ביאור:בבלי יומא דף פז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בצבו נפשיה לקטלא נפיק, וצבו ביתיה לית הוא עביד, וריקן לביתיה אזיל, ולואי שתהא ביאה כיציאה;
וכי הוי חזי אמבוהא [1] אבתריה – אמר: (איוב כ ו) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ [פסוק ז] כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ [2].
רב זוטרא, כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא [3] - הוה אמר: (משלי כז כד) כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר דור וָדוֹר;
(משלי יח ה) שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע [לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט]:
לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים בעולם הזה: לא טוב לו לאחאב שנשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר (מלכים א כא כט) [הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי] יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אבי אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו [בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ] ;
לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט: טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעולם הזה: טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר (במדבר כ יב) [וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן] יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי [לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם] - הא אילו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנם ליפטר מן העולם;
אשריהם לצדיקים: לא דיין שהן זוכין, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר (ויקרא י יב) [וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו] הַנּוֹתָרִים [קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא] [4], אלא שעמד להם זכות אביהם;
אוי להם לרשעים: לא דיין שמחייבין עצמן, אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות; הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהם גרמה להן.
כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו [5], וכל המחטיא את הרבים - כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה:
כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו מאי טעמא? - כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, שנאמר (תהלים טז י) כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת [6];
וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה - שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, שנאמר (משלי כח יז) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ [7] עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ [8].
האומר "אחטא ואשוב אחטא ואשוב" [אין מספיקין בידו לעשות תשובה]:
למה לי למימר "אחטא ואשוב" "אחטא ואשוב" תרי זימני?
כדרב הונא, אמר רב דאמר רב הונא אמר רב: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו [9].
הותרה לו? סלקא דעתך?
אלא 'נעשית לו כהיתר'.
אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר:
לימא מתניתין דלא כרבי, דתניא: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה - יום הכפורים [10] מכפר.
אפילו תימא רבי, אגב [11] שאני [12].
עבירות שבין אדם למקום [יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו]:
רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר? והא כתיב (שמואל א ב כה) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים [וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם] [13]?
מאן 'אלהים'? – דיינא [14].
אי הכי [15] - אימא סיפא: וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ [16]?
[17]הכי קאמר: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ [18] - אֱלֹהִים ימחול לו, וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל בעדו [19]? - תשובה ומעשים טובים. [20]
אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו אפילו בדברים - צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו א) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ [פסוק ב] נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ [פסוק ג] עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ: אם ממון יש בידך [21] - התר לו פסת יד [22], ואם לאו [23] - [24] הרבה עליו ריעים [25].
אמר רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם [26], שנאמר (איוב לג כז) יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי [27].
אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו - אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר (בראשית נ יז) [כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף] אָנָּא שָׂא נָא [פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ] וְעַתָּה שָׂא נָא [לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו] [28]; ואם מת - מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו".
רבי ירמיה הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה [29], אזל [30] איתיב אדשא דרבי אבא; בהדי דשדיא אמתיה מיא - מטא זרזיפי דמיא [31] ארישא; אמר: עשאוני כאשפה, קרא אנפשיה (תהלים קיג ז) [מְקִימִי מֵעָפָר דָּל] מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן; שמע רבי אבא ונפיק לאפיה, אמר ליה: השתא צריכנא למיפק אדעתך, דכתיב (משלי ו ג) [עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ] לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ!
רבי זירא, כי הוה ליה מילתא בהדי איניש - הוה חליף ותני [32] לקמיה, וממציא ליה [33] כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה [34].
רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [35]; לא אתא לקמיה; במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה; פגע ביה רב הונא, אמר ליה: להיכא קא אזיל מר? אמר ליה: לפיוסי לפלניא; אמר: אזיל אבא [36] למיקטל נפשא [37]; אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא; דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: "אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך"! בהדי דקא פלי רישא [38] - אישתמיט גרמא [עצם] ומחייה בקועיה [39] וקטליה.
רב הוה פסיק סידרא [40] קמיה דרבי; עייל
אתא רבי חייא [41], הדר לרישא; עייל בר קפרא - הדר לרישא; אתא רבי שמעון ברבי - הדר לרישא; אתא רבי חנינא ברבי חמא – אמר: כולי האי נהדר וניזיל? לא הדר; איקפיד רבי חנינא. אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס.
והיכי עביד הכי? והאמר רבי יוסי בר חנינא 'כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים'?
רב שאני [42].
ורבי חנינא היכי עביד הכי, והאמר רבא 'כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו'?
אלא רבי חנינא - חלמא חזי ליה לרב [43], דזקפוהו בדיקלא [44], וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא - רישא הוי [45]; אמר: שמע מינה בעי למעבד רשותא [46], ולא איפייס כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא בבבל [47].
תנו רבנן: 'מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה [48], אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו [49] בסעודה, ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה [50] בסעודה; ואף על פי שהתודה ערבית - יתודה שחרית, שחרית - יתודה במוסף, במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה;
והיכן אומרו?
יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע.'
מאי אמר?
אמר רב: "אתה יודע רזי עולם",
ושמואל אמר: "ממעמקי הלב" [51],
ולוי אמר "ובתורתך כתוב לאמר [52]",
רבי יוחנן אמר: "רבון העולמים [53]",
רב יהודה אמר: "כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר",
רב המנונא אמר: "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה; יהי רצון מלפניך שלא אחטא ומה שחטאתי מרוק ברחמיך, אבל לא על ידי יסורין" והיינו וידויא דרבא כולה שתא, ודרב המנונא זוטא ביומא דכפורי.
אמר מר זוטרא: לא אמרן אלא דלא אמר "אבל אנחנו חטאנו", אבל אמר "אבל אנחנו חטאנו" - תו לא צריך, דאמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר "אבל אנחנו חטאנו" - קם מיקם; אמר: שמע מינה עיקר וידוי האי הוא.
תנן התם [תענית פ"ד מ"א]: בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום: בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים, ואלו הן שלשה פרקים: בתעניות [54] ובמעמדות [55] וביום הכפורים;
מאי נעילת שערים?
רב אמר: צלותא יתירתא [57];
ושמואל אמר: [58] "מה אנו מה חיינו" [59].
מיתיבי: אור יום הכפורים [60] מתפלל שבע ומתודה, בשחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה, במנחה מתפלל שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה!?
תנאי היא, דתניא: 'יום הכפורים עם חשיכה מתפלל שבע ומתודה, וחותם בוידוי, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי – חותם [61]', [62] תיובתא דשמואל!?
תיובתא.
עולא בר רב נחית קמיה דרבא [63]; פתח ב"אתה בחרתנו" וסיים ב"מה אנו מה חיינו", ושבחיה.
רב הונא בריה דרב נתן אמר: ויחיד אומרה אחר תפלתו.
אמר רב: תפלת נעילה פוטרת את של ערבית.
רב לטעמיה, דאמר 'צלותא יתירא היא', וכיון דצלי ליה [64] - תו לא צריך.
ומי אמר רב הכי? והאמר רב [65]: הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות [66]?
לדברי האומר חובה קאמר [67].
מיתיבי: 'אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית שבע ומתודה, מוסף שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה, ערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה [68];
רבי חנינא בן גמליאל משום אבותיו: מתפלל שמונה עשרה שלימות
[עריכה]הערות
[עריכה]- ^ גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו
- ^ וכל זה אמר שלא תזוח דעתו
- ^ זקן היה, ונושאין אותו באלנקי בכתפיהם בבית המדרש שלא להטריח את הציבור לקום מפניו
- ^ אלמא אף הן היו ראויין לישרף ונותרו
- ^ הקב"ה מדחה מפניו את העבירה שלא תבא לידו
- ^ למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו
- ^ מחויב בנפש שאבדה על ידו
- ^ שלא יפול, אלא מניחין אותו ויפול בבור בגיהנם
- ^ דכיון דחטא תרי זימני - שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, לפי שהעבירה דומה עליו היתר
- ^ אפילו לא עשה תשובה
- ^ מאחר שעליו הוא סומך לחטוא
- ^ אינו מכפר
- ^ וקא סלקא דעתך וּפִלְלוֹ - לשון תפלה ופיוס הוא: שהקב"ה מפללו ומפייסו ומכפר לו
- ^ והאי וּפִלְלוֹ - לשון וְנָתַן בִּפְלִלִים (שמות כא כב): הדיין ישפוט ביניהם
- ^ דפִלְלוֹ דקרא - לשון משפט נינהו
- ^ מי ישפטנו בשביל המקום? וכי אין שלוחין הרבה למקום ליפרע הימנו
- ^ הכי נמי ד'פילול' דקרא - לשון פיוס הוא, ו
- ^ לחבירו וריצהו
- ^ אם אינו שב מעבירות שבידו
- ^ כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם.
- ^ בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ בשביל זר לערבו בממון, או אם נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ שהקנטתו בדברים עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ על עסקי ממון
- ^ התרפס יד ופרע לו
- ^ נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ ועל מוקש אמרי פיך = אם הקנטתו
- ^ וּרְהַב רֵעֶיךָ
- ^ לבקש הימנו מחילה. רעיך בתרא דקרא - מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים
- ^ שלש פעמים יפייסוהו בשלשה אנשים בכל פעם
- ^ יָשֹׁר לשון שורה, ואין שורה פחותה משלשה בני אדם; חָטָאתִי הרי פעם אחת, וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי הרי שתים, וְלֹא שָׁוָה לִי הרי שלשה
- ^ אין 'נא' אלא לשון בקשה
- ^ רבי אבא היה לו להתרעם על רבי ירמיה שחטא לו
- ^ רבי ירמיה
- ^ התזת טיפי שופכין שהיתה השפחה שופכת וזרזיפי טיפין; ודומה לו כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ בספר תהלים (עב,ו)
- ^ עובר ושונה ומשלש פעמים רבות
- ^ ממציא נפשיה לפני מי שחטא לו
- ^ אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו
- ^ הטבח חטא לו
- ^ רביה
- ^ עכשיו הוא מענישו למות
- ^ גירסת רש"י: תבר רישא = משבר עצמות ראש של בהמה
- ^ בגרגרתו
- ^ פרשת מקרא של נביאים או של כתובים
- ^ וגם הוא היה חפץ לפסוק עמו, וחזר בשבילו לראש הפרשה
- ^ מחמיר היה לעצמו
- ^ ראה חלום על רב
- ^ שתלאוהו בדקל
- ^ והוא סימן נשיאות ראש וגדולה
- ^ ורבי חנינא - ראש ישיבה היה, כדאמר רבי בשעת פטירתו 'חנינא בר חמא ישב בראש' (כתובוח דף קג,ב), וכשראה חלום זה על רב - דאג למות, לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה
- ^ אמר: אדחייה מהכא ויברח לבבל מפני, ושם יהיה ראש, ולא נדחין למות בשבילו
- ^ לאחר אכילה, משקיבל עליו יום הכפורים
- ^ מחמת שכרות
- ^ של חטא
- ^ תפלה היא
- ^ כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר... (ויקרא טז ל)
- ^ כי לא על צדקותינו וכו'
- ^ של גשמים
- ^ ארבעה ימים בכל שבת שאנשי משמר ישראל מתכנסין בעריהן ומחענין וקורין במעשה בראשית, כדאמרינן במסכת תענית (דף כו,א)
- ^ והתם מקשינן: ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף? ומשנינן: הכי קאמר: כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין ואפילו במנחה, לפי ששלשה פרקים הללו - תעניות הם, ואין שכרות במנחה; אבל שאר ימות השנה אין נשיאות כפים במנחה; ויש מהן ארבע פעמים ביום;
- ^ מתפלל שבע כשאר התפלות
- ^ אומר
- ^ ואינו מתפלל
- ^ ליל יום הכפורים
- ^ גרס בתוספתא: אינו חותם 'מקדש ישראל' אלא "האל הסולחן"; וחכמים אומרים: כל מקום שזקוק לשבע - אף בשאר התפלות - אם רצה לחתום בוידוי חותם; כך שמעתי, אבל לא גרס לה בתוספתא הכי, אלא [תוספתא יומא פ"ד ה"יד] וחכמים אומרים: מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי – חותם ואנעילה קיימי
- ^ קתני מיהת "נעילה מתפלל שבע ומתודה" -
- ^ בנעילה; ולשון 'נעילה' פליגי אמוראי בברכות ירושלמי [פ"ד ה"א]: חד אמר נעילת שערי שמים, וחד אמר נעילת שערי עזרה
- ^ משחשיכה
- ^ במסכת ברכות
- ^ ומאי 'פוטרת' דקאמר
- ^ דזו פוטרתה
- ^ שלש ראשונות ושלש אחרונות כתיקנן, ואומר "הביננו" באמצע, שיש בה מעין שלש עשרה ברכות, והיא תפלה קצרה שתיקנו לעוברי דרכים, ולמוצאי יום הכפורים התירו לצאת בה מפני הטורח