ט"ז על אבן העזר יב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
וכן העד א' כו' בפ' כיצד אית' סדר המשניות תחילה דהנטען משפחה כו' אם כנס (לא) יוצי' ואם נטען מא"א יוצי' ואח"כ המבי' גט כו' דלא ישאנ' ואח"כ עד המעיד ואח"כ החכם שאסר כו' ובאלו הנ' לא שנה ואם כנס לא יוצי' אלא לאחר משנ' דהחכם שאסר אית' איבעי' להו כנס מיהו שיוצי' א"ד (מוצי' וא"ד אינו מוצי') או"ר מתניתי' היא דהנטען מהשפחה אם כנס לא יוצי' אלמ' משום רינון לא מפקינן ופי' רש"י דהך בעי' קאי אחכם שאסר והמבי' גט ולכאורה משמע דבא רש"י לאפוקי עד המעיד דאפי' כנס יוציא משום דאלו היה לעז אמת שהעיד שקר הי' א"א מן התורה ודומה למ"ש התוס' שם על מה שמתיר רב אשי בחכם וז"ל ולנטען מן א"א ל"ד לדהתם בדין שיוצי' כיון שאם אמת הוא אסורה לי' אבל הכא שאסר האשה בנדר אפי' אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שרי' לחכם מדאוריית' עכ"ל וא"כ ה"ה בג"ד אבל א"אלומר כן דהא רש"י פ' בגמ' שם על מה שפשט רב אשי מנטען משפחה ול"ד לנטען מא"א דהתם הואיל והוציאה מבעלה בפני זה והלך זה ונשא' מכוער הדבר עכ"ל א"כ בעד שמעיד דלא שייך כן ה"נ דלא יוצי' כיון דאין כאן ריעותא שיש בנטען מא"א דהיינו הוציא' בעל' כ"כ הרב המגיד בשם רש"י דאכולהו קאי כמ"ש הב"י ונר' ברור דגם לתירוץ התו' שזכרנו הוה כן דאפי' עד המעיד אם כנס לא יוצי' דהא כתבו הטעם בנטען מא"א משום דהוה איסור דאוריית' אם הלעז אמת הוא והיינו שאם הוא אמת ממיל' הוה ודאי איסור דאוריית' משא"כ בעד המעיד שאפי' אם הוא שקר העיד מ"מ אינו ודאי שבעל' חי דאימור מת עכ"פ בלאו הכי שהרגו אחר וכ"ש במבי' גט שאפי' אם נאמר שמעיד שקר ולא נכתב הגט בפני זה העד מ"מ הגט כשר מן התורה דהך בפני נכתב הוא במקום קיום החתימה ומן התור' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוכי קיום כדאית' להדי' ריש גיטין כנ"ל לדעת התוס' ורש"י וא"כ מ"ש רש"י דהאי בעי' קאי על חכם ומבי' גט לא נתכוין אלא שלא נאמר דלא קאי רק על משנה הסמוכה לה בגמ' אלא קאי גם על המשנה שלפני זה דהיינו מבי' גט והיינו כל הנזכר באותו משנה וגם עד המעיד בכלל זה והרא"ש שהבי' האיבעי' זו לא מיעט לומר דבמקום אחר אף אם כנס יוצי' רק שהוסיף תיבת חכם שאסר תוך האיבעי' לפרש ענין האיבעי' אמאי קאי ובאמת גם הנזכר במשנה הקודמות הוה דינ' הכי וסמיך על מה שמסיק דמשום רננה לא מפקינן מיניה ה"ה בכל הנך דאין שם אלא רננה מלבד נטען מא"א דהוציאה בעלה ובהדי' כ' הטור ס"ס קמ"א תשובת הרא"ש לענין עד המעיד דאם כנס לא יוציא וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם וכמו שהעתיק כאן דבריו בש"ע וגם שאר הראשונים פסקו בכולן להתיר זולת הרשב"א שמחמיר בעד המעיד ובחנם כתב מו"ח ז"ל דיש חומר' במבי' גט כיון שיש איסור דאורייתא דלא כן הוא כמו שזכרנו ואין כאן שום (חומר') בדברי הרא"ש ויפה פסק כאן בש"ע להקל בכולן:
ויש אומרים דאף בשנים בס"פ כיצד איתא והאתנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה פי' רש"י לומר לא יקחו שוב את השדה הזה מהלוקח וכן העד של הגט לא ישא את האשה וכתבו (התו') וז"ל אע"ג דשרי מ"מ בעל נפש ירחיק עצמו כדתני' עלה באלו טריפות דן הדין זיכה וחייב טימ' וטיהר וכן העדים שהעידו כול' רשאים ליקח אבל חכמים אומרים הרחק מן הכיעור ודומה לו עכ"ל עפ"ז כתב רמ"א כאן דאפי' בשנים יזהר בעל נפש ולפ"ז ה"ה לג' דאין (שום) מעלה לג' יותר מלשנים ובכל מקום מצינו תרי כמאה ובהג"ה בפרישה הבין דאפי' לבעל נפש שרי בג' והוא טעות וראוי להבין למה לא הביאו הרא"ש והטור והרמב"ם דבר זה דיש חילוק בין בעל נפש או לא ונלע"ד דהך אבל אמרו חכמים התרחק כו' לא קאי רק אמקח דיש חשד ששניהם יחדו חתמו שלא כדין להנאתם אבל בעדות אשה אפי' לבעל נפש שרי דאיתתא לבי תרי לא חזי' כנ"ל וק"ל:
סעיף ב[עריכה]
או חלצ' בפני ג' כו' ה"ה דתרי סגי לענין חשד אלא דחליצה לא סגי בפחות מג' ומ"ה כ' הטור כיון שהם ג':