ט"ז על אבן העזר ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר ז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שבוי' שנשבית כו' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב איתא לאו דוקא שראו שנשבית אלא שידוע לעדים ששהת' בין גוים כו':

ויש מי שכ' כו' כן כתבו הר"ן וה' המגי' כמו שהביא ב"י הוכיחו מדאמרינן פ"ב דכתובות זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת כו' נאמנים חוץ מבנה ובתה כו' וזה מיירי באינ' מסל"ת דא"כ אפי' שפחת' נאמן ואפ"ה תינוק ותינוקת (נאמנים) וק"ל דהא איתא בפ' הגוזל בתרא דף קי"ד דקטן נאמן לומר מכאן יצא נחיל זה ופרכינן אטו אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני במסל"ת ושם אמרינן דנחיל שהוא דרבנן שוה לשבוי' דמהני מסל"ת ש"מ דעכ"פ בעינן מסל"ת בנחיל ואע"ג דקטן בעלמא הוא וא"כ בשבוי' נמי כי היכ' דבקטן שהוא כנה בעינן מל"ת ה"נ בקטן דעלמא וצ"ל דאע"ג דלענין דמהני מסל"ת שוה סברא דנחיל שהוא דרבנן לסברת דבשבוי' הקילו מ"מ לענין דצריך מל"ת עדיף טפי בשבוי' דבקטן דעלמא לא צריך מל"ת ובנחיל שהוא דרבנן צריך עכ"פ מל"ת ונראה שמחמת קושי' זו פסק בעל הסברא ראשונה שהוא הרמב"ם דאף בשבוי' צריך כל קטן דוקא מל"ת וגם הטור נ"ל דס"ל הכי דהא לא זכר בקטן שום דבר אלא כללו כמ"ש אבל בנה ובתה כו' דהיינו בין גדולי' בין קטנים צריך שיהי' מל"ת ומדכלל (נ"ל) קטן בזה ולא כ' בקטן דעלמא מה דינו ש"מ דכל קטנים שוים הם וצריכין מל"ת ומהני להם מל"ת ומה שקשה ע"ז מפ"ב דכתובות דתינוק ותינוקת נאמנים ומיירי באין מל"ת דאילו במל"ת אפי' שפחה נאמן נראה לתרץ דסתם עדות קטן אין לו שייכות במתכוין להעיד דאין לו דעת להעי' אלא ודאי מיירי במל"ת אבל בגדול וגדולה סתם היינו במתכוין להעיד שהרי יש להם דעת נמצא דמ"ש הבריי' דתינוקת נאמנים להעיד אין התנ' מהלק' בזה אלא בין מתכוין או מל"ת כנ"ל דעת הרמב"ם וטור:

ואפי' מסל"ת אינו נאמן והוא דעת הרא"ש דלא משתמ' בשום מקום שיהי' גוי נאמן בעדות אשה (שבוי') אלא דוקא בשפחה מהני מסל"ת ויש מקילין הוא דעת רב פלטוי גאון מטעם דכיון דמהני עדות גוי להתי' אשה באיסור כרת כ"ש לאיסור לאו דהכא באיסור שבוי' לכהן והרא"ש כ' ע"ז דהאי ק"ו פריכא היא דהאשה עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלה שתנשא ואינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עדי שבוי' אלא חכמים סמכו על אשה דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה עכ"ל ואיני כדאי להכריע אבל נלע"ד דדין זה תלוי בדין עד א' (שמעיד) ביבמה שמת יבמה הנזכר בסי' קנ"ט סיף ב' דמאן דמתיר שם ראייתו מדאיתא פ' האשה רבה דף צ"ב דאמר רבא ק"ו לאיסור כרת מהני עד א' לאיסור לאו כ"ש ומאן דאוס' שם הוא הרא"ש דס"ל מדאמר שם דאמר החי' מרבנן לרב' היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ולפי מ"ש שם דיש לנו לסמוך להתיר לא כהרא"ש א"כ ה"ה נמי כאן דלא קי"ל להחמיר כדעת הרא"ש דחד טעמא הוא רק להקל כרב פלטוי להתיר ע"י עדות גוי מל"ת בשבוי' והוא נכלל בכלל שפחה שנזכר בגמ' דאין מעלה לשפחה מל"ת יותר מגוי כנלע"ד:

לא נתן בה מעותיו צרך לתת טעם הא גם בלא פדאה יש לנו לומר שאם לא ידע שהיא טהורה לא היה מעיד עליה ויעשה עבירה בנשואין שיש' אותה אי חשדת לו שעושה עבירה דיצרא תקפיה א"כ כי נותן מעות נמי נחשד' בכך ונ"ל דהחילוק הוא דבמעיד עליה אינו סומך על שישאנ' דשמ' תתודה היא אח"כ על שנטמא' ולא תרצה לעשות עבירה משא"כ בנותן ממון יפסיד מעותיו אם תתודה אחר כך (ואיני מבין זה דא"כ יכול לישאנ' ג"כ ודוק) (דברי המגיה לא ידעתי למה לא הבין זה שהגיה זאת כי דברים פשוטים הם וכוונת הט"ז הוא כך בשלמא כשמעיד עליה מכח שיצר' תקיף עליו סובר מה יפסיד אף אם היא תתודה אח"כ ומעיד שקר משום שמא לא תתודה וישאנה משא"כ בנותן מעותיו יפסיד א"כ בודאי הוא יודע שהי' טהורה בודאי עכד"ה):

אפי' היה שם עד א' כו' (בר"ן) כ' אפי' קודם שבאה לב"ד אפ"ה נאמנת לומר טהורה אני במגו דלא נשביתי להכחיש העד וכתב בפרישה אע"ג דבנסכ' דר' אבא הוצרכו להחוטף לשלם ולא אמרינן דיהא נאמן אפי' בשבועה להכחיש העד כמ"ש בח"מ סי' צ' ושמ"ד שאני הכא דבשבויה הקילו עכ"ל ולי נראה דלק"מ דשם יש עכ"פ כח להעד לחייב שבועה משא"כ כאן. וצ"ל דאפי' היה שם ע"א ויש שם אשה מסייע להעד אמרינן דהאשה כמאן דלית' דלחומר' לא חשבינן לה כלל:

שמעיד שהיא שבוי' ק"ל הא אפי' מעיד דנטמאה אינו כלום כדפירש"י בפ"ב דכתובות דכ"נ דע"א בטומאה אינו כלו' מלבד בסוטה ואפשר דנקי' שבוי' דכאן הוה עיקר הדין בשבוי':

וא' מכחיש אפי' אם העד (המכחי') (צ"ל המחמיר) בא תחילה כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם אחרים ואע"ג דבסימן י"ז לענין העד המעיד להחמיר בא תחילה לא מהני שוב עד שמתיר בשבויה הקילו:

לא נגד ב' עדים בזה לא אמרינן שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מפקעת עצמה מבעלה ומ"ה אם היא פנויה נאמנת על עצמה יותר מק' עדים כ"ה שם בהגהות אלפסי:

אינו נאמן לאוסרה בטור סיים שלא האמינתו התורה לאוסרה אלא בענין אישות דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובזה אוסרה על שאר האנשים אבל לא לפוסלה משום זנות והקשה בפרישה מסי' ד' שמאמינתו התורה לומר על א' מבניו שאינו בנו והוה ממזר על פיו ודוחק לתרץ ע"ש ולק"מ דשאני התם דהתור' האמינתו דכתי' יכיר ובאמת גם שם אין נאמן לפסול האשה:

ע"י נפשות בטו' כ' כגון שבעלה רוצה וכ"ה בגמ' ונראה דכ"ש אם הוא עצמה חייבת מיתה:

שמא נתרצית עיין בתשו' שהבאתי סי' י"ז דהיינו תשובה י"ב שייך לזה ודין שבויה שניסת לגוי באונס:

יש להקל ולהתירן אפילו לבעליהן כהנים תמיה לי טובא דאמאי לא חיישי' לנאנסה ובמקור דין זה שהוא תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא הביא היתר זה אלא לאשת ישראל דלא חיישינן שמא נתרצית בזנות ע"ש דכ' בלשון זה על נשים שהמירו בשעת אונס וכאשר מצאו מקום לנוס המליטו וחזרו לדת אמת מותרות לבעליהם דהא קודם שהמיר' לא היתה ניצולת במה שנתרצית להבעל ולאחר שהמירה למה לה להתרצות (הא) יודעת שיש לה שלום יותר מן הגוית ואף שלבן לשמים אלא מאימת מות החליפו לאנסו אינם רשאים הלכך ליכא למיחש שמא נתרצית וא"ל אחרי שאכלה ושתתה עמהם שמא הפקירה עצמה לזנות כו' כי ידוע שמיר שמוצא מקום לנוס אין מתאחרים אפילו רגע אחד עכ"ל ובד"מ העתיק דברים אלו ולא כ' שם הא דזכרנו לאונסא אינם רשאים גם לא זכר שם אפילו לכהנן ויש נ"מ לכאורה בזה דא"כ דאינם רשאים לאונס' אפילו לכהן מותרת מחמת חשש דאח' שהמירו אלא שק' מה הועיל בזה לענין היתר כהן דהא עכ"פ יש חשש שמא נאנסה קודם שהמיר' דהא ההיתר שזכר הרא"ש דלא מהני לה הרצוי להיבעל אלא דאין מועיל לה להציל ממות זה לא מועיל אלא לענין ישראל דלא חיישינן להתרצות ואם תרצה ללמוד היתר לכהן היינו שיש עדים שלא נבעלה קודם שהמירה אז אמרינן דאחר המירה מותרת לכהן אפילו בלא עדים שאחר כך אינם רשאים לאונסה אבל אין נראה להקל בשביל זה לכהן דשמא פעם א' מצאה גוי במקום סתר ואנסה והרי הרא"ש לא סיים אלא דליכא למיחש דנתרצית (דברי המגי"ה הט"ז הכניס בזה מה שכתב הב"ש דמיירי שמיד בשעת הגזירה המירה כו' וסיים דלק"מ מה שהקה בח"מ עכ"ל אבל באמת אין לזוז מפסק הנ"ל דודאי אסורה לכהן מטעם הט"ז דשמא פעם א' מצאה גוי כו' עכד"ה) והיינו לענין איסור ישראל דוקא ועכ"פ א"א לישב הך מלתא דכ' רמ"א אפילו לכהנים. ונראה שיש כאן ט"ס הך אפילו וצ"ל אבל לא לבעלן כהנים ואף שבלבוש העתיק כמ"ש לפנינו אפילו לבעליהן כהנים אין מזה ראיה דלא נתן לב לדקדק בזה ומה שזכר בתשובה לאונסה אינם רשאים לא נתכוין להיתר כהן אלא ה"ק שאח"כ אין חשש לומר שמא היה עליה שום מור' שמא יקחנו א' באונס וע"כ נתרצית לא' שהוא תקיף ומושל כדי שיצילנה מגוי א' או כיוצא בזה שיראה שתהיה מופקרת לכל ע"כ בחרה לה א' זה אינו דאין יראה מזה ולא נתרצית אבל עכ"פ לכהן אסורה ומ"ה לא העתיק בד"מ הך לאונס' אינם רשאים כי אין בו צורך להיתר ישראל ולהיתר כהן לא מהני כנלע"ד:

אע"פ שנמצאת בתולה כתב ב"י בשם הרב המגיד שלמד הרמב"ם זה ממשנה שאסורה סתם מן הנשואין פי' ולענין כתובה אמר שכל אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה וכ"ש באיסור של תורה עכ"ל וכיון שכן אפילו יש עדים שלא נסתרה עמו דהא לענין כתובה אמרי' בפ"ק דכתובות דדינא כבעולה אבל נ"ל שיש כאן חילוק לענין טומאת מת כמ"ש אחר כך בסי' זה דודאי חל מותר לטמ' והו' כזר לכל דבר וא"כ אם אין כאן עדים שלא נעסתרה מהני החזקה של נישואין דהו' כבעולה אע"פ שנמצאת בתולה דשמא הערה בה. אבל אם יש עדים שלא נסתרה אסור לטע' דאין כאן חזקה מבורר כ"כ והוה ספק כמו ספק חלל ואזלי' לחומרא ומעשה היה במדינה זו שבתולה א' נשבית בין הריקים ימ"ש והיתה איזה זמן ביניהם ואח"כ נפדית וניסת לישראל ונמצאת בתולה ואמרתי דאפ"ה אסורה לכהן אם תתאלמנה דחיישי' שמא הערה בה כהשבאי כדאיתא הכי דלא מהני מה שנמצאת בתולה (דברי המגי"ה כתב ב"ש בס"ק ל"ו אעפ"י שנמצאת בתולה כ"כ הרמב"ם משמע אפילו אם עדים מעידים שלא נבעלה מ"מ הי בחזקת בעולה דיליף מכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפילו אם עדים מעידים כו' ותו' ביבמות דף נ"ז נמי ס"ל נתחללה מחמת חופה בלא ביאה כו' ובט"ז כ' כו' אבל לשיטת התוס' אינו כן דנתחללה בודאי מחמת חופה ובניה חללים וכן נ"ל עיקר דאף לשיטת הרמב"ם אינו מוכרח לפירושו עכ"ל לא ידעתי מה עלתה על דעתו להביא ראיה מתו' הנ"ל דשם מיירי לענין פסול תרומה היא נפסלה בביאתה לחופה אבל לענין חילול בהדיא קאמר בגמרא שם דף נ"ט דביאה הוא דמשוי' חלל וכן פירש"י במשנה ר"א ור"ש מכשירין עד שתבעל ותעשה חללה וכן בגמרא שם פירש"י ג"כ בלשון אחר ור"א ור"ש מכשירין דהא קנין כספו הוא ואי משום חללה הרי כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה ומה שפירש רש"י שם מן הנשואין פסולה דשוי' חללה כבר פי' רש"י במשנה בביאתו שויה חללה ותו דלר' מאיר נפסלה מלאכל בתרומה מן האירוסין ואפ"ח לא נעשית חללה דהרי אף ר' מאיר מודה בנתאלמנה או נתרשה מן הארוסין דכשרות ואם היתה נעשית חללה ע"י קדושין שוב לא היה מהני לה מה שנתאלמנה או נתגרשה כמו בנשואין ולא נבעלה לפי דעת הב"ש לר"א ור"ש דהי' חללה לעולם ועוד ה"ל למפלגי במשנה אי נעשית חללה בארוסין או בנשואין וממילא נשמע דאם נעשית חללה אסורא בתרומה אלא ודאי דוקא בתרומה הוא דאסורא אבל לא נתחללה בכך וגם מהרמב"ם עצמו מוכח דיש חילוק הנ"ל דהרי בפ"ד מה' תרומה פסק כר"מ דבנתארסה לא תאכל בתרומה וכאן פסק דבארוסין לא נתחללה א"ו דליכא דוכתי בשום מקום דמצינו דנתחללה בלא ביאה והא דפסק הרמב"ם דאף בנשאת ולא נבעלה נתחללה היינו שמפרש הטעם בעצמו שכל נשואה בחזקת בעולה היא משום הכי מחזקי' לה בחזקת בעולה ונתחללה והוא אינו רק מצד חומרא משום דלא ידעי' בודאי שלא בעל אבל אם איכא עדים דלא נסתר' עמו כלל בודאי לא נעשה אותה חללה בחנם מה שלא נמצא בש"ס דלא מצינו שלא נעשת חללה כ"א ע"י ביאה כמ"ש וגם אלו היה סובר הרמב"ם דאף בדאיכא עדים שלא נבעלה נמי נתחללה ה"ל לכתוב בקיצור מן הנשואין אעפ"י שלא נבעלה נתחללה ותו לא וממילא הוי שמעי' דהיינו דאיכא עדים שלא נבעל' אפ"ה נתחללה א"ו מדהאריך ונתן טעם שכל הנשוא' בחזקת בעולה מוכח דהיינו דאנו מחזקי' לה כן מצד החומרא מכח דלא ידעי' אי נבעל' או לא אבל בדאיכא עדים שלא נבעלה לא נתחללה ומוכרח הוא פי' הט"ז כהרמב"ם ודברי הב"ש אינם מוכרחים וגם מש"ס דכתובות אין ראיה דאף דאמר שם אם עדים מעידים שלא נסתרה או לא שהתה כדי ביאה אפ"ה מחזקי' לה בחזקת בעולה לענין כתובה ולמד הרב המגיד מזה דכ"ש הוא באיסור תורה עכ"ל ודאי אמת הוא דכל שכן הוא באיסור תורה דהיינו דמחזקי' לה בחזקת בעולה מסתמא אבל בדאיכא עדים שלא נסתרה א"א לומר כן דהא שם פירשו התו' הטעם דמחזקינין לה בחזקת בעולה ואדעת' דבעולה נישאת דאע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך ע"ז מאי שהיה הנשואין וסבר דלשבחה אומרים כן א"כ כאן דליכא למימר דלשכחה אומרים כן דהיאך יעברו עדים אלפני עור באיסור של תורה דאם הית' נבעלת היתה זונה ואסורה לכהן ועכשיו יתירו זונה לכהן בשבח' שלהם א"ו דאם עדים מעידים שלא נסתרה בודאי יודעים הם בירור שהאמת כן הוא א"כ למה נחזיק אות' בחזקת בעולה מחמת הנשואין כיון דאיכא עדים דלא נבעלה וא"כ יפה הורה הט"ז ולבי אומר לי להוסיף על דבריו להחזיק אותה בחזקת כשרות לגמרי כיון דאיכא עדים שלא נבעלה ואין הנשואין לבד עושה אותה חללה כמ"ש רק אפשר דמחמת שהיתה משתמרת לביאת עבירה קנסינן לה ואסרינן לה לכהן לכתחילה אבל בנה לא קנסינן ליה והיה כהן גמור בנשא' אמו לכהן אחר כשנתאלמנ' מן הראשון וגם בחמ"ח כתב איך תעשה חללה משום סתירה לבד ועדים מעידים שלא נבעלה כו' א"כ לפי מ"ש שיש עדים שלא נסתרה ליכא אפי' חומרא בעלמא רק אפשר דקנסינן משום דהיתה משתמרת לביא' עבירה כמו בתרומ' אבל חללה אינה נעשה בכך כמ"ש עכד"ה):

אין הולד חלל קשה דהא עכ"פ ממזר הוא וי"ל דנ"מ לענין אכילת תרומה ולענין טומאת מת יש ספק בממזר כהן וצ"ע בס"פ נושאין על האנוסה. וה"ה בחלל של דבריהם פי' לענין שלא ישא גרושה אבל במ"ש תחלה מכין אותו מכות מרדות כאן מלקין אותו מלקות גמור כי הוא ודאי כהן מן התורה רש"ל:

משפח' שנתערב בטור כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור כו' והקשה רש"ל דלעיל סי' ב' פסק הטור בספק פסול שנתערב הוה ס"ס ואין להרחיק אפי' לכתחלה ומוכח באשר"י בפ' י' יוחסין דאפי' בפסול ממזר איירי ועוד דהטור פסק לעיל דוקא שנתערב איסור ודאי כי' ע"כ נראה דיש כאן ט"ס תיבת ספק כ"כ רש"ל וכן עיקר דלא כיש דוחקים לישב הגמ' שלפנינו בדברים שאינן: