שולחן ערוך אבן העזר יג י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · יג · י · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו:

הגה: ויש אומרים שצריך שיגרש, ואם הוא ישראל יחזירה לאחר ג' חדשים, וכהן לא יחזור (טור). ודווקא שעבר במזיד, אבל אם קדשה בשוגג אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג). ויש מחמירין אפילו בשוגג (תרומת הדשן סימן ר"ן). ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש, ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג, כן נראה לי. גירשה אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ס'). לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים, אף על פי שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם). ואם כנס וגירש, עיין לקמן סימן זה סעיף י"ב מה דינו לעניין כתובה.

קידש וברח, אין מנדין אותו (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל). יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק, שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים, ואין נראה כן מדברי שאר הפוסקים:

מפרשים

חלקת מחוקק

(ח) ויש מחמירין אפילו שוגג:    המעיין בת"ה ירא' דלא פליג להדיא אדעה הראשונה רק שתחלה כ' דת"ח הטועה בדין לא מקרי שוגג כי שוגג הוא כמו שכתב בא"ז שהיה סבור שאינה מינקת או ע"ה שאינו יודע שמניקת חבירו אסורה אבל ת"ח הטועה בדין בדבר שראוי להסתפק בו לאו שוגג הוא ובסוף דבריו סיים ואפש' דמשום ה"נ לא מקילין באידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא (והיא היא הדע' הראשונה) והנה לפי זה לא מקילין בת"ח הטועה אפי' בכהן (ר"ל כהן שקידש תוך ג' חדשים ע"פ הוראת ת"ח שהור' לו כך וה"א לאקולי גביה מאחר דלכהן אסור להחזיר גרושתו וכמו שהכריח הרב בהגה סברא זו בסמוך אפ"ה אין מקילין בו וצריך לגרש) מאחר דבעל ת"ה הביא ראי' לדבריו דת"ח לאו שוגג מיקרי ומהרי"ו לא אשכחן דפליג אסברא זו, אבל בישראל והוא שוגג גמור כגון דלא ידע או ע"ה דלא ידע הדין אף על גב דבת"ה נסתפק וכתב דרך אפשר דלא מקילין כא"ז מ"מ לא שבקינן פשיטותי' דמרי"ו נגד ספיקו דת"ה בפרט שהרמב"ם לא ס"ל דכופין לגרש (כמו שמבואר בפ"י מה' גרושין והביאו הב"י סימן זה ס"ק ו') ולמה לא נסמך בדבר שהוא דרבנן אמיקל:

בית שמואל

(טו) מנדין אותו:    כ"כ הרמב"ם וס"ל דא"צ לגרש אלא מנדין ועיין לקמן מ"ש לפ"ז ה"ה אם לא כפהו ב"ד אותו עד שעברו ג"ח מ"מ מנדין אותו על מעשה איסור וכ"כ בד"מ אבל לשיטות הפוסקים דס"ל דמנדין אותו כדי שיגרש אות' א"כ אחר ג"ח א"צ נידוי וצ"ל לדעת הרמב"ם א"צ הרחקה עד שיעור חזרתו ג"ח דהא הרחק' זו רק לכפר על איסור שעשה כמ"ש המגיד ורמז לדבר גלות מכפר א"כ א"צ הרחק' כ"כ והמחב' הביא רק דעת הרמב"ם דמנדין אותו על איסור שעשה לא הי' להבי' דעת הרא"ש דצריך הרחקה כדי שלא יחזיר עד אחר ג"ח לפ"ז בנשא פשיט' מנדין אותו על איסור שנשא אף על גב דאינו מפורש בהדי' ברמב"ם מ"מ נשמע זאת לפי הסבר' דמנדין אותו על איסור שעשה ומ"ש הרמב"ם בנשא מפרישין אותו אתא לאשמעינן דלא תימא כיון דכבר נשא אין מפרישין אותו קמ"ל לכן כתב מפרישים ונידוי לא כתב משום דנשמע מדין קידושין וכן משמע להדי' במגיד ונ"י דמנדין אותו לשיטת הרמב"ם אם נשא ולא כב"ח, ואם זנתה אין עונשים אותה אלא על הזנות ולא על הא דלא המתינה צ' יום ריב"ש סי' קי"א:


(טז) אם קדשה בשוגג:    כתב בת"ה דוק' דלא ידע דמת בעלה תוך ג"ח או שהוא ע"ה וא"י הדין אבל אם ידע האיסור וטעה אם חדש העיבור בכלל הוי כמזיד:


(יז) ונראה דכהן וכו':    בד"מ כתב אפילו אם קידש במזיד יש לסמוך על הרמב"ם דא"צ לגרש ובישראל יש להקל בשוגג ומ"ש כאן יש לסמוך אדברי מקילין לעיל קאי אפילו אם קידש במזיד לפ"ז א"צ למ"ש בח"מ אם הוא ת"ח כי אפי' במזיד גמור יש להקל ומ"ש כאן בישראל אין להקל וכו' אפשר ט"ס הוא וצ"ל יש לסמוך אמ"ש בד"מ, ובכל זה אין חילוק בין אם קידש ובין אם נשא ט"ז, ומשמע בכל אלו דינים אין חילוק בין קטנה לגדול' אפילו קטנה שאינה ראוי' להוליד נמי הדין כן ולא כי"א שהבי' הנ"י:


(יח) גירשה אסורה לדור עמו במבוי:    וכן הדין כן בכל אסורים דרבנן חוץ משבויה דהקילו חז"ל ועיין סי' קי"ט:


(יט) קידש וברח:    ואם כנס וברח לדעת הרמב"ם הבריחה היא לכפר על האיסור שעשה מהני הבריח' וכ"כ המגיד ולשאר פוסקים דס"ל הבריחה הוא משום דמגלה דעתי' שאינו רוצה לכנוס א"כ אם כנסה לא מהני הבריחה וי"א דמהני כמ"ש בנ"י והמגיד פי"א:


באר היטב

(ח) מנדין אותו:    עי"ן ב"ש ואם זנתה אין עונשין אותו אלא על הזנות ולא על הא דלא המתינה צ' יום ריב"ש סי' קי"א.


(ט) בשוגג:    דוק' דלא ידע דמת בעלה תוך ג"ח או שהו' ע"ה וא"י הדין אבל אם ידע האיסור וטעה בענין אחר הוי כמזיד ת"ה ב"ש. מה שלא הוזכר נדוי לגבי אשה דגם היא עברה על גזירת חכמים. משום דנידוי זה קיל והאשה קרובה יותר לשוגגת ובנידוי כה"ג שוגג כל דהו פטורה ראנ"ח סי' יו"ד בח"א. ואם נאמן לומר שוגג הייתי נראה דנאמן והראי' מסוגי' פ"ק בב"מ נאמן לומר מזיד הייתי ע"ש בתוס' ומינה דנאמן לומר שוגג הייתי עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף י"ב.


(י) דבכהן וכו':    בד"מ כתב אפילו אם קידש במזיד יש לסמוך על הרמב"ם דא"צ לגרש ובישראל יש להקל בשוגג ומ"ש כאן יש לסמוך מדברי המקילין לעיל קאי אפילו אם קידש במזיד ומ"ש כאן בישראל אין להקל ט"ס הוא וצ"ל יש לסמוך וכו' ב"ש. דלא (כמ"מ) [כח"מ] ע"ש. ובכל זה אין חילוק בין אם קידש ובין אם נשא ט"ז ובכל דינים אלו אין חילוק בין קטנה לגדולה אפילו קטנה שאינה ראוי' להוליד נמי הדין כן ב"ש.


(יא) במבוי:    וכן הדין בכל איסורים דרבנן חוץ משבויה דהקילו חז"ל.


(יב) קידש וברח:    ואם כנס וברח לדעת הרמב"ם הבריחה היא לכפר על האיסור שעשה מהני הברחה. ולשאר פוסקים דס"ל הבריחה משום דמגלה דעתו שאינה רוצה לכנוס א"כ אם כנסה לא מהני הברחה וי"א דמהני ב"ש. מעשה בא לידי בא' שקידש תוך חדשי ההבחנ' וגזרתי עליו שיברח ואמר שלא יוכל לברוח מפני סיבות רבות והוריתי שתברח האשה ובהכי סגי כנה"ג ע"ש.







▲ חזור לראש