חלקת מחוקק על אבן העזר י
סעיף א
[עריכה](א) ואפי' לא נתגרשה: רק מכח קול בעלמא כלו' בין מראשון בין משני ואפי' היה הקול רק קול הברה שאין צריכה גט ע"פ הדין מ"מ אם נתגרשה אסורה להחזיר דהעולם אינה יודעים שהגט היה לרוחא דמלת' וכ"ת יכריזו איכא דשמע בגט ולא שמע בהכרזה כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה (הביאה הב"י תחלת סי' זה) וע"ל סי' מ"ו ועי' לעיל סי' ו' ס"ק ב':
סעיף ב
[עריכה](ב) מותרת לחזור לבעלה הפקח: (זה הוא לשון הרמב"ם פי"א מה' גירושין) ולפי הטעם שכתב המגיד משנה שכיון שאין הנשואין כלום מן התורה (כדלקמן סימן מ"ד סעיף א') לא החמירו על הפקח הראשון ה"ה יתומה בחיי אב שנשאת לאחר ונתגרשה מותרת לחזור לראשון דאין גרושי דרבנן (כמבואר לק' סימן קנ"ה סעיף א') אוסרין על בעלה הראשון וצ"ל דגרע זה מגרושה שנתגרשה מכח קול בעלמא (כדלעיל סעיף א') דהתם יסברו העולם שהיו גירושין גמורים אבל בחרש וקטנה הכל יודעים שאין כאן קדושין וגרושין מן התורה ועי' לקמן סימן קנ"ה סעיף כ"א (לענין קדושי קטנה) משמע לכאור' שהוא סותר למ"ש בסימן מ"ד סעיף א' (לענין פקח שנשא אשת חרש) ואם באנו לחלק בין חרש לקטנה א"כ אפשר לפקפק גם על הדין הראשון של יתומים בחיי אב (ומחלק דמיירי בקטנה ואינו דומה לחרש שנשא אשת פקח) ומיהו יש לחלק בענין אחר (שלא יהיה סותר מ"ש בסימן קנ"ה למ"ש בסימן מ"ד) וא"כ הדין הראשון של יתומה בחיי אב במקומו עומד (ודין א' לו עם אשת פקח שנתגרשה וכו'):
סעיף ג
[עריכה](ג) וי"א דוקא בדאמר לה וכו': (עיין בב"י מביא הסוגי' מוצא מקור דין זה) ודעה הראשונה הוא דעת הרא"ש והטור דפסקו כת"ק וחכמים וכרבא. ודעה השניה הוא דעת הרי"ף והרמ"ה. ודעת השלישית היא דעת הרמב"ם ג"כ כת"ק ולא כחכמים רק דפסק לחומרא כלישנא בתרא דאף בדלא אמר לה אסור להחזירה משום קנס' ובביאורי (לטור א"ה) הארכתי מה שיש להקשות על הב"י ואין צורך להאריך כאן בזה:
(ד) וכפל דבריו לו': עיין בגיטין דמ"ו בתוספות בד"ה דאי אמר לה וכו' דמיירי בכפל דבריו אבל לא כפל לתנאו דאם כפל לתנאו ואמר ע"מ זה אני נותן לך גט ואם ימצא הענין שקר לא יהיה גט א"כ בודאי הגט בטל ולא מהני מה דלא יחזיר וכן הוא בחדושי הרשב"א:
סעיף ד
[עריכה](ה) שרואה דם בכל עת תשמיש: כאן לא כ' פלוגתא דבסמוך צריך שיאמר לה דמאחר דאסורה לי ברואה ג"פ סתמו כפירושו (ר"ל דהוי כאלו אמר לה) וכמו שכתב המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א (פ"י ה' גירושין):
סעיף ה
[עריכה](ו) אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה: בב"י מבואר דאיכא פלוגתא אם קידש אי הוי כמי שכנס או לא והריב"ש (הביאו הב"י סי' זה) הכריע דלא יוציא אף שלא כנס רק קידש. עיין בב"ח כתב שהטור השמיט דין זה דאם החזיר אינו מוציא (ותמה על הטור למה השמיטו הא הרא"ש פ' השולח גט ס"ק מ"ז כתב והוא מדברי הרי"ף וזה לשונו הא דאמר רבנן לא יחזיר (פי' כשהוציא משום שם רע או משום שהיא נדרנית אם החזיר אינו מוצי' דגרסי' ביבמות (דכ"ה ע"א) ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תניתוה הנטען על א"א) חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז רש"י) והוציאו מתחת ידו אעפ"י שכנס (פי' הבועל) יוציא ואסיקנא ולא היה התם אולמי' אלמי' לקלא הכא אמרי' קים ביה בקלא וליתא (פירש"י התם גבי הנטען על א"א כשנכנס בועל אלמי' לקול הראשון שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה הבעל בטולי בטלי לקלא דאמרי' מדהחזיר' קים ליה בקלא וחזר ובדק בקול ראשון של שם רע ומצא שאינה עכ"ל רש"י והרא"ש וא"כ פסקו הרי"ף והרא"ש כההיא סוגיא דיבמות דאם החזיר אינו מוציא ותירץ הב"ח התם ביבמות דאמרי' קים ביה בקלא וליתא מיירי בדלא כפליה למילתא (דברי המחבר לתרץ באופן אחר אליביה דהב"ח או אפשר כלישנא בתרא בגיטין דמ"ו ע"א דס"ל וצריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע או משום נדר אני מוציאך ואז לא יחזיר וא"כ לפ"ז מיירי שם ביבמות דאם כנס אינו מוציא היינו בלא אמר לה כלל משום דבר זה אני מוציאך אבל בדכפלי' למילתא איכא משום לעז ואפי' החזיר מוציא עכ"ל הב"ח) ודבריו אינם ברורים כי איך סתם בגמ' (ר"ל ביבמות שהבאתי לפני זה בדברי הרא"ש הנ"ל) תבי' המשנה ותפרש אותה (בדלא כפל דבריו) דלא כמסקנא דאסיקנא בדוכתא (גיטין דמ"ו ע"א) דמיירי שם הא דלא יחזיר בדכפל דבריו וכמו שפי' הרא"ש ועוד דהטעם דאמר בגמ' דקים ביה בקלא וליתי' שייך יותר בדכפל דבריו וליכא לעז כלל וגם בקיצור פסקי הרא"ש ביבמות בפ"ב דין ט' כתב להדיא דין זה (סתם) דאם החזירה א"צ להוציאה:
סעיף ו
[עריכה](ז) יכול להחזירה: (פי' אם התיר הנדר) ובגיטין שם ע"ב פריך פשיטא למאי ניחוש לה מהו דתימא ליגזר משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן פירש"י והאי כיון דקיים נדרו (פי' וגירשה) נקנסיה מלהחזיר קמ"ל וע' בב"ח: