ביאור:בבלי בבא קמא דף קיח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

פרה רבוצה בו ושטפה נהר, דרבי אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו ^[1].

משנה:

הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר ^[2]; "על מנת לצאת במדבר" - יחזיר לו במדבר ^[3].

גמרא:

ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום; אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן!?

אמר אביי: הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום ^[4]; אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן.

על מנת לצאת במדבר [יחזיר לו במדבר]:

פשיטא!?

לא, צריכא דאמר ליה "ליהוי האי פקדון גבך, דאנא למדבר נפיקנא", ואמר ליה איהו: "אנא למדבר נמי בעינא למיפק אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך!" ^[5].

משנה:

האומר לחבירו "גזלתיך - ", "הלויתני - ", "הפקדת אצלי - ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך" - חייב לשלם; אבל אם אמר לו "איני יודע אם גזלתיך", "- אם הלויתני", "- אם הפקדת אצלי" - פטור מלשלם.

גמרא:

איתמר: "מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע": רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב ^[6], ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי 'חייב': ברי ושמא - ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: 'פטור': אוקי ממונא בחזקת מריה ^[7].

תנן: אבל אם אמר לו "איני יודע אם הלויתני" – פטור, היכי דמי?: אילימא דלא קא תבע ליה ^[8] - רישא נמי דלא קא תבע ליה, אמאי חייב? - אלא דקתבע ליה? וקתני סיפא: פטור מלשלם!?

לא, לעולם דלא קא תבע ליה, ורישא - בבא לצאת ידי שמים ^[9].

איתמר נמי ^[10]: אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו "מנה לי בידך" והלה אומר "איני יודע" – חייב' - בבא לצאת ידי שמים.

משנה:

הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב - חייב באחריותו ^[11]; לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את הצאן ושלימה היא ^[12] - פטור.

גמרא:

אמר רב: לדעת ^[13] - צריך דעת ^[14], שלא לדעת ^[15] - ^[16] מִניָן פוטר; וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – אסיפא ^[17];

ושמואל אמר: בין לדעת בין שלא לדעת - מנין פוטר; וכי קתני ומנו ^[18] והיא שלימה – פטור – אכולה ^[19];

ורבי יוחנן אומר: לדעת - מנין פוטר; שלא לדעת - אפילו מנין נמי לא צריך; וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – ארישא ^[20];

רב חסדא אמר: לדעת - מנין פוטר; שלא לדעת - צריך דעת ^[21]; וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – ארישא ^[22].

אמר רבא:

עמוד ב

^[23] מאי טעמא דרב חסדא? הואיל ואנקטה נגרי ברייתא ^[24].

ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: 'האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה ^[25], ורמא ביה קלא, ושדייה, ולא ידע אי הדריה אי לא הדריה ומת או נגנב - חייב באחריותו'; מאי לאו אף על גב דמני ^[26]?

לא, דלא מני.

ומי אמר רב הכי [’לדעת צריך דעת’]? והאמר רב: החזירו לעדר שבמדבר ^[27] – יצא ^[28]' ^[29]?

אמר רב חנן בר אבא: מודה רב בִרְקוּעָתָא ^[30] [הב"ח: 'טלוא' תרגום אונקלוס 'רקוע', וכן הוא במסכת שבת דף קז:].

לימא כתנאי: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס - למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: צריך דעת בעלים.

סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה' ^[31]; מאי לאו בסלע ^[32] לדעת ^[33], ובפלוגתא דרב ושמואל?

<לא!> בטלה ^[34] שלא לדעת, ובפלוגתא דרב חסדא ורבי יוחנן ^[35].

אמר רב זביד משמיה דרבא: בשומר שגנב מרשות בעלים - כולי עלמא לא פליגי ^[36], כדרב חסדא ^[37]; והכא - בשומר שגנב מרשותו ^[38], שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי: רבי עקיבא סבר: ^[39] כלתה לו שמירתו ^[40], ורבי ישמעאל סבר: לא כלתה לו שמירתו ^[41].

לימא: מנין פוטר - תנאי היא, דתניא: הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון ^[42]: תני חדא יצא', ותניא אידך לא יצא!? סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, דאמר 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ^[43]; מאי לאו בהא קמיפלגי: דמאן דאמר יצא סבר מנין פוטר, ומאן דאמר לא יצא סבר מנין אינו פוטר!?

אמרי: אי סבירא לן כרבי יצחק - כולי עלמא לא פליגי דמנין פוטר; אלא בדרבי יצחק קמיפלגי: מר אית ליה דרבי יצחק, ומר לית ליה דרבי יצחק ^[44];

ואי בעית אימא: דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, ולא קשיא: הא ^[45] דמני ^[46] ורמא ליה בכיסיה ^[47], והא ^[48] דמני ^[49] ורמא לידיה ^[50];

ואיבעית אימא: אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה: הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה ^[51], הא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה.

משנה:

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ^[52], ולא משומרי-פירות עצים ופירות; אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ^[53], ועגלים ^[54] בשרון ^[55];

וכולן שאמרו להטמין – אסור;

ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום.

גמרא:

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"יא מ"ד]: 'אין לוקחין מן הרועים לא עזים, ולא גדיים, ולא גיזין, ולא תלושין של צמר ^[56]; אבל לוקחין מהן ^[57] תפורין, מפני שהן שלהן ^[58];

ולוקחין מהן חלב וגבינה - במדבר ^[59] ולא בישוב ^[60];

ולוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן ^[61] ארבעה וחמשה גיזין, אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין;

רבי יהודה אומר: בייתות - לוקחין מהן ^[62], מדבריות - אין לוקחין מהן;

כללו של דבר: כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש ^[63] בו - לוקחין מהן; אין מרגיש בו - אין לוקחין מהן.'

אמר מר: לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין השתא יש לומר ארבעה זבנינן, חמשה מיבעיא?

אמר רב חסדא: ארבעה מתוך חמשה ^[64];

ואיכא דאמרי אמר רב חסדא: ארבעה מעדר קטן וחמש מעדר גדול.

הא - גופא קשיא: אמרת ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין ארבעה וחמשה אִין, אבל שלש – לא? אימא סיפא: אבל לא שתי צאן - הא שלש זבנינן!?

לא קשיא: הא בברייתא ^[65], הא בכחישתא ^[66].

רבי יהודה אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן:

איבעיא להו: רבי יהודה - ארישא קאי ^[67], ולחומרא? או דלמא אסיפא קאי ^[68], ולקולא?

ארישא קאי, ולחומרא: דאמר לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן - הני מילי בייתות, אבל מדבריות - אפילו ארבעה וחמשה לא'? או דלמא אסיפא קאי, ולקולא: דאמר 'אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין' - הני מילי מדבריות, אבל בייתות - שתים נמי לוקחין'?

תא שמע: דתניא: רבי יהודה אומר: לוקחין בייתות מהן, ואין לוקחין מהן מדבריות; ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן;

הערות

^ וגזלן לא משכה, והוי כקרקעות; ולרבי אלעזר, דאמר 'שדה נגזלת' - קונה פרה עמה, וחייב לשלם, דמטלטלין נקנין אגב קרקע; ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה
^ אם אין זה תובעו - אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר, דלאו מקום שימור הוא
^ קסלקא דעתא שאמר לו לוה זה "על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך" להכי פריך 'פשיטא!? והא מַתְנֶה בהדיא לקבלו במדבר!?
^ אם ירצה מלוה, דידו על העליונה
^ ואשמועינן תנא: דאע"ג דלא תנאי גמור הוא, דהא 'אי בעית' קאמר - אפילו הכי, כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק - על כרחו יקבלם
^ לשלם
^ ומיהו ישבע כדאמר: שאין יודע שחייב לו כלום, דלא עדיף שמא מברי; דהא אי נמי הוה טעין ליה "אין לך בידי כלום" הוי משביעין ליה שבועת היסת
^ ואמר ליה: "גזלתני", דהוי טענת ברי
^ וכיון דקא מודי דודאי גזליה - לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה; אבל סיפא - הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל ידע - ליכא שום טענת ברי - לא צריך למיפק ידי שמים
^ אתמר נמי דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם - מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי; הלכך רב הונא, דאוקמה רישא בדלא תבע, הואיל ואיכא קצת ברי, דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא - חייב בבא לצאת ידי שמים
^ דמכי גנבה - קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד - לאו השבה היא, עד שמודע להו לבעלים
^ אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים
^ אם הכירו הבעלים שנגנב מהן טלה
^ צריך שיודיעם כשיחזירנה, ואי לא הודע להו - אף על גב דמנו את הצאן והיא שלימה - עדיין חייב באחריותה: דכיון דידע - הויא ליה גזילה גמורה, ובעינן השבה מעליותא
^ לא הכירו בעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום
^ ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה -
^ לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור; אבל ידעו - לא מהני מנין
^ את הצאן
^ בין ידעו בין שלא ידעו, והכי משמע מתניתין: הגונב טלה - ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהן קאי, מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא בידעו - והחזירה ומת - חייב באחריותו; וכן לא ידעו בגניבתו ובחזירתו - נמי חייב; אבל מנו את הצאן והיא שלימה - פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו
^ והכי קתני: הגונב טלה - דהיינו ידעו אחרי כן, והחזירו - חייב באחריותן היכא דלא מנו, אבל לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו - אפילו אין מנין, או שמנו אפילו הואי ידיעה - פטור
^ צריך להודיעו; אם לא הודיעו - אף על גב דמנו - חייב
^ והכי משמע מתניתין: חייב באחריות, בין מנו בין לא מנו; אימתי? בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגניבתו; ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה - פטור
^ בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת; ועוד מתניתין ניחא לתרוצי כוותייהו טפי;
^ למדה לצאת חוץ, ומעתה צריכה שימור יפה; וכיון דלא ידעו בעלים - לא מזדהרי בה; אבל לדעת - מנין פוטר, שהרי הכירו שנגנבה והחזירה, ומעכשיו יזהרו בה
^ כדי לגונבה
^ אלמא 'לדעת' צריך דעת
^ שיש לו לבעל הבית במדבר
^ ואף על גב דליכא לא לדעת ולא מנין
^ ורב [לעיל] לא סגי ליה בלאו חד מהני
^ שהטלה ניכר הוא כשנגנב, וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו, ואפילו לא מנה
^ והבעלים יודעין בגנניבתו, שמנו והיא חסירה, ולאחר חזרה מנו והיא שלימה
^ פליגי
^ כדפרישית, וידעו הבעלים בגניבתו, וקאמר רבי ישמעאל: מנין פוטר, שאדם עשוי למשמש בכיסו, ומנה והיא שלימה – פטור, וכשמואל, דאמר: 'לדעת - מנין פוטר'; ורבי עקיבא כרב, דאמר 'לדעת צריך דעת'
^ פליגי
^ דרבי ישמעאל, דאמר 'למקום שגנב - יחזיר' כרבי יוחנן, דאמר 'שלא לדעת אפילו מנין לא צריך'; ורבי עקיבא כרב חסדא, דאמר 'שלא לדעת צריך דעת'
^ הכי גרסינן: א"ר זביד משמיה דרבא: בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי
^ דסבירא להו כרב חסדא, כדמפרש טעמא: משום דאנקטה ניגרי ברייתא
^ בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן, ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה, וכולי עלמא כרב חסדא, דאמר 'שלא מדעת צריך דעת'
^ כיון שנעשה גנב -
^ דתו לא מהימן להו לבעלים, דהא הוה ליה גונב; שלא לדעת צריך דעת, ולא אמרינן 'סגיא בדעת שומר, והא איהו ידע בחזירתו'
^ עדיין הוא שומר עליו, וסגי בדעת דידיה
^ לאחר זמן לקח הימנו מקח, וכשנתן לו דמים - הוסיף עליהם מעות הגזילה, והבליע בחשבון, שהיה בוש לומר 'הרי גזילתך'
^ ולמנות כמה בכיסו; וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח, והכיר שהחזיר לו גזילתו
^ וליכא מנין
^ דקתני לא יצא
^ גזלן
^ ורמא לידיה דנגזל; הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן
^ דקתני יצא
^ גזלן
^ ורמא לכיסיה דנגזל; וכיון דאית לן דרבי יצחק - מנין פוטר
^ ולא ידע כמה
^ דאיכא למימר שמא גנבו מצֹאנוֹ של בעל הבית המסור להם
^ זו היא מלאכת הנשים, והן עצמן עושות ומוכרות, ולדעת בעליהן הוא
^ הרועים
^ ברחבה, לעין כל; מאחר שמוכרין בפרהסיא - לא גנבום. לישנא אחרינא 'שרון': שם מקום, ומקום גידול עגלים הוא, ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן, ושלהן הן; לשון זה עיקר, דתניא במנחות (בפרק 'כל קרבנות', דף פז,א): 'אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון'
^ שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט
^ בגדים
^ דאי נמי גנבו - קננהו בשינוי
^ דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם, והרועה נטלן
^ אבל לא בישוב, שדרך להביאו לבית בעל הבית
^ שחסרונן ניכר בעדר, ואין יכול לישמט ולומר "זאב טרפה"
^ שהרי בעל הבית יודע מניינם
^ מבין
^ אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע - מותר ליקח, דכולי האי לא גניב מדבר מועט
^ בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן, ומרגיש בשלש
^ אין חשובות לו, ואין עינו עליהם; לפיכך אין מרגיש, כלומר: אין יודע כשמוכרם זה
^ ארבע וחמש דשרי תנא קמא
^ שתי צאן דקאסר תנא קמא

[1] וגזלן לא משכה, והוי כקרקעות; ולרבי אלעזר, דאמר 'שדה נגזלת' - קונה פרה עמה, וחייב לשלם, דמטלטלין נקנין אגב קרקע; ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה

[2] אם אין זה תובעו - אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר, דלאו מקום שימור הוא

[3] קסלקא דעתא שאמר לו לוה זה "על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך" להכי פריך 'פשיטא!? והא מַתְנֶה בהדיא לקבלו במדבר!?

[4] אם ירצה מלוה, דידו על העליונה

[5] ואשמועינן תנא: דאע"ג דלא תנאי גמור הוא, דהא 'אי בעית' קאמר - אפילו הכי, כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק - על כרחו יקבלם

[6] לשלם

[7] ומיהו ישבע כדאמר: שאין יודע שחייב לו כלום, דלא עדיף שמא מברי; דהא אי נמי הוה טעין ליה "אין לך בידי כלום" הוי משביעין ליה שבועת היסת

[8] ואמר ליה: "גזלתני", דהוי טענת ברי

[9] וכיון דקא מודי דודאי גזליה - לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה; אבל סיפא - הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל ידע - ליכא שום טענת ברי - לא צריך למיפק ידי שמים

[10] אתמר נמי דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם - מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי; הלכך רב הונא, דאוקמה רישא בדלא תבע, הואיל ואיכא קצת ברי, דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא - חייב בבא לצאת ידי שמים

[11] דמכי גנבה - קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד - לאו השבה היא, עד שמודע להו לבעלים

[12] אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים

[13] אם הכירו הבעלים שנגנב מהן טלה

[14] צריך שיודיעם כשיחזירנה, ואי לא הודע להו - אף על גב דמנו את הצאן והיא שלימה - עדיין חייב באחריותה: דכיון דידע - הויא ליה גזילה גמורה, ובעינן השבה מעליותא

[15] לא הכירו בעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום

[16] ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה -

[17] לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור; אבל ידעו - לא מהני מנין

[18] את הצאן

[19] בין ידעו בין שלא ידעו, והכי משמע מתניתין: הגונב טלה - ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהן קאי, מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא בידעו - והחזירה ומת - חייב באחריותו; וכן לא ידעו בגניבתו ובחזירתו - נמי חייב; אבל מנו את הצאן והיא שלימה - פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו

[20] והכי קתני: הגונב טלה - דהיינו ידעו אחרי כן, והחזירו - חייב באחריותן היכא דלא מנו, אבל לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו - אפילו אין מנין, או שמנו אפילו הואי ידיעה - פטור

[21] צריך להודיעו; אם לא הודיעו - אף על גב דמנו - חייב

[22] והכי משמע מתניתין: חייב באחריות, בין מנו בין לא מנו; אימתי? בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגניבתו; ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה - פטור

[23] בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת; ועוד מתניתין ניחא לתרוצי כוותייהו טפי;

[24] למדה לצאת חוץ, ומעתה צריכה שימור יפה; וכיון דלא ידעו בעלים - לא מזדהרי בה; אבל לדעת - מנין פוטר, שהרי הכירו שנגנבה והחזירה, ומעכשיו יזהרו בה

[25] כדי לגונבה

[26] אלמא 'לדעת' צריך דעת

[27] שיש לו לבעל הבית במדבר

[28] ואף על גב דליכא לא לדעת ולא מנין

[29] ורב [לעיל] לא סגי ליה בלאו חד מהני

[30] שהטלה ניכר הוא כשנגנב, וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו, ואפילו לא מנה

[31] והבעלים יודעין בגנניבתו, שמנו והיא חסירה, ולאחר חזרה מנו והיא שלימה

[32] פליגי

[33] כדפרישית, וידעו הבעלים בגניבתו, וקאמר רבי ישמעאל: מנין פוטר, שאדם עשוי למשמש בכיסו, ומנה והיא שלימה – פטור, וכשמואל, דאמר: 'לדעת - מנין פוטר'; ורבי עקיבא כרב, דאמר 'לדעת צריך דעת'

[34] פליגי

[35] דרבי ישמעאל, דאמר 'למקום שגנב - יחזיר' כרבי יוחנן, דאמר 'שלא לדעת אפילו מנין לא צריך'; ורבי עקיבא כרב חסדא, דאמר 'שלא לדעת צריך דעת'

[36] הכי גרסינן: א"ר זביד משמיה דרבא: בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי

[37] דסבירא להו כרב חסדא, כדמפרש טעמא: משום דאנקטה ניגרי ברייתא

[38] בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן, ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה, וכולי עלמא כרב חסדא, דאמר 'שלא מדעת צריך דעת'

[39] כיון שנעשה גנב -

[40] דתו לא מהימן להו לבעלים, דהא הוה ליה גונב; שלא לדעת צריך דעת, ולא אמרינן 'סגיא בדעת שומר, והא איהו ידע בחזירתו'

[41] עדיין הוא שומר עליו, וסגי בדעת דידיה

[42] לאחר זמן לקח הימנו מקח, וכשנתן לו דמים - הוסיף עליהם מעות הגזילה, והבליע בחשבון, שהיה בוש לומר 'הרי גזילתך'

[43] ולמנות כמה בכיסו; וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח, והכיר שהחזיר לו גזילתו

[44] וליכא מנין

[45] דקתני לא יצא

[46] גזלן

[47] ורמא לידיה דנגזל; הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן

[48] דקתני יצא

[49] גזלן

[50] ורמא לכיסיה דנגזל; וכיון דאית לן דרבי יצחק - מנין פוטר

[51] ולא ידע כמה

[52] דאיכא למימר שמא גנבו מצֹאנוֹ של בעל הבית המסור להם

[53] זו היא מלאכת הנשים, והן עצמן עושות ומוכרות, ולדעת בעליהן הוא

[54] הרועים

[55] ברחבה, לעין כל; מאחר שמוכרין בפרהסיא - לא גנבום. לישנא אחרינא 'שרון': שם מקום, ומקום גידול עגלים הוא, ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן, ושלהן הן; לשון זה עיקר, דתניא במנחות (בפרק 'כל קרבנות', דף פז,א): 'אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון'

[56] שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט

[57] בגדים

[58] דאי נמי גנבו - קננהו בשינוי

[59] דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם, והרועה נטלן

[60] אבל לא בישוב, שדרך להביאו לבית בעל הבית

[61] שחסרונן ניכר בעדר, ואין יכול לישמט ולומר "זאב טרפה"

[62] שהרי בעל הבית יודע מניינם

[63] מבין

[64] אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע - מותר ליקח, דכולי האי לא גניב מדבר מועט

[65] בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן, ומרגיש בשלש

[66] אין חשובות לו, ואין עינו עליהם; לפיכך אין מרגיש, כלומר: אין יודע כשמוכרם זה

[67] ארבע וחמש דשרי תנא קמא

[68] שתי צאן דקאסר תנא קמא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]