ביאור:משנה סוטה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
הטקס המקראי של האשה הסוטה, המתואר בספר במדבר ה, יב-לא - ניתן לפירוש בשתי צורות עיקריות: הפירוש הראשון רואה בטקס דרך להענשת האשה שלא שמרה אמונים לבעלה, אבל אין עדים למעשה הסטייה (ראו שם פס' יג, כ, כב-כד, כט); הדרך השניה רואה בטקס מעין "אורדיליה", דהיינו מסירת בירור הדין לידי שמים (ראו שם פס' יד, כז-כח, ל). לשם קיומו של טקס כזה עלינו להניח שאכן במקדש יש נוכחות מיוחדת של הקב"ה, ונוכחות זו היא הבוחנת את הסוטה. הנוכחות של הקב"ה במקדש אינה מתבטאת, כמובן, רק בטקס הסוטה, אלא היא משפיעה על המציאות כולה, על כל רבדיה. ההנחה הזאת אכן שגורה בתנ"ך, והיא עומדת גם מאחורי בריתות הנכרתות בין העם לאלוקיו, ומודגשת למשל ביציאה למלחמה (ראו דברים כ ד) ובעריפת העגלה (ראו דברים כא, והנוכחות מפורשת בבמדבר לה לד).
בימי חז"ל נראה שהוודאות בדבר נוכחות הקב"ה במקדש, המכונה "השראת שכינה", החלה להתערער. המסורות של חז"ל עוסקות הרבה בהקטנת הציפיות להשראת שכינה בימיהם, ובימי המקדש השני בכלל. במיוחד גברו הטענות על אי השראת שכינה במקדש השני לאחר שהוא נחרב (ראו למשל יומא לט ב). לפיכך גם טקס הסוטה עבר שינויים, והפירוש הראשון לטקס הוא שגבר: הוא פסק מלהיות טקס בירור, המיועד להחזיר את שלום הבית, והפך לטקס הענשה הקרוב לדיני עריות ועונשן. יש להעיר שבסופו של דבר השינוי הזה לא הספיק, ובסוף המסכת מסופר על ביטולו המוחלט (ראו להלן ט, ט.)
מעניין לציין, ששנים רבות אחרי החורבן, כאשר עמד אדם שטען לכוחות נבואיים ולהשראת שכינה עליו, הוא חידש גם את טקס השקיית הסוטה. וכך מסופר על ר' אהרון הבבלי איש המאה ה-9 ב"מגילת אחימעץ": וְשָׁם הֶרְאָה אוֹנִים / בְּהַפְסָקַת דִּינִים / כְּבִהְיוֹת הָאוּרִים / וִישִׁיבַת סַנְהֶדְרִין / וְתוֹרַת הַסּוֹטָה / שָׁם אִהֵל וְהִטָּה, / וְתַחַת עֲפַר קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן / עֲפַר יְסוֹד הָאָרוֹן הֵכַן.
התוספתא כאן עדיין משמרת חלק מתפיסת הסוטה כאורדיליה, ולכן יש - בעיקר לדעת ר' עקיבא - אפשרות שהסוטה אינה אשמה והיא תצא זכאית מהטקס (ראו תוספתא א, ג, ושם הלכה ז.) מצד שני יש שם השוואה מעניינת בין השבועה שבטקס הסוטה לבין שבועות אחרות, המוצגות כחמורות לא פחות - ראו תוספתא ז, א.
המסכת שלפנינו אינה עוסקת רק בטקס השקיית הסוטה, אלא גם בהקשר הרחב של עבירת הניאוף המיוחסת לה (ראו פרק ו). עבירה זו נתפסה כבר בדברי הנביאים כהפרת ברית, והומשלה על ידיהם להפרת הברית של העם עם הקב"ה. גם במשנה נמצאים כמה רמזים לתפיסה דומה, המקשרת את עבירת הניאוף לנצרות (ראו פרק א משנה ח.), או להנהגה על ידי חוטאים. אחד ההסברים ל"תופעה" של סילוק השכינה בימי בית המקדש השני, ובמיוחד בסופם, היה כעונש על ה"ניאוף" הדתי הזה.
פרקים ז-ט מתארים שורת טקסים, הנגזרים גם הם מהאמונה בהשראת השכינה על העם: בפרק ז הדגש הוא על הברית בין הקב"ה לעם עם כניסתם לארץ, פרק ח מתאר יציאה למלחמה, ופרק ט - את עריפת העגלה. בפרק ט מתואר גם סילוק השכינה, ובעקבותיו מתבטלים אחדים מהטקסים הללו, וביניהם טקס השקיית הסוטה, וידוי המעשרות ועריפת העגלה. יאיר אלדן מוצא בהדגשה זו ובדרשות שבפרק ה סימני ביקורת על תפיסות משיחיות, הקשורות להתגלות האל, ועל דמותו של ר' עקיבא ומנהיגותו.
נושא נוסף, הנקשר במשנה לדין הסוטה הוא ההבחנה המגדרית בין הגברים, השולטים בחברה - לבין הנשים הנשלטות (ראו פרק ג). הגברים הם המשקים את הנשים, ולא ההפך. העובדה הזאת מבטאת דרישה מהאשה שלא להחשד בבגידה בבעלה, ואילו לגבר אין לכאורה סנקציה על חשד בפיתוי אשת רעהו. בהקשר זה מעניין לציין את הדרשה של ר' עקיבא, שטען כי "כשם שהמים בודקין אותה - כך המים בודקין אותו" (פרק ה, א.), כלומר: אמנם האשה היא המושפלת והיא השותה את המים, אבל גם הגבר ששכב עימה נענש ומת כתוצאה מהשתיה שלה.
מחצית המסכת שלפנינו (פרקים א-ד) עוסקת בטקס השקיית הסוטה. פרק ה הוא אוסף דרשות מבית מדרשו של ר' עקיבא, שיש הרואים בהן הישגים דרשניים ויש המפרשים אותן לגנאי - ופרק ו עוסק בעבירת הניאוף עצמה, ולא בדין הסוטה.
פרקים ז-ט מתארים שורת טקסים, הנגזרים גם הם מהאמונה בהשראת השכינה על העם: בפרק ז הדגש הוא על הברית בין הקב"ה לעם עם כניסתם לארץ, פרק ח מתאר יציאה למלחמה, ופרק ט - את עריפת העגלה. בפרק ט מתואר גם סילוק השכינה, ובעקבותיו מתבטלים אחדים מהטקסים הללו, וביניהם טקס השקיית הסוטה, וידוי המעשרות ועריפת העגלה.
כאמור, פרקים א-ד מתארים את השקיית הסוטה לפי תפיסתם של חז"ל. השינויים ביחס לטקס המקראי הם בולטים, ומתבטאים בהבדלים הבאים:
- הטקס מתקיים רק לאחר מעמד רשמי של אזהרה המכונה "קינוי", והמגובה בעדים.
- גם לאחר טקס הקינוי, על הבעל להוכיח שאכן אשתו נסתרה עם האדם שהזהיר אותה מפניו, אבל אין לו עדות על מה שעשו האשה והגבר כאשר נסתרו.
- הטקס כולל פעולות שתכליתן להשפיל את האשה כחלק מהעונש על מעשיה.
- האשה יכולה לסרב לשתות את המים, גם אם אינה מודה שבגדה בבעלה.
- ניכר מאמץ של חז"ל להביא למצב שבו לא יהיה מקום להשקיית האשה. הרתיעה שלהם היא בעיקר ממחיית שם ה' במהלך הטקס (כאמור, יתכן שיש גם רתיעה מסיבה נוספת, שאינה מפורשת - החשש להעמיד למבחן את המוסדות של המקדש, שכבר לא היתה בו שכינה.)
- מתוארת העובדה שהמים אינם ממיתים גם אשה שנאפה, ומובאים כמה הסברים לתופעה זו.
פרק א מוקדש לעיקרון של הענשת הסוטה. פרק ב מוקדש לעבודות הנעשות במקדש על ידי הכהן, כהכנה לטקס. פרק ג מוקדש לתיאור השקיית הסוטה ולתוצאותיה, וכן לשאלת המגדר המתעוררת בעקבות הטקס הזה. פרק ד מתאר את הדרכים שבהן מצמצמים חז"ל את תחולת הטקס.
פרק ה מוקדש לדרשות של ר' עקיבא, המתאר את טומאת הסוטה במסגרת תפיסת עולמו הכללית. פרק ו עוסק בדינה של מנאפת שלא נהרגה, כי אשמתה לא הוכחה באופן ודאי - אבל אינה שותה את מי הסוטה.
פרק ז פותח ברשימת טקסים הנאמרים בכל לשון - ביניהם גם טקס השקיית הסוטה - וברשימת טקסים אחרים הנאמרים רק בלשון הקודש. לרשימה השניה מוקדשים הפרקים ז-ט, וביניהם מוקדש פרק ז לטקסי המקדש, פרק ח מוקדש לדיני מלחמת הרשות, ומחצית פרק ט מוקדשת לדיני העגלה הערופה, הדומים לדיני הסוטה.
מחציתו השניה של פרק ט מוקדשת לתיאור סילוק השכינה מהמקדש, ולתוצאות הסתלקות זו. הפרק מסתיים, בנוסחתו שבידינו, בדברי ר' פנחס בן יאיר על החזרת השכינה - אך המדובר ברמת היחיד, ולא עוד ברמה לאומית. בכך מושלם המהלך הגלותי של חיסול המוקד הדתי-לאומי שנבע מהחורבן, והעברת האחריות לכתפי היחיד.
סוטה - חטא וענשו
[עריכה]חטיבה I: הסוטה והדרך
[עריכה]|
לפי התוספתא א, א לדעת ר' אליעזר הסדר הפוך: מקנא לה על פי עד אחד או ללא עדים, ועדי הסתירה שעל פיהם הוא משקה אותה הם שנים. לדעת ר' ישמעאל בספרי במדבר ז הקנאה אינה מצווה, אלא רשות בידי הבעל; אבל לדעת ר' אליעזר שם היא חובה עליו. אכן היו שפירשו את הסתירה לגנאי. אבל אם היחסים עכורים - יש בהחלט מקום לנקות את השולחן. קיומם של עדים מכניס לטקס מעורבות של בית הדין, ומוציא אותו מידי הבעל. |
(א) המקנא לאשתו
- רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו.
- רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים:
|
הקנאה מוצגת כאן כהליך משפטי, הכולל עדים. במקרא היא נגרמת מרוח קנאה שעוברת על הבעל. בהמשך נראה כמה תוצאות להבדלים אלו. להגדרת הזמן הנדרש "כדי טומאה" ראו בתוספתא שם, שהוא קטן במיוחד. אבל אם הבעל בגד באשתו, ואפילו אם עשה זאת עם אחת מקרובותיה, כגון אמה או אחותה, האסורות לו - אין הבגידה אוסרת אותו מלקיים יחסי מין עם אשתו; ראו ספרי במדבר ז. |
(ב) כיצד מקנא לה?
- אמר לה בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו
- עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה.
- נכנסה עמו עם פלוני לבית הסתר, ושהתה עמו כדי טומאה אבל אין עדים שאכן נטמאה שם
- אסורה לביתה אסור לבעלה לבועלה ואסורה לאכול בתרומה. אם בעלה כהן
- ואם מת בעלה בלי בנים - חולצת, ולא מתיבמת:
|
חמשת המקרים הללו מונעים את השקיית האשה, ומחייבים את בעלה לגרשה. שני הראשונים כי הוודאות קרובה, שני הבאים - כי אין הסכמה לביצוע הטקס (ההסכמה נחוצה לדעת חכמים, אבל ר' עקיבא מפרש את הסירוב של האשה לשתות כהודאה שניאפה, כלומר המקרה השלישי זהה, לשיטתו, לראשון - ראו תוספתא ב ג.) והאחרון - בגלל הבעל, שעבר על האמור במשנה הקודמת. וראו לקמן ג, ו, וכן ד, ב, דינים נוספים החלים במקרים אלו. הסבירות שיתקיים למעשה טקס היא נמוכה, ועיקר המשמעות של הדיון במשנה היא האיום על האשה כדי שתעשה את רצון בעלה, כמו במקרה של בן סורר ומורה (ראו סנהדרין ח, ד.) כמובן, לא רק אלו אסורות בתרומה, וראו לעיל משנה ב, שגם הסוטה, שאין עדים שנטמאה, אסורה בכך עד שיתקיים הטקס. את מסירת שני ת"ח השוו לדין הרוצח בשוגג, במכות ב ה. שם חולק ר' מאיר וכאן - ר' יהודה. הוא קובע שהבעל נאמן שלא יבוא עליה, וראו הרחבה של הויכוח בתוספתא א, ב. אבל אפילו אם בא עליה כנראה אין לנישואין עתיד, כאמור לקמן ו, א. |
(ג) ואלו אסורות מלאכול בתרומה:
- האומרת "טמאה אני לך", ושבאו עדים שהיא טמאה,
- והאומרת "איני שותה", ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.
כיצד עושה לה? אם התהליך נמשך
- מוליכה לבית דין שבאותו מקום,
- ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך.
רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה:
חטיבה II: סוטה במקדש
[עריכה]|
לפי הפשט בתורה, ההשבעה של הכהן את האשה נעשית בזמן הטקס במקדש, וראו גם ספרי במדבר יב. כאן העבירה המשנה את האיום לבית הדין שבלשכת הגזית, והטקס עצמו נעשה בשתיקה כמעט מוחלטת. בניגוד לעולה מהתורה שבכתב, שם מתוארת השקאת הסוטה כהליך ניסי לבירור המציאות (מעין "אורדיליה"), לפי המשנה מדובר בעונש לכל דבר, לפחות על כך שזלזלה בקנאה של בעלה (שתועדה על ידי העדים) ונסתרה. הדרך לכך היא השפלה פומבית של האשה. עם זאת, הטקס נעשה במקדש, ולכן יש בו גם יסוד של כבוד. המעבר לשלב העונש מתבטא גם בהקבלה בין חטיבה II לחטיבה I: כדרך שמאיימין - בא עליה בדרך (משנה ג). בהמשך ההקבלה הזאת תהפוך למפורשת - ראו חטיבה III. |
(ד) היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים,
- ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות.
- ואומרים לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה,
- הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים.
- עשי לשמו הגדול, שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים.
- ואומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשמען, היא וכל משפחת בית אביה:
מטרת האיום, לפי המשנה, היא לגרום לסוטה להודות, כדי שלא למחוק את השם. האם אין חשש שמא תודה בדבר שלא עשתה?
ראו ספרי במדבר יב, שר' ישמעאל חולק על הסגנון שכאן, וראו גם תוספתא א, ג גם שם יש סימנים לגישה המקראית: מאיימים עליה גם שלא תחזור בה אם היא טהורה, ושם נזכרת גם השוואה למשפט, בכך שהסוטה עומדת "לפני ה'".
יתכן שיש לאיום גם מטרה נסתרת, שלא להעמיד במבחן את הטקס ואת המים.
המשנה משווה את האיום על הסוטה לאיום על עדי הנפשות, המתואר בתוספתא ז, א.
(ה) אם אמרה "טמאה אני" - שוברת כתובתה ויוצאת.
ואם אמרה "טהורה אני" - מעלין אותה לשער המזרח הוא שער שושן שעל פתח שער ניקנור
|
שער המזרח הופיע בסוף מסכת ברכות, כמקום מכובד - למרות שהוא לא במקדש. זו נקודת הגבול בין הטמא לטהור, בין המבוזה למקודש. וראו דרשות בספרי במדבר ט. קריעת בגדיה דומה לנוהל המלקות, ראו מכות ג, יב: שני הנהלים מיועדים בעיקר להשפלה ציבורית. ר' יהודה טוען לקריטריון אובייקטיבי ליופי, וראו בבלי כתובות טז ב - יז א. בתוספתא א, ה הוא מנמק את דבריו מפני פרחי כהונה; כלומר כדי שלא יראו הכהנים הצעירים את יופיה ויבואו לידי מחשבות זימה. הצרכים החינוכיים משפיעים על הטקס המקראי! איזכור הלב והשיער מיועד להצביע עבור הסוטה על אבשלום בן דוד, שמתואר במשנה ח. היא נסתרה (משנה ב) - ולכן סותר את שערה. וראו יחזקאל טז לט. |
- ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעים.
- וכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו - נקרעו, אם נפרמו - נפרמו,
- עד שהוא מגלה את לבה
- וסותר את שערה.
- רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו.
- ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו:
|
למעלה מדדיה - במידה שאדם מודד (משנה ז). משחק מילים. ההשפלה לאשה היא עונש על חטאה. כך גם ההקבלה: שליבה גס בהן - מגלה את ליבה (משנה ה) - גנב שלושה לבבות (משנה ח). וניווסרו כנגד מוסרים ת"ח (משנה ג): תפקיד בית הדין לחזק את המוסר בחברה. יחזקאל מדבר על הניאוף כמשל לסטיה מעבודת ה'. יתכן שתיאורי הסוטה מיועדים לרמז על הנצרות שנתפסה גם היא כסטיה מעבודת ה'. בספר יחזקאל משפיל הקב"ה את ישראל, ואכן בפרק כולו אין איזכור מפורש לבעל, וניתן לקראו כאילו מדובר בקב"ה שמקנא לעמו. |
(ו) היתה מתכסה בלבנים - מכסה בשחורים.
היו עליה כלי זהב וקטליות, נזמים וטבעות - מעבירים ממנה, כדי לנוולה.
- ואחר כך מביא חבל מצרי, וקושרו למעלה מדדיה.
- וכל הרוצה לראות - בא לראות,
- חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהן. שהם רגילים לראותה עירומה, וצפייתם דווקא מעודדת את הסוטה.
- וכל הנשים מותרות לראותה,
- שנאמר (יחזקאל כג מח) וניווסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה:
חטיבה III: מידה ומדידה
[עריכה]|
הביטוי "במדה שאדם מודד" וכו' קשור לכלי המידה, והוראתו המקורית היא שהסוחר חייב להשתמש באותו כלי מידה שבו הוא מוכר גם כאשר הוא קונה, כאמור בדברים כה יג ואילך. וראו גם מכילתא פסחא ז; וראו תוספתא ג, א-ג, הפותחת בשאלת המדידה וממשיכה למסקנה המוכרת שבמשנתנו. ההנחה של המשנה היא שמדובר בחוטאת ולא באשה תמימה. |
(ז) במדה שאדם מודד - בה מודדין לו.
היא קישטה את עצמה לעבירה - המקום ניוולה.
היא גילתה את עצמה לעבירה - המקום גילה עליה. ראו משנה ה לעיל: מגלה את ליבה
בירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן
- לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף - לא פלט:
|
הדרשה על שמשון מובאת כי הלך אחרי עיניו, כמו הסוטה. אין כאן עיסוק בשערו, אבל ברמז יש, כי הסוטה נענשת גם בשערה. אבשלום אינו נענש על המרד באביו, אלא על גניבת הלב ועל ההתנאות בשערו, שני חטאים הקרובים לחטא הסוטה. ראו לעניין שמשון ואבשלום גם מכילתא שירה ב, וראו במגירה. |
(ח) שמשון הלך אחר עיניו - לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו
- שנאמר (שופטים טז כא) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.
אבשלום נתנאה בשערו - לפיכך ניתלה בשערו.
- ולפי שבא על עשר פילגשי אביו - לפיכך נתנו בו עשר לונביות
- שנאמר (שמואל ב יח טו) ויסבו עשרה אנשים נשאי כלי יואב, [ויכו את אבשלום, וימתהו].
- ולפי שגנב שלושה לבבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל
- (שנאמר (שמואל ב טו ו) ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל)
- לפיכך נתקעו בו שלושה שבטים, שנאמר (שמואל ב יח יד) ויקח שלושה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום:
חז"ל ראו בשמשון ובאבשלום חוטאים, והשוו אותם לישו ולסוטה:
שמשון נולד כבן המלאך, לא לגמרי אנושי - בדומה לאגדות הנוצריות על ישו. נראה שמנוח מקנא לאשתו. שמו מזכיר לחז"ל שמש, ולכן גם את הקב"ה בכבודו ובעצמו (סוטה י א). בעין הקורא הוא משתמש בלחי חמור "טריה" (משולשת). חז"ל (בראשית רבה צח, יג) מצאו כאן רמזים לשילוש הנוצרי, ולכן תיארו את שמשון כחוטא (לצד דיבורים על הפוטנציאל הגדול שהיה לשמשון).
אבשלום מרד באביו, כמו הנצרות שמרדה באמה - היהדות.
יתכן שהמשנה מתארת בחומרה גדולה כל כך את חטאי הסוטה גם בגלל העימות עם הנצרות.
נקודות דמיון נוספות בין שמשון ואבשלום הן בכך ששניהם היו מנהיגים חוטאים, ושניהם היו, לפי המדרש, נזירים (לגבי אבשלום ראו תוספתא ג, ד.)
|
איזכור מרים הוא בגלל שבאותו מקום מטהרים את המצורעים (משנה ה). הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד: לרעה מדה כנגד מדה, ולטובה - גומלים יותר, וראו את השימוש במילה 'וכן' גם בפסחים ג, ב, ויבמות ד, ח, וב"ב א, ב. לעצם הדרשה ראו גם בפתיחתא למכילתא ויהי. הטובה של יוסף לאביו מתפתחת עד הטובה שהמקום עושה עם משה, והמקום הוא המעניש את הסוטה (משנה ז). לאגדות נוספות על ארונו של יוסף ועל קבורת משה ראו תוספתא ד, ב-ד. הפסוק מישעיהו נח נאמר על "כי תראה ערום וכיסיתו". מתאים לקרוא אותו לקהל הנאספים לראות את הסוטה עירומה ומבוזה. יש כאן רמז להסתייגות מיצר המציצנות של הציבור, וראו גם דברי ר' יהודה במשנה ה. |
(ט) וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת,
- שנאמר (שמות ב ד) ותתצב אחתו מרחוק,
- לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר,
- שנאמר (במדבר יב טו) והעם לא נסע עד האסף מרים.
יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו
- שנאמר (בראשית נ) ויעל יוסף לקבר את אביו... ויעל עמו גם רכב גם פרשים.
- מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו - אלא משה.
משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו
- שנאמר (שמות יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו.
- מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו - אלא המקום,
- שנאמר (דברים לד ו) ויקבר אתו בגי.
ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים,
- שנאמר (ישעיהו נח ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך: