ביאור:בבלי בבא קמא דף קיט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מדאמר 'בכל מקום [1]' [2] שמע מינה אסיפא [3] קאי, ולקולא.
שמע מינה.
צצצ
ולא משומרי פירות [עצים ופירות]:
רבא זבין שבישתא [4] מאריסא; אמר ליה אביי: והא תנן ולא משומרי-פירות עצים ופירות?
אמר ליה: הני מילי בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי [5], אבל אריס - דאית ליה בגוויה [6] - אימא מדנפשיה קא מזבין.
תנו רבנן: 'שומרי פירות - לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם, וטורטני [7] לפניהם, [8];
וכולן שאמרו 'הטמן' – אסור;
לוקחין מהן מִפֶּתַּח הגינה אבל לא מאחורי הגינה'
איתמר: גזלן - מאימת מותר לקנות הימנו?
רב אמר: עד שתהא רוב [9] משלו;
ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו [10].
אורי ליה רב יהודה לאדא [11] [שמקצועו:] דיילא [12] כדברי האומר 'אפילו מיעוט שלו'.
ממון מסור [13]: רב הונא ורב יהודה: חד אמר מותר לאבדו ביד, וחד אמר אסור לאבדו ביד;
מאן דאמר 'מותר לאבדו ביד' - לא יהא ממונו חמור מגופו [14]! ומאן דאמר 'אסור לאבדו' - דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב (איוב כז יז) יכין רשע וצדיק ילבש [וכסף נקי יחלק].
רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב [15], תקיל ושקיל [16]; סלקיה, קרא אנפשיה (משלי יג כב: טוב ינחיל בני בנים) וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא [17].
(איוב כז ח) כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ [18].
רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן;
מאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב (משלי א יט) כן ארחות כל בוצע בצע: את נפש בעליו יקח; מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב (משלי כב כב) אל תגזול דל כי דל הוא [19] ואל תדכא עני בשער [20] [21] כי ה' יריב ריבם וְקָבַע את קוֹבְעֵיהם נָפֶש [22].
ואידך נמי - הכתיב 'נפש בעליו יקח'?
מאי 'בעליו'? - בעליו דהשתא [23].
ואידך נמי - הכתיב 'וקבע את קובעיהם נפש'?
'מה טעם' קאמר: מה טעם 'וקבע את קובעיהם'? - משום דקבעי נפש.
אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר (ירמיהו ה יז) ואכל קצירך ולחמך [יאכלו] בניך ובנותיך [24] [יאכל צאנך ובקרך יאכל גפנך ותאנתך ירשש ערי מבצריך אשר אתה בטח בהנה בחרב], ואומר (יואל ד יט: מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה) מֵחֲמַס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם [25]; ואומר [שמואל ב כא,א: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה' ויאמר ה’] אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים [26];
מאי 'ואומר'?: וכי תימא: נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו – לא [27]? תא שמע: 'בשר בניו ובנותיו'; וכי תימא: הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי – לא [28]? תא שמע: 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם' וכי תימא: הני מילי היכא דקעביד בידים, אבל גרמא – לא? תא שמע: 'אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים'; וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
אבל לוקחין מן הנשים [כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון]:
תנו רבנן [תוספתא בבא קמא [29] פרק יא הלכה ה-ז]: 'לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות [30];
ולא מן העבדים ולא מן התינוקות;
אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כִּפָּה [31] לראשה [32];
וכולן שאמרו להטמין – אסור;
גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה;
והבדדין [33] - לוקחין מהן [34] זתים במידה ושמן במידה [35] אבל לא זיתים במועט ושמן במועט [36];
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון [37] שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו, ומוכרת.
רבינא [38] איקלע לבי מחוזא; אתו נשי דבי מחוזא, רמו קמיה כבלי [39] ושירי [40]; קביל מינייהו.
אמר ליה רבה תוספאה לרבינא: והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה!?
אמר ליה: הני - לבני מחוזא [41] - דבר מועט נינהו.
משנה:
מוכין שהכובס מוציא [42] הרי אלו שלו [43];
והסורק [44] מוציא [45] - הרי אלו של בעל הבית [46];
כובס נוטל שלשה חוטין והן שלו [47]; יתר מכן - הרי אלו של בעל הבית;
אם היה [48] שחור על גבי הלבן [49] - נוטל את הכל [50], והן שלו.
החייט ששייר את החוט [51] כדי לתפור בו [52], [53] [54] ומטלית שהיא שלש [55] על שלש [56] - הרי אלו של בעל הבית;
מה שהחרש מוציא במעצד [57] - הרי אלו שלו; ובכשיל [58] - של בעל הבית;
אם היה עושה אצל בעל הבית [59] - אף הנסרים [60] של בעל הבית; [61].
גמרא:
תנו רבנן: 'לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו; הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו;
ולא יטיל בו יותר משלשה חובין [62]; ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו; ומשויהו [63] לארכו אבל לא לרחבו; ואם בא להשוותו עד טפח [64] - רשאי.'
אמר מר: 'שני 'חוטין - והאנן תנן 'שלש'!?
לא קשיא: הא באלימי [65] והא בקטיני.
ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו? והתניא איפכא!?
לא קשיא: הא בגלימא [66], הא בסרבלא [67].
ולא יטיל בו יותר משלשה חובין: בעי רבי ירמיה [68]: אמטויי ואתויי חד [69]? או דלמא אמטויי ואתויי תרי [70]?
תיקו.
ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו? והתניא איפכא!?
לא קשיא: הא בגלימא [71], הא בהמיוני [72].
תנו רבנן: אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו; ובמקום שנהגו להיות שלו – לוקחין; ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין.
מאי טעמא?
קננהו בשינוי.
תנו רבנן: 'אין לוקחין מגרדי: לא אירין [73] ולא נירין [74] ולא פונקלין [75] ולא שיורי פקיעות [76]; אבל לוקחין מהן בגד מנומר [77]; ערב ושתי טווי ואריג [78]'.
אמרי: השתא טווי שקלי - ארוג מבעיא [79]?
מאי אריג? – תיכי [80].
תנו רבנן: 'אין לוקחין מן הצבע לא אותות [81], ולא דוגמות [82], ולא תלושים של צמר [83];
אבל לוקחין מהן בגד צבוע [84], טווי בגדים [85]'.
השתא טווי שקיל, בגדים מיבעיא [86]?
מאי בגדים – נמטי [87].
תנו רבנן: 'הנותן עורות לעבדן - הקיצועין [88] והתלושין [89] - הרי אלו של בעל הבית; והעולה ומשטף במים [90] הרי אלו שלו [91]'.
אם היה שחור [על גבי הלבן - נוטל את הכל והן שלו]:
אמר רב יהודה: קצרא שמיה [92], וקצרא [93] שקיל ליה [94].
אמר רב יהודה: הכל [95] עולין למנין תכלת [96], ויצחק ברי קפיד עלייהו [97].
החייט ששייר את החוט [[98] כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלש על שלש - הרי אלו של בעל הבית]:
וכמה לתפור?
אמר רב אסי: מלא מחט [99] חוץ למחט [100].
איבעיא להו: מלא מחט, וחוץ למחט כמלא מחט? או דלמא מלא מחט וחוץ למחט משהו?
תא שמע דתניא [תוספתא בבא קמא [101] פרק יא הלכה יז]: החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש [102]: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו של בעל הבית; אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו; אי אמרת בשלמא 'מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט' - פחות מכאן חזי לסיכתא [103]; אלא אי אמרת 'מלא מחט וחוץ למחט משהו' - פחות מכאן למאי חזי [104]? אלא שמע מינה: 'מלא מחט, וחוץ למחט כמלא מחט'!
- שמע מינה.
מה שהחרש [מוציא במעצד - הרי אלו שלו; ובכשיל - של בעל הבית]:
ורמינהי: 'מה שהחרש מוציא במעצד, והנפסק במגירה [105] - הרי אלו של בעל הבית;
והיוצא מתחת מקדח [106] ומתחת רהיטני [107] והנגרר במגירה [108] - הרי אלו שלו.'
אמר רבא: באתרא דתנא דידן - איכא תרתי חציני: לרבתי קרי לה 'כשיל' ולזוטרתי קרי לה 'מעצד'; באתרא דתנא ברא - חד הוא דאיכא [109], וקרו לה 'מעצד'.
ואם היה עושה אצל [בעל הבית - אף הנסרים [גירסת רש"י:הנסורת] של בעל הבית]:
תנו רבנן: מסתתי אבנים [110] - אין בהם משום גזל; מפסגי אילנות [111], מפסגי גפנים, מנקפי היגי [112] [113], מנכשי זרעים [114] ועודרי ירקות [115]: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם - יש בהן משום גזל; אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו.
אמר רב יהודה: כשות וחזיז [116] - אין בהם משום גזל.
באתרא דקפדי - יש בהן משום גזל.
אמר רבינא: ומתא מחסיא [117] - אתרא דקפדי הוא.
הדרן עלך הגוזל ומאכיל [הגוזל בתרא] וסליקא לה מסכת בבא קמא
הערות
[עריכה]- ^ לוקחין ארבעה וחמשה
- ^ אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות - אשתי צאן פליג ולקולא קאי
- ^ א'שתי צאן' פליג
- ^ חבילי זמורות
- ^ שומר - שכרו הוא נוטל במעות, ואין לו חלק בעצים
- ^ אריס חולק בזמורות ובעצים וביין
- ^ מאזנים גדולים
- ^ ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים: דכיון דמוכרין בפרהסיא - לא גנבום
- ^ ממונו
- ^ תלינן ואמרינן: האי מידי דיהיב ליה - מדידיה הוא
- ^ שם האיש
- ^ שמש דרבנן
- ^ מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים
- ^ דקיימא לן בפרק שני דעבודה זרה [(דף כו:); תוספתא בבא מציעא (ליברמן) פרק ב הלכה לג)] דמותר לאבד גופו בידים, דקתני: המינין והמסורות - מורידין אותן לבור ולא מעלין
- ^ לרב חסדא
- ^ לנפשיה: מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום; לשון אחר: מחצה היה נוטל, ודרך שאר האריסין ליטול שליש
- ^ רב חסדא צדיק, והאריס חוטא, ונצפן חילו לרב חסדא, דסלקו ונטל חלקו
- ^ משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת
- ^ אף על פי שדל הוא, ואין לו מה לגוזלו
- ^ מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך - אל תדכאהו בם
- ^ שם פסוק כג
- ^ גוזל נפש גוזליהם
- ^ גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון
- ^ ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם
- ^ מגזל שעשו - מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי
- ^ כדמפרש לקמיה: שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים: שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעונים
- ^ הא מ'את נפש בעליו יקח' לא נפקא לן אלא נפש הגוזל, אבל בניו ובנותיו - לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל
- ^ חמסן יהיב דמי, וזה לא היה רוצה למכור
- ^ ליברמן
- ^ שדרך האיש למוכרן, ואין עושה את אשתו שליח לכך, ושמא גנבתו מבעלה
- ^ צעיף
- ^ ואין הבעל מקפיד
- ^ בעלי בית הבד, שתגרין הן בשמן
- ^ מן נשיהם
- ^ כלומר: דרך מכירה בפרהסיא, ודבר מרובה, דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא
- ^ אבל לא במועט, דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא, ולא ירגיש בעלה. לישנא אחרינא 'במועט': במעטן: שנטלתן מן המעטן, ואין דרך למוכרן כך
- ^ שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט
- ^ גבאי צדקה היה
- ^ שרשרות זהב
- ^ צמידין
- ^ עשירים הם
- ^ מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה, ואין הבעל הבית מקפיד, ומן הדין
- ^ והמקפיד - לא הוי קפידא
- ^ 'סורק' = פילונ"ש: כך שם האומנות, על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק
- ^ על ידי הקוצים שקורין קרדונ"ש
- ^ שדבר חשוב הוא ולא מחיל
- ^ דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אַחֵר בסוף הבגד, והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו
- ^ החוט
- ^ שארגו בבגד לבן
- ^ רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מְגַנֶה את הלבן
- ^ [גירסת רש"י:] מן החוט
- ^ ובגמרא מפרש שיעור תפירה
- ^ הכי גרסינן:
- ^ חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה
- ^ אצבעות
- ^ אצבעות
- ^ דילדיי"ר בלע"ז; קטנה ומחליק בה את הנסרים; ושפאין שהוא משוה - דקין הן; טנב"ש בלע"ז
- ^ קרדום; ומפיל שפאין גסין
- ^ שכיר יום
- ^ [גירסת רש"י:] נסורת: אפילו דק דק, היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד
- ^ ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים
- ^ דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד, שמותחו בהן כשהוא נסרק, וחובטו במקלות; וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם - משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו, כדאמר לקמן; ואשמועינן תנא: שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי, אלא שלשה 'חבין' – 'יפיינ"ץ' בלעז: שלש תפירות במחט
- ^ מקום הבליטות שנמתח שם - נוטל במספרים
- ^ ליטול ממנו רצועות רחבות טפח
- ^ גסין - שנים
- ^ טלית העשויה לכל יום, וכשהוא סורק לשתיו - נוחה ליקרע מהר
- ^ עשוי לכבוד ולנוי; וכשהוא סורק לשתיו - נאה יותר
- ^ מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט; וקא מבעיא ליה
- ^ הנך שלשה חוטין דקתני: מי חשיבא הולכה והובאה חד, דהוו להו שלש הולכות ושלש הובאות
- ^ או דילמא הולכה והובאה - תרי חשיב להו
- ^ גלימא משויהו לארכו, כדפרישית לעיל
- ^ אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין, לכך משוה לרחבה שני ראשיה התלויין
- ^ דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן, והוא של בעל הבית
- ^ ליציי"ץ
- ^ טריימ"ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד, ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין
- ^ לוישיי"ל
- ^ כלומר: אפילו מנומר בצבעים הרבה, אף על פי שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג - לוקחין מהן, דקנינהו בשינוי
- ^ והיינו 'אירין' דאמרן 'לא יקח' - אם טלאן הגרדי – לוקחין, דקנינהו בשינוי
- ^ הא הוה ליה טווי קודם לאריג
- ^ שרשרות שרימ"ש; דלא טוואן קודם לכן
- ^ כשמביאין לו בגד לצבוע, חותך ממנו מעט לפני בעליו, לידע אם יקלוט את הצבע; ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים
- ^ שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע, ומביא עמו מעט צמר צבוע, ואומר "כזה צבע לי"
- ^ שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט
- ^ דבגד שלם לא גנב; ואי נמי גנבוֹ - קנייה בשינוי
- ^ [גירסת רש"י:] 'טווי ובגדים' והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים - לוקחין
- ^ הא אין בגדים אלא אם כן טוואן
- ^ לבדין: פליטר"ש בלע"ז, ואין שם טווי
- ^ רונייור"ש בלע"ז: שמקצע מן העור סביב
- ^ צמר התלוש מן העור
- ^ צמר העולה
- ^ דדבר מועט הוא, ואפקורי מפקר ליה
- ^ הכובס נקרא 'קצרי' בלשון ארמי
- ^ שהוא מקצר מן הבגד
- ^ איהו שקיל ליה, ודידיה הוא
- ^ אותן שלשה חוטין - אם לא קצרן הכובס -
- ^ עולין למדת 'מלא קשר גודל': שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד [במסכת מנחות (דף מב.)]
- ^ ונוטלן
- ^ [גירסת רש"י:] מן החוט
- ^ מלא אורך המחט
- ^ שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם - אין יכול לתוחבו בבגד
- ^ ליברמן
- ^ בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש
- ^ חבין שפירשנו למעלה
- ^ הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו
- ^ שייר"ה בלע"ז; וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר; 'הנפסק במגירה': פסקי עצים: שהעץ ארוך, ופוסקו
- ^ טרייד"א; והיוצא משם דק כעפר
- ^ פליינ"א
- ^ דק דק, שהיא מַשֶּרֶת במקום חתך דק כעפר
- ^ ורבתי היא ומַשֶּרֶת שפאי גסין
- ^ מרבע אותן ומחליק אותן
- ^ כשיש בהן ענפים יותר מדאי - קוצץ אחת מבינתים; והיינו 'פיסוג', לשון דילוג והרחבה
- ^ היגא = סנה
- ^ 'ניקוף' שייך בהיגא, כמו 'ונקף סבכי היער בברזל (ישעיהו י לד)'
- ^ נוטלים ירקות מביניהם
- ^ כשהן תכופות יותר מדאי - נוטל אחת מבינתים, כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט
- ^ שחת של תבואה: חטין ושעורין בעודן ירק
- ^ מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב