טור אבן העזר טו
<< | טור · אבן העזר · סימן טו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה, מהן מן התורה ומהן מדרבנן. אותם שהן מן התורה - לא תפסי בהו קדושין כלל. ואותן שהן מדרבנן, או שהן ספק ערוה כאשר יתבאר לקמן בעזרת השם - צריכות גט.
אמו - אסור לו מן התורה. ואם אמו - אסורה לו מדרבנן. וכן אם אם אמו עד עולם.
ואם אבי אמו - אסור לו מדרבנן. אבל אם אם אבי אמו, ואם אבי אבי אמו - מותרת לו.
אם אביו - אסורה לו מדרבנן. וכן אם אם אביו עד עולם.
אם אבי אביו - אסורה לו מדרבנן. אבל מכאן ואילך, כגון אם אם אבי אביו, או אם אבי אבי אביו, מותרת לו.
אשת אביו - אסורה לו מן התורה, בין שהיא אשתו מן האירוסין בין שהיא אשתו מן הנישואין, בין בחיי אביו בין כשמת אביו או גירשה. אבל אם אנס אביו אשה, מותרת לו.
ואשת אבי אביו - אסורה לו מדרבנן. וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם.
ואשת אבי אמו - אסורה לו מדרבנן. אבל מכאן ואילך, כגון אשת אבי אבי אמו, או אשת אבי אם אמו, מותרת לו.
אחותו - אסורה לו מן התורה, לא שנא אחותו מאביו או מאמו, בין אחותו מן הנשואין או מהזנות, או אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה, אחותו היא וחייב עליה, חוץ מאחותו מן השפחה וכותית.
במה דברים אמורים שפחה דעלמא, אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה, אחותו היא.
ומותר בבת אשת אביו, ואפילו חורגת הגדלה בבית מותרת לאחיו, ולא חיישינן למראית העין לומר שנראית כאחותם.
בתו - אסורה לו מן התורה. וכן בת בנו, ובת בתו.
ובת בת בנו, ובת בת בתו, או בת בן בנו, או בת בן בתו - אסורות לו מדרבנן. אבל מכאן ואילך, כגון בת בת בת בנו, ובת בת בת בתו - כתב הרמב"ם שהן מותרות לו, ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל אלא כולן אסורות לו עד עולם.
בת אשתו - אסורה לו מן התורה. וכן בת בנה, ובת בתה.
ודוקא בת אשתו מן הנשואין, אבל בת אנוסתו לאחר מיתתה, ובת בת אשתו, ובת בת בן אשתו - אסורה לו מדרבנן. אבל מכאן ואילך, כגון בת בת בת אשתו, ובת בן בן בן אשתו - כתב הרמב"ם ז"ל שמותרת לו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהן אסורות לו עד עולם.
ואם אשתו - אסורה לו מן התורה. וכן אם אם אשתו, ואם אבי אשתו. אבל אם אם אם אשתו, ואם אם אבי אשתו, ואם אבי אבי אשתו - אסורות לו מדרבנן. מכאן ואילך, כגון אם אם אם אם אשתו, ואם אם אם אבי אשתו - כתב הרמב"ם שמותרות, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאסורות לו לעולם.
אחות אביו ואחות אמו - אסורות לו מן התורה, לא שנא היא אחותו מן האב או מן האם.
ומותר בבת אחי אביו, ובבת אחי אמו.
ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו, אבל הוא אסור מן התורה באשת אחי אביו, ומדרבנן באשת אחי אמו. ודוקא שהוא אחי אביו מן האב, אבל אשת אחי אביו מן האם, ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם - אין אסורות אלא מדרבנן. ומכאן ואילך, כגון אשת אחי אבי אביו מן האם, ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם - מותרות.
ובאשת אחי אבי אביו מן האב, ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב, ואחות אם האם - פסק ר"י שהן אסורות מדרבנן, ובשאלתות פסק שהן מותרות, וכן פסק רבינו תם, ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כדברי ר"י.
אשת בנו - אסורה לו מן התורה. ואשת בן בנו - אסורה לו מדרבנן. וכן אשת בן בן בנו עד עולם.
אשת בן בתו - אסורה לו מדרבנן. אבל מכאן ואילך, כגון אשת בן בן בתו - מותרת לו.
אשת בן אשתו - מותרת לו. ובן אשתו מותר באשתו.
אשת אחיו - אסורה לו מן התורה, בין אם הוא אחיו מן האב או מן האם, בין מן הנישואין בין מן הזנות, אלא שאשת אחיו מן האם אסורה לו מן התורה לעולם, ואשת אחיו מן האב מותרת לו אם מת אחיו בלא בנים כאשר יתבאר לקמן בהלכות יבום בעזרת השם.
שני חורגין הגדלין יחד בבית - מותר כל אחד באשת חבירו, ולא חיישינן למראית העין לומר שנראה כאשת אחיו.
אשת חמיו - אסורה לו. וגם חמיו אסור באשתו.
ומותר באשת בן אחיו, ובאשת בן אחותו.
אחות אשתו - אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת, לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם, ואפילו גירש את אשתו. אבל לאחר מיתתה, מותר באחותה.
הלכה אשתו למדינת הים ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואחר כך באתה אשתו - אם היתה אשתו נשואה לו, מותרת לחזור לו, שהכל יודעים שבטעות נשא את אחותה, דאין זנות שמזנה עם אחותה אוסר אשתו עליו אפילו במזיד. וכן בכל הקרובות הנאסרות על ידי אשתו, אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו, ומותר בקרובות שניה.
היתה ארוסתו, ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואחר כך באת ארוסתו - אסור בשתיהן. מתה הראשונה, מותר בשנייה.
אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה ואחר כך אמרו לו קיימת היתה - הולד הראשון ממזר, והאחרון אינו ממזר.
היתה אחות אשתו נשואה והלכה אשתו ובעל אחות אשתו ואמרו לו מתה אשתך וגיסך ונשא אחות אשתו ואחר כך באו אשתו וגיסו - אשת גיסו צריכה גט, לא שנא נשאת לו בשני עדים או בעד אחד, ואסורה לגיסו, ואשתו אסורה עליו לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו שאינן בני קידושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן וכולי אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קידושין הן שהרי קידושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אות' וכך ה"ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה : ומ"ש דאותם שאכורות מחמת ערוה אינן בני קידושין מבואר בפ"ב דיבמות ובכמה מקומות דחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין:
אמו אסורה לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכו' בפ"ב דיבמות (דף כא:) ת"ר מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו ופירש"י אמו. כתיבא וגזרו רבנן עלאם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה היא כדאמרינן לקמן משום דתרוייהו אימא רבתי קרי להו. ואשת אבי אביו. משום אשת אביו הכתובה בתורה ואשת אבי אמו ואע"ג דאינה אם אמו (דאשת אבי אמו) גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרי להו הילכך חדא הוא: ואשת אחי האב מן האם. דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרינן בהבא על יבמתו (נד:) דבאחי אביו מן האב קמישתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עליה משום אשת אחי אביו מן האב: ואשת אחי האם מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שניה ואע"ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוה אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהוי נמי שניה ואיכא צד אב אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעיא לקמן בגמ' אי גזרו רבנן עלה אי לאו: וכלת בנו. גזור משום כלתו: וכלת בתו. מפרש לקמן טעמא גזירה משום כלת בנו והא דכתב רש"י דאיבעיא לן בגמ' אי גזרו על אשת אחי אמו מן האם או לא אסיקנא בגמ' דגזרו עלה וגרסינן תו בגמ' (שם) אמר רב ארבעה נשים יש להם הפסק נקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו ורב מ"ט לא חשיב ליה מיחלפא ליה אשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח דאזיל להכא לא שכיח דאזיל כלתו דאורייתא היא אימא כלת בנו וכלת בנו יש לה הפסק והא תניא כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות אלא אימא כלת בתו דלא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו ופרש"י ארבעה נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הוי נמי שניה וכן אשת אבי אביו אם אבי אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אבי אביו: ונקט רב בידיה תלת. לפרושי תלת מהנך ארבעה אבל רביעית לא הוי ידע מאי היא אבל גמרא הוה גמיר דארבע נינהו: אשת אחי האם מן האב היא לבדה שניה אבל אשת אחי אם אמו מותרת: ואשת אחי האב מן האם לבדה שניה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וטעמא משום דלא שייכא בה ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדורותיה ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת אבי אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בדורותיה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמחלפא באם אם אמו: וכלתו לקמן מוקמי לה בכלת בתו דחשבינן לה לעיל בשניות קאמר רב דיש לה הפסק הואיל ולא שייכי בה איסור כלה דאורייתא הילכך כלת בת בתו שריא אבל כלת בנו אין לה הפסק וכלת בן בנו אסורה הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלה דאורייתא: אשת אבי אמו יש לה הפסק ושריא אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייך בדורות הללו אישות אב דאוריית': התם שכיח דאזיל למשפחת אביו אדם רגיל לילך וידוע שיש שם קורבה יותר מאמו הילכך לא מחלפי וכתב הרי"ף והרא"ש דאיתא בירושלמי תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו. והשתא מה שכתב רבינו אם אמו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך:
ומ"ש וכן אם אמו עד עולם מבואר בדברי רב דאמר ד' נשים יש להם הפסק משמע דאינך אין להם הפסק וטעמא כדפרש"י משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא:
ומ"ש ואם אבי אמו אסורה לו מדרבנן מבואר בירושלמי שכתבתי:
ומ"ש אבל אם אם אבי אמו ואם אבי אבי אמו מותרת טעמא משום דכיון דלא שייך בדורותיהן ערוה דאורייתא יש להם הפסק ול' הירושלמי מוכיח כן דקתני בר קפרא מוסיף וכולי משמע דהני בלבד הוסיפו:
ומ"ש אם אביו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך:
ומ"ש וכן אם אם אביו עד עולם מבואר בדברי רב כדבסמוך וכבר פירש רש"י טעמא דאף ע"ג דלא שייך בדורה ערוה דאוריי' אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמחלפא באם אם אמו:
ומ"ש אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן מבואר בירושלמי שכתבתי בסמוך:
ומ"ש אבל מכאן ואילך כגון אם אם אבי אביו או אם אבי אבי אביו מותרת היא לו מהטעם שנתבאר בסמוך דלא שייך בדורותיהן ערוה דאורייתא וכדדייק לישנא דירושלמי ודינים אלו כך כתבם הרמב"ם בפי"ח מהלכות אישות וכתב בתרומת הדשן סימן רי"ד דבן בנה של דינה אסור באשת יעקב דכשניה חשיבא ליה ול"מ לדעת ראבי"ה בהגהות מיימון שפסק דלא כזעירי אלא אפילו לדעת הרמב"ם וסמ"ג וא"ז ואשירי שפסקו כזעירי נידון דידן כיון דלגביה דידיה קורבה דאב היא אף על גב דלגבי אב קורבא דאם היא מ"מ שכיח טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דאם דיליה. בכתבי מה"ר איסרלן סימן קע"ב כתב ליישב קושיות בדברי סמ"ג בדיני שניות:
אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן האירוסין וכו' בין כשמת אביו או גירשה מבואר במשנה פ"ד מיתות :
ומ"ש אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתניתין ר"פ נושאין והלכה כת"ק דשרי באנוסת אביו ובמפותת אביו:
ואשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי:
ומ"ש וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם כבר נתבאר בדברי רש"י שכתבתי בסמוך דטעמא משום דיש בדורותיהן ערוה דאורייתא דהיינו אשת אביו ומ"ש ואשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי ומ"ש אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו או אשת אבי אם אמו מותרת לו היינו כזעירי דאמר אשת אבי אמו יש להם הפסק ואע"ג דרב לא חשיב לה משום דמחלפא ליה באשת אבי אביו כיון דרב נמי גמיר דד' נשים יש להם הפסק כיון דלא משכחת לה ד' בלא האי דזעירי הכי נקטינן ולא חיישינן למאי דחייש רב ותו דהא תלמודא יהיב טעמא לזעירי דלא למיחש לטעמא דרב כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כזעירי דמיחל וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות וכך מטין דברי הרי"ף והרא"ש וטעמים הללו כתבו הגהות מיימון ואע"פ שכתבו שרא"מ פסק דלית הלכתא כזעירי לא דחינן דברי הרמב"ם ורבינו המפורשים ומאי דמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש מקמי רא"ם:
אחותו אסורה לו מן התור' ל"ש אחותו מאביו או מאמו מפורש בתור' ערות אחותך בת אביך או בת אמך:
ומ"ש בין אחותו מן הנשואין או מן הזנות אפי' בא אביו על הערוה והוליד ממנה אחותו היא וחייב עליה בפ"ב דיבמות (כג.) יליף לה מקראי:
ומ"ש חוץ מאחותו מן השפחה ומן הכותי' שם יליף לה מקרא:
ומ"ש בד"א שפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה אחותו היא בפ"ב דיבמות כתב הרי"ף הא דתנן מי שיש לו בן מכל מקום בנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית קא אמרי רבוותא ה"מ שפחה דאחרים דומיא דכותית דלית ליה קנין בגווה אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואתמר משמיה דרב נטרונאי הכי דאם בא על שפחה דידיה וילדה ממנו בת אף על גב דלא נקיטא גט חירות בתו היא דהא אמרי רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליהחייב משום בתו ואם בא עליה חייב משום אחותו וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מילתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא לגבי איסורא והרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין כתב שדברי הגאונים בזה רחוקים מדברי ההוראה מאד שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות ואצ"ל בשפחה או כותית שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל והרי הבן בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה וכתב עוד בפרק ט' מהלכות עבדים ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו כשאר עבדים עכ"ל והרא"ש כתב בפ"ב דיבמות ורואה אני את דברי רב נטרונאי מהא דאמרינן בפרק השולח (לט:) א"ר זירא אמר רב עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות וכו' הילכך הבא על שפחתו ודאי שחררה מעיקרא ולא מפלגי' בין בא עליה דרך נשואין בין בא עליה דרך זנות והרמב"ם לא נראו לו דברי הגאונים ואין דבריו נראין עכ"ל: והרב המגיד בפרק ד' מהלכות נחלות האריך להחזיק דברי הרמב"ם וכתב שהרשב"א הכריע כדברי הרמב"ם בראיות ברורות : וכתב עוד שם הרב המגיד דהא דמשמע בפרק השולח דכותב שטר אירוסין לשפחתו הרי היא בת חורין משום חזקה דלא עביד איסורא שטר אירוסין שאני דמשמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבאא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות ורבינו סתם דבריו כאן לדעת הגאונים והרא"ש ז"ל:
ומותר בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר ואפילו חורגה הגדלה בבית מותרת לאחין וכולי בפ"ב דיבמות (דף כא) תניא דחורגו מותר בבתו ואף על גב דגרסינן בירושלמי חורגות הגדלים בבית אחד אתא עובדא קמיה דר' חנינא ואמר יסבון באתרא דלא חכמין לון בגמרא דילן בסוף משוח מלחמה (מג:) אמרו חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין ולא היא דקלא אית להו ואע"פ שכתב הרא"ש שר"ח ובעל הלכות כתבו כדברי הירושלמי נמוקי יוסף בשם הריטב"א פסק כמסקנת גמרא דידן וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש וכן נראה גם מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"ב :
בתו אסורה לו מן התורה וכן בת בנו ובת בתו בפרשת אחרי מות ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ואע"ג דלא כתיב בהדיא איסור בתו אתיא מקל וחומר ובתבת בנו ובת בת בתו או בת בנו או בת בן בנו או בת בן בתו אסורות לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון בת בת בת בנו ובת בת בת בתו כתב הרמב"ם שהן מותרות לו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כך היא הנסחא האמיתית בדברי רבינו ובקצת נוסחאות יש חסרון הניכר:
ומ"ש ובת בת בנו ובת בת בתו וכו' אסורות לו מדרבנן בפרק ב' דיבמות (דף כב) תני ר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שניות ופרש"י שלישי שבבנו בת בן בנו דהא בת בנו ערוה ושבבתו בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הילכך בת בן בתה שנייה:
ומ"ש אבל מכאן ואילך וכו' כתב הרמב"ם שמותרת לו ולא נהירא לאדני אבי ז"ל אבל כולן אסורות לו עד עולם שם בגמרא איבעיא להו שניות דרבי חייא יש להם הפסק או לא ובעי למיפשט דאין להם הפסק ודחי לה ופסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות לקולא וטעמו משום דספיקא בדרבנן הוא והרמב"ן כתב דלא איבעיא לן אשלישי שבבנו ושבבתו דהנך ודאי אין להם הפסק אלא אשאר שניות דתני רבי חייא כדאיתא התם בגמרא הוא דאיבעיא לן והקשה הרב המגיד על פירוש זה אבל הרא"ש כתב על פירוש זה והכי נמי אמרינן בירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל וכתב עוד ממה שכתב הרי"ף ולא איפשטא בהדיא משמע דאזלינן לחומרא ואע"ג דד"ס הוא משום דתלמודא שקיל וטרי למיפשט להתירא ודחי ליה אלמא דעת בני הישיבה לחומרא וקרי לה ולא איפשטא בהדייא וכן כתב בספר חפץ לאיסורא וכ"כ הרמ"ה ז"ל והרמב"ם כתב דכל שניות דר' חייא יש להן הפסק וממ"נ כ' דלא כירושל' דאברהם אסור בכל נשי ישראל אלמ' דבנו ובתו אין להם הפסק הילכך נראה דכולהו אין להם הפסק עכ"ל:
בת אשתו אסורה לו מן התורה וכו' מפורש בתורה בפרשת אחרי מות ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח:
ומ"ש ודוקא בת אשתו מן הנשואין אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה בר"פ נושאין (דף צו) תנן נושאין על האניסה ועל המפותה ופירש רש"י לאחר שאנס ופתה אשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה ובנמרא (שם) ורמינהי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה מדרבנן וכל היכא דאיכא איסורא מדרבנן תני נושאין לכתחלה כי תנן מתניתין לאחר מיתה ופי' רש"י מדרבנן משום גזירה שמא לאחר שישא בתה יזנה עם הראשונה: לאחר מיתה. שמתה האנוסה והמפותה דתו ליכא למיגזר מידי:
ומ"ש ובת בת בת אשתו ובת בת בן אשתו אסורה לו מדרבנן בפרק ב' דיבמות תני ר' חייא שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה:
ומ"ש אבל מכאן ואילך וכו' כתב הרמב"ם שמותרת לו וא"א ז"ל כתב שהן אסורות לו עד עולם כבר כתבתי בסמוך דאיבעיא לן בגמרא (שם) שניות דרבי חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא פסק הרמב"ם לקולא והרא"ש לחומרא: אם אשתו אסורה לו מן התורה וכן אם אם אשתו ואם אבי אשתו מהמקרא שכתבתי דסמוך ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח: ומת שכתב אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אבי אבי אשתו אסורות לו מדרבנן ג"ז בפרק ב' דיבמות (שם) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה ופי' רש"י רביעי שבחמיו. דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו אם אם חמותו שניה דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהם בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הילכך אמו שניה:
ומ"ש מכאן ואילך וכו' כתב הרמב"ם שמותרות וא"א כתב שאסורות לו לעולם כבר נתבאר בסמוך דאיבעיא לן בגמרא שניות דרבי חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא ופסק הרמב"ם לקולא והרא"ש לחומרא: אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה מקרא מפורש בפרשת אחרי מות ובפרשת קדושים:
ומ"ש ל"ש היא אחותו מן האב או מן האם כלומר בין שהיא אחות אביו מן האב או מן האם וכן בין שהיא אחות אמו מן האב או מן האם אסורות מן התורה ובר"פ הבא על יבמתו (דף נד:) יליף להו מקרא:
ומ"ש ומותר בבת אחי אביו ובבת אחי אמו אחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו ירושל' כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק שני דיבמות:
ומ"ש אבל הוא אסור מן התורה באשת אחי אביו ומדרבנן באשת אחי אמו ודוקא שהוא אחי אביו. מן האב אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אין אסורות אלא מדרבנן כך היא הנוסחא האמתית בדברי רבינו וכל זה נתבאר בברייתא ובמסקנא דגמרא שכתבתי בראש סימן זה:
ומ"ש ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ג"ז נתבאר לעיל בהא דאמר רב ארבע נשים יש להם הפסק:
ומ"ש ובאשת אחי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם פסק ר"י שהן אסורות מדרבנן ובשאלתות פרק אחרי סימן צ"ה פסק שהן מותרות וכו' בפרק ב' דיבמות (דף כ:) שלח ליה רב משרשיא מתוסניא לרב פפי ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האב ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו ביה או דילמא הא אתפליג דרתא ופירש"י אשת אחי אבי האב מן האב דהא אמרן לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק דהיינו התירא לאשת אחי אבי האב מן האם דלמטה דידה לאו ערוה היא אלא שניה וכי קא מיבעיא ליה באשת אחי אבי האב מן האב דלמטה דידה ערוה (אשת אחי האב מן האב וכן אחות אבי האב בין מן האב בין מן האם דלמטה דידה ערוה כגון אחות האב: איתפליג. נתרחק קורבה: ת"ש מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו תנא ושייר אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו אמר ליה רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבינא וכתיבן שיתסר לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתין ושית דבי ר' חייא והנך תרתי אמר ליה ולטעמיך אי הוה כתיבן לאיסורא (להתירא) מי הוה סמכת עלייהו דמר בריה דרבינא מי חתים עלייהו השתא נמי דכתיב לאיסורא ולאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו וכתבו התוספות פסק ר"ח הלכה כאמימר וכן בשאלתות וכן משמע דסבר רב אשי ונראה לר"י דאין הלכה כאמימר דסוגיא דתלמודא כהחולץ דלא כותיה והרא"ש כתב שתי הסברות ולא הכריע ועכ"ז משמע לרבינו דכדברי ר"י ס"ל מדהביא דבריו לבסוף והרמב"ם בפרק א' מהלכות אישות לא מנה הני תרי במנין השניות משמע בהדיא שהוא פוסק כאמימר והרי"ף השמיט האי בעיא ומאי דאיתמר עלה וכתב הגהות מיימון דמדדילג דברי אמימר משמע דס"ל דלית הלכתא כותיה ואין דבריהם נראין כלל אלא מדהשמיט בעיא זו ומאי דאיתמר עלה ולא כתב אלא ברייתא דמה הן שניות וברייתא דרבי חייא משמע בהדיא דהנך דוקא אסירי וכל אינך שרי ואע"פ שכתבו הגהות שהרי"ף נראה שסובר כדברי ר"י העלו דכיון דלא איתמר בהדיא דלאו הלכה כאמימר והנך תרתי דאכשר אמימר איבעיא לן בגמרא ולא איפשטא ובשל סופרים הלך אחר המיקל: ב"ה ומ"ש רבינו אחות אם האם אע"פ שלא נזכר בגמרא איכא למגמרי מהנך תרי דלמטה מינה ערוה כי הנך שהרי אחות אמו אסורה מן התורה: כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב אשת אחי אם אמו מן האם נראה לי שמותרת דאשת אחי האם קא מיבעיא ליה אבל אשת אחי אם אמו מן האם שריא אע"ג דבעי תלמודא שניות דרבי חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא מכל מקום אשת אחי האם מן האם אינן בכלל שניות דא"ר חייא ונהי דתלמודא פשיטא ליה לאיסורא מ"מ נראה שיש להם הפסק כיון דאמימר מכשר באשת אחי אבי אביו כל שכן באשת אחי אם אמו ואפילו לר"י דפסק דלית הלכתא כאמימר התם איכא ערוה דאורייתא אבל הכא מודה עד כאן לשונו ויש לתמוה עליו למה הוצרך ללמדה מדיוקא ולא כת שהיא חדא מארבע נשים שיש להם הפסק דאמר רב ועוד דמכלל דבריו משמע דלא שריא אלא באשת אחי אם אמו מן האם ולא באשת אחי אם אמו מן האב ומההיא דא"ר ארבע נשים יש להם הפסק הא נמי שריא:
אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אשת בן בתו מותרת לו כל הדינים הללו וטעמם נתבאר במ"ש בתחלת סימן זה וגרסינן בירושלמי פ"ב דיבמות אמתני' דמי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו וכו' בנו הוא לכל דבר אפילו לפ"ו ולשניה וכתב הריטב"א פירוש דאפי' בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה ולשניה נמי שהוא אסור בכלתו של בן וכיוצא בהן עכ"ל:
אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו ברייתא בפרק ב' דיבמות (דף סא.) מותר אדם באשת חורג' וחורגו מותר באשתו:
אשת אחיו אסורה לו בין מן האב או מן האם בריש פרק הבא על יבמתו (דף נה.) יליף לה מדכתיב ערות אחיו הוא בין מן האב בין מן האם:
ומ"ש בין מן הנשואין בין מן הזנות כבר כתבתי בסימן זה דבפרק שני דיבמות יליף מקרא דאחותו מן הזנות אסורה לו ומינה איכא למילף לאחיו ולשאר כל העריות כגון אחות אם ואחות אב ובתו ואחות אשתו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי ביאה:
ומ"ש אלא שאשת אחיו מן האם אסורה לו מן התורה לעולם ואשת אחיו מן האב מותרת לו אם מת אחיו בלא בנים מבואר הוא:
שני חורגין הגדלין יחד בבית מותר כל אחד באשת חבירו וכו' נראה שהוא מפרש כן בההיא דירושלמי שכתבתי בסימן זה חורגין הגדלין בבית אחד יסבון באתר דלא חכמין להון וכיון דבסוף פרק משוח מלחמה (מג.) אסיקנא דחורגה הגדלה בין האחין מותרת ולא חיישינן למראית העין ממילא משמע דה"ה לשני חורגים הגדלים יחד בבית שמותר כל אחד באשת חבירו ושלא כדברי הירושלמי:
אשת חמיו אסורה לו בפ"ב דיבמות (דף כא:) תניא מותר אדם באשת חמיו וכתבו התוס' ירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מראית העין ואם תאמר תורה הוא הרי דוד שנשא רצפה בת איה וקאמר נמי שני חורגין שגדלו בבית אסורים מפני מראית העין רבי חנינא מומר יסבון באתר דלא חכמין לון ותעשה בפרובינסי"א באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה ואף על גב דשמעתין שרי להו שמא אחר כך אסרום ומיהו בסוף פרק משוח מלחמה מוכח סוגיא דלא חיישינן למראית העין גבי חורגה הגדלה בין האחים והרא"ש כתב על דברי הירושלמי כך כתוב בפר"ח ובעל הלכות נמי כתב כן וגם אסר אשת חתניה ובשמעתין שרי לתרווייהו ושמא אחר כן אסרו ומיהו בגמרא דידן בס"פ משוח מלחמה גבי חורגה הגדלה בין האחין משמע דלא חיישינן למראית העין משום דקלא אית לה ומעשה היה בפריבינסי"א באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג וכולי שמא בחורגה הגדלה בין האחין אית לה קלא כדמשמע בגמרא דידן ואין לחוש מפני מראית העין אבל באשת חמיו לית לה קלא ואיכא למיחש למראית העין וכן מסתבר עכ"ל. והרי"ף סתם וכתב מותר אדם באשת חמיו כדתניא בגמרא דידן ולא חשש לדברי הירושלמי וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שלא מנה אשת חמיו בכלל האסורות וכתב נמוקי יוסף (פ"ב דיבמו') בשם הריטב"א שהרמב"ן ורבים מרבותינו ז"ל התירו וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ"ל:
ומ"ש רבינו וגם חמיו אסור באשתו כבר כתבתי בסמוך שבעל הלכות כתב כן וטעמו דכי היכי דאיכא למיחש באשת חמיו משום מראית העין שנראה כנושא חמותו ה"נ לא ישא חמיו את אשתו מפני שנראה כנושא בתו ומ"מ אין דבר זה מוכרח אף לדברי האוסרים באשת חמיו ע"פ הירושלמי איכא למימר הבו דלא לוסיף עלה:
ומותר באשת בן אחיו ובאשתבן אחותו ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ב דיבמות:
אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת בפרשת אחרי מות ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה בחייה:
ומ"ש ל"ש אם היא אחותה מן האב או מן האם פשוט בפרק האשה רבה (ד' צו) במשנה ובפ' הבא על יבמתו (ד' נה.) יליף לה מאשת אח:
ומ"ש ואפי' גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה כן משמע ודאי מדכתי' בחייה וכן מבואר במתניתין פרק האשה רבה. כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח המקדש אשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ונתבטלו הקדושין מותר לישא אחותה ומעשה באחד שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת וביטל הר"ש ב"צ הקידושין ולא הצריכה גט והתיר קרובותיה למקדש עד כאן לשונו:
הלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו שמתה ונשא את אחותה ואחר כך באה אשתו אם היתה אשתו נשואה לו מותרת לחזור לו וכולי היתה ארוסתו ואמרו לו שמתה ונשא אחותה וכולי היתה אחות אשתו נשואה והלכה אשתו ובעל אחות אשתו ואמרו לו מתה אשתו וכולי בפ' האשה רבה (דף צד:) תנן מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו הוא מותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשנייה ופרש"י ומותרת לחזור לו. דקדושי שניה אינה כלום והרי הוא כזנות ואמרינן בגמרא ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה: ומות' בקרובות שניה לישא בתה דקי"ל נושאין על האנוסה ועל המפותה. ובגמרא (שם) ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים דאהני הני נישואין דקא מיסתרא אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשת גיסו אסירא אשתו שרוא ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו לימא מתני' לא כרבי עקיבא דאי כרבי עקיבא ה"ל אחות גרושתו דתניא כל עריות שאמרו אין צריכין הימנו גט חוץ מא"א שנשאת ע"פ ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה וכיון דאמר ר"ע בעיא גט ממילא איתסרא עליה דה"ל אחות גרושתו ולאו איתמר עלה האי אשת אח ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה וכו' והאי אחות אשה ה"ד כגון שקידש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה עמד ונשא אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי ה"ל בקדושין והא שפיר נסיבא אלא נשואין מי איכא למימר תנאי ה"ל בנשואין וכתב הרי"ף הילכך ה"ל מתניתין כותיה וכיון דמתניתין כותיה הלכתא כוותיה ואע"פ שכתב הרא"ש עמקו ממנו דברי הרי"ף שפוסק כר"ע נגד רבנן משום דדחיק לאוקומי מתניתין כוותיה דכ"ש דאתיא כרבנן וכו' כבר הביא הוא ז"ל ראיה דהלכה כר"ע ופרש"י מי איכא למימר תנאי הוה ליה בנשואין הא כולי עלמא ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הילכך קים להו דנישואי שניה אינה כלום והשתא מה שכתב רבינו אם היתה אשתו נשואה לו מותרת לחזור היינו סתם מתני' דקתני אשתו מותרת לחזור לו. ומ"ש היתה ארוסתו וכו' ונשא את אחותה וכולי אסור בשתיהן היינו כרבי עקיבא דמצריך גט לאחות אשה ואוקימנא כגון שקדש אשה וכו' דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי הוה ליה בקידושיה והאי שפיר נסיב ומ"ה צריכה ממנו גט שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכיון דצריכה גט איתסרא עליה ארוסתו שלא יאמרו שהא נושא אחות גרושתו וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין:
ומ"ש דאין זנות שמזנה עם אחותה אוסר אשתו עליו וכו' שם בברייתא ושכב איש אותה אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה:
ומ"ש וכן בכל הקרובות הנאסרות על ידי אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו שם בברייתא (דף צה) לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על אחות אשתו שלא פסל על מה נחלקו בבא על חמותו שב"ש אומרים פסל וב"ה אומרים לא פסל ואע"ג דרבי יהודה פליג ואמר דהבא על חמותו לכ"ע פסל את אשתו הא אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה:
ומ"ש מתה הראשונה מותר בשניה פשוט דבין שהיתה אחות נשואתו בין שהיתה אחות ארוסתו כיון שמתה הראשונה פקע ליה איסור אחות אשה ומתר בשניה וכל שכן שאם מתה השניה מותר בראשונה אע"פ שהיתה ארוסתו דליכא למיחש תו לשמא יאמרו נושא אחות גרושתו דכיון שמתה שנייה פקע ליה איסור אחות אשה:
ומ"ש א"ל מתה אשתו ונשא אחותה ואחר כך א"ל קיימת היתה וכו' שם במשנה (דף צד:) אמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח"כ אמרו ליה קיימת היתה ומתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר רבי יוסי אומר כל שהוא פוסל ידי אחרים פוסל על ידי עצמו וכל שאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובגמרא (דף צה) מאי קאמר רבי יוסי א"ר אמי ארישא ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ע"פ עדים תצא וחייבת בקרבן יפה כח ב"ד שפטרה מן הקרבן וקאמר ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסירא אשתו שריא וקאמר ליה רבי יוסי על פי ב"ד דפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו על פי עדים דאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו רבי יצחק נפחא אמר לעולם אסיפא הא דאזלי ארוסתו וגיסו הא דאזלי אשתו וגיסו וקאמר תנא קמא לא שנא אשתו וגיסו ולא שנא ארוסתו וגיסו אשת גיסו אסירא ואשתו שריא וקאמר ליה רבי יוסי אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין דאינו פוסל ע"י אחר אינו פוסל ע"י עצמו ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה ה"ל בקדושין ופוסל ע"י אחרים אף פוסל ע"י עצמו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי מתקיף לה רב יוסף ומי אמר שמואל הכי וכו' אמר ליה אביי וממאי דכי אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אדרבי יצחק נפחא ודילמא אדרבי אמי ופרש"י אדר' אמי האי כל שאינו פוסל ארישא קאי דאיירי באינו פוסל ע"י אחרים דאיירי לעיל בנשאת ע"פ עדים תצא וההיא מותרת לבעלה וקתני סיפא ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו: ל"ש ע"פ עדים. שאמרו ומתה אשתך ולאחות אשתו אמרו מת בעלך דאשת גיסו שריא לחזור לבעלה: ל"ש על פי עד אחד. דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וקא"ל ר' יוסי בע"פ בית דין פליגנא עלך דהואיל ופוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו אבל בע"פ עדים מודינא לך: לעולם אסיפא כדנקיט ואזיל סידרא דמתני' בנשאת בע"א ומאי פוסל ואין פוסל איכא: חדא דאזיל אשתו וגיסו למ"ה וחדא דאזיל ארוסתו וגיסו. וקא"ל רבי יוסי אשתו דליכא למימר תנאה ה"ל להאי באשתו ראשונה וכ"ע ידעי דנישואי שניה טעות הן ולא אתי למימר גירשה בעלה ונשאה זה דהא אפילו גירשה בעלה אסורה להאי ומידע ידעי דסהדי אטעינהו אינו פוסל ע"י גיסו כשאר אשה הנשאת בעד אחד דהתם הוא דאתי למימר גירש זה וכולי ואי מחזירה אמרי זה מחזיר גרושתו מן הנישואין אבל הכא לא הילכך אין פוסל נמי ע"י עצמו אבל היכא דהואי קמייתא ארוסתו דאיכא למימר תנאה ה"ל בקדושין סברי אינשי דנשואי שניה נישואין גמורין דאמרי אע"פ שהיתה ארוסתו גירשה בעלה ונשאה זה ואי משום אחות אשה תנאי ה"ל בקדושי ראשונה ולא נתקיים ואי הדרא אשת גיסו לבעלה אמרי אינשי מותר להחזיר גרושתו משניסת הילכך הוא פוסל ע"י אחרים והואיל ואהנו מעשיו פוסל נמי ע"י עצמו ולת"ק טעמא דהניסת בע"א אסורה לחזור לא משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו משניסת אלא דקנסוה רבנן משום דלא דייקא שפיר הילכך כל מאן דנסבה פסל לה אקמא כתבו הרי"ף והרא"ש ואיסתפק לן בגמרא דהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי אליבא דמאן אי אליבא דרבי אמי או אליבא דר' יצחק נפחא וכיון דלא איתברר כמאן פסק לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא ע"כ וכתב הרא"ש על זה וז"ל כתב הראב"ד ודוקא כשנשאת לו אשת גיסו ע"פ ב"ד דבהא אסר רבי יוסי לשינויא דרבי אמי אבל אם ניסת לו ע"פ עדים אשת גיסו מותרת אגיסו ואשתו מותרת לו דבהא אפילו לרבי אמי שרי רבי יוסי כדאזיל אשתו וגיסו ואע"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים בעלמא אסורה לחזור לו אפילו בעדים לא אמרי' מינס אניסא התם הוא דאיכא למימר גירש זה ונשא זה אבל הכא כיון דאחות אשתו היא לא מיתסרא בלתא דנפשה אלא משום דאתי לאיחלופי באשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים מסתייה דגזרינן בה בעד אחד דדמיא לפשיעותא אבל כשנשאת בעדים לא גזרינן בה דהא ודאי ב' עדים שישקרו מילתא דלא שכיחא היא והשיב עליו הרמב"ן ודאי אשת גיסו שנשאת ע"פ עדים לר' יוסי מותרת בין לשינוייא דרבי אמי בין לשינוייא דרבי יצחק נפחא ומיהא אי מתניתין כר' אמי מיתוקמא לא קי"ל כר"י אלא בכל שפוסל ע"י אחרים פוסל על ידי עצמו דהא נמי פלוגתא דידיה ודת"ק אבל במאי דקאמר על פי עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובהא מודה לת"ק בדבר זה לא פסק שמואל הלכה כרבי יוסי כי לא פסק אלא באשתו ע"פ בית דין דפליגי ביה אבל במה שרבי יוסי ות"ק מתירים אשת גיסו על פי עדים היינו משום דסברי כר"ש דמפליג באשה שהלך בעלה למדינת הים בין נשא' על פי ב"ד ובין נשאת בעדים ואנן קיי"ל דלא עבדינן עובדא במאי ה"ל למיעבד הילכך על פי עדים נמי אסירא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכן באשת גיסו אע"ג דלא שייך למימר גירש זה ונשא זה כשבאת אשתו עם גיסו מ"מ זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך למימר גירש זה ונשאה זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותו נאסרה אשתו עליו כי הרוא' שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ויאמר זה נושא אחות גרושתו הילכך חיישינן לפירוקא דרבי אמי לאסור אשת גיסו אגיסו אפילו נשאת בעדים אליבא דהלכתא דלא מפלגינן בין עד אחד לשני עדים וחיישינן נמי לדר' יצחק נפחא למיחש לתנאה ואחיו שקדש אשה וכן הוא שקידש אחות אשה כל הדרכים האלה בה וכן הלכתא עכ"ל וכך הם דברי רבינו במסקנת הרמב"ן והרא"ש ועיין במ"ש רבי' ירחום בנכ"ג ח"ב בשם הרמ"ה וכתבו התו' בפרק הנזכר דהא דשרינן באמרו לו מתה אשתך לישא אחותה היינו דוקא כשאמרו לו שני עדים שמתה אשתו אבל כשאמר לו עד אחד על מיתת אשתו אין יכול לישא אחותה ומדברי רש"י לא משמע כן וה"ה בפ"י מהלכות גירושין כתב כדברי התוספות: הבא על א"א והיא אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ גם מת בעל האשה אם אסורה לו מטעם דנאסרת לבעלה כיון דבלא"ה היתה אסורה לו תמצא בכתבי מה"ר איסרלן סימן כ"ט : איזו עריית אם נשאו לאסור להן אימתי צריכות גט ואימתי אינם צריכות עיין ברבינו ירוחם נ"ג ח"ב: כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב על ראובן שהיתה לו פלגש והיו עוררין לומר שהיתה עמו בקידושין והוטל חרם על כל מי שידע שהיה ביניהם קידושין שיעיד בב"ד ולא בא שום עדות על זה כלל שהיא מותרת לבן אחיו וליתר קרוביו כדתנן (יבמות צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה ומותר אדם באנוסת אביו ובמפותת אביו אבל אם יש עדים שאמרה האשה קדשני ראובן בפני שני עדים והלכו למדינת הים נאסרה בקרובי ראובן על פי דיבורם אבל אם אמרה קדשני בסתם ולא אמרה בפני שני עדים אין בדבורה כלום דקידושין שלא בפני עדים לאו קדושין נינהו ואפילו האיש והאשה מודים שאין דבר שבערוה פחות מב' עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאינן בני קידושין וכו' פי' אלו שאינן ראויין לקדש אותן מחמת ערוה דאסור לישא אותן לפחות מדרבנן וכופין אותו ליתן גט דאסור לקיים אותה לו לאשה וכמבואר לקמן בסי' י"ח וא"כ אינן בני קידושין אבל קידושין ודאי תופסין באותן שהן מדרבנן וזהו שלא כתב רבינו אלו שאין קידושין תופסין בהן אלא כתב שאינן בני קידושין והיינו כדפי' ונתיישב מה שהיה קשה לב"י על דברי רבינו:
אמו אסורה לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכו' בפ"ב דיבמות ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו אמר רב ד' נשים יש להם הפסק ונקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו ורב מ"ט לא חשיב ליה מיחלפא ליה באשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח דאזיל להכא לא שכיח דאזיל ופירש"י ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה ממנו עד סוף כל הדורות הוי נמי שנייה הואיל ואמו מן התורה וכן אשת אבי אביו הואיל ואשת אב הויא דאורייתא וכן אם אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אביו עכ"ל מבואר מדבריו דאם אבי אבי אביו עד לעולם אסור וטעמא דמילתא דכולהו אימא רבתא קרו להו ונראה ודאי דאם אם אבי אביו או אם אבי אם אביו אסור במכל שכן דהא עיקר גזירה משום אמו הוא וכל שאתה מוצא בדורותיהם אמות רבות יותר יש ליגזר בו ולפי זה כ"ש אם אבי אבי אמו דאיכא הכא אמו שהיא ערוה דאורייתא והכי משמע מלשון רש"י שכתב כגון אם אמו עד סוף כל הדורות וכו' ולא חילק ונראה דה"ה באשת אבי אביו דאפילו באשת אבי אם אביו אסור כיון דאיכא בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אביו וכולהו אבא רבא קרו להו ולא קשה לזעירי אמאי נחמור באם אביו טפי מבאשת אבי אמו הא בתרוייהו ליכא בדורותיהם ערוה דאורייתא די"ל דבאם אביו אם נתיר אם אבי אביו מיחלפא באם אם אמו שהרי אדם רגיל במשפחת אביו ויודע שיש שם קורבה יותר מבאמו ואם נתיר לו במשפחת אביו טעי למימר דכ"ש דמותר במשפחת אמו אבל באשת אבי אמו הוי איפכא דאפי' נתיר לו אשת אבי אמו לא טעי למימר דמותר נמי באשת אבי אבי אביו כ"ז מבואר מפרש"י אבל ברמב"ם פ"ב דאישות ושאר פוסקים מבואר דס"ל דאם אמו דאין לה הפסק דוקא אם אם אמו אבל אם אם אבי אמו דמפסיק ביניהם צד אב שרי ולא אסר אלא אם אבי אמו בלבד וכן באם אביו דווקא אם אם אם אביו התם הוא דאין לה הפסק אבל אם אבי אבי אביו שרי דלא אסר אלא אם אבי אביו בלבד עד ג' דורות הוא דאסור טפי לא וזו היא נמי שיטת רבינו ז"ל ופסקו נמי כזעירי וטעמם משום דה"א בירושלמי תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו אלמא דהני בלבד אסורין טפי לא וא"כ נמשך מזה דאם אמו דאין לה הפסק דוקא אם אם אם אמו ואם אביו נמי אם אם אם אביו ולפי זה באשת אביו נמי דוקא דלא מפסיק צד אם ביניהם כגון אשת אבי אבי אביו אבל אשת אבי אם אביו שריא וזהו שסתם הרמב"ם דבריו באשת אביו שכתב אשת אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב אסורה על אחד ממנו עכ"ל ולא כתב דהוי שניה במפסיק צד אם כמ"ש באם אמו ובאם אביו דהוי שניה עד ג' דורות במפסיק צד אב וא"ת הוא גופיה קשיא אמאי ליתסר בזו טפי מבזו י"ל כדפי' דאדם יודע דאיכא קורבא טפי במשפחת אביו ואם נתיר לו אם אבי אביו א"נ אם אבי אמו מיחלפא דטעי למימר דכ"ש דמותר באם אם אמו ולהכי אסרינן להו אבל אם נתיר לו אשת אבי אם אביו איכא הפסק בצד אם ביניהם דלא טעי להתיר אשת אבי אבי אביו ומה"ט פסק הרמב"ם ודעימיה דאשת אבי אמו בלבד הוא דאסור כזעירי אבל אשת אבי אבי אמו שריא דלא מיחלפא באשת אבי אבי אביו ולפרש"י נראה לומר דס"ל דהירושלמי בשם בר קפרא דמוסיף אם אבי אביו וכו' ה"פ מוסיף אהני ד' דגמיר רב דיש להן הפסק דלבר קפרא אף אלו יש להן הפסק ותלמודא דידן בשם רב זעירי חולקין אבר קפרא דד' יש להן הפסק ותו לא וראיתי למהרא"י בת"ה סי' רי"ד שכתב דאשת אבי אם אביו אסורה משום שנייה אפי' להרמב"ם ודעימיה דאף ע"פ דפסקו הלכה כזעירי ה"מ באשת אבי אם אמו משום דהתם לא שכיחי דאזיל לגבייהו אבל הכא כיון דלגבי דידיה קורבא דאב הוא ואף ע"ג דלגבי אב קורבא דאם הוא מ"מ שכיחא טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה עכ"ד והא ודאי ליתא אלא כדפי' דלהרמב"ם אשת אבי אם אביו שריא והגע בעצמך דמה בכך דשכיח טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה סוף סוף ליכא למיחש דמיחלפא ליה באשת אבי אבי אביו כיון דאדם יודע שיש שם קורבא יותר דשכיח טפי ורגיל דאזיל למשפחת דאביו מצד אביו מדאזיל למשפחת דאביו מצד אמו מיהו לשיטת רש"י ודאי דאסור כדפי' ולראבי"ה שכתב דלית הלכתא כזעירי אפילו באשת אבי אמו אין לה הפסק כמ"ש בהגה"ת מיימונית נמי אסור הילכך אין להקל ואע"ג דמדינא נראה דשרי לפי דעת הרמב"ם ורוב פוסקים דעימיה אין להתיר לכתחילה שוב ראיתי בשלטי הגבורים ע"ש ר' ישעיה אחרון ז"ל כתב וז"ל ורבינו משה אוסר אף אם אבי אביו ואם אבי אמו ולי נראה שהם מותרות עכ"ל. נראה שמפרש הא דתני בר קפרא מיסיף וכו' דאמתניתא קאי דתני תמניא לאיסורא וקאמר דב"ק מוסיף הני תרתי אלמא למתניתא שהובאה בתלמודינו הני תרתי שריין ותלמודא דידן עיקר בדוכתא דפליג אירושלמי ואינו אסור אלא אם אם אמו עד סוף העולם וכן אם אם אביו עד סוף העולם כל זמן שאין שם הפסק צד אב ביניהם אבל לפענ"ד דהפירוש הנכון דב"ק מוסיף אגמרא דגמיר רב קאי וקאמר דמוסיף בהני תרתי דג"כ יש להן הפסק וס"ל להרמב"ם דהלכתא הכי דרב נמי לא פליג עליה בהדיא דלא קאמר אלא דגמירי ליה דד' הוא דיש להן הפסק ואיכא לפרושי דהכי גמירא דהני ד' יש להן הפסק בכל צד אבל אם אמו ואם אביו אין להם הפסק בכל צד דבאם אין להן הפסק עד סוף העולם אבל במפסיק ביניהם צד אב יש להן הפסק וכדס"ל לבר קפרא וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל זו היא דעת הרמב"ם ורבינו שהלך בשטתו ופירושו בירושלמי והיא דעת הפוסקים:
אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו משנה ר"פ נושאין פלוגתא דר"י ורבנן ופסקו הפוסקים כרבנן ואע"ג דבפ"ק דיבמות סתם לן רבי כרבי יודא במתניתין דשש עריות חמורות מאלו וכדמשמע התם בסוגיא וכ"כ התוס' לשם דלוי ס"ל דתנא דמתניתין ס"ל כר' יודא מ"מ ה"ל סתם בפ"ק ואח"כ מחלוקת בפרק נושאין ואין הלכה כסתם דבחדא מסכתא יש סדר ראיתי מקצת ספרי רבינו כתוב בתוכם ואם אשת אביו מותרת לו וכ"כ בהשגת ש"ע ולא ידעתי אנה הלכה זו אבל נראה דפשיטא הוא דשריא מדלא הוזכרה בשניות פ"ב דיבמות. וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם לכאורה קשה דא"כ אמאי מתירין אם אבי אבי אביו הלא היא אשת אבי אבי אבי אביו דאסורה עד עולם ולא קשיא ולא מידי דע"י אישות ודאי אסורה ולא שרינן ליה אלא כשהיא אם אבי וכו' בלא קידושין ונשואין אלא בא עליה בזנות:
אחותו בד"א שפחה בעלמא וכו' זו היא דעת רב נטרונאי גאון הביאו האלפסי פ"ב דיבמות והסכים הרא"ש לדבריו ודלא כהאלפסי דמספקא ליה ונקטינן הכא והכא לחומרא וכאידך גאון דלפי זה אינו חייב עליה משום אחותו והרמב"ם חולק על כל הגאונים וס"ל דהולד הוי כנעני גמור לכל דבריו עיין עליו פ"ג מה"ג ופ"א מה' יבום ופ"ט מה' עבדים וכמ"ש הרב המגיד פ"ד מה' נחלות ובשלטי גבורים בשם ה"ר ישעיה אחרון ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ורבינו כאן סתם דבריו על פי הסכמת הרא"ש אבל לקמן בסימן קנ"ו הביא כל חלוקי הדעות ע"ש ואיכא למידק דמדכתב רבינו בסתם דאם בא אביו על שפחתו משמע אפילו בא עליה דרך זנות דהכי משמע לישנא דבא עליה וכ"כ הרא"ש להדיא וז"ל בפ"ב דיבמות הלכך הבא על שפחתו ודאי שיחרר' מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות ולעיל בסי' ד' וכתב וכ"ש אם הוא נושא שפחתו שקידושיה תופסין לו בה ע"כ דרצונו לומר לשם דאע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא ודאי שיחררה כיון שעשה עמה דרך נישואין והשתא קשה עדיפא מינה ה"ל לאשמועינן אפילו בלא נשואין אלא בא עליה דרך זנות ונראה דלא אמר הרא"ש דאף בבא עליה דרך זנות דודאי שיחררה אלא היכא דהיו שם עידי יחוד דכיון דלא היו שם חופה וקידושין ה"ל דרך זנות כפילגש דעלמא והתם קאמר דודאי שיחררה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדכתב רב נטרונאי אבל אם אין שם עידי יחוד אפילו מקדשה בע"א אין חוששין לקידושיו ואינה צריכה גט ומשמע אפילו מקדש בביאה ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דבע"כ הויא בעילת זנות כיון שלא היו שם שני עדים וכ"כ הרא"ש בפ' המדיר ורבינו לקמן בסימן ל"ט במקדש ע"ת ובעל סתם דא"צ ממנו גט אא"כ דאיכא עידי יחוד הא לאו הכי לא והשתא ניחא הא דלעיל בסימן רביעי דמיירי בנשואין גרידא ולא בעל כלל ואצ"ל אם בעל בעידי היחוד דפשיטא דתלינן בודאי שיחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:
בתו וכו' בפ"ב דיבמות קמבעיא ליה אדור רביעי שבבנו ובתו ופשטינן לאיסורא ודחי לה והדר פשטינן להתירא ודחי לה וכתב הרי"ף ולא איפשטא בהדיא עכ"ל ולא נתבררה דעתו די"א דלחומרא נתכוין כמ"ש הרא"ש וי"א דלקולא נתכוין כמ"ש נ"י אבל הרמב"ם פסק לקולא וטעמו דכל תיקו מד"ס לקולא והרא"ש פסק לחומרא שכ"כ בספר חפץ ושכ"כ הרמ"ה וכ"כ המרדכי ושכך פסק ר"ח וס' חפץ ובסמ"ג כ' כל' הרמב"ם וכתב אח"כ שזהו לדברי ר"ח ורבינו משה אבל נחלקו עליהם גדולים ע"ש. והכי נקטינן לחומרא כגדולים המחמירין בדבר:
אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה וכו' משנה וגמ' ר"פ נושאין ומשמע שם דלכתחלה הוא דלא תנשא משום גזירה שמא לאחר שישא בתה יזנה עמה והרי היא ערוה עליו אבל אם נשאת לא תצא ע"ש וכ"כ בנ"י ספ"ב דיבמות דה"א בתוספתא ועיין במ"ש ב"י לעיל סוף סימן י"א:
ומ"ש ובת בן בן בן אשתו כתב הרמב"ם וכו' כתב מהרש"ל וה"ה בת בת בת בן אשתו עכ"ל ופשוט הוא וכבר התבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה גם במה שנחלקו באם אם אם אם אשתו הכל מטעם אחד דבעיין לא איפשטא:
אחות אביו ומותר בבת אחי אביו וכו' לא איצטריך ליה אלא לאורויי דאעפ"י דאסור באשת אחי אביו אפ"ה מותר בבתו ולא חיישינן דילמא טעי להתיר בתרוייהו באשתו ובבתו כי היכי דאחי אביו מותר באשתו ובבתו. ובתוספות פרק נושאין (דף צ"ט) בד"ה ספק כתבו דאיתא בירושלמי זאת אומרת מותר לאדם לישא אשת בן אחיו פירוש אעפ"י שיכול לבא לידי בישול מצות יבמין אם ימות ותפול לפני האחין אפ"ה מותר עכ"ל:
ומ"ש ומכאן ואילך וכו' שם אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו וסוגיין כותיה אלא שהתוס' כתבו בשם ר"י שפסק דלא כאמימר משום סוגיא דסתמא דתלמודא בפרק החולץ דלא כותיה ונראה דלר"י נמי יש להן הפסק כיון דאיתפליג דרא כדאיתא בגמ' מיהו מדברי הסמ"ג לאוין ק"י יראה דאין לו הפסק שכתב וז"ל אשת אחי האב מן האם בלבד ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק עכ"ל ונוסחא זו א"א לישבה דבגמרא מבואר דאשת אחי האם מן האב יש לו הפסק ונוסחא אחרת נמצא בסמ"ג וז"ל ואשת אחי האם מן האב בלבד ואשת אחי האם מן האם אין לו הפסק וכתב מהרא"י בכתביו סימן קע"ב שכך נמצא ברובם והקשה ע"ז דהוא בהפך מסברת התלמוד לגמרי דהא אשת אחי האם מן האב תניא בהדיא בברייתא לאיסורא ואשת אחי האם מן האם מיבעיא ליה לתלמודא אי אסורה אי לאו משום דליכא צד אב ונהי דפשט ליה לאיסורא מ"מ איך יתכן דגריע טפי מאינך דאיכא צד אב וכולי וע"ש גם הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ב' השיב לשואלו דיש לה הפסק וכתב אותן טעמים שכתב מהרא"י ולפ"ד נראה ליישב נוסחאות הישנות בסמ"ג ולומר דס"ל היא הנותנת כיון דלית בה צד אב וקילא טפי ואתי לזלזולי ביה לפיכך אחמרו רבנן בשניותיה ותדע שהרי בשניות דרבי חייא איבעיא לן אי יש להן הפסק ומקצת גאונים פסקו לקולא ואע"ג דחמירי טפי שהרי מן התורה אסור בבת בנו ובת בתו וכן בבת בת אשתו וכו' וחמותו וכו' ולא גזרו בה אלא חד שנייה. ובאמו דאם אמו שריא מן התורה וכן אשת אבי אביו שריא וגזרו בה דאין לה הפסק וכן גבי כלתו גזרו בה דאין לה הפסק אלמא כיון דקילא אתי לזלזולי בה ואי מקילינן בה חדא קולא אתי לאקולי בה קולא אחריתי וכדאמרן בריש ביצה גבי שבת דחמיר כו' והילכך אף על גב דבדודתו היכא דאיכא צד אב דחמיר לא גזרו בה רבנן אלא שנייה אחת בלבד והוי ממש כמו אחות אביו ואחות אמו מכל מקום היכא דליכא בהו צד אב קילא טפי ואתי לזלזולי ביה גזרו בה טפי זה אפשר לומר ליישב מאחר שלא נמצא בתלמיד בפירוש דיש לה הפסק. אכן למעשה אין לנו לתפוש חומרא ע"פ הסמ"ג היפך משמעות התלמוד ומשמעות כל הפוסקים דיש לה הפסק במכל שכן מאשת אחי האם מן האב דיש לה הפסק ותו דלפע"ד נראה שיש דילוג בספרי סמ"ג וכצ"ל ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם בלבד ואשת אחי אב מן האב ואחות האב בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק ע"כ ופסק לחומרא דלא כאמימר וכדפסק ר"י דכך דרכו להורות כדברי ר"י והסופר השמיטו וכתב אין לו הפסק סמוך למ"ש בתחילה בין מן האם שטעות כזה רגיל ומצוי בכל הספרים ולענין מעשה נקטינן לחומרא כפסק ר"י ודאין לו הפסק וכך נראה להדיא מתשובת הרא"ש שהשיב על אשת אחי אם אמו מן האם דשריא משום דיש לה הפסק ואפילו לר"י דפסק דלית הלכתא כאמימר התם איכא ערוה דאורייתא אלמא דבאחי אבי אביו אין לו הפסק ומה שהקשה ב"י מדאמר רב ארבע נשים יש להם הפסק לאו קושיא היא דשאני התם דאיכא צד אם כמבואר בסוגיא ומה שקשה לפ"ז למה ליה למימר התם איכא ערוה דאורייתא בלאו הכי תיפוק ליה דהתם ליכא צד אם די"ל מילתא דפסיקא נקט לארויי דאפילו באחי אבי אביו מן האם נמי שריא משום דליכא ערוה דאורייתא ואצ"ל באחי אם אמו מן האב דשריא טפי דאחי אמו לא כתיבא וכן מבואר מפרש"י דאחי אמו מן האב לא שייך לאוסרו כמו באחי אביו מן האם ומה שהקשה עוד הב"י למה הוצרך ללמדה מדיוקא ולא כתב שהיא חדא מד' נשים שיש להם הפסק כבר נתבאר בדברינו דד' נשים דאיירי בהו רב בדאיכא צד אב ואיכא נמי צד אם אבל בדליכא כל עיקר צד אב דבר זה אינו מפורש דיש לה הפסק אלא במכ"ש ואיכא למימר אדרבא היא הנותנת כיון דקילא אתי לזלזולי טפי הילכך הוצרך ללמדה מדיוקא:
אשת בנו וכולי פירוש דבכלת בן בנו גזרו דאין לה הפסק הואיל ואיכא בדורות הללו כלה דאורייתא אבל כלת בתו יש לה הפסק כיון דלא שייכא בה איסור כלה דאורייתא דלא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו ואיכא לתמוה דבגמרא א"ל אביי לרבא אסברא לך כגון כלתא דבי בר ציתאי כו' ופירש"י שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת ואתי לאחלופי עכ"ל משמע דלא חיישינן לאחלופי אלא בדאית ליה נמי כלת בנו וכל הפוסקים פסקו בסתם לאסור ומשמע אפי' בדלית ליה נמי כלת בנו אלא כלת בתו נמי אסורא. שוב ראיתי בשלטי הגבורים ע"ש ר"י אחרון ז"ל דאין אסור אלא בדאית ליה כלת בנו ולמעשה צ"ע:
אשת אחיו בין מן הזנות בפ"ב דיבמו' תנן דאחיו ממזר זוקק אשת אחיו לייבום ופריך פשיטא אחיו הוא ואע"ג דלמה שפי' ר"י בד"ה פשיטא אחיו אינו ראייה משם מ"מ משמע דאפי' לר"י ודאי שאמת כך הוא וע"ש:
שני חורגים מותר. אשת חמיו אסורה לו התו' ושאר המפרשים כתבו דהירושלמי אוסר הכל משום מראית עין אבל בתלמודא דידן ס"פ משוח מלחמה משמע דלא חיישינן למראית עין והכל שרי אבל הרא"ש חולק דאשת חמיו אסור וב' חורגין שריין וכך הם דברי רבינו וכן עשה ר"ת מעשה לאסור אשת חמיו כמ"ש התוספות וכל המפרשים אלא דיש שכתבו שעשה סעודה לקדשה ואפסדיה לסעודתא ויש שכתבו שכבר קידשה ועשה סעודה לישאנה ואפסיד לסעודתיה והוצרכו לתת גט וז"ל האגודה על מעשה דר"ת ושמא אחר התלמוד אסרום הגאונים עכ"ל. וכן נראה מדברי התוספות שכתבו אע"ג דבשמעתין שרי אשת חמיו וחורגו שמא אח"כ אסרום גם הרא"ש לאחר שהביא הירושלמי כתב כ"כ בפר"ח ובעל הלכות נמי כ"כ וגם אסר אשת חתנו ובשמעתין קא שרי לתרווייהו ושמא אח"כ אסרום וכו' משמע דר"ל לאחר התלמוד אסרום ר"ח וב"ה בתקנותיהם ולא מדינא ויש לתמוה אמאי חילק הרא"ש ביניהם וי"ל דבב' חורגין מפורש בתלמודא דידן להיתירא כדאיתא פרק משוח מלחמה להדיא דלא חיישינן בהו למראית עין דאית להו קלא אבל אשת חמיו דלית להו קלא איכא למיחש למראית עין אף לתלמודא דידן דהא דמתיר אשת חמיו בפ"ב דיבמות אינו אלא לומר דמדינא שריא ומה שקשה לר"ת וב"ה שאוסרין אף ב' חורגים תירץ הרא"ש דאסרום מצד תקנה שעשו לאחר התלמוד. שוב ראיתי בתשובת הגאונים שבידינו וז"ל בסימן רנ"א שאלה אשת חמיו מותר ללוקחה לו לאשה אי לא תשובה מותרת לו אבל בת חורגו אסורה לו מפני מראית עין עד כאן לשונו ואין ספק דט"ס הוא דבת חורגו דאורייתא הוא דאברייתא דשניות פ"ב דיבמות דתני בה ואסור בבת חורגו פריך בגמרא דאורייתא היא ומשני משום דקבעי למיתני סיפא אשת חורגו כו' ולא ידעתי להגיהו ליישבו דאם נאמר דצריך להיות אבל ב' חורגין אסורין מפני מראית העין ופסקו כך על פי הירושלמי אם כן גם אשת חמיו אסורה משום מראית עין ואפשר דס"ל הפך סברת הרא"ש ובאשת חמיו פסקו דשריא כתלמודא דידן אבל בב' חורגים אסרוה הגאונים מתקנותיהם ולא מדינא וס"ל דבחורגים שייך למגזר טפי כמ"ש בנימוקי יוסף לשם ואפשר לומר איפכא דצ"ל תשובה אסורה לו מפני מראית עין אבל ב' חורגים מותרין והיינו כסברת הרא"ש ועוד אפשר לומר דצ"ל אבל אשת חורגו אסורה לו דאעפ"י דמדינא שריא כדתני בברייתא מ"מ הגאונים אסרוה וכ"כ בתשובת מהרי"ל סימן פ"א דבא"ז כתב ע"ש ר"י דב' חורגים אסירי כשגדלו בבית אחד וכתב עוד דאשת חורגו אסורה והיינו ע"פ הירושלמי דכיון דאוסר ב' חורגין א"נ אשת שני חורגין משום מראית העין הה"נ אשת חורגו או אשת חתנה הגדלה עמו בבית דאילו בבית אחר אפילו ב' חורגין שריא ואפילו לפי זה בת אשת חתנו או אשת בעל אחותו או בת אשת חתנה או אשת בעל אמו ובתו ואחותו ליכא למיסר משום מראית העין דלא אתי לאחלופי ועיין הטעם בתשובת מהרי"ל ונראה דאצ"ל דאיש שגירש את אשתו והוא נשא אחרת וגם היא נשאה איש אחר דמותרין הבנים שלהם לישא זה את זה ואין שם משום מראית עין וכן פסק בתשובת הגאונים הנזכר סימן ע"ז. ולמעשה הנה בתשובת מהרי"ל כתב דב' חורגים או אשת שני חורגין קי"ל דשרי אפי' בדורות האחרונים ובאשת חמיו כתב דפשיטא הוא דנוהגים כר"ת לאסור והנה תופס דעת הרא"ש וקשה עליו טובא להקל כנגד הירושלמי המפורש לאיסור בשניהם והסכימו כך ר"ח ובעל הלכות ור"ת ור"י ואולי גם הרא"ש לא אמר היתר בב' חורגין אלא להלכה לא למעשה כנראה מדבריו אבל מה אעשה שכבר נהגו להקל בשניהם ומעשים בכל יום והחרד והמחמיר תע"ב:
הלכה אשתו למ"ה וכו' פרק האשה רבה ואוקימתא דגמרא כר"ע דבאשתו נשואה הכל יודעין שבטעות נשא את אחותה וביאתו באחותה זנות הוא וא"צ הימנו גט דאין לחוש שמא יאמרו תנאי היתה בנשואים הראשונים ולא נתקיים והך שניה שפיר נסיב ואשת איש יוצאה בלא גט דהא כולי עלמא ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והילכך קים להו דנשואי שניים אינם כלום ומה שכתב דאין זנות וכו' שם בגמרא ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה ולאו דוקא אחותה אלא משום דקיימינן השתא באחותה נקט אחותה וה"ה שאר כל העריות אין שכיבתן אוסרתה. ובקרא נמי לא רמיזא אחותה וה"ק קרא שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה והכי איתא להדיא בגמרא:
ומ"ש ומותר בקרובות שנייה וכו' פי' לישא בתה וכן היא מותרת בקרוביו מיהו מדרבנן ודאי לא שריא בתה עליו אלא לאחר מיתת שנייה כמ"ש בסי' זה למעלה אצל בת אנוסתו דלא שריא אלא לאחר מיתתה וא"ת הלא ס"פ נושאין קאמר דבקידושי טעות אפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ופירש"י בקידושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא אלמא דאיכא תנאי בנישואין וי"ל דהא דאמר בפרק האשה רבה אלא נשואין מי איכא למימר תנאי ה"ל בנשואין ה"ק דלא שכיחא מילתא שיתבטלו הנישואין מחמת התנאי וכמו שכתבו התוס' לשם ואי איתא דנתבטלו הנישואין מחמת התנאי קלא אית ליה ומדליכא קלא ודאי לא טעו אינשי למימר דתנאי הוה ליה בנישואין אלא נשואי שנייה לא כלום הוי כנ"ל:
היתה ארוסתו וכו' פי' הכא איכא למיחש שמא יאמרו תנאי היה באירוסין ולא נתקיים התנאי והך שנייה א"א יוצאה בלא גט והשתא איתסרא עליה שפיר נסיב ולפיכך צריכה גט שלא יאמרו נמי ארוסתו דא"כ הוא נושא אחות גרושתו וצריך ליתן גט גם לארוסתו: ומתה הראשונ' מותר בשנייה משנה שם פי' כיון דמתה פקע לה איסור אחות אשה ושנייה שריא בין שהראשונה היתה נשואה או היתה ארוסה וכ"ש במתה השנייה דמותר בראשונה וכ"כ ב"י:
היתה אחות אשתו נשואה וכו' דברי רבינו בזה ע"פ דברי הרמב"ן שהביא הרא"ש לשם במסקנתו דאף עפ"י דפסקינן הלכה כר' יוסי היכא דנשאת לו בעד אחד עפ"י ב"ד כיון דצריכה ממנו גט ואסורה לבעלה אף אשתו אסורה לו משום דה"ל אחות גרושתו מכל מקום במאי דסביר' ליה לרבי יוסי בנשאת לו עפ"י עדים דאינה צריכה ממנו גט ושריא לבעלה ואף אשתו שריא לית הילכתא כר' יוסי בהא דאיהו סביר' ליה כרבי שמעון אבל אנן קי"ל דבנשאת ע"פ עדים נמי צריכה הימנו גט וכמו שיתבאר בס"ד סוף סימן י"ז וכיון דאסורה לבעלה אף אשתו אסורה לו משום דה"ל אחות גרושתו. ואף ע"ג דמאי דקי"ל דע"פ עדים נמי אסורה לבעלה הוי טעמא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וחזר זה ומחזיר גרושתו משניסת ובאשת גיסו לא שייך למימר הכי דאפילו גירש זה אסורה ליה משום אחות אשה וא"כ בע"כ כשבאת אשתו עם גיסו הכל יודעים שבטעות נשא אחות אשתו מכל מקום זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך לומר גירש זה ונשא זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ואמר זה נושא אחות גרושתו ומשום הכי אשת גיסו צריכה גט לעולם אף כשבאו שניהם יחד ולפי זה גם אשתו אסורה עליו לעולם דלא שנא היתה ארוסתו דאיכא למימר תנאה הוה באירוסין ולא נתקיים התנאי ל"ש היתה נשואה דליכא למיחש לתנאה בכל ענין אסורה עליו אשתו כיון דאשת גיסו צריכה גט:
דרכי משה[עריכה]
(א) ול"נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קידושין ר"ל שאין קידושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קידושין כמו נשים אחרות כנ"ל ליישב דברי רבינו אבל צ"ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קידושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ"ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ"ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ"ע:
(ב) וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל' סימן א' על ראובן שהיה לו פלגש והיו עוררין בדבר ואמרו שהיתה מקודשת ע"ל סימן זה בב"י:
(ג) וכן כתב א"ז בדברי המחמירים וכתב עוד דאפילו אם אמר שכיון לשם זנות אינו נאמן נגד דעת חכמים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל כיוצא בו והאריך שם בראיות וע"ל ריש סימן ל"ג וסימן קנ"ו בדין זה:
(ד) ובא"ז משמע דלא שרי אלא כשגדלה עמו בבית דאז קלא אית ליה אבל כשאין גדלה עמו אסורים וצ"ע שהיא הפך מדעת שאר הפוסקים דמשמע דגרע טפי כשגדלה עמו בבית וא"ה שרי וכתב עוד מותר אדם באלמנת בעל אמו ובבתה ובשאר קרובותיה. וכן הוא לקמן סימן זה דבן אשתו מותר באשתו בטור:
(ה) אבל בת אנוסה וכן כתב נ"י ריש נושאין על האנוסה אפילו פלגשו מותר לישא קרובותיה אחר מיתתה אבל לא בחייה ואין חילוק בין קרובים הרגילין אצלה לשאינם רגילים עד כאן לשונו וכן הוא שם ספ"ב דיבמות וכתב שם דאף בחייה אם כנס לא יוציא
(ו) בהגה"ת אלפסי ע"ב ד' ת"ו כתב דלא אסרו כלת בתו אלא דוקא שיש לו ג"כ כלת בנו משום דאתי למיחלף אבל אם היה לו כלת בתו לבדו מותרת לו עד כאן לשונו ולא נהירא דהא הרבה שניות אסרו משום דאתי למיחלף באחרת כדאיתא פ"ב דיבמות ולא חילקו הפוסקים בין אית ליה אחרת או לית ליה אלא בכל ענין אסורה:
(ז) כתב הר"ן פרק האומר ע"א דף תרי"ב דכל המגרש ונותן גט אע"ג שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה שלא יאמרו נושא קרובת גרושתו עב"ל:
(ח) ובהגהת אלפסי ע"א דף תל"ו דאם זינה עם חמותו אין אשתו נאסדרת עליו ואם היתה חמותו מרגילה לבא אצלו ע"י אשתו מוציאין אשתו ממנו עכ"ל ומשמע בגמרא פרק האשה רבה דאין לחלק בין חמותו לשאר עריות כתב רבינו ירוחם בספרו תא"ו נכ"ג ח"ב כל עריות שנאמר בהן ערוה אם נשאו לאסור להן אינן צריכות גט חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ עדים או ע"פ ב"ד ואחר כך בא בעלה וכן ארוסת אחיו שנשאת ע"פ עדים שמת אחיו או על פי ב"ד ואחד כך בא אחיו וכן אחות ארוסתו שהלכה ארוסתו למ"ה ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך בא ארוסתו כל אלו צריכות גט עכ"ל.
(ט) ופסק שם דאסורה דכשם שאסורה לבעל כן אסורה לבועל אע"ג דבשעה שהיה בועלה היתה בלא"ה אסורה לו משום אחות אשתו וע"ש ולקמן סי' קע"ח.