בית שמואל על אבן העזר ז
סעיף א[עריכה]
(א) אסורה לכהן: ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו אף על גב בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן דקי"ל דלא תצא אפילו ברוב הפסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זנות דאמרינן אשה בודקת ומזנה אף על גב דאינו אלא ספק שמא זנתה ובעלמא קי"ל אין אשה נאסרת מבעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ שני עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל כאן מפני מעלת יוחסי' כהונה אסורה כ"כ במהרי"ק שורש ק"ס ועיין סקי"א ואפשר אם שבויה נשאת לישראל ונמצ' דהי' בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן וצ"ע ובט"ז אוסר וכתב דיש לחוש שמא הערה בה השבאי:
(ב) ואפילו נשים: אף לדעת הרא"ש דס"ל כותי אינו נאמן משום דעכו"ם לא מצינן בש"ס דהוא כשר לעדות שבויה ולמילף מדהוא נאמן להעיד דמת בעלה א"א למילף די"ל היא תוכיח דנאמנת לומר דמת בעלה ואינה נאמנת כאן כמה שכתוב בתשו' הרא"ש אבל נשים תנינא בהדי' דנאמנות בשבויה וכן אמה נאמנת אלא חמותה ס"ד דפסולה כשם היא פסולה להעיד שמת בעלה קמ"ל דל"ד דשם כוונתה לקלקלה על בעלה משא"כ כאן דאין שייך לומר דכוונתה לקלקלה דהא בלא עדות שלה אסורה לבעלה א"כ אין חילוק בין חמותה לשאר נשים ממילא היא בכלל היתר שאר נשים ולא כח"מ שהניח בצ"ע מ"ש עדות עכו"ם מעדות חמותה ולא קשה מידי וכלל הוא אין לנו אלא מה שארז"ל, ועל חז"ל אין להקשות מ"ש עדות עכו"ם מעדות חמותה דא"כ בל"ז קשה על הרא"ש שכתב עדות עכו"ם לא מצינו בש"ס שהוא כשר בשבויה אף על גב דעבד וקטן ונשים נאמנים אלא אין לנו אלא מ"ש חז"ל:
(ג) מעשה וכו': כצ"ל מעשה ולא ומעשה וכן הוא ברמב"ם ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוקא במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובתה ובזה א"צ כל מ"ש הח"מ לכן לא הביא המחבר דעת הפוסקים דס"ל בנה ובתה צריכים מל"ת כי בודאי ס"ל דהיינו הדין שכתוב כאן:
סעיף ב[עריכה]
(ד) מעיד לעצמו: אפי' מל"ת אף על גב דלעיל רס"ג מבואר מל"ת נאמן להעיד לאכול בתרומה מ"מ ביוחסין מעלה עשאו והחמירו כ"כ תוס' והר"ן והג"מ ודוקא להעיד א"י אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה ויודע דלא נטמאת מותרת לו:
(ה) וה"ה לעד מפי עד: הנה לב"י וד"מ תליא בפלוגתא הנ"ל אם כותי נאמן במל"ת ולהרא"ש דפוסל כותי ה"ה עד מפי עד נמי פסול אבל בתשו' רש"ך ס"א סי' ו' מאריך בזה וכתב גם הרא"ש מתיר בעד מפי עד ומ"מ למעשה אין דבריו מוכרחים וע"ש:
(ו) אבל לא להחמיר: הנה במ' סוף יבמות מבואר פלוגתא זו אם כותי מסל"ת שמת בעלה וכותי א' מל"ת חי הוא אם יכול להכחיש די"ל התורה לא האמינתו אלא להקל ולא להחמיר וכן דעת רד"ך שם וכ"כ בתשו' רשב"א וע' בק"ע סי' קנ"ז ושם במ' פסק דיכול להכחיש וכ"כ בתשו' הר"ן ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' קל"ג וכ"פ לקמן סי' י"ז סל"ז וי"ל מ"ש כאן להחמיר לא מהני היינו נמי כה"ג דכותי א' מעיד מל"ת דטהורה היא וכותי א' מכחישו נאמן להקל ול"ד להא דלקמן כי כאן הולכים אחר המיקל כמ"ש בסמוך אם ע"א אומר טמאה היא והאשה אומרת טהורה היא מיהו הלשון לא משמע דאיירי בשני עכו"ם אלא נראה דאיירי בכותי א' המעיד מל"ת דהיא טמאה לא מהני עדות' להחמיר להחזיקה כוודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינ' כשאר שבויה וכן לקמן סי' י"ז דוק' כשא' מכחיש השני אבל כותי א' שאומר חי הוי כאלו לא אמר והיא בספק:
סעיף ג[עריכה]
(ז) לא ישאנה: אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבר שהוא ישאנה וכ"כ בח"מ ופשוט וכל זה איירי בידוע דהיתה בשביה אבל אם א"י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר לישא אותה ונראה בזה לפי' /ל"פ/ הד"מ אלא שם בד"מ חולק על מה שהתיר הרד"ך אפילו אם א"י דטהורה היא, ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דא"י שהוא כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן /נאמן/ ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"ז, ואם לא ידע דהיתה שבויה ונשאת בלא התרת ב"ד עיין בסמוך:
סעיף ד[עריכה]
(ח) אפי' אם הי' שם ע"א שהיא שבויה: ואפי' אם ע"א מעיד דהיא טמאה מתירים אותה כן משמע להדי' ברש"י דף כ"ג ע"ב:
סעיף ה[עריכה]
(ט) ועד א' מעיד שהיא נטמאת: מבואר במגיד והר"ן אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח"כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפילו עד כשר שאומר נטמאת בא בתחלה ואשה בסוף ולא אמרינן בכה"ג כל מקום שהאמינ' ע"א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמ' חד לגביה חד וישארו עידי שבויה אף על גב בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין אף על גב לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירי' יותר מעדות שמת בעלה נ"ל כמ"ש בסמוך ועיין בש"ג:
(י) שאם היא אומרת וכו': כ"כ בש"ג ולמד מבריית' דף כ"ג אני טמאה וחברתה טהורה וע"א אומר את טהורה נאמנת ופי' הוא הבריית' אפילו בנשוא' איירי היינו בידוע שנשבית אז נאמנת לאוסרה על בעלה משום כיון דנשבית וק"ל עכו"ם פרוצות בעריות קרוב לוודאי דנבעלה ולא גרע מרגלים לדבר כמ"ש בסי' קט"ו ואם נותנת אמתלא לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת ומ"ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשוא' א"י לאסו' את עצמה על בעל' אבל פנויה נאמנת לאסו' את עצמה לכהונה:
סעיף ו[עריכה]
(יא) או שנשאת: כ"כ בתשובת רד"ך מה שנשאת הוי כאלו אמרה טהורה אני ומה שלא מיחו לה הב"ד הוי כאלו התירוה והיינו כשידוע לב"ד דהיתה שבויה וצ"ל דלא היה עדים דהיתה שבויה דאל"כ איך שתקו הב"ד אלא בעת הנישואין לא היה עדים אלא אמרה דהיתה שבויה ומסיים שם בתשו' אפילו אם נשאת בצנעה לא תצא והא דתני במתני' והתירוה הב"ד היינו אם לא נשאת עדיין אבל אם נשאת בלא התרה הוי כמו התירוה ולא נשאת אף על גב בישבת תחת בעלה ובאו עדים דהיתה בשביה תצא ש"ה דהי' נוגעת בדבר אבל כאן היה בידה להנשא לאחר ולא לכהן מ"ה נאמנת ובד"מ הבי' דבריו וכאן בש"ע השמיט דבריו משמע דלא ס"ל כן לסמוך על סבר' זו ואפשר אם לא באתה לב"ד רק נשא' ואמרה נשביתי ג"כ לא פסק כרד"ך אלא דוק' אם באתה לפני הב"ד ואמרה טהורה אני והב"ד לא התירוה עדיין ונשאת לפניהם בזה פסק כרד"ך משום דאז הוי הנישואין כהיתר וכן משמע מלשון הג"ה זו ועיין בד"מ מ"ש עוד בשם תשו' הנ"ל אם לא היה ידוע לב"ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יכול לישא אותה אפי' אם הוא א"י דהיא טהורה משום דאית לה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר וכתב ע"ז בד"מ וצ"ע מ"ה השמיט דבריו כאן בש"ע ומכ"ש אשת כהן דנשבית והוא יודע מזה וא"י אם היא טהורה דאסורה לו אף על גב דא"י לשום אדם והיא אומרת טהורה אני ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ולענין אם התירוה ואח"כ באו עידי שביה דין א"א שוה לדין פנויה:
(יב) שני עדים: אבל בא ע"א שנטמאה לא מהני כלל אפילו לא נשאת לא תצא מהיתר' וכ"כ בח"מ והיינו דאית' עידי שבויה מ"ה כתב לא תצא מהיתרה אבל אין מתירים אותה אבל אם ליכ' עידי שבויה וע"א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ"ש בסמוך איכא עידי שבויה וע"א מעיד שנטמא' מ"מ לא הוי כשני עידי טומאה ולא תצא וכן משמע ברש"י שם ד"ה אלא פשיטא:
סעיף ז[עריכה]
(יג) יצא עליה קול: אפילו קול דאתחזק בב"ד ב"י בשם הריטב"א ולכאורה קשה על הרמב"ם מנ"ל להתיר אותה לכתחלה כשיש קול מוחזק ואפשר דס"ל פי' הסוגייא האיכ' עדים במ"י היינו לפי המסקנא עידי טומאה היינו שיצא קול שיש עידי טומא', מיהו צ"ע ליישב הסוגייא לפ"ז גם נראה תוס' לא ס"ל פי' זה:
(יד) שבשבויה הקילו: משמע בא"א לא התירו בכה"ג ועי' סי' קנ"ב, ומזה מבואר דלא דייקינן דתנא עדים מכלל קול לא דהא בא"א נמי תנא עדים:
סעיף ח[עריכה]
(טו) אינו נאמן: וא"ל נהמני' במגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסולה לכהונה משום מגו לחצאים לא אמרי' כי בקדשתי וגרשתי אינו פוסל אלא לכהונה ולא לתרומה ובנשבית פסולה אפילו לתרומה גם הואיל חידוש הוא דהאמינו התורה לאב דהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א לא אמרינן מגו כ"כ הר"ן ונראה מ"ש שלא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א משמע כע"א ראוי להיות נאמן היינו בדבר שנתנה התורה לו נאמנות אבל לעניין שבויה אינו אפילו כע"א לצרף עם עד אחר להעיד על בתו או על אשתו, ובח"מ לא כ"כ וא"י מנ"ל והא דנאמן לו' על בנו דהוא ממזר משום כיון דאומר דאינו ממנו והוא דבר שתלוי בו נאמן ממילא הוא ממזר, פרישה, מיהו הא דנאמן לו' על בנו שהוא בן גרושה כמה שאיתא בש"ס אינו מיושב בתירוצו לכן נראה כל דבר שאומר שנפסל מחמת ביאתו או נישואים שלו נאמן ולא דבר אחר לכן כתבתי דאם אמר דמאמין לדבריה מה שאמרה שנאנסה תחת בעלה או היא זונה ובניה שהי' לה ממנו הם חללים נאמן:
סעיף ט[עריכה]
(טז) הואיל והדבר ספק: משמע בוודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר וכן מדייק הב"י מרמב"ם ואפילו במבוי אסור לדור עמה כמו בגרושה וכמה שאיתא בסי' קי"ז והבאתי שם דעת הפוסקים דסבירא להו כשזנתה מותרת אפי' בביתה משום דמאסה בפניו בזה אתי שפיר מה שהקש' הח"מ על הב"י למה ליה לדייק דין זה מרמב"ם כשזנתה אסור לדור עמה הא נשמע מדין גרושה ולק"מ דה"א זנתה מאוסה בעיניו, ואפשר כאן בשבויה לכ"ע כשזנתה אסור לדור עמה במבוי כי מסתמא אנוסה היא ולא מאוסה לו ומה שכתב לשמרו עיין סי' קי"ט ובסדר הגט סעיף ק' מה שכתב:
סעיף י[עריכה]
(יז) עיר שבא במצור: יש בזה ג' שיטות לרש"י והר"ן במלכו' אחר' אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יכול לבוא לעיר אבל אם א' יכול לבוא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה אף על גב במחבואה תלינן לקולא משום כשיש מחבואה אין בכלל כרכום ולשיטת תוס' ורמב"ם במלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכו' יש לחוש יותר, ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקולא כמו במחבוא' והיינו דוקא בכהנו' אבל לענין יין נסך אין חילוק והיין מותר אפי' באותו מלכות כי לנסך אין להם פנאי לכן ביורה דעה סימן קכ"ט פסק היין מותר ולשיט' הרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורשב"א אמרינן לבעול אין חילוק ואסורה בין באותה מלכות ובין במלכות אחרת ויין לעולם מותר, ולענין אם יכולים לברוח כתב המגיד בשם הרמב"ן ורשב"א דאסורה דחיישינן שמא מחמת יראה לא ברחו, מיהו מהטור ורי"ו משמע להדיא להרי"ף והרא"ש מותרת כשיכול' לברוח והיינו בכלל מחבואה וכן הוא דעת המחבר שלא הביא דעת הרמב"ן ורשב"א וטעמו כיון דלתוס' ורמב"ם וטור ורי"ו מותרי' ויש לומ' הרי"ף והרא"ש נמי ס"ל כן יש להקל בזה:
(יח) אלא אשה א': בש"ס לא אפשט בעי' זו והרי"ף ושאר פוסקים פסקו לקולא וכתב הר"ן כיון דדבר דרבנן הוא אזלינן לקולא לפ"ז י"ל היכא דפליגי הפוסקי' אזלינן גם כן אחר המיקל, ועיין תשובת מהרי"ק סי' ק"ס דלא החליט את זאת לפסוק בשבויה כדברי המיקל:
(יט) שאמרה: כ"כ הרמב"ן והר"ן כתב אפילו לא באתה לב"ד מתירים אותה ודין זה תלי' בפירוש רש"י ותוס' בסוגיי' כיון דשרי להו לכולהו כבת א' דמי ע"ש:
(כ) שפשט ושטף ועבר: כתב הב"י וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות:
סעיף יא[עריכה]
(כא) פן יפסידו מכיסם: כ"כ רי"ו בשם י"א וכ"כ רש"י בע"ז דף כ"ג ושם כתבו תוס' והרא"ש שני תירוצים למה אם נתייחדה מותרת לתירוץ הראשון כתבו דקי"ל כרבינא דאמר שם בדיעבד לא חיישינן שמא בא עליה והא דע"י ממון מותרת לבעלה לאו משום הפסד ממון אלא לעולם בדיעבד מותרת אם לא שיש חשש נפשות וע"י ממון דקתני היינו לאפוקי ע"י נפשות וכתב הרא"ש לפ"ז ה"ה אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון נמי מותרת דהא בדיעבד מותרת כל שאינו מחמת נפשות ונראה פשוט אליבא דרבינא אין חילוק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ובין כך ובין כך מותרת אף על גב דידם תקיפים ויכולים להוציא המעות אף שיעשו מעשה ויבואו עליה מ"מ לא חיישינן בדיעבד שבא עליה דהא לדידיה לא משום הפסד ממון הוא וכמו דין דלוקחים בהמות מן העכו"ם ולא חיישינן לרביעה בדיעבד ושם לא שייך הפסד ממון א"כ ה"נ מותרת ומתני' באשקלון שלא התירוה אלא ע"י עדים ע"כ ס"ל הורהנ' שאני כמ"ש ברש"י בכתובות שם דכתב כיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עכו"ם בדיניהם מ"ה בעינן עדים לפ"ז דמוכח אליבא דרבינא דאין חילוק בין יד אומות תקיפה לבין יד ישראל תקיפה, א"כ הרא"ש ושאר פוסקים דהביאו בכתובות הדין של רב דמחלק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ש"מ דלא קי"ל כרבינא אלא קי"ל כמסקנא שם בע"א וכתירוץ שני של תוס' והרא"ש דחיישינן להפסד דווקא כשתפסו אותה ליתן מעות אסורה לבעלה מ"ה פסק הרב רמ"א כרי"ו ולא חייש למ"ש הרא"ש אליבא דרבינא ולא כח"מ שתמ' על הרב רמ"א איך לא חש למ"ש הרא"ש בזה, ועי' מהרי"ק סי' ק"ס הביא כל הפוסקים המחלקים מה בין יחוד לנחבשה ע"י ממון ולא הביא שום פוסק דס"ל בדיעבד מותר אלא וודאי עיקר כמ"ש, ורי"ו שהביא החילוק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ומ"מ כתב בתחילה כשתפסוה ליתן מעות הוי מחמת ממון לאו משום אוקימתא דרבינא כ"כ אלא מסברא היה נ"ל בתחלה אף על גב בכה"ג הוי הפסד. ומ"ש בדינים אלו דמותרת אפילו לכהונה היינו אפילו בפנויה וכ"כ ב"ח:
(כב) לבעלה ישראל: לפ"ז צריך טעם למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בכבשוה איכא סכנת נפשות, דהא קי"ל רובם למיתה ומ"מ לא חיישינן שמא נתרצית וראיתי בהג"מ סוף קידושין הקשה כן בשלמא להני פוסקים דס"ל החשש הוא מפני אותו מלכות י"ל באותו מלכות אין חשש הריגה והא דקי"ל רובם למיתה היינו במלכות אחרת אלא לשיטת הפוסקים דס"ל אף במלכות אחרת איירי קשה, וכמ"ש בת"ה סי' רמ"א כל שהיא שבויה ונחבשה שלא כדין אין חשש שמא נתרצית מ"ה כתב בעת הגזירה לא חיישינן שמא תתרצה י"ל שבויה ונחבשה נמי שלא כדין הוא לא חיישינן שמא תתרצה אבל נראה רוב פוסקים /לא/ ס"ל כן דהא הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ח' מאריך בזה וכתב בעת הגזירה קודם שהמיר' לא חיישינן שמא תתרצה ש"מ דלא ס"ל סברא זו וכן בהגה' סמ"ק כ' הנתפסי' על קידוש השם לא חיישינן שמא תתרצה משום כיון דמסרה את עצמה על קידוש ה' איך תאמר שתחטא ותתרצה ש"מ דלא ס"ל סברא זו וכן משמע בסמוך בהג"ה מ"ש ובשעת זעם והרג רב וכו' וצ"ע:
(כג) דחיישינן שמא נתרצית: כ"כ רש"י ותוס' ולא הג"מ שכתב חזקה שנתרצית, ולכאורה קשה הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא על פי שני עדים או בקינוי וסתירה, ומחמת קושיא זו כתב מהרי"ק שם שבויה אסורה לכהן מחמת מעלת יוחסין הכהונה תקנו חז"ל את זאת, וצ"ל פוסקים אלו סבירא להו אין אשה נאסר' וכו' דוקא לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי וכן בשבויה לא ס"ל סבר' מהרי"ק אלא לענין עכו"ם שאני ועיין לקמן מ"ש:
(כד) ודוקא בנחבשה וכו': אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעל' ישראל וכמ"ש בפסקי מהרא"י ופשוט הוא ובחנ' מאריך בח"מ:
(כה) נגמר הדין: כן פסק הרא"ש והר"ן כחזקיה דס"ל דוקא כשנגמר הדין של בעליהן למיתה ואיירי דאין על הנשים שום חיוב נפשות והמגיד פי' הסוגיא דיש על הנשים חיוב נפשות איירי מיהו לפסק הלכה אין נ"מ מזה משום דהמגיד פי' כן אליב' דהרמב"ם והוא פסק כרבי יוחנן דס"ל אפילו אם לא נגמר הדין נמי הדין כן וכל זה איירי דוק' כשדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהן כ"כ רש"י:
(כו) שהיא סבורה: ע"ש בפסקי' דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה:
(כז) ובשעת הזעם והרג רב: וכתב ב"ה דוק' בכה"ג שהי' הרג רב ולא הי' מועיל ריצוי שלה לזנות מ"ה התירו אשת ישראל אבל היכא דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה ועיין סי' ע"ח:
(כח) וכסבר' הראשונ': ע"ש בת"ה שם התיר מטעם אחר משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהוא שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרינן דזנתה ובלבד שלא תתאחר לברוח כל שאפשר לה לברוח:
(כט) אשתו מותרת לו: דעכו"ם לא מפקרי נשייהו כמ"ש בש"ס אף על גב דנתיחדה כמה פעמים עם עכו"ם מ"מ ספק הוא אם זנתה ואשה אינה נאסרת על בעלה אלא ע"פ עדים אבל כשהמירה לבדה הוי כאילו איכ' עדים שזנתה כ"כ מהרי"ק שם ועיין מה שכתבתי בסמוך:
(ל) ויש מקילין: כבר כתבתי בשם תשובת מהרי"ק כשהמירה לבדה אמרינן מומר לע"ז מומר לכל התור' והוי כאלו היו עדים שזנתה וכן הוא בהג"מ בכתובו' בשם רש"י וכן הוא בת"ה שם ומה שהתיר בהג"מ ריבה אחת מבואר שם דהתיר מחמת טעמים אחרים ולא מצינו קולא זו מ"ש כאן בהג"ה וצ"ע דבריו וכבר האריך בזה בח"מ:
(לא) ובשעת הגזירה שהמירו וכו' יש להקל: נראה דאיירי מיד בשעת הגזיר' המירה מ"ה ליכא שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזיר' ואחר שהמירה תו ליכא חשש לכן מותרת אפילו לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס כמ"ש בסמוך ולק"מ מה שהקשה בח"מ:
(לב) ואם אשה נדרה: היינו כשהיא לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתיחדה זמן מועט אלא ה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת וע"ש במהרי"ק:
(לג) ומסורה בידם: הנה תוס' פ"ב דע"א כתבו כשהיא אינה מסורה בידם ואפשר לה לצעוק מותרת אם נתייחדה וכ"כ הר"ן והמגיד ומדייק כן מהרמב"ם ספי"ח וכ"כ באגודה והסמ"ק לפ"ז משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה לבין אם לא שהה אלא הכל תלי' בזה אם היא מסורה בידם אז היא אסורה ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב עמהם היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת, ובהרא"ש פ"ב דע"א משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת וכ"כ בת"ה סי' רמ"ב:
(לד) נתיחדה לשם זנות: עיין במהרי"ק שורש ק"ס כ' בשם הסמ"ג שכתב בשם ה"ג כשנסתרה עם עכו"ם הוי כשבויה ופסולה לכהונה ולמד את זאת מהסוגי' פ"ק דכתובו' דף י"ג דאית' שם נסתרה היינו שבויה ור"ג אמר שאני שבויה דרוב עכו"ם פרוצים בעריו' ש"מ אם נסתרה עם עכו"ם דינה כשבויה ואסורה, וכתב מהרי"ק די"ל ה"ג לא פליג ע"כ הפוסקים דהתירו אם נתיחדה אלא כל הפוסקים איירי ביחוד א"א אז אין אוסרים ביחוד אבל פנויה שנתיחדה אסורה עוד מתרץ דה"ג איירי כשנתיחדה לשם זנות היינו דדברה דברי תפלות וזנות ונתיחדה אז נאסרה והח"מ כתב דא"א אינה נאסרת לבעלה אם נתיחדה אפילו דברה דברי תפלו' וזנות אלא שני תירוצים של מהרי"ק איירי בפנויה ונ"מ בין תירוץ הראשון של מהרי"ק לתירוץ שני אם נתיחדה פנויה ולא דברה דברי זנות לתירוץ א' אסורה ולתירוץ שני מותרת אבל א"א מותרת אפי' לתירוץ השני והרב רמ"א דאוסר כשנתיחדה לשם זנות כוונתו דאסורה אפילו אם היא א"א לבעל' ישראל דהא הטעם הוא דנתיחדה לשם זנות אם כן זנתה ברצון ואסורה אפילו לישראל והוא השיג עליו וכתב לבעלה מותרת ומאריך בזה, והנה פירושו מ"ש לדברי מהרי"ק דתירוץ שני קאי על פנויה דוק' ליתא כמ"ש שם בדברי מהרי"ק דאיירי שם בא"א ועובדא שם היה באשת כהן וכ' שם הרבה פעמים דמותרת הואיל ולא נתיחדה לשם זנות נשמע כשנתיחדה לשם זנות אסורה אפילו אם היא א"א, גם כתב שם על דין מהר"מ שאסר אשת כהן לבעלה מחמ' היחוד דיש לסמוך על רוב הפוסקים דמותרת אם לא נתייחדה לשם זנות מבואר להדי' אשת כהן אסורה לבעלה כשנתיחדה לשם זנות וכן הוא בד"מ, בזה שפיר כתב הרב רמ"א כשנתיחדה לשם זנות אסורה אפילו אם היא א"א אלא קשה ממ"ש הרא"ש ופסק לקמן סי' קע"ח דאין אוסרים על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה וא"ל לישראל אין אוסרים ולכהן אוסרים דהא החשש שמא ברצון זנתה א"כ נאסרה אפילו לישראל וכן הקשה בד"מ, וא"ל דשאני יחוד עם ישראל מיחוד עם כותי דהא מהרי"ק לא ס"ל חילוק זה כמ"ש לעיל, ואפש' למהרי"ק אסורה אפילו לישראל ואנן קי"ל כוותיה כשנתיחד' עם כותי אבל אם נתיחדה עם ישראל מותרת כמ"ש בסי' קע"ח, גם לדעת מהרי"ק י"ל אפילו נתיחדה לשם זנות מ"מ אינה אסורה לישראל אלא לכהן דהא מהרי"ק כתב הא דשבויה אסורה לכהן אף על גב דקי"ל אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בעדים משום מעלת יוחסין עשאו חז"ל דשבויה אסורה ולה"ג כשנתיחדה לשם זנות היינו מדברת דדומה לשבויה מ"ה איסור זה אינה נאסרת אלא לכהונה ולא לישראל כמו שבויה דמותרת לישראל אף על גב החשש הוא שמא זנתה ברצון מ"מ אינו אלא ספק וזנות בספק מותרת לבעלה אלא בכהן מפני מעלת יוחסין עשאו חז"ל כוודאי כמו בשבויה וכן אם נתיחדה לשם זנות אבל אם נתיחדה לא לשם זנות אין דומה כלל לשבויה ומותרת אפילו לכהן, מיהו אכתי קשה לשיטת הפוסקים דס"ל נחבשה בידי גוים אסורה אפילו אשת ישראל ושם ג"כ אינו אלא ספק שמא זנתה כמ"ש ברש"י ותו' ולא כהג"מ שכתב חזקה הוא שנתרצ' א"כ מצינו אפילו באשת ישראל עשאו חז"ל ספק כוודאי א"כ אכתי קשה בנתיחדה לשום זנות למה מותרת אשת ישראל לבעלה וי"ל ה"ג באמת לא ס"ל כשיטו' הני פוסקים בנחבשה אלא ס"ל כשיטות הפוסקים דמותרת לישראל והרב רמ"א אף שהבי' שיטות הפוסקים דס"ל בנחבשה אסורה אפילו לישראל מ"מ לא מחמירים תרי חומר' לאסור שם בנחבשה ולאסור כאן יחוד לשם זנות לישראל אלא דוקא לכהן נאסרה דמצינו איסור זה מפורש דהא דשבויה נאסרה לכהן אבל בנחבשה לא נתפרש בש"ס האיסור אף על גב דמחמירים שם ואוסרים אפילו לישראל מ"מ ביחוד לשם זנות מותרת:
סעיף יב[עריכה]
(לה) מאיסורי כהונה: עיין בקדושין דף ע"ז ילפינן מקרא דלא נעשה חלל אלא מאיסורי כהונה ולכאורה קשה לר"א דאמר יש חלל מחייבי עשה והלכת' כוותיה כמ"ש ברמב"ם פי"ט הא"ב דין ג' ולר"א איצטריך קראי אלה למעט הבא על הנדה דאין הולד חלל כמ"ש בש"ס א"כ קשה תרי קראי למה לי דהא מקרא זה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ממיל' ממועט הבא על הנדה דאין איסורי כהונה דאין הולד חלל, והרמב"ם פי"ט דין ו' למד באמת מזה דאין הולד מנדה חלל א"כ אלה למעט הבא על הנדה ל"ל וא"ל דאצטריך אלה דלא אתי מק"ו דנעשה חלל כמ"ש בתו' יבמות דף ס' א"כ צריך ישוב לתרץ קושי' תו' שם וע' בתו' ותבין, וי"ל דאיצטריך אלה לענין אם בא עליה פ"א אז נעשית זונה וה"א אם בא עליה פעם שניה הוי איסורי כהונה ונעשה הולד שנתעברה בפעם שני חלל קמ"ל דלא נעשה חלל והרמב"ם דכתב דלא נעשה הולד מנדה חלל כיון שאינו איסורי כהונה איירי כשנתעבר' ממנו בפעם הראשון אז לא הוי איסורי כהונה אלא קשה קושי' תו' שם מהיכ' תיתי לו' דנידה נעשית זונה מביאה הראשונה דהא תפסה בה קידושין כמ"ש בקדושין היינו לשיטות הפוסקים דס"ל אפילו חייבי לאוין השוה בכל אינה נעשה זונה כמ"ש וא"כ נידה בוודאי לא נעשית זונה אם כן ל"ל קרא למעט נדה, מיהו למ"ש שם אפילו להני פוסקים דלא נעשה זונה לא קאמרי אלא לענין מלקות דאין לוקין משום זונה אבל נעשית זונה ופסולה לכהונה יש לומר דלהכי אצטריך הקרא למעט נדה דה"א מביאה נעשית זונה לענין דנפסלה לכהונה אף על גב דאין מלקין לכהן הבא עליה משום זונה מ"מ נפסלה לכהונה אז ה"א אם בא עליה כהן אחר כך ונתעברה ממנו נעשה הולד חלל דהא בביאה השני' היא אסורה לכהונה קמ"ל, ותו' דהקשו קושיא זו שם יש לומר דשפיר הקשו על הת"כ דתנא דה"א למילף מק"ו אלמנה לכ"ג דיש למפרך מה לכ"ג באלמנה שהיא מתחללת משא"כ בנדה דאינה נעשית חללה וזונה כיון שהקדושין תופסין בה, וא"ל דה"א דנפסלה א"כ א"א למילף בק"ו דהא אינה נעשית זונה ממש, כתב הרמב"ם אם כ"ג נשא בוגרת או מ"ע לא נעשית חללה וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ"ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין, ועיין סימן ד' אם זנתה תחת בעלה נעשי' בניה חללים משום דהיא נעשית זונה מבעולה הראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח"כ נעשו הבנים חללים ועיין תשו' מהרי"ו:
(לו) אף על פי שנמצאת בתולה: כ"כ הרמב"ם משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה נראה דיליף מסוגיא פ"ק דכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה לענין כתובה דאין להשני עליה טענות בתולים ויש לה כתובה משני מנה, ולא הוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כי מחזיקים אותה בחזקת בעולה אף על גב דאית' שם לישנ' אחרת מ"מ למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אין לה כתובה ע"כ הבריי' דקתני דיש לה כתובה צ"ל כרב אשי, ותו' נמי ס"ל דנתחללה מחמת חופה בלא ביאה לרב דס"ל יש חופה לפסולות ע"ש ביבמות דף נ"ז ובט"ז כתב אם יש עדים שלא נסתרה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומרא כאן וכאן היינו היא נעשת חללה אף על גב דיש עדים דלא נסתרה והבנים אזלינן גם כן לחומר' שמא לאו חללים הם מיהו כל זה הוא לדעת הרמב"ם דתולה הדבר מטעם דבחזקת בעולה היא אבל לשיטת תו' נתחללה בוודאי מחמת החופה ובניה חללים בוודאי ומותרים לטמא וכנ"ל עיקר דהא אף לשיטת הרמב"ם אין מוכרח פירושו:
סעיף יד[עריכה]
(לז) א' מעריות: כתבו בדרישה וב"ח דהולד נעשה ממזר ואין נ"מ מדין זה אלא לענין התראה אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה:
(לח) יבמה לשוק: לא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נישואין עיין דרישה וב"ח:
סעיף יז[עריכה]
(לט) הבת פגומה: כבר כתבתי רס"ד דלא תצא וכ"כ רש"י בתשובה סימן י"ח:
סעיף כ[עריכה]
(מ) או ספק חלוצה: כ"כ הטור והוא דהולד ספק חלל היינו לענין שנותנים עליו חומרי ישראל ואינו אוכל תרומה אבל אם נטמא לוקין מלקות ל"ט דהא מדאוריית' כהן הוא והמחבר השמיט זאת משום דמשמע ליה דהרמב"ם חולק ע"ז שכתב פי"ז אם נשא ספק חלוצה אין מוציאין ממנו והיא וולדה כשרה משמע דאין כלל ספק חלל וב"ח מחלק אם נשא אותה תקנו חז"ל דהא כשירים כדי שלא יוציא אותה משא"כ כשבא עליה בזנות וכצ"ל לדעת הג"ה זו לכן סתם בסימן ד' דלא תצא ממנו בנשא ספק חלוצה, ועיין במגיד רפי"ט דין ד' וכתב כל שאין מוציאין ממנו מכ"ש דאין הולד חלל ועיין סימן ו' מ"ש בקול חלוצה:
(מא) וה"ה בחלל של דבריהם: כתב רש"י דלא קאי אלא לענין שאינו אוכל בתרומה אבל מלקין אותו מלקות מ' כיון דמדאוריית' כהן הוא:
סעיף כא[עריכה]
(מב) לא תצא: היינו דוקא כשהורתה ולידתה בקדושה רמב"ם והב"י כתב ע"ז פשיטא בעינן הורתה ולידתה בקדושה שכבר נתבאר גיורת פחות מג"ש פסולה ובח"מ הקשה על הב"י די"ל גיורת שאני דלידתה היה שלא בקדושה, ומ"כ לפרש דברי הב"י ע"פ הפלוגת' בקדושין דף ע"ז דאי הורתה שלא בקדושה לא תצא אם כן הקרא בתולה מזרע ישראל אתיא כרשב"י דלמד מקרא זה גיורת כשרה ואנן קי"ל גיורת פחותה מג"ש פסולה לכהונה ולזה כתב הב"י דקי"ל גיורת פחות מג"ש פסולה אם כן הורתה שלא בקדושה פסולה, ואם יש צד א' ישראל נראה דבעינן גם הורתה ולידתה בקדושה:
סעיף כב[עריכה]
(מג) שלא הוזהרו: אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא גם כן מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שוין לאנשים בכל העונשים כמו שכתב בש"ס וכבר כתבתי רס"ד חייבי לאוין כמו גר עמון להפוסקים דפליגי על הרמב"ם אם בא על בת כהן או ישראל לא נעשית זונה כיון דקדושין תופסים בה גם לא נעשית חללה דהא לאו אסורי כהונה הוא ומכל מקום אשה זו אסורה לכהונה אם בא כהן עליה הוו אשת /איסורי/ כהן ובניה חללים כמו שכתב בסמ"ג משא"כ בתה מגר כשרה לכהונה כמ"ש רס"ד: