טור אבן העזר י
<< | טור · אבן העזר · סימן י (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
המגרש אשתו ונשאת לאחר וגרשה או מת - אפילו לא ניסת לאחר אלא נתארסה לאחר, אסורה לחזור לראשון. ואסור לו לדור עמה בכל השכונה. ואם גרשה השני או נתאלמנה - מותר לדור עמה בשכונה, ובלבד שיהיה חוץ למבוי.
ואם לוה ממנה קודם לכן - דינה כדפרישית לעיל בכהן שלוה מאשתו גרושה.
אבל זנתה אחר הגירושין - מותרת לחזור לו.
המוציא אשתו משום שם רע שיצא עליה, או מפני שהיא אילונית, או שהיא נדרנית - לא יחזיר.
ודוקא שאמר לה "משום שם רע" או "משום אילונית" או "נדרנית אני מוציאך", וכפל דבריו לומר "אילמלא השם רע או אילונית או הנדר לא הייתי מוציאך", ואז יאמרו לו "הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע או משום אילונית ונדר לא יחזיר".
אבל לא כפל דבריו, יכול להחזירה. והרמ"ה ז"ל כתב שאם אמר לה "משום שם רע ואילונית ונדר אני מוציאך", אע"פ שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה.
אבל האיש שהוציא אשתו משום נדר שנדר להוציאה, יכול להחזירה.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המגרש אשתו ונשאת לאחר וגירשה או מת אפי' לא נשאת לאחר וכו' בפ"ק דיבמות (דף יא:) ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה וידוע דהלכה כחכמים. וכ' הרא"ש בתשובה כלל ל"ה על אשה שיצא עליה קול שלא בב"ד שנתקדשה והכריחוהו קרוביה לגרש ונשאת לאחר וגרשה ורוצה לחזור לראשון מילתא דפשיטא שהיא אסורה כי היודע שנתגרשה מה יודע שהגירושין לא היה אלא לרווחא דמילתא וכ"ת יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגיטא ולא שמע בהכרזה כדאמרינן בחליצה (יבמות לו:) איכא דשמע בחליצה ולא ידע בהכרזה וע' בתשובת הרשב"א שכתבתי בסי' י"ג ובמרדכי דקידושין פרק האומר:
ומ"ש רבינו ואסור לו לדור עמה בכל השכונה ואם גרשה השני או נתאלמנה מותר לדור עמה בשכונה וכו' יתבאר בסי' קי"ט בס"ד:
ומ"ש ואם לוה ממנה קודם לכן דינה כדפרישית לעיל וכו' בסי' ו' ויתבאר עוד בסימן קי"ט:
ומ"ש אבל אם זינתה אחר הגירושין מותרת לחזור לו מבואר במשנה ספ"ב דסוטה (דף יח:) וכתבו הרי"ף והרא"ש דפ"ק דיבמות דטעמא משום דהויה ואישות כתיב בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר דהיינו קידושין אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון וכו' לא יוכל בעלה הראשון וכו' משמע דבכה"ג קאי בלא יוכל אבל מזנה לא:
המוציא אשתו משום ש"ר שיצא עליה או מפני שהיא איילונית או שהיא נדרנית לא יחזיר ודוקא שאמר לה משום ש"ר וכו' משנה בפרק השולח (דף מה:) המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ופירש"י משום ש"ר. שיצא עליה לעז זנות: משום נדר. שנדרה ואמר אי איפשי באשה נדרנית לא יחזיר ואפילו נמצאו דברים בדאים או הנדר התירו חכם: ובגמ' א"ר יוסף בר מניומי א"ר נחמן והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה איכא דאמרי א"ר יוסף בר מניומי א"ר נחמן צריך שיאמר הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך ומשום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים הילכך צריך למימר לה הכי תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא ופירש"י משום נדר אני מוציאך. בההיא אסרו רבנן להחזיר ואי לא אמר מותר להחזיר: קסבר. רב נחמן טעמא דמתני' משום קלקולא שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתינשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו התרה אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך וכן אמרתי בשעת גירושין שמפני כך אני מוציאך וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים ונמצא גט בטל ובניה מן השני ממזרים לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שלא תחזירנה עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן שכיון שידע שאסור לו להחזירה אפי' לא תינשא לאחר ולא חש להמתין ולברור אחר הדברים גילה שלא היתה חביבה עליו: ואי לא לא מצי מקלקל לה. שהרי לא אמר שמוציאה משום ש"ר וכיון דלא מצי לקלקלה משניסת לא אסרו לו להחזירה עד שלא ניסת: וצריך שיאמר וכו'. חכמים תקנו למוציאה שיאמר לה כן ומיהו בין אמר בין לא אמר לא יחזיר: קסבר. טעמא דלא יחזיר משום קנס הוא שלא יהו בנות ישראל וכו': ופסק הרי"ף כלישנא קמא וגם הרא"ש כתב וכן הלכתא כלישנא קמא כטעם סיפא דאילונית דהוי מטעם קלקולא וכן בפ' הבא על יבמתו (סה.) גבי נשאת לרביעי והיו לו בנים חייש תלמודא לקלקולא וגם הרשב"א הכריע מסוגיא דגמרא דהלכה כלישנא קמא וכ"כ ה"ה בשמו ובשם הרמב"ן ובסמוך אכתוב דעת הרמב"ם בזה וגבי אילונית תנן בפרק השולח (מו:) המוציא את אשתו משום אילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר ובגמרא למימרא דרבי יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא מיישי לקלקולא והא איפכא שמעינן להו דתנן המוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר לא יחזיר רבי יהודה אומר כל נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר אמר שמואל איפוך אביי אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה בההיא סבר לה כר"מ וכו' אמר רבא דר' יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק אלא אמר רבא דר' יהודה אדר' יהודה ל"ק כדשנין דרבנן אדרבנן ל"ק מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול והב"ע בדלא כפליה לתנאיה וכתב הרא"ש הא דאמרי רבנן יחזיר מוקי לה רבא בדלא כפליה לתנאיה הלכך אפי' לעז ליכא ורישא בדכפליה לתנאיה ודברי רבי' בפי' כפליה לתנאיה נכון וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה:
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאע"פ שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה כך כראה מדברי הרמב"ם בפ"י מה' גרושין שסתם וכתב דמוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר ומשום אילונית לא יחזיר ולא חילק בין כפליה לתנאיה ללא כפליה ויש לתמוה עליהם דהא כיון דלשנויי רומיא דמתני' דרבנן אדרבנן אוקמה רבא במתניתין דאילונית בדלא כפליה משמע בהדיא דכל היכא דלא כפליה יחזיר ועל הרי"ף יש לתמוה יותר שכתב מתני' דמוציא את אשתו משום ש"ר ונדר ומתניתין דמוציא את אשתו משום אילונית כצורתן ולא כתב עליהם כלום והא ודאי רמי רבנן דמשום שם רע ונדר ארבנן דאילונית וליישב זה יש לדקדק אביי אמאי לא הוה קשיא ליה דרבנן אדרבנן כי היכי דקשה ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה וכן איכא למידק על מאן דרמי אמאי אמר אלמא רבי יהודה לא חייש לקלקולא ולא סיים ואמר ורבנן חיישי לקלקולא ומתוך כך משמע דלא קשיא לן אלא דרבי יהודה אדרבי יהודה אבל לא דרבנן אדרבנן וטעמא משום דעל מתני' דמוציא אשתו משום ש"ר ומשום נדר אתמר והוא שאמר לה משום ש"ר ומשום נדר אני מוציאך משמע דאי לא אמר לה הכי אע"ג דידעינן ודאי דלא מגרש אלא משום שם רע ומשום נדר יחזיר והשתא אתיא שפיר מתני' דאילונית דאמור בה רבנן יחזיר דההיא בדלא אמר לה משום אילונית אני מגרשך היא ומש"ה אמור רבנן יחזיר אבל דר' יהודה אדרבי יהודה קשיא דהשתא דמתני' דש"ר ונדר דעסקינן בדאמר לה משום ש"ר ונדר אני מוציאך א"ר יהודה דנדר שלא ידעו בו רבים יחזיר ולא חייש לקלקולא גבי משום אילונית דבדלא אמר לה כלום עסקינן חייש רבי יהודה לקלקולא ושמואל אמר איפוך ומתניתין דמוציאה משום ש"ר ונדר משום אילונית תרוייהו בדלא אמר לה ובתרוייהו א"ר יהודה יחזיר ורבנן לא יחזיר ואביי אמר לעולם לא תיפוך וכדאוקימנא מתני' דמשום ש"ר ונדר בדאמר לה ודאילונית בדלא אמר לה ודקשיא לך דר' יהודה אדר' יהודה תריץ דר' יהודה חייש לקלקולא וטעמיה במתני' דמשום ש"ר ונדר משום דס"ל כר"מ ור"א ודרבנן אדרבנן ל"ק מידי דכאן בשאמר לה כאן בשלא אמר לה ורבא אקשי ליה לאביי דמשמע דמודה ליה לשמואל דלא אפשר לתרוצי מתנייתא תרוייהו בדאמר או תרוייהו בדלא אמר וכדמתרץ להו שמואל אא"כ נימא איפוך ואיהו אתא לאיפלוגי עליה דשמואל ועליה דאביי ואמר דבלא איפוך נמי מתרצי שפיר אפי' את"ל דתרוייהו בדאמר או תרוייהו בדלא אמר ומאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול וכאן בכפל כאן בדלא כפל וכיון דמתנייתא מיתרצן שפיר הא בדאמר הא בדלא אמר וכדמשמע בגמרא דמתניתא דמשום ש"ר ונדר אוקי בדאמר ומתניתא דמשום אילונית לא אוקימנא במידי ולא צריכינן לאוקמינהו דוקא כמ"ד בעינן תנאי כפול אית לן למימר דרבא נמי הכי ס"ל ולא אתא אלא לאיפלוגי אשמואל ואביי דמשמע להו דלא אפשר לתרוצי הני מתנייתא תרוייהו בדאמר או תרוייהו בדלא אמר אא"כ לימא איפוך דבלא איפוך אפשר לתרוצינהו ומאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול. והשתא שפיר עבוד הני רבוותא דלא כתבו הב"ע בדלא כפליה לתנאיה דההוא תירוצא לחורפא בעלמא אתמר אבל לקושטא דמלתא תרוייהו בדלא כפליה לאנאיה וכאן באמר כאן בדלא אמר ודברי הרי"ף מבוארים דעל מתני' דמשום ש"ר ונדר כתב והוא שאמר לה וכו' ועל מתניתין דמשום אילונית לא כתב כלום וממילא משמע דבלא אמר לה היא דאילו אמר לה בהא נמי לא יחזיר כמו במשום ש"ר ונדר וז"ל הרמב"ם בפ"י מה' גרושין המוציא את אשתו משום ש"ר או משום שהיא פרוצה בנדרים אומרים לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם ומפני מה המוציא את זולא יחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע לפיכך אומר לו גמור בלבך לגרשה שאין חוזרת לך לעולם וכן המוציא את אשתו משום אילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש ה"ז לא יחזיר לעולם שמא תנשא האילונית ויהיו להבנים ותתרפא הנדה ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל והבנים ממזרים עכ"ל. ואע"ג דבאילונית לא כתב שאמר לה כלום צ"ל דבדאמר לה הוא דקאמר לא יחזיר וכן משמע מדכתב וכן המוציא את אשתו משום אילונית וכו' ולישנא דוכן משמע שהוא שוה ממש למוציא משום ש"ר ונדר הלכך כיון שמוציא משום ש"ר ונדר לא אמרי' דלא יחזיר אלא בדאמר לה שמוציאה משום ש"ר ונדר משום אילונית נמי לא אמרו דלא יחזיר אלא בדאמר לה דוקא אבל לא אמר לה יחזיר וה"ה כתב דין האילונית משנה המוציא את אשתו משום איילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכ"א אומרים יחזיר ואמרו בגמרא מאן חכמים ר"מ ומתוך כך הלכה כר' יהודה וק"ק למה לא ביאר רבינו דוקא בשאמר לה דמשו"ה מוציאה דהא ודאי באילונית ליכא משום פריצותא אלא משום קלקולא אי אמר לה אין ואי לא לא ואפשר דאילונית כיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואע"פ שלא אמר לה יכול לקלקלה ולהוציא לעז עליה ולפיכך לא יחזיר וזהו שבגמרא לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית ודין הרואה דם הוא בספ"ק דנדה (יב:) ואף כאן הוא משום קלקולא ואפי' לא אמר לה סתמו כפירושו כמו שכתבתי באילונית זה נ"ל לדעתו אבל הרמב"ן והרשב"א כתבו דרך פשיטות פ"ק דנדה דבאילונית דוקא שאמר לה מפני כך אני מוציאך ולפי שעדיין הוא היה יכול לקיים האילונית הלכך אין סתמו כפירושו אבל ברואה דם מחמת תשמיש י"ל שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ע"כ דבריהם עד כאן לשונו ויש לתמוה עליו במה שכתב שהרמב"ם פסק כר' יהודה משום דאמרינן מאן חכמים ר"מ יהא כיון דשנה רבי לדר"מ בל' חכמים משמע דסבר דהלכתא כותיה בהא ועוד דאמרי' מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן ת"כ וכיון שהרמב"ם סובר דהלכה כר"מ דאמר בעינן ת"כ וכמו שכתב ה"ה עצמו לדעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות הו"ל לפסוק כחכמים בין במוציא משום ש"ר ונדר בין משום אילונית דבכולהו אי כפליה לתנאיה לא יחזיר ואי לא כפליה יחזיר ועוד דאם איתא דכר' יהודה ס"ל ה"ל למיפסק נמי במוציא משום ש"ר ונדר כר"י דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר ועוד דהרי"ף משמע שפוסק כחכמים שהרי כתב המשנה כצורתה סתם ואין לומר דהרמב"ם פליג עליה דהרי"ף כל היכא דאפשר הילכך כמו שפירשתי עיקר ומדברי הרמב"ם שפתבתי נראה שהוא פוסק כתרי לישני וכ"כ ה"ה וז"ל רבינו פסק כלישנא בתרא לחומרא דאפילו לא אמר משום ש"ר או מפני נדר לא יחזיר ופסק כלישנא קמא ג"כ דחייש לקלקולא כיון שאמר לה ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר שאע"פ שלא אמר לה לא יחזיר ומיהו בשאמר לה ג"כ איכא משום קלקולא ולעולם לכולהו לישני כל היכא שאמר לה מפני מה מוציאה איכא למיחש לקלקולא וצ"ל שהביאו לפי' זה סוגיין דהתם דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא ובהלכות לא כתבו אלא לישנא קמא וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שסמכו על סוגיא זו דאתיא ללישנא קמא וכן הסכימו הם ז"ל ורבינו סבור דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הו"ל לפרושי כי מקשי התם דרבנן אדרבנן ולמימר הניחא ללישנא בתרא אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר אלא משמע דלכולהו לישני קאמר דהא מתניתין סתמא מיתניא ל"ש אמר לה ול"ש לא אמר לה כנ"ל בדעת רבינו ופירשו הרבה מפרשים שקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש אינו יכול לקלקלה אלא חשש לעז הוא וכן עיקר עכ"ל:
אבל איש שהוציא אשתו משום נדר שנדר יכול להחזירה שם אהא דתנן א"ר יוסי בר רבי יהודה מעשה בצידן וכו' חסורי מחסרא וה"ק במה דברים אמורים בשנדרה היא אבל נדר איהו יחזיר וא"ר יוסי בר רבי יהודה מעשה בצידן וכו': כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין במוציא את אשתו משום ש"ר ונדר או משום אילונית או רואה דם מחמת תשמיש אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא והוא מסקנא דגמרא פ"ב דיבמות (כה.) דאם כנס לא יוציא וכתב ה"ה ופי' כניסה זו י"ל דוקא נשואין וי"ל אפילו בקדושין בלבד ולמטה יתבאר בסמוך בדין השליח ע"כ וז"ל בדין השליח יש בירושלמי נסחאות חלוקות והאחד הוא קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס אם כנס אין מוציאין מידו וזו הנסחא שכתב הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א מצא נסחא אחרת קדש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו ופירש הוא ז"ל אמרו לו וכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו עכ"ל ואיכא למידק כיון דקידש כמי שכנס דמי למה יאמרו לו שלא יכנוס ואף אם אמרו לו וכנס אחר התראה למה מוציאין מידו וי"ל דהא דאמרו לו שלא יכנוס בשלא קדש היא א"נ אע"ג דכמי שכנס דמי ואין מוציאין מידו אם נראה לב"ד לומר לו שלא יכנוס ועבר וכנס קונסין אותו ומוציאין מידו ותשובה זו דהרשב"א אכתוב באורך בס"ס י"א והא דאמרו לו שלא יכנוס וכנש כתב רבינו בסי' קמ"א והריב"ש (סי' רמב) הביא גירסאות אלו וכתב כיון שיש חילוק בנוסחאות ספיקא הוי ומספיקא אין כופין להוציא וכתב עוד והיכא שהתרו בה ולא התרו בו הדבר פשוט שאין כופין אותו ונ"י כתב על דין זה ופירשו בירושלמי דכל היכא דאמרינן כנס לא יוציא היינו כשכנס ממש אבל לא בשקדש בלבד וזה אינו כפי שום אחת מהנסחאות הנזכר ויש לפרשה בדוחק ע"פ גירסת הרמב"ן וכתב עוד והיכא דהחזירה בעל וחזר וגירשה אמרו בירושלמי שמותר להחזירה שאל"כ אתה מוציא לעז על בניה פי' שיצא לעז על הבנים שהיו לה אחר שהחזירה וש"מ דכי ליכא בנים לא יחזיר וכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן עד כאן לשונו ונזכר זה גם בדברי ה"ה בפרק הנזכר: כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין חרש שגירש ברמיזה כמו שביארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואצ"ל לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח וכתב הרב המגיד שהראב"ד השיגו דבירושל' פרק חרש גרסינן אשתו של פקח שגרשה הפקח והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה וכולי והוא ז"ל כתב שנוסחת הרמב"ם היתה איני קורא עליה לא יוכל בעלה וכו' והכריע שכך הוא נוסחא האמיתית. המוציא את אשתו משום שרואה דם מחמת תשמיש אם רשאי להחזירה ביאר רבינו בסימן קי"ז:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המגרש או אפילו לא ניסת לאחר אלא נתארסה וכו' פ"ק דיבמות פליגי תנאי בברייתא ופסקו הפוסקים כחכמים דנתארסה נמי אסורה דאורייתא משום דהויה ואישות כתיב והיתה לאיש אחר היינו קידושין או כי ימות האיש האחרון ומשו"ה מזנה לא נאסרה. והא דכתיב אחרי אשר הוטמאה מוקמינן לה לסוטה שנסתרה:
ומ"ש ואסור לו לדור עמה בכל השכונה זהו תקנת חכמים וע"ל בסימן זה.
המוציא אשתו משום שם רע וכו' משנה פ' השולח (דף מה) פליגי בה תנאי ופסק כת"ק דהמוציא אשתו משום ש"ר ומשום נדר לא יחזיר אפי' בנדר שלא ידעו בו רבים ואפילו א"צ חקירת חכם ופסק נמי כחכמים באילונית דיחזיר וכדאסיק רבא מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול והב"ע בדלא כפליה לתנאיה הילכך יחזיר ורישא גבי שם רע ונדר דס"ל לחכמים לא יחזיר בדכפליה לתנאיה. והך איילונית כתבו התוס' בד"ה המוציא אשתו משום איילונית היינו ספק איילונית מדקתני ונשאת לאחר והיו לה בנים דאילו ודאי איילונית אין לה רפואה וג"כ יוצאת בלא גט ע"ש. ורבינו שכתב בסתם נמשך אחר הרא"ש שכתב בסתם נראה דס"ל כפירש"י לשם דאפי' ודאי איילונית לא יחזיר וצ"ע ליישב קושיית התוס' לפי' רש"י ז"ל:
ומ"ש ודוקא שא"ל משום ש"ר וכו' פסק כלישנא קמא דרב יוסף דדוקא שא"ל משום ש"ר וכו' מצי לקלקלה וברייתא דת"כ תני נמי לפיכך א"ל הוי יודע וכו' וז"ש רבינו ואז יאמרו לו וכו' דאלמא דבלא אמר לה משום ש"ר בכפל דברים א"צ לומר לו הוי יודע כיון דלא מצי לקלקלה כך עולה הפסק מפשוטה של שמועה וכ"כ הרא"ש:
ומ"ש רבינו ע"ש הרמ"ה דלא יחזיר אפילו לא כפליה לתנאיה הכי משמע נמי מדברי הרמב"ם פ"י דה"ג דפסק בסתם לא יחזיר ולא כתב דוקא בדכפל דבריו וכן נראה מדברי הרי"ף דלא הביא אוקימתא דרבא דהוי מסקנא דתלמודא והוא תימה אכן בפי' המשנה כתב הרמב"ם טעם לפסק זה וז"ל דמ"ש חכמים באיילונית יחזיר ביארו בגמ' מאן חכמים ר"מ שמצריך תנאי כפול והלכה כר' יהודה עכ"ל וכך פי' הרב המגיד לשם וכ"כ בעל המאור וז"ל ור' יהודה לטעמיה דחייש לקלקולא ואמר לא יחזיר וס"ל דלא בעינן תנאי כפול ומסתברא לן דבהא כר' יודא נקטינן לחומרא כיון דר"מ הוא דפליג עליה וסוגיין בגמ' דחיישינן לקלקולא ולא בעינן תנאי כפול אלא בגיטא דש"מ ומאי דדמי ליה משום איסורא וכו' עכ"ל והב"י הקשה ואמר דהא כיון דשנה רבי לדר"מ בלשון חכמים משמע דסבר דהילכתא כוותיה בהא ואילו ראה דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ודברי בעל המאור בספרו לא היה כותב כך עוד הקשה הב"י כיון דהרמב"ם סובר דהלכה כר"מ דבעינן תנאי כפול הו"ל לפסוק כחכמים דדוקא בדכפליה לתנאיה וזו קושיא היא אלא דאיכא לתמוה דלמה שפי' ב"י דעת הרמב"ם והרי"ף נמי קשה עיין עליו אלא שי"ל דאע"ג דדינא הכי הוא דבעינן תנאי כפול ורבי יודא נמי לא פליג עליה דר"מ בעלמא ומודה לר"מ דבעינן תנאי כפול דלא אשכחן בהאומר בקידושין דפליג בהא אלא ר' חנינא בן גמליאל מ"מ הכא ס"ל לר"י דהחמירו חכמים דלא יחזיר ואע"ג דלא כפליה לתנאיה כי היכי שיגמור בלבו לגרשה ולא יהא שם שום לעז וכמ"ש הרב המגיד דפירשו הרבה מפרשים ז"ל דקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש לא יכול לקלקלה אלא חשש לעז הוא וכן עיקר עכ"ל וכ"כ התוס' בפרק השולח (דף מ"ו) בד"ה דאי אמר דחששא זו אינה אלא לעז בעלמא ומש"ה החמיר ר' יהודה שלא יהא שום לעז ולא יחזיר אפילו לא כפליה לתנאיה אע"ג דדינא הוא דבעלמא בעינן תנאי כפול. עוד הקשה ב"י דאי איתא דכר"י ס"ל הו"ל למיפסק נמי במוציא משום נדר כר"י דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר ושרי ליה מאריה בקושיא זו דאין דין זה דר"י תלוי באידך דר' יהודה וכיון דסתם לן רבי במתניתין דמוציא משום ש"ר ונדר שלא יחזיר בכל ענין ואפילו לא ידעו בו רבים וא"צ דעת החכם משמע ודאי נמי דאף בדלא כפליה לתנאיה דסתמא תנן דלא יחזיר ומשום הכי פסק גבי איילונית נמי כרבי יודא דלא יחזיר אפילו בדלא כפליה לתנאיה ועוד הקשה ב"י וז"ל ועוד דהרי"ף משמע שפוסק כחכמים שהרי כתב המשנה כצורתה סתם ואין לומר דהרמב"ם פליג עליה דהרי"ף כל היכא דאפשר עכ"ל נראה דאיפכא מסתברא דמדכתב הרי"ף תחלה סתם משנה דהמוציא אשתו משום ש"ר וכו' והביא עליה לישנא קמא דרב יוסף דאמר והוא דא"ל משום ש"ר אני מוציאך וכו' דקאי את"ק דאילו ר"ש ור"י במתני' לא איירי במוציא משום ש"ר אלא במוציא משום נדר וכך פירשו התוס' דתרי לישני דרב יוסף אליביה דת"ק פליגי וא"כ נראה דהרי"ף פוסק כת"ק דבכל ענין לא יחזיר וסתמא משמע אף בדלא כפליה לתנאיה השתא נמי ממילא דבפלוגתא דאיילונית הלכה כר' יודא דלא יחזיר כלל אפי' אף בדלא כפליה לתנאיה כמו גבי ש"ר ונדר ולא היה צריך לפרש דממילא משמע הכי דאל"כ קשיין אהדדי:
ומ"ש רבינו וכפל דבריו לומר אלמלא הש"ר וכו' נראה דמפרש כמ"ש התוס' בד"ה דאי אמר דהא דאמר בגמ' מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול כו' ר"ל דהכא בדכפליה למילתיה ולא כפליה לתנאיה דאי בדכפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא עכ"ל ולכן כתב רבינו וכפל דבריו וכו' דלא מיירי הכא דכפל תנאו ממש דא"כ אפילו לא יחזיר הגט בטל כיון דלא נתקיים התנאי והולד ממזר. כתב ה"ה דהרמב"ם פסק כתרתי לישני דרב יוסף דס"ל דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר דאפילו בדלא אמר לה משום ש"ר וכו' לא יחזיר משום קנסא ופסק כלישנא קמא ג"כ דחיישינן לקלקולא כיון שאמר לה ולפע"ד נראה מלשון הרמב"ם דס"ל דחיישינן לקלקולא אפי' לא אמר לה דמ"ש א"ל הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם האי ודע וכו' אינו תלוי במה שא"ל משום ש"ר אני מוציאך דאל"כ הו"ל לומר ואעפ"כ דע וכו' אלא הודעה אחריתי היא אינן תלויין זו בזו והכי משמע נמי מדכתב וכן המוציא את אשתו משום איילונית וכו' וכיון דבאיילונית לא יחזיר משום קלקולא אפילו בדלא א"ל דכיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואעפ"י שלא א"ל יכול לקלקלה כמ"ש הרב המגיד להדיא ומביאו ב"י דכוותה נמי במוציא ש"ר ונדר כדמשמע מלישנא דוכן וטעמו של הרמב"ם בזה הוא משום דבברייתא דת"כ דלישנא קמא משמע סתמא דמצי לקלקלה אפי' לא א"ל משום ש"ר וכו' דסוף סוף איכא לעז והכי נקטינן דאפילו לא אמר לה כל עיקר משום ש"ר וכו' צריכין לומר הוי יודע וכו' דחיישינן ללעז דמקלקלא וא"צ לומר בדא"ל אלא דלא כפל דבריו דמקלקלא ואיכא לעז: כתב הרי"ף והרא"ש והא דאמרו רבנן לא יחזיר ואם החזיר אינו מוציא דגרסי' בפ"ב דיבמות וכו' וכ"פ הרמב"ם ותימא מפני מה לא כ"כ רבינו ואפשר דס"ל לרבינו דלא הביא הרא"ש דברי הרי"ף בזה אלא לשיטתו דמיירי בדלא כפליה לדבריו אבל לשיטת הרא"ש דדוקא בדכפליה לדבריו הוא דלא יחזור השתא אם החזיר צריך להוציא כיון דכפליה לדבריו איכא משום לעז אם היה רשאי לקיימה והילכך יש להחמיר בזו לחוש לקלקולא טפי דאפי' החזיר מוציא ולא דמי להך דפ"ב דיבמוח:
אבל האיש שהוציא אשתו וכו' פי' לא תימא דה"נ איכא לחוש לקילקולא שמא יאמר אילו הייתי יודע שהנדר יש לו התרה לא הייתי מגרשה דליתא דאין בזה מפני תיקון העולם דהכל יודעין שהנדרים יש להם התרה על פי מומחה וג' הדיוטות:
דרכי משה[עריכה]
(א) וע"ל סי' ו' בדין זה לענין כהונה:
(ב) כתוב בא"ז דיבמות דמי שמגרש אשתו משום שאסורה עליו אפי' קודם שנשאת אסורה לדור עמו כמו בכהן המגרש וע"ל סי' קי"ט בדינים אלו ולעיל סי' ו' כתבו הגהת מיימון פ' כ"א מהא"ב דמותר לאדם לזון גרושתו בחצר אחרת וכן איתא בירוש' פ' אלמנה נזונית אמר רב אחא בשם ר' יוחנן כשם שאדם חס על כבוד אלמנותו כך הם על כבוד גרושתו דא"ר אחא א"ר אליעזר ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו כו' כתוב בא"ז כשמעלה מזונות לגרושתו לא יתן לה בעצמו שלא יהא לו עסק עמה אלא ע"י שליח:
(ג) בתשובת מוהר"ם פדווא סי' י"ט דה"ה אם זינתה עם הראשון או היתה פלגשו ונשאת לאיש אחר וגירשה מותרת לחזור לראשון עכ"ל וכן הוא בתשובת הרא"ש הוא לקמן סוף סי' י"ג.
(ד) והר"ן פ"ב דיבמות דף תנ"ו ע"א כתב דאם קידש יוציא וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ג' אפי' אם החכם הגדול שבעירם צוה שלא יכנוס ואחרים התירו לו מ"מ לא היה לו לעבור ע"פ הגדול ואם עבר וכנס צריך להוציא עכ"ל.