חלקת מחוקק על אבן העזר ז
סעיף א[עריכה]
(א) קרוב נאמן לעדות זו: (סוגית הגמר' כך הוא בכתובות דכ"ז ע"א עיר שכבשוה כרכום כל כהנת הנמצאות בתוכה פסולות ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן על ידי עצמו ע"כ מתניתין וקאמר עלה בגמ' ואפי' שפחה דידה מהימנ' ורמינהו לא תתיחד עמו (לענין שכיב מרע שנתן גט על תנאי) אלא ע"פ עדים ואפי' ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחת' שלבה גס בה (ותשמש לפניה) אמר רב פפי בשבויה הקילו, רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה ופריך ושפחה דידה לא מהימנ' והא קתני במתניתין אין אדם מעיד ע"י עצמו הא שפחה דידה מהימנ' ומשני שפחתה כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה וכו' לימא כתנאי זו עדות (פרש"י של שבויה והכל כשרים בה) איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנים להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ורב אשי תנאי (פרש"י ודאי תנאי היא ע"כ יאמרו אנן דאמרינן כי מתניתין בתריית' דקתני הכל נאמנין חוץ מהימנה ובעלה) דרב פפא לימ' תנאי היא ומשני וכו') והנה כאן העתיק הרב הב"י לשון הרמב"ם ממש (פי"ח מהא"ב) ומסתימת לשונו שכתב סתם וקרוב נאמן לעדות זו (ולא פי' דבריו באיזה קורבה מיירי משמע שבנה ובתה ג"כ בכלל ונאמנין להעיד) וכן נראה מדעת הרי"ף (שסתם דבריו ולא הזכיר מעדו' בנה ובתה רק פסק ששפחתה אינה מעידה) והנראה מדעתם (אף דפסקו הלכה כרב פפא דשפחה דידה אינה נאמנת וכבריית' קמיית' ולא עבדה ושפחתה) לאו לגמרי פסקו כההיא בריית' אלא לגבי שפחה אבל בנה ובתה נאמנים ואין הלכה כבריית' זו בהא דבנה ובתה אינם נאמנים דלא אמרו במשנה רק אין אדם נאמן ע"י עצמו ואין בנה ובתה בכלל עצמה ואף רב פפא לא פליג אלא בשפחה דידה דהוי כעצמה וכדאמרינן בההא דלא תתייחד עמו וכו' אבל בבנה ובתה הלכה כסתם משנה וכאידך בריית' דהכל נאמנים להעיד אבל דעת הרא"ש והר"ן והמגיד לפסוק לגמרי כבריית' קמיית' (וגם בנה ובתה שוים לשפחתה ואין מעידים דהא בחדא מחתא מחתינהו) וא"כ מהתימה על הרב המחבר שלא העתיק רק ל' הרמב"ם אשר סתם דבריו ולא הביא דברי הפוסקים הנ"ל וע' לקמן סי' קמ"ח ס"ק ב' גבי יחוד (שהבאתי לעיל) ש"מ שנתן גט על תנאי לא הוציא ג"כ בנה ובתה מכלל העידי יחוד רק שפחתה ובנה הקטן ואפשר לו' דשאני התם דאף שבנה הגדול אינו נאמן (לגבי שבויה) מ"מ (גבי יחוד) היא בושה לשמש בפניו משא"כ בשבויה היא אנוסה:
(ב) ואפי' נשים שאינן נאמנות וכו': צריך עיון הלא הרא"ש המחמיר בכותית מל"ת לעדות שבויה (כדכתב בהג"ה בסעיף שאחר זה) וס"ל דשבויה גרועה מדין אשה שמת בעלה (דנאמן הגוי במל"ת כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ג') וא"כ כ"ש (אותן הנשים שאינן נאמנות בעדת אשה כגון חמותה וכו' כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ד') למה תועיל עדותן בשבויה:
(ג) וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו: הוא לשון הרמב"ם (בפי"ח מהא"ב) משמע שבכל קטן אפילו לאו בנה אין נאמן רק במל"ת וכבר כתב המגיד משנה דבגמר' לא משמע הכי ובתשו' הרא"ש כלל ל"ב הביא הירושלמי אפי' קטן וקרוב אפי' בנה נאמן ולא הזכיר מל"ת וכבר כתבתי (ס"ק א') דמשמעות ל' הרי"ף דאין הלכה כבריית' קמיית' והכל נאמנים חוץ משפחתה:
סעיף ב[עריכה]
(ד) וה"ה לעד מפי עד: כלו' גם זה תלוי בפלוגת' אם מדמין עדות נשים לעדות שבויה וכן הוא בד"מ:
(ה) ומל"ת לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר: כלו' אם כותי א' מל"ת שהוא חי וכותי אחר מל"ת שהוא מת מותרת להנשאת ודין זה הוציא מתשובת רד"ך וכתב שם דין זה בשם הרשב"א ובשם המרדכי שכ"כ בשם ר' דוד ברבי קלונימוס והנה המעיין במרדכי (בפ' האשה בתרא בסופו) יראה דדעת ר"ד ברבי קלונימוס נדחת שם וכתב שנפלא מאד על דברי ר' דוד שהתירה ומביא דעת ר"ת ותשובת ר"ג לאיסור וכן פסק לקמן סי' י"ז סעיף ל"ז לאיסור וכן הוא בתשובות הר"ן (ועי' לקמן סי' י"ז סעי' ל"ז מה שכתוב שם):
סעיף ג[עריכה]
(ו) הרי זה לא ישאנה: משמע אבל לאחרים מותרת ולא אמרינן הואיל כשרצה לישאנה כוונתו היה בשביל עצמו ע"כ העיד שקר:
סעיף ה[עריכה]
(ז) אבל לא נגד שני עדים: שם בהג"ה אלפסי מפורש דלא כל הימנה לאסור עצמה לבעלה כהן ואם היתה פנויה נאמנת לאסור עצמה לכהונה ואפילו במקום שני עדים שאדם נאמן לאסור על עצמו יותר מק' איש ויש לדקדק דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה עד א' המתירה למה נאמנ' לו' שהיא טמאה לו מ"ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישינן שמא עיני' נתנ' באחר (כדלקמן סי' טק"ו סעיף ו') ולפי המושכל שבוי' בע"א האומ' שהיא טהורה עדיפ' היא מאשה דעלמ' האומר' שנאנסה (כדלעיל סי' ו' סעיף י"ב) או סברה שבעלה הי' כהנהו עובדי בסוף נדרים ואפ"ה אמרינן שם שמא עיניה נתנה באחר ומכ"ש שיש לחוש בעד המכחיש' בפניה ואומר שטהור' היא ואף שיש לחלק בדוחק אין נראה כלל:
סעיף ו[עריכה]
(ח) או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה: מל' זה משמע שאם נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד ובאו עדי שביה תצא כשם שנשואה שבאו עליה עדי שביה תצא ה"ה שבויה שנשאת תצא ואין לה היתר אלא שנשאת ע"פ ב"ד או לפני ב"ד ולא מיחו בידה ובאמת יש לחלק בשלמ' נשואה אין מאמינים לה דהיא נוגעת בדעת אבל אשה שבויה שנשאת לא שבקת היתיר' ואכל' איסור' הלא הרשות בידה להנשא לישראל למי שתרצה ועי' בתשובת רד"ך בית ח' שם כתב דאפילו נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד לא תצא:
בתשובות הרד"ך כתב בסוף בית שמיני אעפ"י שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת מאחר שלא היה ידוע הדבר לב"ד בעדים מותרת לו דמ"מ יש לה מיגו שהית' נשאת לאחר עיין עליו. ונראה אם נשואה נשבית ובעלה ידע שהיא שבויה אינה נאמנת לו' טהור' אני דהא ליכ' מיגו דאיבעי אמרה לא נשביתי דהא בעלה ידע שהיא שבויה וכן משמע מל' תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' כיון שידוע לבעל שהית' בין הכותים אין לך עדי שבויה גדול מזה:
(ט) ואם בא עד א' אינו כלום: נראה דאף אם בא ע"א שנטמאת קודם שנשאת אפ"ה לא תצא מהיתרה הראשון דהא עדי טומאה קתני ואין ביד א' לאסור אחר שהותרה ואפי' קודם שהותרה:
סעיף ז[עריכה]
(י) אלא מתירין אותה מיד: בכתובו' דף כ"ג ע"א בבריית' מסיים התירוה ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא אבל הרי"ף והרא"ש גרסי' ואח"כ באו עדים שנשבית וכן משמע שהיתה גי' רש"י (וז"ל ואח"כ באו עדים שנשבית דהשת' לאו הפה שאסר הוא אפילו הכי לא תצא):
(יא) אפי' יצא עליה קול: הריטב"א כתב דאפילו הוחזק הקול בב"ד:
סעיף ח[עריכה]
(יב) אינו נאמן לאוסרה: פשוט דמ"מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר רק לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין:
סעיף ט[עריכה]
(יג) הואיל והדבר ספק וכו': הב"י ס"ק י"א כתב שנראה מדברי הרמב"ם בפי"ח מהא"ב אבל כל שיש עידי טומאה אסורה לדור בחצרו ובאמת גמר' ערוכה היא (כתובות ד' כ"ז ע"ב) א"ר זכריה הקצב המעון הזה שלא זזה ידה מתוך ידי אמרו לו אין אדם מעיד ע"י עצמו וקאמר עלה תצא ואעפ"כ יחד לה בית בחצר' (בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן ופרש"י כהן שגירש את אשתו מהו לדור בחצר א' ומסיק דבגרוש' דאיכ' איסור ודאי אסור' לדור בחצר וא"כ ה"ה בנטמאה ודאי:
סעיף י[עריכה]
(יד) כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה: זה הוא ל' הרמב"ם וכ"כ ע"פ הגמר' (כתובו' דכ"ז ע"א) דפריך אמתניתין כהנת הנמצאות בתוכה פסולו' העתקתי לעיל ס"ק א' ורמינהו בלשת שבאו לעיר בשעת שלום חביות פתוחו' אסורו' סתומו' מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרו' לפי שאין פנאי לנסך אמר רב מרי לבעול יש פנאי ר' יצחק בר אלעזר משמי' דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות (אף בבעולה מותרו') כאן בכרכום של מלכו' אחרת ופריך של אותה מלכות נמי א"א דלא עקר' חד מינייהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרו' רואות זו את זו וכגון דמהדר לה למת' שושילת' וכלב' (פירש"י שמו סביבו' העיר שלשלת ברזל שישמיע קול בהכשל איש רץ עליה וכלבים צועקין) ע"כ כתב הרמב"ם אם היו גוים מקיפים את העיר הרי כל הנשים שבתוכה פסולו' והוא לפי תירוץ של ר' יצחק הנ"ל אבל לפי תירוצו דרב מרי ס"ל דאפילו במלכות אחרת שבהולים על נפשם אפ"ה לא שרינן לנשים דלבעול יש פנאי לעולם והוי כולהו כשבויו' וא"כ לעול' אסורו' כל הנשי' אם לא שיש מחבואה אחת שאז כל אחת תאמר נחבאתי או טהורה אני במיגו דנחבאתי וע"כ השמיט הרי"ף והרא"ש הא דמקשה בגמר' א"א דלא ערק' חדא מינייהו ומאי דמשני כשמשמרות רואו' זו את זו ודמהדר לה שושילת' וכו' משום דהרי"ף והרא"ש פסקו כרב מרי ועוד דאפילו לשנויא דרבי יצחק פליגי תנאי בגמר' ולחד מהנך דפליגי לא קשיא ליה ולא מידי מה שמקשה בגמר' א"א דלא ערקא חדא מינייהו ולהצטרך לשנויי כשמשמרו' רואות זו את זו ובדמהדר למתא שושילת' וכלבא רק משני כאן באותה מלכות וכאן במלכות אחרת וא"כ כולם בחזקת שבויות מאחר דלא חיישינן לערק' חדא מיניהו וא"כ יש לתמוה על הרב המחבר שכתב דין זה סתם ולא כתב דהיש חולקין דפוסקין כרב מרי חולקין נמי על דין זה ועי' במגיד משנה שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א בהדי' דמאן דפסק כרב מרי כולם אסורות אף על גב דלא הדר' למתא כלום דשמא יש להן אימת גייסות ואינן בורחות ועי' בדברי הר"ן ולמעשה צ"ע בעיר שכבשוה כרכום אם צריך התנאי שכתב הרמב"ם או להחמיר כדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א:
(טו) שכל אשה שאמרה טהור' אני נאמנת: משמע קצת שצריכה לבא לב"ד ולו' טהור' אני בין שאמרה טהור' אני ע"י שנחבתי או נמלטתי בין שאמרה בידם הייתי ואפ"ה טהור' אני נאמנת ג"כ במיגו אבל כל שלא באה לב"ד אסורה לכהן ואנן לא תלינן לו' שמא נחבאת או נמלטה אלא מסתמ' אסורה וכך הבין הר"ן (דברי הרמב"ם) והשיג עליו הר"ן ודעתו שכל שיש מחבואה אינה בכלל עיר שכבשה כרכום ואנן טענינן לה דמסתמ' טהור' היא ועי' בתוספו' (בכתובו' דף כ"ז ע"א) ד"ה בבא לישאל עליו שפירשו דלא כהר"ן:
סעיף יא[עריכה]
(טז) ודוק' שחייבים להם: (בע"ז דכ"ג ע"א קתני האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה וקאמר רבינא דאיירי בדיעבד וע"י נפשות אסורה לבעלה וקאמר רבינא דאיירי לכתחילה ודחי' בגמר' לעולם אפילו דיעבד נמי לא והכ' היינו טעמ' דמותרת לבעלה דמתייר' הכותי משום הפסד ממונו שחייבת להכותי) וכתב הרא"ש דדחייה בעלמ' הוא דדחייה הגמר' אבל דברי רבינ' אמת הם ועל ידי ממון דריש' לאו דוק' דה"ה תפשוה כדי שיפדוה אף על גב דליכ' הפסד ממון שרי' לכהן וכתב עוד שם בשם ר' אלחנן לאיסור וגם בתוספו' כתבו שני התירוצים ובאיסור דרבנן ראוי להבי' גם דעת המקילין ועוד יתבאר בסמוך דעת הרא"ש ודעת ר' אלחנן:
(יז) ודוק' בנחבשה מחמת עצמה: פשט ל' זה משמע דקאי על שני הדיעו' (ר"ל דעה הראשונה שהבי' המחבר דאסורה לבעל' כהן והי"א שהבי' הרב בהג"ה דאפי' לבעל' ישראל אסורה) דכל שלא נחבש' מחמת עצמה אלא מחמת בעליהן אינן אסורו' אלא בנגמר דין בעליהן למיתה אפי' לכהן אינן אסורו' וכן הוא משמעו' ל' המגיד משנה ואם כוונת הרב כך א"כ דבריו סותרים דהא לפני זה כתב דאינה מותרת לבעל' כהן אלא א"כ יפסידו מכיסם וא"כ בודאי כל שנתפשות מחמת בעליהן ואף שלא נגמר דיניהן למיתה מ"מ לא עדיפ' מנחבש' ע"י ממון אפ"ה אסורה כל שאין כאן הפסד ממון מכ"ש הכא דאיכ' חשש סכנ' דשמא יגמר דין בעליהן למיתה ובודאי לדעת הרב ר' אלחנן שכ' דכל שנחבשה תחת יד גוי ואין לו עליה או על בעלה ממון אסורה אפי' בדיעבד ודאי ק"ל כר' יוחנן (דס"ל בכתובות דף כ"ז ע"א אעפ"י שלא נגמר דין בעליהן להריגה) ומאן דפסק כחזקיה (דס"ל שם והוא שנגמר דין בעליהן להריגה) מוכרח לו' כדעת הרא"ש דע"י ממון לאו דוקא ולעול' אינה אסורה אלא שיש עליה חשש נפשות כגון שנגמר דין בעליהן להריגה שאז גם היא הפקר וא"כ הרב מזכה שטר' לבי תרי שהדין שכתב לעיל הוא דלא כחזקיה וכאן פסק כחזקיה אם לא שנא' שכוונת הרב דאינה אסורה לבעלה ישראל כל זמן שלא נגמר הדין וקאי לדעת הי"א וכמו שהוא שם בפסקי מהרא"י:
(יח) שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון: שם משמע (בפסקי מהרא"י) דלמעשה אין לסמוך על זה ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי ק"ל כסבר' הראשונה:
(יט) ולא חיישי' שמא זינתה תחתיו: הטעם דגם גוים נשייהו לא מפקרי כדאיתא בגמ' ועי' בגוף התשוב':
(כ) ויש מקילין ואומרים דלא חיישי' שמא זינת': דברי המקילין תמוהין דהא ק"ל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה וא"כ בודאי הפקירה עצמה וזנתה וגרע יותר מקינוי וסתירה שנאסרת על בעלה מכ"ש זאת שיצאת מן הכלל לגמרי דההי' ודאי כעדים דמי' וכמו שכתב הר"ש משנ"ץ ולא ידעתי באיזה מקום מצא הרב המקיל הזה והתשובה שהביא בהג"ה מרדכי דכתובות דף תקמ"ח בריבה אחת התם באנוס' ונחבשה מיירי ובת"ה סימן רמ"א כ' כל ששהתה בין הגוים הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג:
(כא) ולהתירן אפי' לבעלן כהנים: בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא התיר אלא לבעלה ישראל עי' בגוף התשובה דכתב דקודם שהמירה לא היה מועיל ריצוי (ולא היתה ניצולית בכך) ולאחר שהמירה לא היתה צריכה ריצוי ואף לאנסה אינם רשאים הלכך שרי לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ועכ"פ דכל שנחבשה בידם ואינם יריאים להפסד ממון ודאי אונסים אותה ואיך יצאתה מכלל שבויה דאסורה לכהן לכולי עלמ' ובת"ה סי' רמ"א הניח בצ"ע אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל אם אמרינן דצנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה ומותרת לכהן או לא אבל בהמירה כתב שאין נראה כלל להתיר אם המיר' אפי' חזרה מיד כשמוצאה יד לברוח וע"כ נראה שאין לסמוך על דין זה למעשה להתיר אשת כהן שנאנסה והמירה כי לא נמצא זה בשום פוסק רק בבתולה מקום שדתם להמית המאנס הבתולה וגם על זה גמגם שם עי' בת"ה סי' רמ"א:
(כב) מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר: אם הכוונה להחמיר לאוסרה על בעלה ישראל הוא נגד הגמרא דאין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה וכ"כ לקמן (בסימן קע"ח סעיף ו') שאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה ואם קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות או שלא לשם זנות דכל שאינו מסורה בידו לא חיישינן לאונס וכן הקשה הרב בד"מ והניח בצ"ע אבל כוונת הרב מהרי"ק מבוארת דקאי אפנויה שמדב' עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלה לכותי ולא איירי בא"א כלל עיין שם שחילק בתחילה בין להשיאה לכהונה לכתחילה ובין אם נשאת לא תצא כלומר אפי' פנויה שנתייחדה עם הכותי ונשאת לכהן לא תצא ולבסוף חילק דאפי' פנויה שנתיחדה אינה אסורה רק בנסתרת ומדברת בעסקי זנות אבל בא"א המיוחדת /המתייחדת/ לשם זנות אין חילוק בין כהן לישראל ולמאן דמתיר מתיר אפי' לכהן וגם שם מביא דעת הרא"ש שאוסר אפי' בלא נתייחדה לשם זנות דכל יחוד חיישינן לאונס וסיים שם שהוא חולק על כל הפוסקים:
סעיף יב[עריכה]
(כג) אעפ"י שלא נבעלה נתחללה: מלשון זה משמע אעפ"י שיש עדים שלא נבעלה כגון שלא זזה ידם ויודעים בודאי שלא נבעלה או שמעידים שפירסה נידה קודם נשואין ונתאלמנ' או נתגרשה בתוך ימי נידתה ואפ"ה הוי חללה מן התורה ודבר זה צריך ראיה דלא אמרו במשנה דנ"ו ע"ב אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט ונתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות לכהן אלא לחומרא וגם דמסתמא סומכין על החזקה שכל נשואה בחזקת בעולה אבל היכא שיודעין בודאי שלא נבעלה והיאך תעשה חללה בכניסת' לחדר ומסתמ' הוא אינו לוקה עד שיעידו עדים שנתיחד לשם ביאה אבל אם מעידים בודאי שלא בעל בודאי אינו לוקה וא"כ איך תעשה היא חללה מן התורה כל שהוא אינו חייב מלקות:
סעיף יד[עריכה]
(כד) כהן שבא על אחת מכל העריות: כבר כתבו האחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזר מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש נ"מ והרמב"ם דקדק בלשונו בדין זה ולא כתב רק כהן שבא על היבמה לשוק דלא הוי ממזר לדעת הרמב"ם:
(כה) או על יבמה לשוק: אף על גב דלדברי הרא"ש הוי ממזר מדרבנן מיבמה לשוק כבר כתבו האחרונים דוקא נשאת לשוק אבל ביאה בלא נשואין לא הוי ממזר:
סעיף יז[עריכה]
(כו) הבת פגומה לכהונה: מלשון פגומה משמע דלכתחלה לא תנשא לכהונה אבל חללה ממש לא הוי ועיין במהרש"ל סי' י"ח:
סעיף כ[עריכה]
(כז) או ספק חלוצה: לעיל סי' ו' מבואר דאם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוציא וכאן מיירי לכתחלה שאסורה לכהן:
(כח) וה"ה בחלל של דבריהם: אינו דומה לספק דכהן גמור הוא מן התורה ולוקה אם מטמא למתים רק דמחמירין עליו שלא לאכול בתרומה:
סעיף כא[עריכה]
(כט) ואם נשאת לכהן לא תצא: הרמב"ם פי"ט מהא"ב מסיים הואיל והורתה ולידתה בקדושה משמע הא הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בתר הריון אזלינן ואסורה לכהונה וב"י כתב על דברי הרמב"ם (ורצה להוכיח דמיירי שהורתה ולידתה בקדושה לא תימא הכי אמאי לא תצא) דהא גיורת פחותה מבת ג' פסולה לכהונה ולא דק דאין זה ראיה ללידתה בקדושה: