשה רבה ובפרק הזורק נוהגין בהם. ואם מתה אחת מהן, מותר בחבירתה. אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתו, ונשא אחותה, ואחר כך נודע שלא מתה, אין אחותה צריכה ממנו גט, ואשתו מותרת לו, ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו, ואם מתה ראשונה מותר בשנייה. וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה, אינן צריכות גט, שאין קידושין תופסין בעריות (וכן כל זנות שמזנה עם הקרובות הנאסרות עליו מחמת אשתו, אין אוסרין אשתו עליו ומותר בקרובות שנייה (טור). ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו על ידי אשתו, כופין אותו לגרש אשתו (הגהות אלפסי שם)). ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט? שמא יאמרו: תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותו; והואיל ויצאה אחותה בגט, אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה, כדי שלא יאמרו: נשא אחות גרושתו. אבל כשהלכה אשתו הנשואה אין לחוש לכך שיאמרו תנאי היה לו בנישואין, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הילכך כולי עלמא ידעי דנישואי שנייה אינם כלום:
הלכה אשתו ובעל אחות אשתו למדינה אחרת, ובאו ואמרו לו: מתה אשתך [ו]בעל אחותה, ונשא אחות אשתו, ואחר כך באו אשתו וגיסו, אחות אשתו צריכה ממנו גט, לא שנא נישאת לו על פי ב' עדים או על פי עד א', ואסורה לגיסו; ואשתו אסורה עליו, לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו:
- הגה: ואם בא בזנות על אחות אשתו, ומתה אשתו וגיסו אחר כך, יש אומרים דאסור לישא אחר כך אחות אשתו, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, אף על פי שהיתה אסורה עליו בלאו הכי (פסקי מהרא"י סימן כ"ו) (ועיין לקמן סימן קע"ח):
אמרו לו: מתה אשתך, ונשא את אחותה, ואחר כך אמרו לו: קיימת היתה ומתה, הוולד הראשון ממזר, האחרון אינו ממזר:
מי שהיה לו פילגש ולא הועד שקידשה, מותרת בקרוביו. אבל אם יש עדים שאמרה האשה: קידשני בפני ב' עדים, נאסרה לקרוביו. אבל אם אמרה "קידשני" סתם ולא אמרה "בפני שני בני עדים", אין בדיבורה כלום:
המקדש אשה, ונתבטלו הקידושין מפני שהיו על תנאי ולא נתקיים התנאי, או שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת, מותר בקרובותיה (ודווקא אם נתבטלו הקידושין בלא גט, אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה כמו שנתברר):
- ^ צ"ע, הרי בסעיף יג אמר שבת בנה אסורה מן התורה, ואיך אמר כאן שאינה אלא מדרבנן. ונראה דט"ס נפל בשו"ע וצ"ל "ובת בן בן אשתו" או אולי "ובת בת בן אשתו", ויש לעיין באיבעיא שבסוגיית הגמרא שמשם לקוחים הדברים ואין לי פנאי כעת. ויקיעורך.
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר טז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן טז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו
ישראל שבעל עובדת כוכבים דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים (דרך אישות), הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: "לא תתחתן בם" (דברים ז, ג) (ויש חולקין בזה). אבל הבא על העובדת כוכבים דרך זנות במקרה, חייב עליה מדרבנן משום עובדת כוכבים ומשום זונה, ומכין אותו מכת מרדות. ואם ייחדה לו בזנות, חייב עליה מדרבנן משום נדה, שפחה, עובדת כוכבים, זונה. ואם היה כהן, אפילו בא עליה דרך מקרה, לוקה מן התורה משום זונה (ויקרא כא, ז).
הבא על העובדת כוכבים, אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" ולא יהיה לו "ער ועונה" (מלאכי ב יא-יב). אם ישראל הוא, לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים.
- הגה: ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו, משא"כ בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם). הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחושן המשפט סימן תכ"ה, הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ם), כמו בשאר עריות (וכמו שיתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז).
שפחה שהוטבלה לשם עבדות, אסורה לבן חורין. אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו. והבא עליה, מכין אותו מכות מרדות.
הנתפש עם שפחתו, מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל, ומלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו שלשים יום.
נתערב ולד ישראלית בולד שפחה, הרי שניהם ספק, וכל אחד מהם ספק עבד. וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם. ואם היה הבן ההוא בן האדון של העבד, כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרים לבא בקהל.
היו התערובות בנות, הרי שתיהן ספק שפחות, והבא על כל אחת מהן הרי הולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד עובדת כוכבים בולד ישראל, מטבילין את שניהם לשם גירות, וכל אחד מהם ספק גר.
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח
אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה. במה דברים אמורים? בודאי אשת איש; אבל אם היא ספק מקודשת או ספק מגורשת, קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גיטין מדרבנן, שאם בא אחר וקידשה שצריכה גט משניהם, מהראשון דרבנן ומהשני מדאורייתא:
אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני. האשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני, נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה:
- הגה: יש אומרים דוקא לענין שקידושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשי"א) או ליטול כתובתה (הגהות מיימוני פ"ב דגירושין) (ויש חולקים וסבירא להו דלכל דבר נאמנת) (רמב"ם) (ויש אומרים עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה) (ב"י בשם א"ח):
אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, שכל שלא בפניו מעיזה. וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר שנתקדשה לאחר מיקרי בפניו (ויש חולקין וסבירא להו דבעינן בפני בעלה ממש) (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קנ"ז). והא דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני, הני מילי היכא דליכא מסייע לה, אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה, אף על פי שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני, אינה נאמנת, דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה. ויש מי שאומר שאפילו לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה, ואחר כך בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני, אינה נאמנת. ויש אומרים שאם היה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפילו בפניו. יש אומרים במקום שנאמנת להינשא גובאת גם כן כתובתה (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סי' קנ"ז) ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל ונתבאר לעיל:
אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת, אפילו עד א', אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מותרת, ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זה. ופסולי עדות, אם פסולים מדרבנן כשרים לעדות זה, אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים, ואם מסיחים לפי תומם כשרים. וכן כותי או ישראל מומר לעבודת אלילים ולכל התורה כולה, אם הוא מסיח לפי תומו נאמן:
- הגה: לא בא עד בדרכים הנזכרים, רק יצא קול הברה בעיר שמת, אין משיאין את אשתו (ת"ה סי' רכ"ב ובתשובת הרמב"ן סי' פ'):
הכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מה' נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים, ואלו הן: חמותה אפילו אינה עתה חמותה רק אם יבמה (טור) ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה וכן היא לא תעיד להם (טור):
כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד, הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו:
- הגה: ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע, כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול היה.
אבל אם אמר העד או האשה או העבד: מת פלוני ואני ראיתיו שמת, שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת, אם העיד בדבר ברור נאמן, ואם העיד בדברים שרובן למיתה אז אין משיאין את אשתו, שאין מעידים על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק:
- הגה: שמע קול מקוננות שהוזכרוהו בין המתים וספדוהו אותו, משיאין אשתו (כ"כ המ"מ בשם התוספתא) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת, וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (ס"ה כ"כ הריב"ש סי' קפ"ט). וכן אין לשום בית דין ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם, אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו, דחיישינן לקלקולא מבית דין שאינן מומחים (שם בתשובת הרא"ש):
בשעת הגזירה מתירים נשים על פי בעלי תשובה:
- הגה: שמעידים מה שראו בעת צרה, אף על פי שהמירו דתן מכוח אונס (תשובת הרא"ש כלל כ"ד). ריקים המומרים ופוחזין שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה, אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן (מהר"י בכתביו סימן ר"ך) או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול (שם סימן רכ"ד), והכל לפי עניין העד ולפי ראות עיני הדיין:
בא אחד ואמר הרגתיו תנשא, דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה, והוא הדין לכותי שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו:
אם עד א' אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לבית דין ואומרת מת בעלי. אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת, לא מהימנא:
- הגה: ואין הבית דין צריכין לשלוח אחריו אף על פי שהוא בעירו, אלא סומכין אעד מפי עד לכתחילה (תשובת מהרי"ו סי' ט'):
עד אומר מת ועד אומר נהרג, אף על פי שהן מכחישים זה את זה, הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא:
שמעו קול שאומר איש פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בכור צ"ל בבור. הגר"א או בחורבה, אין משיאין על פי אותו קול, דחיישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם:
מצאו כתוב בשטר: מת איש פלוני בן פלוני או נהרג, תנשא אשתו אפילו אינו מקויים, ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל:
- הגה: וכן ראוי להחמיר. ואפילו אם יודעים שהיא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה"ד סי' ר"מ):
מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני, סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו:
זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה, במה דברים אמורים? ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה. אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. שמע מהתינוקות שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו, הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו:
- הגה: ודוקא לאלתר, כגון שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני כו'; אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותן כלל (א"ז ומהרי"ו סי' מ"ה ופסקי מהרא"י סי' ר"כ). ואפילו הגדילו אחר כך אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן (שם בא"ז):
כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו. כיצד? היה מסיח לפי תומו ואמר: אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שהיה מסיח ואומר: כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום, וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד, הרי זה נאמן. וישראל ששמע מכותי המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו:
- הגה: וכן אם אמר "פלוני מת" במסיח לפי תומו, אף על פי שלא אמר דברים אחרים, מיקרי שפיר מסל"ת (ריב"ש סי' שע"ז) ויש מחמירים (ב"י בשם הר"ן).
במה דברים אמורים? בשלא היה שם אמתלאה, אבל אם היה אמתלאה בשיחת הכותי שמא נתכוין לדבר אחר, כמו שאמר לאחד: עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני, אין זה מסיח לפי תומו, שכוונתו להטיל אימה על זה:
- הגה: וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך, אין סומכין עליו (ר"י נתיב כ"ג).
וכן אם שמע מערכאות של כותים שאמרו: הרגנו פלוני, אינם נאמנים, שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב, וכן כל כיוצא בדברים אלו:
- הגה: ויש אומרים דכל ערכאות אינם נאמנים אפילו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא"ש). וכל זה דוקא בערכאות, אבל שאר כותים משיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של כותים נאמנים (פסקי מהרא"י סי' ל"ד):
כותי שהסיח לפי תומו תחילה, אף על פי ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו:
- הגה: אבל שאלו אותו תחילה: איה חברינו? ואמר להם שמת, אין זה מיקרי מסל"ת. ודוקא ששאלו אותו הכותי עצמו, אבל שאלו כותי אחר (פסקי מהרא"י סי' קס"א), או שחיפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא כותי ומסל"ת שמת (תשובת מוהר"מ הלכות נשים), אף על פי שהיה אצל הכותי ששאלו, מיקרי מסל"ת. היו מדברים ביחד מן היהודי ובא להם כותי ואמר להם: במה אתם מדברים? ואמרו לו: מן היהודי אם הוא חי או מת, והגיד להם שהוא מת, לא מיקרי מסל"ת (בתשובת הריב"ש). היה ספק אם מסל"ת או לא, אין משיאין אשתו, דספיקא דאורייתא לחומרא, וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא (גם זה שם). יש אומרים, הא דאמרינן דאם שאלו את הכותי תחילה לא מיקרי מסל"ת היינו דוקא אם שאלו ישראל, אבל אם שואלים כותים אותו ומגיד מיקרי מסל"ת, ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל (ת"ה סי' רל"ט). ואם שאלו ישראל והכותי הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות, אף על פי שאינו מקרי מסל"ת ואסורה לינשא, מכל מקום אם עברה ונשאת על פי חכם שהתירה לא תצא, אם יש ראיות ואומדנות שמת (פסקי מהרא"י סי' קל"ט):
כותי מסיח לפי תומו מפי כותי מסיח לפי תומו, משיאין על פיו:
- הגה: ואפילו לא העיד בפירוש שהכותי הראשון מסל"ת, אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו (מהרי"ק שורש קכ"א). ויש חולקין בזה (תשובת הר"ן):
יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר, ובא הכותי ואמר: איש שיצא מכאן עמי מת, משיאין את אשתו אף על פי שאין הכותי יודע אותו האיש. ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו:
- הגה: ודוקא בכהאי גוונא שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו, אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסיח לפי תומו (המ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש), וכן פשט המנהג. אפילו במקום דיש אומרים דבעינן קברתיו, לאו דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש).
וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר, או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו, והסיח הכותי לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם, משיאים נשותיהם. ויש אומרים שצריך שיאמר קברנום:
בא אחד ואמר לנו: אמרו בית דין או אנשים: כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל, או כשהוחזקו וידוע שאחד קיים:
- הגה: ויש אומרים דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו, אבל אם לא הזכיר שם עירו, אף על פי שיודעין שנאבד אחד, לא מהני אף על פי שהזכיר שמו (תשובת הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש קפ"ה). ויש מקילין. ויש אומרים דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר עירו, אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו (הרא"ש כלל נ"א וכ"כ מהרי"ק שורש קע"ו). ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא, יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (מהרי"ק שורש קפ"ה ותשובת הרא"ש):
ישראל שאמר: מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא, עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר: אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת, מחפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. והוא הדין בכותי המסיח לפי תומו (ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י):
מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם, ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני בית דין ששמע שמת זה זמן רב, סומכין עליו, כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין:
אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה, ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים. ואסור לדרוש ולחקור הרבה (תשובת הרמב"ם), אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה (מהרי"ו סימן ק"נ):
כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה:
ראו אחד עומד מרחוק, ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו אלו, משיאין את אשתו:
מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו; ואם ניטל א' מאלו, אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום, דחיישינן לשאלה. אפילו היה להם סימנים בגופו ואפילו שומא, אין מעידין עליו. אבל היה להם בגופו סימנים מובהקים ביותר, מעידין עליו:
- הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו. אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק (תשובת הרא"ש כלל נ"א). ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום, ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום (פסקי מהר"י סימן קפ"א ורכ"ד). גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק, אבל מעט עקומה לא (שם סימן רל"ד), והוא הדין לרושם שבגופו או באחד מאיבריו. אבל שינים גדולים, אף על פי שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק (סימן קס"ה בפסקי מהרא"י). וכל סימן המהני בישראל המעיד, הוא הדין בכותי המסיח לפי תומו. בתשובת מוהר"ם מהלכות נשים ומוהר"ם פאדווה (סימן ב' ול"ו):
כתב רבינו תם, דהא דאין מעידין עליו אלא אם כן פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, דוקא כשאין שם אלא הראש, אבל אם כל גופו שלם, אפילו אין שם פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין, וחלקו עליו האחרונים:
אין מעידין עליו אלא אם כן מצאוהו תוך ג' ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה. במה דברים אמורים? בזמן שהוא ביבשה, אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה אפילו אחר כמה ימים, אם הכירוהו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה. והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים, וגם שלא יהיה בו מכה. אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים, אין מעידין עליו אפילו תוך ג' (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א), וכן אם היו בו מכה, אין מעידין עליו, לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה:
- הגה: ספק אם נשתהה או לא, אזלינן לחומרא, ואפילו אם נשאת תצא (ריב"ש סי' ש"פ). וכל זה להעיד עליו בטביעות עין, אבל על ידי סימנים מובהקים אפילו אשתהי מתירין אשתו (טור וב"י):
מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג, יש אומרים שתולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו, ויש אוסרין. ומיהו אם יצא קול: איש פלוני מת או נהרג, ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו, אשתו מותרת לדברי הכל:
יש אומרים בשם רבינו תם, דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים, הני מילי כשהוא חבול בפניו, אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים על ידי טביעות עין של גופו וצורתו ואפילו נפל למים. ואינו מחוור בעיני האחרונים:
- הגה: ויש מקילים, דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים, אף על פי שהיה שלם אינו מעיד עליו, אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו על ידי טביעות עין והוא שלם, מעיד עליו (טור ותה"ד סימן ר"ה בשם האשיר"י):
אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק. כיצד? ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם, אין מעידים עליו, שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו. אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו, מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו:
נפל לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מליאה יין או שמן או מים, או ששחטו בו שני סימנים או רובן, אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא בו מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו:
ראוהו צלוב והעוף אוכל בו, אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים אין מעידין עליו שמת. ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או לבו או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת:
ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידין עליו שמת, שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה, מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה, משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש. אבל אם נפל לים, והשליכו מצודה והעלו רגל א' מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה, אין משיאין את אשתו, שאני אומר רגל של אחר הוא. ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו, סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל (ויש אומרים דאפילו בסימן מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו) (מהר"ם פדוואה סי' ל"ז):
עד אחד אמר שראיתי שמת במלחמה או במפולת, או שנטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה, אם אמר קברתיו נאמן ותינשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תינשא, ואם נישאת לא תצא:
וכן האשה שהעיד לה אחר שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו, הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שנתבאר (ואפילו התירוה בית דין ולא נישאת לא תינשא) (ריב"ש סי' שע"ט), ואם נישאת לא תצא:
- הגה: ודוקא שנישאת על פי חכם, או בטעות שסברה שהיא מותרת, אבל אם נישאת בעבריינות תצא (תשובת מהר"ם הביא מרדכי סוף יבמות). וכל זה דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף, אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה, או אפילו שטבע, רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו, תצא. ואפילו העיד סתמא שטבע, חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה, שכן דרך העולם לקרוא לדברים אלו טביעה, ותצא, אלא אם כן העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן קכ"ח).
ואפילו היה הכותי שהסיח לפי תומו ואמר: טבע פלוני, ונישאת על פיו, הרי זו לא תצא. וחכם שהורה להשיאה לכתחילה (במים שאין להם סוף) מנדין אותו:
יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה (אף על פי שאסורה לינשא):
עיר שהקיפוה כרכום, וספינה המטורפת בים, והיוצא לידון, הרי הן בחזקת חיים, לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו. ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרכום, וספינה שטבעה בים, והיוצא ליהרג, אין מעידין, שהם בספק חיים ונותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים:
בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו, ואחר כך בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת, הרי זו לא תצא מהיתירה ותינשא, שעד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות, ואין דבריו של אחד במקום ב'. מיהו משום לזות שפתים לא תינשא (טור). אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא, ויש אומרים תצא. ואם באו ב' ואמרו לא מת, אף על פי שנישאת תצא לדברי הכל:
- הגה: ודוקא שהיא שותקת, אבל אם היא גם כן אומרת מת, הוי ליה כתרי ותרי, אם העדים הם נשים. אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האשה קמא).
במה דברים אמורים? כשהיה האחד שנישאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנישאת על פי איש, ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אשה או על פי עצמו ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת. אבל עד כשר אומר מת, ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת, הרי זה כמחצה על מחצה:
- הגה: ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד א' הראשון. אבל אם התירוה על פי עד הכשר ואחר כך באו הפסולים, לא תצא מהתירה הראשון (טור).
ואם נישאת לאחר מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת, הרי זו לא תצא:
- הגה: וכותים המסיחים לפי תומם, דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פרק האשה בתרא). וכל שאינו מסיח לפי תומו, אינו נאמן, לא לאסור ולא להתיר:
אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא. ויש אומרים שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת, והתירוה לינשא על פיה, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת, לא תצא מהיתירה.
- אבל אם באו תחילה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן, ואחר כך בא עד אחד, לא תצא מהתירה לכולי עלמא (כן כתב הב"י בשם מ"מ):
הנישאת על פי עד אחד, לא תינשא אלא ברשות בית דין. ואם נישאת שלא בהוראת בית דין, יש אומרים שלא תצא, אפילו בא עד אחד ואמר לא מת. והבית דין צריכין להיות ג' וכשירים, ולא קרובים זה לזה ולא לעדים:
אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת, הרי זו תינשא, וכן אם אמרו י' נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת, הרי זו תינשא, שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר:
אם שנים מעידים ששמעו (כל אחד) מפי אחד שמת פלוני, ועד א' מעיד ששמע מפי א' שהוא חי, מותרת:
ב' עדים אומרים מת וב' אומרים לא מת, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת, הרי זו לא תצא. אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה הראשון חי (רבינו ירוחם):
האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה, ותינשא או תתייבם על פיה, ונותנין לה עיקר כתובתה. אם תתייבם נכנס היבם לנחלה על פיה (ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת) (תא"ו נכ"ג) ובלבד שיודעת בטיב נישואין ואלמנות (שם בשם הרמב"ם). במה דברים אמורים? כשבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי, התירוני, ולא הזכירה שם כתובה, מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובתה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי, תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה, שעל עסקי הכתובה באה, והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובתה מחיים בלבד. ויש אומרים דאפילו יש לה עד שמת לא מהני בכהאי גוונא (נ"י בשם הריטב"א):
באה ואמרה: מת בעלי, התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי, מתירים אותה לינשא ונותנים לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי הנישואין באה. אבל אם באה ואמרה: תנו לי כתובתי והתירוני לינשא, מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה, ואם תפסה אין מוציאין מידה. ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה, כיון שהזכירה כתובה:
מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי, הרי זו תינשא על פי עצמה, וצרתה אסורה, שאין צרה נאמנת להעיד לחברתה. ואפילו נישאת זו תחילה, אין אומרים: אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו; שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו:
זאת אומרת מת בעלי, וצרתה מכחישה ואומרת לא מת, הרי זו תינשא; כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה:
זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג, הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים, הרי אלו ינשאו:
במה דברים אמורים שהאשה נאמנת לומר מת בעלי? כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם, אבל אם יש קטטה בינו לבינה, כגון שאמרה: גרשתני בפני פלוני ופלוני, ובאו אותן העדים והכחישוה, או שהמיר בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי), ואחר כך הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת, ואפילו אמרה קברתיו (ב"י בשם הג"מ פי"ג מהל' גירושין), אף על פי ששלום בעולם. ואפילו בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה, לא תינשא, שמא היא שכרה אותו, ואם נישאת לא תצא, שהרי יש לה עד. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה, אינה נאמנת אף על פי שיש שלום בינו לבינה, תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת, כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען, שהרי היא אומרת: מאחר שנהרגו אלו ואלו, נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו. ויש אומרים שאם אמרה קברתיו נאמנת. ואם אמרה מת על מיטתו, נאמנת לדברי הכל:
- הגה: והוא הדין כל שאומרות שמת או נהרג רחוק מן המלחמה, מהימנא, דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש, אבל שלא במלחמה, אפילו הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל, נאמנת (במרדכי פ' האשה בתרא בשם ראבי"ה):
לא הוחזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה, לא תינשא לכתחילה, ואם נישאת לא תצא. ויש אומרים דאפילו נישאת תצא (טור בשם הרא"ש):
בא עד א' ואמר: ראיתיו שמת במלחמה או במפולת, אם אמר קברתיו, תינשא על פיו. ואם לא אמר קברתיו, לא תינשא, ואם נישאת לא תצא:
- הגה: אבל ב' אפילו לא אמרו קברנוהו נאמנים (גם זה טור בשם הרא"ש). ויש אומרים אפילו בעד א', אפילו אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת, נאמן, דהוי כאלו אמר קברתיו (ב"י בשם המרדכי פ' האשה). וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה, צריך גם כן שיאמר קברתיו (ב"י בשם הר"ן פרק האשה וכן משמע באש"רי ובתוס') ויש מקילין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ור' נתן וראבי"ה):
האשה שאמרה: מת בעלי תחת המפולת, אינה נאמנת. וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה: נשכו נחש או עקרב ומת, אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה: (ולכן דינם כמלחמה, וצריכה שתאמר: מת על מיטתו, או שתאמר קברתיו. ב"י בשם המ"מ):
אמרה: עישנו עליו בית או מערה, הוא מת ואני ניצלתי, אינה נאמנת; כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו:
היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת (אפילו אמרה מת על מיטתו) (טור). מת וקברתיו, נאמנת (אמרה מת בצמא, הוי כאילו אמרה מת ברעב) (ב"י):
אמרה: נפלו עלינו כותים או לסטים, הוא נהרג ואני ניצלתי, נאמנת, שאין דרכן להרוג הנשים כדי שנאמר: כשם שניצלה היא כך ניצל הוא:
היה דֶבר בעולם ואמרה מת בעלי, נאמנת (ויש אומרים דאינה נאמנת) (טור ור' ירוחם):
האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעלך, ונישאת ואחר כך בא בעלה, לא שנא נישאת על פי עד אחד או על פי שנים עדים (אפילו לא נבעלה) (הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח), תצא מזה ומזה, וצריכה גט משניהם, ואין לה כתובה משניהם (אפילו החזירה הראשון) (הגהות אלפסי) ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה, אף על פי שאינם חייבים בפרקונה. ודווקא שאכל השני קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך להחזיר. ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה, והוא שבלו לגמרי, אבל מה שיש מהם בעין נוטלתן. ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות, צריך להחזיר. ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון, אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר. ושניהם אינם מטמאים לה אם הם כהנים, ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היא בת לוי (אבל בעלה הראשון יורשה אם מתה) (ב"י והמ"מ). מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין. והוולד מהשני הוא ממזר מהתורה אם הולידה עד שלא גרשה הראשון, אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת ראשון או גירשה, אין הוולד משני אלא ממזר דרבנן. ואם בא עליה (הראשון) קודם שגירש השני, הוולד שיוליד ממנה ממזר מדבריהם:
אמרו לה מת בעליך ונישאת, ואחר כך אמרו לה: קיים היה ומת, ולד שהוליד קודם שמת ממזר מן התורה, ושהוליד אחר כך אינו ממזר, ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן:
אם לא נישאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא עליה, אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון, וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה:
- הגה: אשה שנתקדשה, וטעתה וסברא שלא נתקדשה ונישאת לאחר, תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנזכרים לעיל בה. אבל אנסוה להינשא, או שהורו לה בית דין בטעות ונישאת על פיהם, הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון (תשובת רשב"א אלף קפ"ח הובא בב"י):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
קידושין תופסין בחייבי לאוין ובחייבי עשה: (וכל שכן בשניות דרבנן. טור):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר יט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
מי שהוחזק בשאר בשר, דנין על פי חזקה זו אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב, ומלקין וחונקין וסוקלין על חזקה זו:
איש ואשה שבאו ממדינת הים, היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי, אם הוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר כ (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כ | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחיבק ונישק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות.
- הגה: הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה, היינו שהכניס העטרה, חייב עליה מיתה או כרת. ואין צריכים לראות כמכחול בשפופרת, אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים – נהרגים על זה, והאשה נאסרת על בעלה.
- אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים, אינה חייבת מיתה על ידו. ונראה לי דהוא הדין אינה נאסרת על בעלה. ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא, נפקא מינה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה. ועיין בפנים.
- אשה פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה, דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין (בהגהות דיבמות), אפילו נתעברו השנים – בתוליה חוזרין (דברי הרב מהירושלמי):
נשים המסוללות (פירוש המשחקות והמתחככות) זו בזו -- אסור, וממעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה, ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר כא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.
לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחד פנויה ואחד אשת איש.
מותר להסתכל בפנויה, לבדקה אם היא יפה שישאנה, בין שהיא בתולה או בעולה, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל בה דרך זנות, ועל זה נאמר: ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא, א).
מותר לאדם להביט באשתו, אף על פי שהיא נדה והיא ערוה לו, אף על פי שיש לו הנאה בראייתה; הואיל והיא מותרת לאחר זמן, אינו בא בזה לידי מכשול. אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה.
אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שימוש אמרו? ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המיטה בפניו ומזיגת הכוס.
- הגה: ויש אומרים דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה (בנימין זאב סימן קמ"ג). ויש מקילין בכל אלו, דלא אסרו דברים של חיבה רק באשתו נדה (רשב"א אלף קמ"ח). ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים (מרדכי פ' אע"פ בשם הר"ש בר ברוך). ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קידושין). יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הכתים).
אין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו על ידי שליח, ואפילו על ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה:
המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים, שאין קריבים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו והאם לבנה. כיצד? מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח, זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהם קטנים, משהגיעו ליכלם מהם, אין ישנים עמהן אלא בכסותן.
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר כב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ
אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה. וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול, אסור להתייחד עמה, אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים; ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאת, מותר להתייחד עמה (ועיין ביו"ד סי' קצ"ב):
כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על ייחוד עובדי כוכבים. נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהם.
- הגה: ודוקא בידוע שנתייחד עמה, אבל היא אינה נאמנת עליו (ריב"ש סי' רפ"א). ואפילו עד אחד אינו נאמן (מהרי"ק שורש קפ"ט). ומכל מקום במקום שנראה לבית דין דאיכא למיחש לאיסורא, צריך להפרישן (שם בריב"ש).
חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה, אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים:
וכל אשה שאסור להתייחד עמה, אם היתה אשתו עמו הרי זה מותר להתייחד, מפני שאשתו משמרתו. אבל לא תתייחד ישראלית עם העובד כוכבים, ואע"פ שאשתו עמו:
אין מוסרין תינוק ישראל לעובד כוכבים ללמדו ספר וללמדו אומנות:
לא תתייחד אשה אחת, אפילו עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם. וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה: הגה - וי"א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אם הוא בעיר (טור בשם הרא"ש). וסתם אנשים, כשרים הם (ר"ן פ"י יוחסין). אבל אם הם פרוצים, אפילו עם י' אסור. וכל זה בעיר, אבל בשדה, או בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה. (ב"י בשם הראב"ד) אפילו בכשרים (גם זה טור בשם הרא"ש). ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם אין עסקו עם הנשים (טור בשם רש"י):
נשים הרבה עם אנשים הרבה, אין חוששין ליחוד. היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים, או אנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ופירשה אשה לבין האנשים או איש אחד לבין הנשים, אסורים משום ייחוד:
אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתייחד עם הנשים. כיצד יעשה? יתעסק עמהם ואשתו עמו, או יפנה למלאכה אחרת:
אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו, או אם קינא לה בעלה עם זה, לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר:
בית שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין חשש להתייחד שם עם ערוה:
מותר להתייחד עם שתי יבמות או עם שתי צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה, מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו. וכן עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה:
תינוקת שהיא פחותה מבת שלשה ותינוק פחות מבן תשע, מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה:
אנדרוגינוס, אינו מתייחד עם הנשים. ואם נתייחד, אין מכין אותו, מפני שהוא ספק. אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום:
תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא, כדי שלא יכנס שם איש ויתייחד עמהן. (וי"א דוקא בימיהם שהיו בתי כסאות בשדות, אבל בזמן הזה שהן בעיר, אין לחוש) (הגהות מיימוני פרק ב' מהלכות איסור ביאה):
לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה, שמא יתפס בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו:
אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אע"פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות:
לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה:
אסור לת"ח לשכון בחצר שיש בו אלמנה, אפילו אינו מתייחד עמה, מפני החשד, אא"כ אשתו עמו:
אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד:
לא תקנה אשה עבדים זכרים, אפילו קטנים, מפני החשד:
מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמד קטנים, מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר כג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד:
אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש:
אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבוא לו הרהור, יסיע עצמו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן. לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט, כדי שלא יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור:
אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו שמא יבא לידי הירהור ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם היה נשוי מותר ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל [אלא] בשעה שהוא צריך לנקביו (ועיין בא"ח סימן ג'):
אשה שיש לה אוטם ברחם וע"י כן כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ אסור (אבל מותר לשמש עם קטנה ואיילונית הואיל ומשמש כדרך הארץ) (תוספות ומרדכי פ"ק דיבמות ונ"י פרק הבא על יבמתו):
אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף (פירוש מרדעת באסט"ו בלע"ז).
- הגה: בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים, משום דמביא לידי השחתת זרע. ואף על פי שאפשר לדחות, דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף, מכל מקום מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור (הכל ד"ע). ומה שנהגו היתר במרחץ, אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו, כן נראה לי. עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו, ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ, ליכא למיחש להרהורא (אגודה):
חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו, ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי (פירוש הושאל לשון זה של הבאי לדברי הבל) לדברי האמת שהם אוחזות לבב הקדושים:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר כד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת
לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפיכך אין איסור להתייחד עמהן. ואם נתרחק אפילו מייחוד זכור ובהמה, הרי זה משובח. וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה. ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר כה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י
ראוי לאדם להרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה, כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה. ויזהר מהייחוד, שהוא הגורם הגדול, וכן ינהוג להתרחק מהשחוק ומהשכרות ומדברי עגבים (פירוש דברי שחוק וחשק), ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה גדולה. יתירה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מהחכמה:
ולא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד יג), אמרו חז"ל (חגיגה ה ב): אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם סיפר עמה ושימש מיד, עליו נאמר: "מגיד לאדם מה שיחו". אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה:
- הגה: ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב).
ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ואף כשישמש בשעת העונה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש, ולא ישמש בפני שום מין אדם אפילו קטן, אלא אם כן הוא תינוק שאינו יודע לדבר:
לא ישמש בתחילת הלילה ולא בסופה, אלא באמצעה:
אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים, אלא בבית דירה, שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות. והבועל את אשתו במקומות אלו, מכין אותו מכת מרדות:
אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, ואפילו על ידי האפלת טלית. הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק, לא ישמש כלל. וכן אסור לשמש מיטתו ביום, שעזות פנים היא לו (ועיין באורח חיים סימן ר"ם סעיף י"א וסימן שט"ו סעיף א'):
אסור לשמש בשני רעבון, אלא לחשוכי בנים:
אכסנאי אל ישמש עד שיבוא לביתו:
לא יבוא על אשתו והיא שנואה לו בשעת תשמיש. וכן אם גמר בליבו לגרשה, אף על פי שאינה שנואה לו לא יבוא עליה:
לא יבוא עליה והוא או היא שיכורים:
לא ישמש עם אשתו ליתן דעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו (ועיין עוד מדינים אלו באורח חיים סימן ר"מ):