ערוך השולחן אבן העזר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אבן העזר · סימן ט | >>

סימן זה בטור אבן העזר · שולחן ערוך · לבוש

דיני קטלנית
ובו ז סעיפים:

סעיף א[עריכה]

אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לא תנשא עוד לשלישי מפני הסכנה, שבכך הוחזקה להיות בעליה מתים. ואף על גב דלעניין ממון אין חזקה פחות משלשה פעמים, מכל מקום, בסכנת נפשות חיישינן אף לשני פעמים כמו במילה ביורה דעה (סימן רס"ג), דבעניני חזקה יש פלוגתא דתנאי (יבמות ס"ד.) אם חזקה הוא בשני פעמים או בשלשה, ולכן בדבר של סכנה החמירו חז"ל.

ובעיקר ענין סכנה זו יש מחלוקת בגמרא. דחד אמר "מעין גורם" כלומר מעינה של אשה זו הוא כארס הממית שכל הבא עליה ימות. וחד אמר "מזל גורם" דמזלה רע שתשב עגונה כל ימיה וכל שנושא אותה ימות כדי שתשב עגונה [לבוש]. וגם מזלה רע שתשב בלי פרנסה ומתו אנשים שלה כדי שתהיה בצער [בית שמואל].    ונפקא מינה בין הטעמים: דאלו לטעם 'מזל' אין חילוק בין נתארסה לנשאת, ולטעם 'מעין' לא שייך סכנה בנתארסה דהא לא בא עליה עדיין. ועוד נפקא מינה כשלא מת מיתה רגילית מחמת חולי אלא מסיבה - כגון שנפל מן הגג, או טבע בנהר, וכיוצא בזה. דגם בזה ראינו שאין הסיבה מן המעין. אבל במזל יש לתלות גם מיתות אלו.

אבל אם היה זקן ומת אין סכנה אף לטעמא דמזלא, דהלעולם יחיה?! וכן אם היה דֶבֶר ומת דכיון דהוי מכת מדינה לא תלינן מיתתו בהפרטית אלא בהכללית כמו שמצינו כזה בחושן משפט סימן שכ"א דכשיש מכת מדינה לא תלינן בסיבה הפרטיות עיין שם:

סעיף ב[עריכה]

ולענין דינא רוב הפוסקים הסכימו לטעמא דמזל גורם [דרב אשי מרא דתלמודא סבירא ליה שם כן] וכן נראה דעת רבינו הרמ"א שכתב "או נתארסה" דלטעם מעין אין איסור בנתארסה כמו שכתבנו. ומכל מקום, יש אומרים דטעם מעין עיקר. ויראה לי שגם הרמב"ם ז"ל סבירא ליה כן בסוף [פרק כ"א מאיסורי ביאה] מדלא הזכיר נתארסה, וגם דעת הטור כן הוא ולא ראיתי להפוסקים הראשונים שיזכירו בפירוש נתארסה ואם היו סוברים טעם מזל לעיקר למה לא הזכירו כיון שבגמרא מפורש החילוק הזה. אמנם גם החילוק השני שבגמרא לענין כשמת מפני סיבה גם כן לא הזכירו, ויש ראיה להיפך דסבירא להו טעם מזל עיקר, דאלו היו סוברים טעם מעין לעיקר היה להם להזכיר דבכהאי גונא מותר וכן המגיד משנה ורבנו הבית יוסף שפוסקים כטעם מזל ולא חשו להאריך בענין זה מפני הטעם שיתבאר [ומכתובות מג: יש ראיה לטעם דמעין]:

סעיף ג[עריכה]

ובדיעבד אם נשאת לשלישי כתב הרמב"ם ז"ל דלא תצא ולא עוד אלא אפילו נתקדשה לו בלבד אומרים לו שיכנסנה ויש מרבותינו שחולקים וסבירא להו דתצא כיון שיש סכנה וסכנתא חמירא מאיסורא. ותמהו על הרמב"ם שהקיל בזה. אמנם הרמב"ם בתשובה ביאר טעמו שאין בזה איסור כלל אלא על צד הניחוש והפחד שינזקו בהם הגופות החלשים. ולכן מי שאיו לבו נוקפו אין חשש בזה. וכתב עוד שהיו אומרים להנשים האלו אם תמצאו מי שיקדש אתכם לא נמחה בידו והיו מקדשין בצינעא ואחר כך נשאום בפרהסיא ובית דין כותבים הכתובה ומסדרין שבע ברכות וכתב שכן היה דן הרי"ף ז"ל ור"י מגא"ש ואחריהם גם הוא דן כן. ובאמת הרייף בהלכותיו הזכיר זה הענין בקיצור גדול [כתובות פ"ד וביבמות פ"ו כמעט לא הזכירה] דסבירא להו לרבותינו אלה דכל המשא ומתן שבגמרא אינו אלא מי שרוצה לחוש ויש עוד ראיות לזה שהרי אנו רואים הלכה למעשה שיש שנושאים קטלנית ומאריכים ימים ושנים ובדרך כלל לטעם מזל אין מזל לישראל וזכות גדול משנה המזל [תוס׳ שבת קנ"ו] ויש שכתבו דכשנשאת לשלשה אנשים ומתו אם נשאת לרביעי גם הרמב"ם מודה שתצא ולא נראה כן מדבריו שהבאנו:

סעיף ד[עריכה]

מכל טעמים אלו רבים מקילים בזה ומצרפין לזה קולות כמו אם אחד מהאנשים שלה היה קצת חולה גם קודם שנשאה לא תלינן מיתתו בסיבתה וגם אם היא עוסקת ומצלחת הרי אין מזלה רע וכהאי גונא ימצאו עילות להקל ועיקר הסמיכה הוא על דברי הרמב"ם והרי״ף והר״י מגא"ש שהבאנו וכדאי רבותינו אלה לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק וכן כתב רבינו הרמ"א דרבים מקילים בדברים אלו ואין מוחה בידיהם וכן ראינו בימינו אלה דדשו בזה רבים וכיון דדשו בו רבים "שומר פתאים ה'" [שבת קכ"ט] וחלילה אם נאסור לנשים ילדות שמתו לה שני אנשים שלא תנשא עוד קרוב הדבר שיצאו לתרבות רעה ועוד נראה לי דעיקר האיסור לא נאסר אלא אם כן כשמתו שני האנשים מיד בכשנשאו אותה דכזה ודאי יש סימן או במעינה הארסי או במזלה הרע אבל כשחיו כמה שנים לא שייך כלל לתלות מיתתם בה:


סעיף ה[עריכה]

ולענין כתיבת כתובה רבינו הבית יוסף ד"אם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה איו לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה" עד כאן לשונו. ונראה לי דזהו לכל הדיעות דאף לאותן שמחמירים בענין זה מכל מקום יש לה מהשני כתובה אף כשמת חייבים היורשים ליתן לה כתובתה דהא כשנשאה לא היה לה מה להודיעו ונמצא דשטר כתובתה חיוב גמור הוא וגם אחר כך כשמת לא הוברר הדבר שמת בסיבתה רק שאוסרים אותה להנשא עוד מפני חשש סכנה ואיך נוציא חיובה הודאית בשביל חששא בעלמא ובמה שלא פשעה כלל אבל מהשלישי אף להרמב"ם שמקיל בזה אין לה כתובה כשלא הגידה לו שהיה לה שני אנשים דודאי כיון שזה מקפיד והדבר הוזכר בגמרא אין לך מקח טעות מזה ובערמה הוציאה כתובה ממנו ואפשר שנם יכול לכופה לקבל נט ואם לאו מתירים לו לישא אתרח וצריך עיון לדיגא [כנ״ל וא"ש מה שפקפק הבית שמואל ונראה לי שזהו כוונת הב"ח עיין שם]:


סעיף ו[עריכה]

יש אומרים דהוא הדין אשה שנתגרשה שני פעמים אין לישא אותה דמזלה גרם שיגרשוה ויש אומרים דאין חשש בזה וכן עיקר דבדבר הבא על ידי מעשה האדם ובחירתו לא שייך כלל ענין המזל ויש לזה ראיות ברורות דאין חשש כלל בגירושין ונראה עוד דאם הפסיקה באיש אחד שנתגרשה ממנו בין שני האנשים שמתו שוב אין בה חשש קטלנית וכ״מ מריב"ן בתוס' כתובות מ"ג):

סעיף ז[עריכה]

איש שמתו לו שתי נשיו או יותר פסק הרא״ש ז״ל דאין חשש בזה דאם היה בזה איזה חשש לא היו נמנעין חז"ל מלהזכירו, ועוד דשני הטעמים לא שייך בזה דטעמא דמעיין לא שייך באיש וטעמא דמזל גם כן לא שייך בו, דעיקר המזל אינו שימות זה בעד רוע מזלו של זה דענין כזה אינו תליו במזל אלא המזל הוא מזל המזונות ודבר זה תלוי האשה בבעלה שהרי הוא נותן לה מזונות אבל אין האיש תלוי באשתו במזונות שנאמר דמזלו רע ומתים נשיו דהרי יכול להתפרנס בלעדם. ויש שמפקפקים בזה [עיין חלקת מחוקק סעיף קטן ג']. וגם יש שפירשו טעם מזל גם על מיתה כמו שכתבנו בסעיף א׳. ולהרא״ש ז"ל אין קפידא אפילו מתו נשיו מסיבה אחת כמו מחמת הולדה וכהאי גונא [בית שמואל]. ופשיטא דכשיש למצא עילה מה שלא נמצא בזו שרוצה ליקח, כמו שהנשים הקודמות היו בתולות והוא רוצה ליקח אלמנה או גרושה וכהאי גונא, דאין שום חשש בזה: