חלקת מחוקק על אבן העזר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר ט |

סעיף א[עריכה]


(א) לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי:    אין לפרש שבשעת נשואין לא נודע לו ואחר הנשואין נודע לו ורוצה להחזיקה דבזה פשיט' דכותב לה כתובה דאסור להשהות אשה בלא כתובה (כדלקמן סי' ס"ה) אלא מיירי מיד שנודע לו רוצה לגרשה או שמת ולא נודע לו אין היורשין משלמין הכתובה ובאמת משמעו' דברי הרמב"ם (פכ"א מהא"ב) שכתב אם נשאת לא תצא משמעות לשונו ככל לא תצא שבתלמוד ואינו מוציא כלל בלא כתובה דלדעת הרמב"ם אין כאן טעות כלל כמו שכתב (הרמב"ם בעצמו) בתשובה הביאו הכ"מ (פכ"א מהא"ב) וז"ל שלישא קטלנית אין בו איסור אבל הוא על צד הניחוש והפחד והתמהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים וכו' ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נתחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשין בפני ב' עדים ואח"כ כותבין לה ב"ד כתובה ומכניסין אותה לחופה וכן היו עושים ב"ד של רבינו יצחק בעל ההלכות וב"ד של ר' יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים עכ"ל אבל הרא"ש ס"ל דכופין אותו להוציא בע"כ (כמו שהביא הטור דעתו בסי' זה) דחמיר' סכנת' ודאי יכול לטעון מקח טעות והרב המחב' הרכיב דעת הרמב"ם והרא"ש בהדדי ואינם מוכרחים ובפרט לדידן דק"ל דאין יכול לכוף האשה בע"כ לגרשה מטעם תקנת ר"ג (כדלקמן סי' קי"ט) קשה לי' להוציאה בע"כ בלא הכיר בה ע"פ דעת הרמב"ם דלא חשיב לה למום גמור דהא פסק לקמן סימן קי"ז (בהג"ה סעיף י"א) דדוקא בנכפה ובמום גדול כופין אותה אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרש' בע"כ:


(ב) וי"א דדוק' אם מתו מיתת עצמם:    (ביבמות דס"ד ע"ב) גבי היכא דנשאת לשנים ומתו דלא תנשא לשלישי אליבי' דרבי ולרביעי אליב' דרשב"ג פליגי בה אמוראי חד אמר מעיין גורם (פי' מעיין של אשה גורם להמית אנשיה) וחד אמר מזל גורם מאי בינייהו איכ' בינייהו דאירסה ומית א"נ דנפל מדיקל' ומית למ"ד מעיין גורם ליכא בשניהם כיון דאירסה ומת הא לא בא עליה שתגרום מעיינ' שימו' בעלה ובנפל מדיקל' הא לא מת ע"י חולי והנה הי"א פסק לפי גמרא הנ"ל דנפל מדיקל' ומית וא"כ חולק ג"כ על מ"ש לעיל בהג"ה או נתארסה דהא אמרי' דאיכא בינייהו נמי דאירסה ומית (ובחדא מחתא מחתינהו) והרב בהג"ה קיצר כאן מה שהי' לו להאריך:

סעיף ב[עריכה]


(ג) איש שמתו שתי נשיו:    בתשובת הרא"ש כלל נ"ג סי' ח' שממנו הוצי' הרב דין זה כתוב שם דאפילו מתו שניהם במיתה א' כגון שמתו שתיהן מן ההריון (ולפ"ז) אפשר לו' דלמאן דפסק ביורה דעה סי' רס"ג סעיף ב' דאף באיש חוששין (אם מל בנו ראשון ושני ומתו מחמת מילה לא ימול השלישי כמו שחוששין גבי אשה שמלה בני ראשון ושני ומתו מחמת מילה הרי היא בחזקת שבניה מתים מחמת מילה ולא תמול השלישי) אפשר דגם הכא חוששין לאיש הזה מאחר דמתו שתיהן במיתה אחת ומכ"ש אם מתו ג' נשיו דראוי לחוש: