ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר דברים/פרשת כי תצא

פרשת כי תצא יש בה עשרים ושבע מצות עשה וארבעים ושבע מצות לא תעשה

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלב (עריכה)

שנצטוינו באשת יפת תואר לעשות לה כמשפט הכתוב בפרשה זו, שנאמר (דברים כא יא) "וראית בשביה אשת יפת תאר", כלומר שתהיה יפה בעיניו (פ"ח מהל' מלכים ה"ג). וענין הצווי בה שיביאנה הישראל אל ביתו ויצוה אותה לגלח ראשה, ולגדל צפרניה, ולהסיר מעליה הכסות הנאה שהביאה מביתה, שכן היתה דרכם של האומות שבנותיהם מתקשטות במלחמה לזנות. וירשה אותה לבכות אביה ואמה חודש ימים כרצונה. אלו הן הדברים המפורשים בכתוב בדין אשת יפת תאר, ומן הדומה שעל כל אלה יבוא חיוב העשה.

ומשרשי המצוה. אמרו זכרונם לברכה (קידושין כא ב) לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באסור, לתקף יצר לב האדם רע בענין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וצוה לגלח ראשה כדי לאבד תאר שערותיה הנאות, ולגדל צפרניה כדי לנול תאר ידיה, ושירשה אותה לבכות חדש ראשון לנול פניה ולכלות בדמעות עיניה, גם חייב הכתוב שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחדש הראשון, והכל להמאיסה בעיניו שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בנוולה. ואמרו מן המפרשים (ר"ת קידושין כב א תוס' ד"ה שלא), שהתר יפת תאר ביאה ראשונה היא בגיותה, וקרובים דבריהם, אחר שההתר שלה הוא מפני תקף יצר הרע, אבל מהם שאמרו שאינה מתרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן, וגם בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) חלקו על זה.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין שם) שאשת יפת תואר בין בתולה בין בעולה בין אשת איש. ואין מותר לקח שתים, שנאמר בה ולא בה ובחברתה. ומה שאמרו (שם כב א) שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית, שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום, וצריכה להתגיר קדם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות, נושאה בכתבה וקדושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגיר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה, ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם (סנהדרין כא א) נתעברה מביאה ראשונה הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קידושין סח ב), בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תאר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנשואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומתרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר (שמואל ב יג, יב) דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. ויתר פרטי המצוה בקדושין פרק ראשון ובסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היתה להם רשות ויכולת בידם להלחם. והעובר על זה ולא עשה המעשים שזכרנו בטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלג (עריכה)

שלא למכור אשת יפת תואר

שלא למכור יפת תאר אחר שיבוא עליה החושק בה ביאה אחת, ועל זה נאמר (דברים כא יד) והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף.

משרשי המצוה. ללמד נפשנו מדות טובות ויקרות, וכבר כתבתי בהרבה מקומות כי הנפש היקרה, ראויה לקבל הטובות ועליה יחולו הברכות לעולם, וכי חפץ האל בטוב עמו הכתירם בכל מדה חמודה ר ומהדרת, ואין ספק מי ממדת הנבלים הפחותים בתכלית למכור האשה אחר שהשכיבוה בחיקם, ידוע הדבר, אין להאריך בו. וענין יפת תאר וקצת דיניה ומקום באורן בגמרא, והזמן שדין יפת תאר נוהג הכל כתוב במצות עשה שלו בסדר זה (מצוה תקלב).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלד (עריכה)

שלא להעביד באשת יפת תואר אחר שבא עליה כמו בשפחה

שלא נעבד באשת יפת תואר אחר ביאה עליה, ועל זה נאמר (דברים כא יד) לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. פרוש תתעמר לשון שמוש. וכן אמרו בספרי לא תתעמר בה, לא תשתמש בה. והענין הוא שלא נעמידה כפלגש או שפחה לעבדות, ואין ענין הכתוב שלא נשתמש בה בכל שמוש שהנשים עושות לבעליהן, אבל הכתוב יאסר מלעשותה שפחה, כמו שאסור מלמכרה גם כן לשפחה, והכונה אחת. וכמו כן בגונב נפש מאחיו, שכתוב בו (שם כד ז) והתעמר בו, פרשו זכרונם לברכה (סנהדרין פה ב) שיכניסנו לרשותו וישתמש בו

משרש מצוה זו, יגיד עליו רעו הסמוך (מצוה תקלג). ושאר הענין כתוב במצות עשה שלו (מצוה תקלב).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלה (עריכה)

שנצטוינו לתלות מי שיתחייב תליה בבית דין. וידוע שכל הנתלין נסקלין בתחילה. ועל זה נאמר "ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב). ודין התליה הוא במגדף ועובד עבודה זרה לבדם, כדברי חכמים בפרק נגמר הדין (סנהדרין מה:), דפליגי עליה דרבי אליעזר דאמר כל הנסקלין נתלין.

משרשי מצוות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מז) שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצוות שבתורה, ושם כתבתי מחלוקת הרמב"ן זכרונו לברכה עם הרמב"ם זכרונו לברכה בענין זה. ועוד נאמר כי דין התליה כדי להגביה הנידון ולפרסמו לעין כל, גם בראותם עסק זקיפת העץ וקשירת הנדון עליו, תיכנס יראה ופחד בלבם.

מדיני המצוה. מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין מו.) שמצות הנתלין אחר שסוקלין אותו משקיעין קורה, בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו על זו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד, וקוברין אותו עם העץ שנתלה בו, ועם האבן שנסקל בו, שלא יאמרו הבריות זה העץ שנתלה בו פלוני, ואם הלינוהו שם עוברין בלא תעשה, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקלו) בעזרת השם. ויתר פרטיה, בפרק ששי מסנהדרין (פט"ו מהל' סנהדרין).

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, שהיה כוח בידינו לדון דיני נפשות. ובזכרים דווקא, כי להם לעשות המשפט.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלו (עריכה)

שלא נעזוב התלוי להלין על העץ, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא, כג), זו מצות לא תעשה. כל ענין המצוה כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקלז) ואין להאריך במה שאין צורך בו. ושם כתוב שאף המלין מתו שלא לכבודו עובר בלאו.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלז (עריכה)

לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר "כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו'" (דברים כא, כג). ולשון ספרי (כאן) "כי קבור תקברנו ביום ההוא" מצות עשה.

משרשי המצוה. מה שהזכירו זכרונם לברכה במשנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו:) שאמרו שם כי קללת אלהים תלוי, כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי? מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם, והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין מו.) שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל, לקברו מצד הצווי הזה. ואמרו זכרונם לברכה במשנה הנזכרת (שם) ששני קברות היו נתקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, שדינם חמור, ואחד לנהרגים ולנחנקים, שדינם קל, ואחר שנתעכל בשר הנדון לשם מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן. ויתר פרטיה בפרק הנזכר.

ונוהגת מצוה זו לענין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקלו).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלח (עריכה)

להשיב אבדה לבעליה, שנאמר (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא ל א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.

שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי יי ישרים משמחי לב (תהלים יט ט).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא א), שיש מציאות שהאדם מוצא בענין ובמקום שאינו חייב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו, שלא חייבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה (שם) אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים (פרוש עמרים), עגולי דבילה, ככרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתם, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן. ואמרו בגמרא (שם כג א) אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הנחה חייב להכריז, ושם בארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה, וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז, חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שריה, ודקדקו זה (שם כב א) ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשוקים ובדרכים אותה אתה חייב להשיב, יצאתה זאת של נהר, שאבודה ממנו ומכל אדם, שאין אתה חייב להשיבה, אלא המוצא זוכה בה. וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן, אמרו זכרונם לברכה (שם כג א) לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה, אחר שאין לו בה סימן, או (שם כד א) אפילו בשיש בה סימן כשנפל במקום שהבעלים מתיאשים ממנו על כל פנים, כגון שוקים שרבן אשר לא מבני ישראל המה, והרי המוצאה, כזוכה מן ההפקר.

ודיני הדברים שאדם חייב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואיזה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו. ומה שאמרו בזה (שם כח א) דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן. ודין זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו, או זה שאמר ארכו ורחבו וזה משקלותיו, ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש או לאחר יאוש, כלומר אחר ששמע מחבירו שאמר וי לי על מה שאבד, או כיוצא בזה, ודין מה שאמרו (שם כז א) שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב להטפל בה ולא להשיבה. ומה שאמרו (שם כח ב) דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול, ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסיחים ואוזים ותרנגולים, ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם, ומה שאמרו (שם ל א) שיש צדדים שלא יתחייב המוצא להשיב האבידה, כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות, ויתר פרטי המצוה בבבא מציעא בפרק שני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על הענין שזכרנו ולא השיבה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בלאוין (מצוה תקלט) בסמוך בעזרת השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלט (עריכה)

שלא להתעלם מן האבדה

שלא נעלים עין מאבדת אחינו (בבא מציעא כו ב), אבל נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר (דברים כב ג) לא תוכל להתעלם.

כל ענין המצוה כתוב במצות עשה שלו (מצוה תקלח) שבסדר זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמ (עריכה)

שלא להניח בהמת חבירו רובצת תחת משאה

שהזהרנו שאם נראה אחד מישראל שנפל לו חמורו או בהמה אחרת מכבד המשא או בסבה אחרת או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו (עי' רמב"ם בסהמ"צ לאוין ער) שלא להניחו בדרך ונלך, אבל נעזרהו ונקים עמו בהמתו ונעמד שם עד שיתקן משאו או על גבו או על בהמתו, ועל זה נאמר (דברים כב ד) לא תראה את חמור אחיך וגו'. ואמרו בספרי (כאן) לא תראה את חמור וגו' מצות לא תעשה.

והנה העובר על זה ולא סיע חברו בדרך עובר על לא תעשה זה, ועל עשה הנזכר בפרשת משפטים (מצוה פ) במצות הסרת המשא מעל הבהמה. ושם בארנו שרש מצוה זו וכל ענינה כמנהגנו בספר זה, תראנו משם ^[1].

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמא (עריכה)

שנצטוינו לעזור את אחינו כשיהיו צריכים לתת המשא על הבהמה או על האיש ואין מי שיעזרם על הדבר, ועל זה נאמר (דברים כב ד) הקם תקים עמו. וזה יקראו זכרונם לברכה (בבא מציעא לב א) טעינה. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שנוטלין שכר על הטעינה, אבל על הפריקה, כלומר לעזור את אחיו לפרק המשא מעליו או מעל בהמתו, החיוב הזה הוא עלינו לעשותו בחינם.

ומשרשי מצוה זו וקצת דניה כתבתי במצות פריקה בסדר משפטים, במצות להסיר המשא מעל הבהמה (מצוה פ). וכל ענינה תגיד עליה חברתה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמב (עריכה)

שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדיינו בזיונם, ועל זה נאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה" (דברים כב, ה). ותרגם אונקלוס: לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. (נזיר נט.) ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אישה בעולם לצאת בכלי זין; אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו מקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש.

משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל עניין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו. וכעניין שיאמרו זכרונם לברכה על דרך משל (סנהדרין קו.) שאלהינו שונא זימה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזימה, שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זימה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה, שדרכם של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים, מצאתים בספרי הרמב"ם זכרו לברכה (ספהמ"צ לאו מ ומורה נבוכים ג לז) אחר כתבי אותם.

דיני המצוה קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות. ואישה העוברת על זה ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו, חייבת מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמג (עריכה)

שלא ילבשו האנשים מלבושי הנשים, ועל זה נאמר "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה).

משרשי המצוה מה שכתוב במצוה הקודמת.

דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות כ:) שאין האיסור והמלקות בלבוש לבד, דהוא הדין בתיקון שלהם, שכל המתקן עצמו בתקונים המיוחדים לנשים חייב מלקות, כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו, וכן הצובע שערותיו כדרך שנשים צובעות אותן. וכן תרגם אונקלוס: ולא יתקן גבר בתקוני אתתא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"י) שטומטום ואנדרוגינוס אינו עוטף ראשו כאישה ואינו מגלח ראשו כאיש, ואם עשה כן אינו לוקה, וכן בכל מקום נותנין עליהם חומרי האנשים והנשים, ואם עברו אינם לוקין לפי שהן ספק. אבל אם עברו באיסור שאיש ואשה שוין בו, שזה אין צריך לומר שלוקין עליו. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר פרק שני נזירים (דף נט.).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולבש מלבושי הנשים או שתקן עצמו בתקוני הנשים, כגון שלקט שערות לבנות מתוך שחורות או שצבע אפילו שערה אחת, חייב מלקות משילקט אותה או יצבענה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמד (עריכה)

שלא ניקח קן ציפור, האם והאפרוחים או הביצים בכללו, אלא שנשלח האם. ועל זה נאמר "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו).

משרשי המצוה וקצת דיניה וכל ענינה כתבתי בעשה שלו שבסדר זה (מצוה תקמה), תראנו משם. ושם דיברנו גם כן על הלאו הזה שהוא ניתק לעשה ד"שלח תשלח את האם". וכבר למדונו זכרונם לברכה במסכת מכות פרק "אלו הן הלוקין" (דף טו:) שכל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה: קיים עשה שבה – פטור; לא קיים עשה שבה ואי אפשר לו לקיימו עוד – חייב מלקות. וכדאתמר התם, דאמר לה רבי יוחנן לתנא, תני קימו ולא קימו, וזו היא הגרסא הנכונה (כגירסת הרי"ף והרמב"ן שם).

ומן הדעת הזו למדנו שכל זמן שמתה האם או שלחה אדם אחר – שחייב, ואף על פי שעכשיו לא ביטל הוא העשה בידיו, שהרי לא המיתה הוא אלא שמתה מאליה. ואין צריך לומר שאם המיתה הוא בידיו, שחייב לכולי עלמא. אבל כל זמן ששלחה קודם שתמות, אף על פי שלא שלחה בשעה שלקחה מן הקן – לא ביטל הלאו ולא העשה, מכיון שהתורה נתקו לעשה והרי קיימו. ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן, דשמא תמות האם או המשלח קודם שילוח ולא יוכל לתקן. ועוד שהזריזין מקדימין למצוות, "ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמה (עריכה)

לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ז).

משרשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו. במין האדם – בפרט, כמו שכתוב "כי עיניו על כל דרכי איש וגו'" (איוב לד, כא). ובשאר מיני בעלי חיים – במינים דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין. ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר, ימצא בו הקיום. ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי השם ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם, שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראמים מיום שנבראו, הכל במאמרו וחפצו על זה. וכמו כן ידע האדם כי אשר ישמור מצוות בוראו ויישיר כל דרכיו והוא נקי כפים ובר לבב, תהיה השגחת האל עליו ויתקיים גופו זמן רב בעולם הזה ונפשו לעד לעולם הבא. וכגון זה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ח:) מידה כנגד מידה. כי בהיות זה האיש נותן דעתו כי הקיום והטובה בהשגחת האל בדברים, ולא בסיבה אחרת, יזכה הוא גם כן שיפנה עליו האל לטובה ויקיים אותו. ובשכר הקיום והיכולת שהוא מאמין בבורא בעניין זה, אמרו זכרונם לברכה במדרש (דברים רבה, כי תצא ו) שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו. כלומר שימשך קיומו, שהבנים הם קיום האדם וזכרו. ודקדקו הדבר לפי הדומה מאמרו "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר "תשלח את האם" ולא "ואת הבנים תקח לך".

ומן השורש הזה אמרו זכרונם לברכה (ברכות לג:) שהאומר בתפילתו "רחמנו, שאתה המרחם, כי על קן צפור יגיעו רחמיך" – שמשתקין אותו, שאין העניין רחמים אלא כדי לזכותנו על העניין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא (שם) מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות. ואין העניין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום. ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלג:) מה הקדוש ברוך הוא רחום, אף אתה היה מרחם. אבל כוונתם לומר שאין מידת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם, שהרחמנות בהם מכורח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא. אבל הרחמנות אליו מחפצו הפשוט, שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מידה טובה וכל הטובות נמצאות מאיתו. ואמרו כי בצוותו אותנו על זה, לא מצד הכרח מידת הרחמנות ציונו בדבר שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינין לצורך האדם הן נבראין. אבל הצוואה על זה וב"אותו ואת בנו" שהיא כיוצא בה ובשאר מצוות רבות, אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט. ואילו רצה בהפך מזה, לא יכריחנוֹ דבר ולא ימנענוֹ סיבה חלילה; כמונו אנחנו הבנויים בכוח הטבעים, שמידת הרחמנות תעכבנוּ מלהשחית או תכריחנוּ להיטיב לפעמים. זהו עניין אמרם אינן אלא גזרות, ומשורש העניין ממה שזכרנו.

והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו ובטעם "אותו ואת בנו" (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח וכן הרמב"ן על אתר) לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן, כמו לבני אדם. כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעולות כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בעניין זה: ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על "קן צפור" וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית שהיא שיש בכל המצוות טעם. והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה (מד, א): וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר "כל אמרת יי צרופה" (משלי ל, ב).

והרמב"ן זכרונו לברכה תירץ הקושיות ובירר העניין בירור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפירוש התורה שלו: זה העניין שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוות שיש להם טעם, דבר מבואר הוא מאוד, כי בכל אחת יש טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרן מאת המצווה עליהן יתברך. וכבר אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא:) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'. ודרשו זכרונם לברכה (פסחים קיט.) "ולמכסה עתיק" (ישעיה כג, יח) זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא. ומאי ניהו? טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדבר רבה יט, ג) שאמר שלמה: על הכל עמדתי, ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג). ואמר רבי יוסי בר חנינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חקה, דכתיב "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" (זכריה יד, ו). דברים המכסין מכם בעולם הזה עתידין להיות צופין לעולם הבא כהדין סמיא דצפי, דכתיב "והולכתי עורים בדרך לא ידעו" (ישעיהו מב, טז) וכתיב "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" (שם). שכבר עשיתים לרבי עקיבא, כלומר שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה.

הנה ביארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים. והרמב"ם זכרונו לברכה הזכיר מהם, אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתו עניין אחד להם. שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה או לזכר נסים ונפלאות הבורא יתברך, לדעת את השם. וזהו "לצרף בהם", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף כסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצוות – להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שמיני ח): וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? ו"אם חכמת חכמת לך" (משלי ט, יב). הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר "אמרות יי אמרות טהורות" (תהלים יב, ז) "אמרת יי צרופה" (שם יח, לא). למה? שיהיה "מגן" עליך.

הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתברך במצוות דרך משל, שיצטרך לאורה על שצווה להדליק את המנורה, או שיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שצווה לעשות זכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית – אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגן עלינו, כי כבודנו וסיפורנו בתהילותיו מאפס ותוהו נחשבו לו. והביא ראיה מן השוחט מן הצוואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצוואר יותר מן העורף או הנחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביא ראיה אחרת (תנחומא שם): או מה איכפת לו בין אוכל טהורות, והן המאכלים המותרין, לאוכל טמאים, והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה "טמאים הם לכם" (ויקרא יא, כז)? רק שהוא להיותנו נקיי הנפש, חכמים משכילי האמת, ואמרם "אם חכמת חכמת לך". הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצוואר ללמדנו מידות הטובות והמצוות, והגזירות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה: "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" (ויקרא כ, כה). אם כן כולם הם לתועלתנו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא: "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו" (איוב לה, ו) ואמר "או מה מידך תקח" (שם, ז). וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.

ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום. והשיבו על השאלה הזאת: איזהו כבוד המקום? כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נושא. והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח" (איוב לה, ז), "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו" (שם, ו). הנה ביארו שאפילו הסוכה והלולב, תפילין שצווה בהן שיהיה "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך ... כי ביד חזקה הוציאך יי ממצרים" (שמות יג, ט), אינן לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפילת יום הכיפורים: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך" (רמב"ם, סדר התפילה). וכן אמרו בתורה "לטוב לך" (דברים י, יג) וכן "ויצונו יי אלהינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים" (שם ו, כד). והכוונה בכולם לטוב לנו ולא לו יתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומידות מגונות. וכן מה שאמרו לפי שעושה גזירותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות. לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמות למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים, זובחי אדם, אכזריים מאוד. ומפני זה אמרו (קידושין פב.) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן, אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. עד כאן בפירושי הרמב"ן זכרונו לברכה.

והנה הארכתי לכתוב לך בני על זה, להעיד על כל שורשי ספרי עדים נאמנים, שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזוקק ובסתרי התורה מקובלים. כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם, להכשיר בהן כל פעולותיהם, ושאין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא. ואם אמנם כי יש מן המצוות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצוות תועלת מצויה לנו, אך לא אל המצווה בהן. ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכוונה בכולן. והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת ואחת, וזה חלקי מכל עמלי.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלט:) "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך" מה דרך שאין קנוי לך, אף כל וכו'. מכאן אמרו: יוני שובך ויוני עלייה, וצפורין שקננו בטפיחין ובשיחין ובבורות ובמערות, ותרנגולין ואווזין שקננו בפרדס – חייב לשלח. קננו בתוך הבית וכן יונים דורסיות – פטור מלשלח. ואמר רב יהודה: המוצא קן בים חייב לשלח, שבכלל לשון "בדרך" הוא, שנאמר "הנותן בים דרך" (ישעיה מג, טז). הייתה האם מעופפת על הקן ואין כנפיה נוגעות בקן – פטור מלשלח. הייתה רובצת על ביצים מוזרות – פטור מלשלח, שנאמר "אפרוחים או ביצים" (דברים כב, ו) מה אפרוחים בני קיימא, אף ביצים כמו כן. שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים – חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח". ויתר פרטי המצווה מבוארים בפרק אחרון מחולין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים, בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו ד"לא תקח האם". ואם מתה האם קודם שישלחנה או ששלחה אדם אחר, אין לו תקנה לקיים העשה ולתקן הלאו. אבל אם שלחה הוא קודם שתמות, נתקן לאוה בכך ופטור. שזה הלאו נתק הוא אל העשה, וכמו שכתבנו בלאו הבא על זה (מצוה תקמד) בעזרת השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמו (עריכה)

להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה לפל בהם או מהם, ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כתל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהווה ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קפד).

משרשי המצוה. לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפל אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפל האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעלות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חמר צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעלתו עליו אם לא ישמר ממנו.

ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסד האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגדל התעלות נפשם נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הזק, וארבעת (ושלשת) החסידים הנזכרים, ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשהון לא אתחרך ורב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמר משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פרשתא ח) (אמור פרשה ח ), שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכין מלחמתן ומזינים עצמן ועושין כל ענינם, כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו ואשר לא יחלק על האמת מרע לב יודה בזה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה ג א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפל הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושעור גבה מעקה עשרה טפחים.

והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה (פי"א מהל' רוצח ה"ה ז) כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו (חולין י א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גלוין כדי שיצא הרחש מאזן כלי וישתה. ואמרו בענין זה, שיש משקין שיש בהן משום גלוי ומהן שאין בהם משום גלוי. ומחשש (פי"ב מהל' רוצח ה"ב ד) זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר, ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רק יבש של מכה שחין, או מצרעין, או זעה, שכל זעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון (פי"א מהל' רוצח).

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה בטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקמז) בעזרת השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמז (עריכה)

שלא להניח מכשול

שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו ^[2] ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ולא תשים דמים בביתך, ואמרו בספרי ועשית מעקה לגגך, עשה, ולא תשים דמים בביתך, לא תעשה.

משרשי המצוה. וכל ענינה כתבתי בעשה שלו (מצוה תקמו) שבסדר זה, וקחנו משם אם נפשך לדעת.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמח (עריכה)

שלא לזרוע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה נאמר "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט). ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) מה אני צריך? והלא כבר נאמר "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. וכלאי הכרם פירשו זכרונם לברכה (קידושין לט.) שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים. וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהכי משמע להו כרמך כלאים, כלומר דבעינן כלאים לבד מכרמך.

משרשי מצות כלאים כתבתי על צד הפשט כמנהגי בלאו דהרבעה, בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד), וקחנו משם. ועדיין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האיסור בכרם דבעינן בו כלאים מלבד הכרם? ואולי נאמר כי מהיות כרם דבר חשוב מאד וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כולם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאוריתא אלא מדרבנן.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות טו.) שאין איסור משום כלאי הכרם מן התורה, אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרוע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן. וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואות וכן ירקות בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה. לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות, חששו בה יותר, ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש, ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין הכל, ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים, שנאמר "פן תקדש המלאה הזרע וגו'" ודרשו זכרונם לברכה (קידושין נו:) פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לישרף, כמו שנכתב בסמוך (מצוה תקמט). ויתר פרטיה מבוארים במסכת כלאים.

ונוהג איסור כלאי הכרם בזכרים ונקבות. מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כמו שבארנו בסדר קדושים (מצוה רמה) החמירו זכרונם לברכה בכלאי הכרם לאסרן אפילו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שאסורים בהנאה בארץ, כמו שמפרש טעם זה בסוף פרק ראשון מקידושין (דף לט.).

והעובר על זה וזרע חיטה ושעורה וחרצן במפלת יד, בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן. אבל לענין שיאסרו בהנאה, אינם אסורים מיד שזרען עד אחר השרשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה.): זרוע מעקרו בהשרשה, זרוע ובא בתוספת.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמט (עריכה)

שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד, וכבר פירשנו במצוה הקודמת מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט). ופירשו זכרונם לברכה (קידושין נו:) פן תוקד אש, כלומר שאין ראוי להיות תועלת, שהכל אסור בהנאה. והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה "פן". ואמרו זכרונם לברכה (ערובין צו.) שכל מקום שנאמר "השמר", "פן", ו"אל" – אינו אלא לא תעשה.

משרשי המצוה הקדמה ידוע הדבר בכל מצוות התורה, כי כל דבר לפי הכישלון שמצוי בו, יותר ירחיקנו האל ממנו. ואין ספק כי נטיעת הכרם סיבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם. הפיל רבים חללים בחמדם אותו, כי יתאדם מעורר יצר לב האדם רע ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם. וכענין שכתוב "ואף כי היין בוגד" (חבקוק ב, ה) ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש ככתוב (ו). ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במיעוטו אל הגופים. ואחר שלא התיר רק לצורך גדול, חייבנו הכתוב שאם גם בתחילת נטיעתו או זריעתו יהיה בעניינו צד עוון וחטא, שלא נקיימו ולא נהנה בו כלל אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם. הלא די ברוב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בישולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעבירה, אבל תוקד הכל, הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, כלאים ה, ה) אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם נתקדשו, כלומר נתחייבו בשרפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שיעור שהוסיפו בגדולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה.) זרוע מעקרו בהשדשה, זרוע ובא בתוספת, וזאת התוספת פרשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה, שהוא במאתים. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך. וטעם דבר זה מבאר בשרש כלאים דהרבעה ומכשפה, שכתבתי במקומן בסדר קדושים (מצוה רמד) ומשפטים (מצוה סב), וזהו שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא ק.) מחצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדר, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר לא קדש, מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו, וכן אמרו זכרונם לברכה (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה, ואמרו בטעם זה גם כן, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שאין איסור זה אלא לדעת הבעלים, ומפני זה אמרו גם כן, שהמסכך גפן חברו על גבי תבואת חברו לא קדש אחת מהן, ומטעם זה (רמב"ם שם) הזורע כרמו בשביעית לא קדש, שבשנה [ה] שביעית הארץ הפקר היא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (כלאים שם), שהזורע ירק, או תבואה בכרם, או המקימו עד שהוסיף במאתים הרי זה קדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. והבא לזרוע ירק או תבואה בצד הכרם צריך להרחיק ממנו ארבע אמות וכרם נקרא חמש גפנים, והוא שיהיו נטועות כסדר הזה: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלשה טפחים לכל רוח, מפני שהגפן רכה ושרשי התבואה נכנסין בה, ויש בזה אסור הרכבה, אבל בשאר אילנות שהן קשין אין בהן חשש זה ואין צרך להרחיק מהם כלום. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים.

ונוהג איסור זה שלא להנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות, בארץ ישראל מדאוריתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ, אף על פי שאסור הזריעה נוהג בה אסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא ודבריהם צריכין חזוק. ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר אסורין שבתורה, שאין לוקין עליהם, אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן, וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים (דף כד:) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב פן תקדש, ודרשו זכרונם לברכה, פן תוקד אש. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ, האוכל או הנהנה מהן עובר אסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנ (עריכה)

שלא לחרוש בשור ובחמור יחדו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה. ולאו דווקא חרישה לבד אסורה אלא הוא הדין לכל מלאכה מהמלאכות, כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות. ועל זה נאמר "לא תחרש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י).

שורש המצוה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ג, מט; וכן רמב"ן שם) שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאיים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת, ושמא [ושמה] ירכיב אותם. ושורש איסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב, אענה אף אני חלקי ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד. שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מל"ת ריח; הל' כלאים פ"ט ה"ז) שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהם כגון שור וחמור, שהאחד טהור והשני טמא, שטבעם רחוק מאד זה מזה. אבל בשני מינין טהורים או טמאים, אף על פי שאינם מין אחד, כגון שור ותיש או חמור וסוס, אינו אסור מן התורה. אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האסור. ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה. וכן (פ"ט מהל' כלאים ה"ט) אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין, מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשך. ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולם לוקין. ומה שאמרו (פ"ט מהל' כלאים ה"י) שמותר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה, שנאמר בשור ובחמור, ולא באדם וחמור או באדם ושור. וטעם הענין לפי השורש שאמרנו, מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם, כי אין לו עמה חברה כלל. והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת, ואינו בא כלל בגדר הדבר שדיברנו עליו. וכן מענין המצוה מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות (דף כב.) שהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, שאף על פי שהוא גוף אחד, עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממסכת כלאים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין, אחד טמא ואחד טהור, חייב מלקות מדאוריתא. ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד, כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם, חייב מלקות, שנאמר "יחדו". מכל מקום דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב, לחייב מלקות בדיבור בלי מעשה. ואם בשני מינין טמאים או טהורים, שהן כלאים בהרבעה זה בזה, חייב מכת מרדות מדרבנן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנא (עריכה)

שלא נלבש בגד המחובר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא).

רמז משרשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בעניין "מכשפה לא תחיה" (מצוה סב). והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (ל"ת מב; מורה נבוכים ג, לז) בטעם האיסור: לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן. והוא כתב עוד כי היום עדיין מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה:) (פ"י מהל' כלאים ה"ב) שאין איסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע, טווי ונוז. כלומר שהצמר שוע בפני עצמו – כלומר טרוף. וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו. פירוש נוז – שזור (נידה סא: ברש"י ור"ת שם בתוס'). וכן הפשתן כמו כן – שוע, טווי ונוז בפני עצמו. ואחר כך חברם יחד, כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו. אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלוש המלאכות שכתבנו, אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו. אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (משנה, כלאים ט, ט) הלבדין אסורין כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאוריתא.

ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט.) בענין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן, אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה' יב, יג), כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה. ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מותר ואפילו כשהן רכין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) "לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט) אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (ירושלמי כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות, אף על פי שהן קשים במלאים, אסור לישב עליהן מדרבנן לפי שהן נכפלים על היושב בהם. אבל (בירושלמי בריקן) ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין.

וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו, ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאוד ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך. ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה, התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל. ומכל מקום, אף על פי שהתירו דבר זה, הסרסורין הצנועים וטובים מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ה) שהכלאים אין להן שיעור; אפילו חוט אחד בבגד גדול, אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך (רמב"ם שם ה"א) שהוא כעין צמר והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים ובמסכת שבת ובסוף מכות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת. ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו, הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנב (עריכה)

שנצטוינו לקנות אשה באחת משלוש דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים (קידושין ב.) שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה. ועל זה נאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה" (דברים כב, יג), כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה, יקנה אותה תחילה בביאה. ומה שאמר הכתוב "ויצאה והיתה" (שם כד, ב), בא עליו הפירוש המקובל כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קניית האשה היא בשטר. ולמדו זכרונם לברכה (קידושין ד:) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ובא עליו הפירוש (דף ג:) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב.

משרשי המצוה. שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה ענין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו.

ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשווה פרוטה לבד, אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (דף ג.) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שווה פרוטה שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שווה פרוטה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף ב.) שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש "הרי את מקודשת לי בכסף זה" או "בשווה כסף זה", או "הרי את מאורסת לי" או "הרי את לי לאשה", וכבר נהגו כל ישראל לומר "הרי את מקודשת לי (בדבר זה) כדת משה וישראל". ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקדשה, אינן קידושין (דף סה.). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף (רמב"ם אישות פ"ג). אבל נתנה היא לו שום דבר ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא. אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקודשת (דף ו:).
והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת.
והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתייחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף ה:) שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קידושין, לפי שעניין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות ענין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען שהוא קנה אשה, והרי זו מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השורש שכתבנו. אמר לה הרי את מיוחדת לי, או מיועדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו.

ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה (דף ו:) והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון (דף ח.). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם צוה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כרחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כורחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקודשת. והמקדש אשה שהיא ערוה עליו (פ"ד מהל' אישות הי"ב) אינה מקודשת, שאין קידושין תופסין בעריות חוץ מן הנידה, שקידושין תופסין בה בעודה נידה ואין ראוי לעשות כן. אבל קידושין תופסין באסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה שאשת איש שקיבלה קידושין מאחר, שהיא מקודשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דווקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה, אחר שהיא מעזה פניה לומר כן. ומה שאמרו (דף נו:) שהמקדש אשה באיסורי הנאה, כגון חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן וכן מכל שאר אסורי הנאה, אינה מקודשת, ואפילו באסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה שישית ביום ארבעה עשר בניסן, אינה מקודשת. והורונו חכמינו שבדורנו שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה שתיאסר על נפשה כל כסף ושווה כסף בעולם שיתן לה שום אדם לשם קידושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחוברת על זה, והיא מסכת קידושין.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה בטל עשה זה.

וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו, המקדש או אחר בעבורו, והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצוות, דקיימא לן בברכת המצוות, אף על פי שיצא מוציא. ונוסח הברכה כך היא: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקידושין" (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ד). זהו נוסח ברכת אירוסין שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקידושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקידושין תלוי בדעת אחר, דהיינו האשה אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצוות. ואמנם הרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"ג מהל' אישות הכ"ג) שאם קידש ולא בירך תחילה כמו בשאר מצוות שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנג (עריכה)

שנצטוה מוציא שם רע על אשתו שתשב תחתיו לעולם ואפילו היא עיוורת או מוכת שחין, שנאמר "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, יט). ומכלל דין זה, שנצטוו בית דין גם כן להלקותו על אשר הוציא שם רע בשקר, ולענשו מאה סלעים כסף מזקק, כמו שנאמר בפרשה. ופרשו זכרונם לברכה (כתובות מו.) שאזהרת מוציא שם רע, היא בכלל "לא תלך רכיל בעמך" (מצוה רלו).

משרשי המצוה. ליסר הנבלים מעשות נבלות רעות כאלה, וכענין שנכתב למטה בסמוך בעזרת השם, בדין אונס (מצוה תקנז).

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ג מהל' נערה בתולה) כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה, ואלו הם עדי שזנתה בפניהם. ובית דין שומעין דברי העדים לחוקרין עדותן אם נמצא הדבר אמת נסקלת, ואם הביא האב עדים והזמו העדים שהביא הבעל, ונמצא שהעדים העידו שקר, יסקלו, וילקה הוא. ואף על פי שאין בזה מעשה אלא דבור התורה חיבתו כאן במלקות כדכתיב ויסרו אותו, ויתן מאה סלע, ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזמו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזם עדי האב הרי הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו, שפרשה זו היא שיש בה עדים זוממין וזוממי זוממין. הוציא שם רע עליה והיא בוגרת, אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס, ואם נמצא הדבר אמת הרי זו תסקל, אף על פי שהיא בוגרת הואיל ובעת שזנתה נערה היתה. ויתר פרטיה, בפרק שלישי ממכות ובפרק שלישי ורביעי מכתובות.

ונוהגת לענין המלקות והקנס בזמן הבית, שהיינו דנין דיני קנסות. ולענין שתשב אשה תחת בעלה, לעולם, אף בזמן הזה, שמצוה עליו בכך, שזה באמת מצוה היא ולא קנס.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנד (עריכה)

שנמנע מוציא שם רע על אשתו ונמצא שקרן בדבריו שלא לגרשה לעולם, ועל זה נאמר (דברים כב יט) לא יוכל לשלחה כל ימיו.

משרשי המצוה. וכיצד הוצאת שם רע וקצת דיניה כמנהגי כתבתי במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנג), וקחנו משם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנה (עריכה)

שנצטוו בית דין לרגום באבנים מי שעבר על קצת עברות, ואחת מהן הבא על נערה מאורסה, שנאמר (דברים כב כד) וסקלתם אותם באבנים. וזו היא אחת מארבע מיתות בית דין הידועות, שהן: סקילה שרפה, הרג, וחנק. ובמסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין מט, ב) חלקו רבי שמעון ורבנן: סקילה ושרפה אי זו מהן חמורה יותר? ורבנן הוא דאמרי סקילה חמורה.

וענין הסקילה כך הוא (פט"ו מהל' סנהדרין ה"א): רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין האיש המחויב סקילה בגדיו, עד שנשאר ערום ומכסין ערותו מלפניו. והאשה אינה נסקלת ערומה אלא בחלוק אחד. ובית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ועולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו ונופל על לבו לארץ. ואם לא מת בדחיפה, מגביהין העדים אבן שהיתה מונחת שם, משא שני בני אדם, ומרפים ידיהם ומשליכין האבן על לבו. ואם לא מת בזה, רגימתו בכל ישראל, שנאמר (שם יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה וגו'.

משרשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מח).

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פי"ד מהל' סנהדרין ה"ד) סקילה חמורה משרפה, ושרפה מהרג, והרג מחנק. וכל מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, בין משתי עברות או מעברה אחת, נדון בחמורה. וכל (שם ה"ו) חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ולא הכירו אותם, נדונין כולן בקלה שבהן. ויתר פרטיה מבוארין בסנהדרין בפרק ששי.

ונוהגת בזמן הבית. ובית דין שעברו על זה ולא סקלו מי שנתחייב סקילה, אפילו המיתוהו במיתה אחרת, בטלו עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנו (עריכה)

שנמנענו שלא לדון מי שהוא אנוס בחטא שיעשה, כלומר שאין לנו לענוש שום אדם בדבר שיעשה אותו על כרחו, ועל זה נאמר "ולנערה לא תעשה דבר וגו'" (דברים כב, כו). וזהו לאו כולל כל מי שהוא אנוס בפעולה רעה שיעשה, שאין לנו לענוש אותו בה, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (צ"ל נדרים כז א) אנוס רחמנא פטרה, שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר".

שרש מצוה זו ידוע לכל בן דעת, שאין ראוי לענוש שום בריה במה שהוא עושה בעל כרחו שלא בטובתו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"כ מהל' סנהדרין ה"ב) שאפילו עבר אדם באונס על אחת משלוש עברות שאדם חייב ליהרג עליהן ולא יעבור, אין בית דין ממיתין אותו עליהן, זולתי אם עבר ובא על הערוה שבזו ממיתין עליה, שאין זה אונס גמור לפי שאין קשי אלא לדעת, אבל האישה שנבעלה באונס פטורה, ואפילו אם אחר שהתחיל האונס לאנסה אמרה "הניחו לו" פטורה, מפני שיצרה מתגבר עליה. ויתר פרטיה שם בסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, שאנו מחויבים שלא לענוש האנוס בשום עונש. והעובר על זה וענש האנוס עבר על לאו זה ונשא עוונו, אבל אין בו מלקות, לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, כגון דין שצוה להלקותו או שצוה לענוש אותו בעניין אחר, שאין הדין עושה מעשה בדבר.

והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בשורש השמיני בספהמ"צ ל"ת רצד) שאין זה הלאו מניעה, אבל הוא שלילות לפטור הנערה האנוסה. וזהו שאמרו בסנהדרין אנוס רחמנא פטרה, זה הלשון באמת ראיה שהוא פטור, לא אזהרה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנז (עריכה)

שנצטוה האונס נערה בתולה שישא אותה לאשה ושיתן לאביה חמשים כסף, שנאמר "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט).

משרשי המצוה. כדי לייסר הנבלים מן המעשה הרע הזה ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשוב האונס למלאת נפשו בה וילך לו, יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה. אבל אם בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב ליתן לאביה חמישים כסף, מיד באמת יכבוש יצרו וימנע מעשות הנבלה עם הקנס הזה. וגם יש בזה קצת תנחומין על הענייה המבוישת, שתישאר עמו לעולם פן יביישנה איש אחר בדבר הרע שאירע לה, "ופקודי יי ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט).

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' נערה בתולה ה"ב) כל הנבעלת בשדה בחזקת אנוסה, וכל הנבעלת בעיר בחזקת פיתוי עד שיעידו עדים שהיא אנוסה. ואמרו חכמים (כתובות לט:) שהאנוסה שלא רצתה, היא או אביה, שתינשא לו – אין כופין אותה. אבל לא רצה הוא – כופין אותו ואפילו היא חיגרת או סומא ומצורעת, ואינו מוציאה לעולם. ולזו אין לה כתובה, דמה טעם תיקנו חכמים כתובה? כדי שלא תהא האישה קלה בעיני בעלה לגרשה, וזו אינו יכול לגרשה. הייתה האנוסה אסורה עליו ואפילו מחיוב עשה ואפילו שניה, הרי זו לא ישאנה. וכן אם נמצא בה דבר זימה אחר שכנסה, יגרשנה, שנאמר "ולו תהיה לאשה" – אשה הראויה לו.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' נערה בתולה ה"ח) שאין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים, ואינו צריך התראה. ובכתובות פרק רביעי (דף מו:) נראה הפך, דבכל התורה כולה אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין, אלא במוציא שם רע בלבד. ואין בה חיוב קנס עד שתהא בת שלוש שנים גמורות, ומשלוש שנים גמורות עד שתבגר יש לה קנס. ובוגרת נקראת אחר שישה חודשים משנראה בה סימן התחתון, שהן שתי שערות. ובשישה חודשים אלו נקראת "נערה" וזהו שאמרו זכרונם לברכה (דף לט.) אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואחר שבגרה אין לה קנס, שנאמר "נערה בתולה", ובא עליו הפרוש (דף לח.) בתולה ולא בעולה, נערה ולא בוגרת וממאנת ואילונית. וענין סימני האילונית ידוע. וכל שלא נראה בה סימן התחתון והיא בת שלושים וחמש שנים ויום אחד, אף על פי שאין לה סימני אילונית, בחזקת אילונית היא. ובין שיש לה אב או שאין לה אב, יש לה קנס.

ועשר נשים מנו חכמים שאין להן קנס, ואלו הן: בוגרת, ממאנת, מגרשת, אילונית, שוטה, חרשת, גיורת, שבויה, משחררת, והיוצא עליה שם רע. ושאר הבנות יש להן קנס. וכל שיש לה קנס, יש לה בושת ופגם אם נתפתתה. אבל אם נאנסה, אף על פי שאין לה קנס, יש לה בושת, דלא גרעה מחובל בחברו שחייב עליו בחמישה דברים. והרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ב מהל' נערה בתולה ה"י) כתב דאפילו באנוסה, כל שאין לה קנס אין לה בושת, ותמה אני עליו. ודמי דברים אלו הן של אב, שהתורה זכתה שבח נעורים לאב. ואם אין לה אב, לעצמה. ויתר פרטי המצוה בכתובות בפרק שלישי ורביעי.

ונוהגת מצוה זו לענין הכרח פרעון הקנס, בזכרים בזמן הבית, שיש כוח בידינו לדון דיני קנסות. ולענין שישאנה האונס, אף בזמן הזה היא מצוה עליו, שהנישואין מצוה היא ולא קנס.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנח (עריכה)

שנמנע האונס מלגרש אנוסתו לעולם, ועל זה נאמר "תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט).

משרשי המצוה וקצת דיניה וכל ענינה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנז), וקחנו משם.

וזה הלאו אמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (דף טו.) שכבר קדמהו עשה. והעשה הוא מה שאמר הכתוב "ולו תהיה לאשה". ושם נאמר: אונס שגירש את אשתו, אם ישראל הוא מחזיר אותה ואינו לוקה, לפי שכבר נתקן הלאו בעשה שקדמו, שהרי היא לו לאשה. ואם כהן הוא האונס וגרשה, לוקה ואינו מחזיר אותה, שהרי כהן אסור בגרושה ומכיון שגרשה אינו ראוי להחזירה עוד, לפיכך הוא לוקה. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או שנישאת לאחר, שהרי אינו יכול עוד לקיים העשה, לוקה על כל פנים. ואף על פי שהוא לא ביטל הלאו בידו ממש אלא שנתבטל בסיבה, חייב מלקות מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה. כמו שהוא העיקר אצלנו, אצל קיימו ולא קיימו, כאשר כתבתי בסדר זה במצות שילוח הקן בלאו שלו (מצוה תקמד).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנט (עריכה)

שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל יי.

משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט), כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקדש, בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.

מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות ע.) איזהו פצוע דכה? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלשה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. (פט"ז מהל' איסורי ביאה ה"ג) ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, והכי איתא בירושלמי.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקס (עריכה)

שנמנע הממזר מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר "לא יבא ממזר בקהל יי" (דברים כג, ג), כלומר שלא יבא לישא אשה מבנות קהל השם, אבל להכנס עמהם בכל מקומות מושבותיהם ולישא וליתן עמהם בכל הדברים מותר באמת כאחד מבני ישראל, וכבר אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג.) שממזר תלמיד חכם קודם בקריאת התורה לכהן עם הארץ (פי' רמב"ם, גיטין ה ז).

משרשי המצוה לפי שתולדת הממזר רעה מאד (מסכת כלה פ"א) שנעשית בטמאה ובמחשבת פגול ועצת חטא, ואין ספק כי טבע האב צפון בבן ולכן השם בחסדו הרחיק זרע הקדש ממנו, כאשר הבדילנו והרחקנו מכל דבר רע.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות מט.) שהממזר שאסרה התורה הוא שנולד מן העריות הנזכרות בתורה, חוץ מן הנידה שהבן ממנה פגום ואינו נקרא ממזר. ובין הבא על העריות ברצון או באנס או בשגגה, בכל ענין נקרא ממזר. וגוי ועבד הבאים על בת ישראל, הולד כשר, בין פנויה בין אשת איש, בין באונס בין ברצון. וגוי (יבמות מה:) ועבד הבאים על הממזרת, הולד ממזר. וממזר הבא על הגויה, הולד גוי, ואם נתגייר הרי הוא כשר מיד ככל הגרים שבאומות. ואם בא על השפחה, הולד עבד, ואם שחררו הולד כשר כשאר עבדים המשוחררים ומותרין בבת ישראל.

זה הכלל, בן הבא מן השפחה או מן הגויה או מן העבד או מן הגוי או מן הממזר, הולד כמוה, ואין משגיחין על האב כלל. ומפני דבר זה התירו חכמים (קידושין סט.) לממזר לישא שפחה כדי לטהר בניו, שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין. וממזר מותר לישא גיורת, וממזרת מותרת לגר, שנאמר "בקהל יי" וקהל גרים לא אקרי "קהל", והולד הולך אחר הפגום. ואפילו גר שנשא גיורת הבן מותר בממזרת מן הטעם שאמרנו, אף על פי שהורתו ולדתו בקדשה, ואפילו בניו ובני בניו, עד שישתקע שם גיות מהם, כלומר שלא יודע שהוא גר, אבל גר שנשא בת ישראל או בן ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת.

ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מיבמות וסוף קידושין.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והוא ממזר ונשא בת ישראל או ישראל שנשא ממזרת, כיון שבעל אחר הקידושין, לוקין הוא והיא. אבל בעל ולא קידש, אינם לוקין, שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה, כמו שכתבתי במקומו בסדר אמור אל הכהנים (מצוה רעג). זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (איסורי ביאה טו ב). אבל יש מן המפרשים שכתבו (ראב"ד שם) דבביאה לחודה בלא קידושין, לוקין.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסא (עריכה)

שלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל

שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם ואפילו אחר שיתגירו, שנאמר (דברים כג ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי עד עולם.

משרשי המצוה. מה שמפרש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו' והודיענו הכתוב מזה, גדל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם. ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי, וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובשתו נגד עמים רבים מראה בזה רע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקדש המברך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עו ב), שהזכרים דוקא מבני עמון ומואב הם ובניהם עד עולם הוא שאסורין לבוא בקהל, אבל הנקבות מתרות מיד שתתגירנה, ואמרו בטעם זה, לפי שהאיש דרכו לקדם, אבל לא הנקבות, כלומר שהן לא היתה ידן בנבלה כשלא קדמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והאל לא יעות משפט לענוש האשה בשביל נבלת האיש, חלילה לאל מרשע, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מן יבמות וסוף קדושין.

ואיסור זה, היה נוהג קדם שעלה סנחריב מלך אשור על ירושלים והגלה את ישראל וגם בלבל כל האומות וערבן זה בזה, שהוא מלך על כל העולם, אבל אחר שבלבל סנחריב העולם ונתערבו בני עמון ומואב עם שאר אומות העולם התרו הכל מיד שנתגירו, שחזקה היא שכל הפורש ובא להתגיר שהוא פורש משאר אומות שהן רב כנגד בני עמון ומואב וכנגד מצריים ואדומיים שנאסרו גם כן, כמו שנכתב בהן בסמוך (מצוה תקסג ד) בעזרת השם. ולפיכך כל שיתגיר בזמן הזה אין לנו לחקר עליו כלל אי מזה עם הוא, אלא מותר מיד מאיזה עם שיהיה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסב (עריכה)

שלא לקרוא שלום לעמון ומואב

שנמנענו מהשלים עם עמון ומואב עד עולם. והענין הזה הוא שהאל צונו כשנצור על המדינות, שנשאל מהם השלום קדם המלחמה, וכמו שכתבתי בסדר שופטים במצות לקרא שלום במלחמת הרשות (מצוה תקכז), ובעמון ומואב נמנענו מהתנהג עמהם כמנהג זה, ועל זה נאמר (דברים כג ז) לא תדרש שלומם וטובתם וגו', וכן אמרו בספרי מכלל שנאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. יכול אף כאן? תלמוד לומר לא תדרש שלומם.

משרשי המצוה. מה שכתבתי במצוה הקודמת, מהיותם בני הנבלה עד שאין ראויים לשלום וטובה, אבל האכזריות עליהם שבח ומעלה, כמו שאמרנו ^[3].

דיני המצוה. כלולים בפשט הכתוב ובמה שהבאנו מלשון ספרי. ואסור זה, היה נוהג בזכרים שהם בני מלחמה בזמן שהיו ישראל על אדמתן, שהיו נלחמים עם עמון ומואב, שהם באיסור זה מהשלים עמהם, אבל עכשו בזמן הזה אין בנו כח להלחם, וגם האומות האלה כבר אבד שמם בבלבול סנחריב, כמו שזכרנו במצוה הקודמת.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסג (עריכה)

שלא להרחיק זרע עשו מהתחתן עם זרע ישראל אחר שיתגיירו אלא עד ג' דורות

שלא להרחיק זרע עשו אחר שיתגירו, כלומר, שלא נמנע מהתחתן עמהם, שאין בהם אסור כמו בעמון ומואב, אלא מתרין הם אחר שני דורות, ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב אדמי כי אחיך הוא וגו' בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל יי, ודור שלישי, הוא בן בנו של הגר. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות עח א), שמצרית מעברת שנתגירה בעודה מעברת בנה הוא נקרא שני, אף על פי שהורתו בעוד שהאם מצרית.

שרש המצוה נגלה, כי הוא להודיענו שלא נתנהג באסור עם זרע אדום ולא נרחיקם, בקל וחמר מבני עמון לומר, עמון ומואב בשביל פעם אחת שלא קדמו אותנו בלחם ובמים הרחיקנו האל מהם, אדומיים ומצריים שצערו כל כך את ישראל על אחת כמה וכמה? על כן באתנו האזהרה עליהם שלא להמנע מהתחתן בם, כי השעבודין ששעבדו הם בנו גזרת השם היתה עלינו, ואין לנו לקבע עליהם שנאה בלבבנו על כך, ואחינו יקראו בהתגירם ובואם לחסות תחת כנפי השכינה, ובעמון ומואב טעם אחר יש על שנאתן, והוא ענין הנבלה הגדולה אשר מצאו את לבבם לעשות, הכל כמו שכתבתי למעלה בסמוך (מצוה תקסא).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עח א), מצרי שנשא מצרית ונתגירו בעודה מעברת הולד נקרא שני, שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו', הכתוב תלאן בלדה. וגר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי. זה הכלל, באומות לבדם הלך אחר הזכר, וכמו שמצאנו שנתיחסו בכתוב אחר הזכרים, שנאמר (מלכים ב כ יב) בלאדן בן בלאדן, נתגירו הלך אחר הפחות. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מיבמות ובסוף קדושין.

ונוהג אסור זה, שנמנענו מהרחיקם אחר שנתגירו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והסכים בדעתו, שלא להתחתן בם אפילו אחר שני דורות מצד שהצר לישראל או מצד שקבע בלבבו שנאה עמהם מפני שבאו מאמה אחרת עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסד (עריכה)

שלא להרחיק מצרי כמו כן אלא עד דור שלישי ולא שלישי בכלל

שנמנענו ^[4] שלא להרחיק ולתעב המצרי מהתחתן עמו בדור השלישי אחר שיתגיר, ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. כל ענין מצוה זו במצרי, כענין מצות אדומי הקודמת, אין צרך להאריך בה.

ואל תשמע מדברנו שנהיה מצוים להתחתן עם המצרי או עם האדומי אחר שלשה דורות, שאין כונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמם חלילה, והמשפחות המיחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם, אבל ימנענו הכתוב מהרחיק חתונם בטענת אסור, ויודיענו שאין בהם אסור כלל, וכמו שכתבתי למעלה בסמוך.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסה (עריכה)

שלא יכנס טמא למחנה לוייה

שנמנע כל טמא ^[5] מהכנס במחנה לויה שדמיונה לדורות הר הבית, ועל זה נאמר (דברים כג יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה לא יבא אל תוך המחנה. וכן אמרו זכרונם לברכה בפסחים (דף סח.) ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה. מתקיף לה רבינא ואימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבר עליו בעשה ולא תעשה? אם כן נכתב קרא לא יבא אל תוך, כלומר שאם כן דבמחנה אחת לבד ידבר, היה לו לומר לא יבא תוכה, שכבר הזכיר מחנה בראש הכתוב, המחנה למה לי? לתן לו מחנה אחרת, כלומר משהזכיר מחנה פעם אחרת למחנה אחר רמז הכתוב, והיא מחנה לויה, שלא יבוא בה כל טמא.

משרשי הרחקת הטמאה ממקום הקדש, כתבתי כמה פעמים בספרי (מצוה שסב).

דיני המצוה. מבוארים בפרק ראשון ממסכת כלים ^[6].

ונוהגת מצוה זו שלא להכנס טמא, בין זכר בין נקבה בהר הבית אפילו בזמן הזה, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא כו לא) והשמותי את מקדשכם. ודרשו בו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדשתן עליהם אפילו כשהן שוממין, וכמו שכתבתי למעלה (מצוה קפד, שסג).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסו (עריכה)

שנצטוינו כשיצאו חילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע (תוספתא מגילה) שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות (סנהדרין קד ב). ועל זה נאמר (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו', ולשון ספרי, אין יד אלא מקום, שנאמר (שמואל א טו יב) והנה מציב לו יד.

משרשי המצוה. כענין שכתוב בפרשה כי יי אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש וגו', כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכלן נקיי הנפש, כי כל הירא מעברות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות, כאשר ידוע ומפורסם, שהנקיות מידה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדדן רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (דף כ:), וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף (מורה נבוכים ג', מ"ח).

דיני המצוה. כלולים בפשט הכתוב.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים, כי הם הנלחמים, לא הנקבות. והעובר על זה ולא התקין לו מקום מחוץ למחנה ולכלך מקום המחנות בטל עשה זה, וענשו גדול מאד שגורם לשכינה להסתלק ממחנה ישראל, וכמו שכתוב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כלומר, בהיותכם בתוך הלכלוך תרחיקו עצמכם מן הטוב.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסז (עריכה)

להיות לכל אחד מבני החיל יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה. ועל זה נאמר (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזנך. פרוש אזנך כלי זין.

ושורש מצוה זו וכל עניינה במצוה הקודמת לה (ספר החינוך תקסו). וזה הפסוק הואיל ובא לידינו נכתב עליו המדרש שסמכו לו זכרונם לברכה בגמרא שאמרו (כתובות ה ב), למה אצבעותיו של אדם עשויות כיתדות, כלומר שהן משופות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יתן אצבעו לתוך אזנו, שנאמר ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזנך.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסח (עריכה)

שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל. ואפילו אדוניו ישראל לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתוב בדמיו חוב על עצמו. ועל זה נאמר "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז) וכן הוא מבואר במסכת גיטין (דף מה.) שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם שהדין בו שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חירות. ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה השם יתברך.

משרשי המצוה מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא.

דיני המצוה מבוארים שם במסכת גיטין.

ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה בזכרים ונקבות, שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו, עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד. ואין מלקין מספק.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסט (עריכה)

שנמנענו שלא להונות העבד הבורח אלינו מחוצה לארץ, ועל זה נאמר "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר בטוב לו לא תוננו" (דברים כג, יז). ולשון ספרי (שם) "לא תוננו" זו אונאת דברים. כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכל שכן במעשה.

ומשרשי המצוה מה שכתבתי בלאו דאונאת הגר בסדר משפטים (מצוה סג) כי טעם שניהם שווה. ועל כן האל ברוך הוא, כמו שהוסיף לאו באונאת הגר לחולשת נפשו בהיותו נכרי בתוך העם, כמו כן הוסיף לאו באונאת העבד, שהוא יותר חלוש הנפש ונבזה מן הגר, שלא תאמר זהו עבד ואין עליו קפידא ולא עלינו ממנו חטא מאונאת דברים.

וידענו בבירור שזה העבד והגר שהוזהרנו מלהונות אותם אפילו בדברים, שניהם קיבלו התורה על עצמם. כלומר שגר זה הוא גר צדק, והעבד הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות. ושם באונאת הגר, וכמו כן בלאו אונאת החבר ישראל בסדר בהר סיני (מצוה שלח), כתבתי מעט בדיני אונאת דברים ובאונאת ממון.

ונוהג איסור זה שלא להונות העבד שברח מאדוניו לארץ הקדושה בזכרים ונקבות בכל זמן. והעובר על זה ואונה אותו, בין בדברים בין בממון, עבר על לאו זה. ואין בו מלקות לפי שאפשר לעבור עליו מבלי עשיית מעשה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקע (עריכה)

שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דברים כג, יח).

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (במצוות ל"ת שנה) וזה לשונו: וכבר נכפל הלאו בזה הענין בלשון אחר בכתוב "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט). ולשון ספרי (קדושים ז ג) "אל תחלל את בתך", זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. (פ"ב מהל' נערה בתולה הי"ז) ושמע ממני לאיזה דבר נכפל זה הלאו עזה הלשון ואיזה ענין הוסיף בו. וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן הענשים אלא לשקל ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב. ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון. וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו עתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה. אחר שזהו חקו הראוי לו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר. ונמנע מזה ונאמר לו "אל תחלל את בתך להזנותה" לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום, אין שום צד התר לזה בשום ענין. והראה טעם בזה ואמר "לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זמה" (ויקרא יט, כט) לפי שהפתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה הענין בבחירה ורצון ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשבח בזה הפסוק והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. עד כאן מלשונו זכרונו לברכה.

והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לסהמ"צ שם) תפש עליו בזה ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקידושין, שאין בזה אסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל, בענין שאין קידושין תופסין לו בה. וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא (יבמות סא.) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קידושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם ותזהיר הבועל והנבעלת על זה. וכמו כן מיסוד העניין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מופקרת ביניהם, לפי שסופה להבעל לאנשים שהיא ערוה להם עד שאין קידושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המופקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב. וכמו כן הזהר אבי הבת על זה בפרוש בפסוק אחר שלא להפקירה לזנות ולא למסרה למי שאין לו בה קידושין, ועל זה נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה". והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתובה וקידושין כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה.

ועוד אמר הרמב"ן זכרונו לברכה כי בעל התרגום כשתרגם "לא תהא [אתתא מ]בנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו'" יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קידושין תופסין בהן. ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו', שאלו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה, היו העבדים נכללין בכלל האסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפרוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל, וכמו כן בכאן שאמר מבנות ישראל ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים. ובענין הלאו הזה דלא יהיה קדש כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור (מצוה רט), עיין שם.

משרשי ענין הרחקת הזמה כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה).

ודיני מצוה זו מבוארין במסכת כתובות וקידושין.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושכב עם הפנויה, חייבים מלקות הוא והיא. ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קידושין, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה לא יתחיבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קידושין תופסין לו בה, כמו שבארנו. ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה, שיש להם לבער הרע מקרבם ואין עליהם חיוב מלקות לפי שהם אינן עושין מעשה, אבל ענשם גדול מאד שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעא (עריכה)

שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב

שנמנענו מהקריב אתנן זונה ומחיר כלב לגבי מזבח, ועל זה נאמר (דברים כג יט) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית יי אלהיך.

משרשי המצוה. לפי שהקרבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו בכח הפעלה ההיא, וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה במצוה צה, ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה, שהיא עברה מטנפת, שמא יחשב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה, וגם כן מחיר הכלב מטעם זה, כי הקרבן יביא האדם לכפרה על נפשו, וכענין שקרבנו נשחט ונתח לנתחים ראוי לו לבעל הקרבן לחשוב, שהיה ראוי לעשות לו כן בגופו על דבר חטאו, אם לא שחסד השם יתברך היה עליו לקח ממנו כפר קצת ממונו, ועם הפעלה הזאת ראוי לו שירכך לבבו ויתרכך נפשו על חטאיה, עד שתשוב ותנחם על מה שעשתה ותסכים לבל תוסיף לחטא עוד, וכמו שכתבתי במקומו בענין הקרבנות ובסדר הנזכר, והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהם ובטבען החזק תחזק נפשו ויקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו. ואם אמנה, בני, שאלו דברי ילדות הן עמם תתעורר, וטעם זקנים תקח.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[7], שהאתנן הוא האומר לאשה הא לך דבר זה בשכרך, ואחד זונה גויה או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו, או מחייבי לאוין -- אתננה אסור. וכן אתנן הזכור בכלל אתנן זונה הוא, אבל אתנן אשתו נדה אינו באסור אתנן. והפוסק ^[8] עם הזונה לתת לה טלה אחד, אם נתן לה אחר כך אפילו אלף טלאים כלן אסורין משום אתנן. ואין אסור ^[9] משום אתנן ומחיר אלא גופן, לפיכך אין האסור חל אלא על דבר הראוי לקרב על גבי המזבח, והנותן לה בהמת קדשים במתנה לא נאסרה, שכבר קדם וזכה בה הקדש. ואיזהו מחיר כלב? זה האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה, ואפילו נתן לו כמה טלאים תחת כלב אחד כלן אסורין. ויתר פרטיה מבוארין בפרק ששי ממסכת תמורה.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית. והעובר על זה והקריב אתנן זונה או מחיר כלב עם היות הקרבן פסול חייב המקריב מלקות כדין מקריב בעל מום, כמו שבארנו בסדר אמר אל הכהנים. והרמב"ן זכרונו לברכה, יחשב אתנן זונה ומחיר כלב לשני לאוין במנינן במצות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעב (עריכה)

שנמנענו מלתת ריבית לישראל וכמו כן גם מלקחת אותו, ועל זה נאמר "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר וגו'" (דברים כג, כ). ובא הפירוש על זה: "לא תשיך" לא תנשך, כלומר לא תתן ריבית, שהנותנו הוא הנשוך. ובביאור אמרו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עה:) הלווה עובר משום "לא תשיך" ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). ואילו לא באה המניעה מפורשת על זה הייתי סבור שהמלוה הוא שאסור לקחתו, אבל הלווה אם רצה למחול ורוצה באונאתו, שיהא מותר, כעניין אונאה שהמאנה הוא עובר, לא המתאנה.

משרשי איסור הריבית והרחקתו מבני ישראל, כתבתי בו מה שידעתי בסדר משפטים (מצוה סח) ובסדר בהר סיני (מצוה שמג), קצת דיני הריבית כמנהגי וכל הצריך למצוה זו כמנהג הספר, וקחנו משם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעג (עריכה)

שנצטוינו לבקש ריבית מן האומות כשנלוה להם ולא נלוה להם בלא ריבית, ועל זה נאמר "לנכרי תשיך" (דברים כג, כא). וכמו כן מותר ללוות מהן בריבית, ואמרו בספרי: "לנכרי תשיך" מצות עשה, "ולאחיך לא תשיך" לא תעשה.

משרשי המצוה שאין ראוי לנו לגמול חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו. ובהימנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו, נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך. והנה עם הכוונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עא.) שמצוה להקדים הלוואת ישראל בחינם מהלוואת הגוי בריבית. ומה שאמרו (דף עב.) (פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"א) שהגוי שלווה מעות מישראל בריבית, אף על פי שנתגייר, גובה ממנו כל מה שעלה מריבית עד שנתגייר, שלא יאמרו בשביל שלא יפרע הריבית נתגייר. וכעניין שנצטוינו לבקש מהם ריבית, כמו כן מותר לתת להם ריבית, שלא אסר לנו הכתוב אלא ריבית של ישראל, ידוע הדבר. ואמרו זכרונם לברכה (דף עא:) (רמב"ם שם ה"ד) שהגוי שלווה מעות מישראל בריבית וביקש לפרעם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו "תנם לי ואני אתן לך ריבית מהם כדרך שאתה נותן לישראל", הרי זה מותר. ואם העמידו אצל ישראל, אף על פי שנתן הגוי המעות בידו, הואיל ומדעת ישראל נתן, הרי זה ריבית קצוצה. ואמרו זכרונם לברכה (דף ע:) (רמב"ם שם ה"ב) שאף על פי שהריבית שלהם מותר מן הדין, אסור לישראל להלוות להם בריבית קצוצה אלא בכדי חייו כדי שלא יהא רגיל עמו תמיד וילמד ממעשיו. אבל אבק ריבית מהם מותרת אפילו ביותר מכדי חייו, דמשום אבק ריבית לא יהא רגיל עמו כל כך. ותלמיד חכם מותר להלוותו בכל מה שירצה, שאין חשש עליו שילמד ממעשיו, כי "החכמה תעז לחכם" (קהלת ז, יט) ותשמרנו לעולם. ויתר פרטיה מבוארים בבבא מציעא פרק איזהו נשך.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והלווהו בלא ריבית מתורת חסד לבד, לא מתקווה אליו להרוויח עמו מצד אחר או מפני דרכי שלום, בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לשורש השישי ובסוף השגותיו לסהמ"צ) לא ימנה בחשבון המצוות עשה זה, ואמר שהכתוב הזה לא בא אלא ליתן עשה ולא תעשה במלווה לישראל בריבית וזו היא כוונת המדרש בספרי באמרו "זו מצות עשה", וכן נראה כדבריו בגמרא בסוף פרק איזהו נשך. ועם כל זה דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל מחשבונו, וגדול הוא מי ששגגותיו ספורות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעד (עריכה)

שלא נאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עלינו, ועל זה נאמר "כי תדר נדר ליי אלהיך לא תאחר לשלמו" (דברים כג, כב). ובאה הקבלה (ראש השנה ד:) שאין עוברין על זה הלאו עד שיעברו שלשה רגלים אחר שנדר.

כל ענין מצוה זו כתבתיו מבאר במצות עשה שלו (מצוה תקעה) שבסדר זה, וקחנו משם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעה (עריכה)

שנצטוינו לקיים כל מה שנחייב עצמנו בדיבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר "מוצא שפתיך תשמר וגו'" (דברים כג, כד). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספהמ"צ עשה צד): וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מילה ממנו לעניין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא שמצות עשה הוא שיקים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה, והוא אמרו "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). עד כאן.

והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו שם) תפס עליו ואמר כי הוא כלל שתי מצוות בכאן שהן חלוקות בדיניהן וענייניהן ועשאן אחת. כי הכתוב הזה של "מוצא שפתיך וגו'" נאמר בעניין מה שאדם מחייב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר "כי דרש ידרשנו מעמך", כלומר שיבקש ממך הממון הנדר לו ויהיה לך באיחורו חטא. וכן אמרו זכרונם לברכה (ראש השנה ד.) חייבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה – כיון שעברו עליו שלושה רגלים עובר ב"בל תאחר". אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים "ביטוי" – והוא שנדר או נשבע אוכל או לא אוכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה – זה אינו נכנס בכלל מצוות הכתוב הזה. וזהו שהוצרך הכתוב להבטיח "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג). שאלו בנדרי ביטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי ביטוי. ואמנם בנדרי ביטוי מצוה אחרת נתייחדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב "לאסר אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). ופרשו זכרונם לברכה (ספרי שם) לאסור את המותר.

וההפרש עוד שבין נדרי ביטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר, אלא שיאמר "בהמה זו קרבן" או "כלי זה לבדק הבית" או "אתן מנה לבדק הבית" או "לעניים", ובזה בלבד הוא מחויב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב. שאם עברו שלושה רגלים ולא קיים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום "בל יחל דברו" אינו עובר, עד שיעבור על הנדר בעניין שאי אפשר לו לקיימו עוד. אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או ביטויים, אבל אמר בדיבור בלבד "אוכל ככר זה" או "אלך למקום פלוני" או "אתן מנה לפלוני עשיר" – איננו מתחיב בעשה כלל. אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקיים כל דבריו, ונאמר [וכמו] כן בנדרי ביטוי שאיננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים. והיוצא מכל זה לדעתו של הרמב"ן זכרונו לברכה שנמנה מצוות עשה אחת לקיים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקיים הנדרים והשבועות של ביטוי.

משרשי המצוה כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון (מצוה תלח).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה (דף ו.) שהצדקה מחיב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקיים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לעניין לעבור עליו בבל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו שלושה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים ולא קודם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחיבנו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחלוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו, כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו, כלקט שכחה ופאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקיים דאית בה הני תרתי, כגון צדקה מחויב עליה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם. ויתר פרטי המצוה, כלומר באור הדקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחייב לעשותו, ואיך ינצל מזה כשיפל לו ספק במה שאמר הכל מבאר במקומות משבועות, ונדרים, וסוף מנחות, ובמסכת קנים כמו כן.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא קים דברו בנדרי גבוה כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תכף שאפשר לו לקיים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי (מצוה תלח) בטל עשה זה. וכשעברו עליו שלשה רגלים ולא קים דברו עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקעד). ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנם שם בטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד, כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלשה רגלים לדברי הכל עבר בבל תאחר.

ולענין חיוב נדרי ביטוי כבר נתייחדה בהן מצוה שחייב לקיימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו. ואם איחר לקיימן עד שבא עליהן ביטול, שאין בידו עוד לקיים אותן, אז נאמר בהן שביטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה והלאו דלא יחל דברו (מצוה תו) ולא קודם לכן, ואפילו עברו עליו כמה רגלים.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעו (עריכה)

שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבוד בו, כשיהיה הדבר ההוא דבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר "כי תבוא בכרם רעך וגו'" (דברים כג, כה). ובא עליו הפירוש (בבא מציעא פז:) שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אנקלוס ארי תתגר. וכן כתוב כמו כן "כי תבוא בקמת רעך וגו'" ופרשו זכרונם לברכה בבבא מציעא, בפרק השוכר את הפועל (בבא מציעא פח, ב), שמשני אלה הכתובים למדנו שהאדם אוכל במחבר בשעת גמר מלאכה. וביארו שם שלא יספיק לנו ללמוד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר.

משרשי המצוה. ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת השם עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגידולי הקרקע, שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאוד. וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים, והטובות בטובים, מין במינו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף פז.) מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר? שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמר עבודתו ומשיגמר עבודתו אסור לו לאכול. והעושה במחובר, כגון קוצר ובוצר, אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל (פי"ב מהל' שכירות ה"ב), זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו, מפני השב אבדה לבעלים, כלומר שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאמן לאמן ובחזירתן. והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגו', כמו שנכתב בסדר זה בסמוך בלאוין שלו בעזרת השם (מצוה תקעז). וכן מה שאמרו בענין זה (דף פט.) שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל, מפני שאינן גידולי קרקע. המנכש בבצלים ובשומים, אף על פי שתולש קטנים מבין גידולים, אינו אוכל מפני שאין זה גמר מלאכה. ואין צריך לומר שומרי גינות ופרדסים וכל דבר המחובר לקרקע שאינן אוכלין כלל. ומה שאמרו (שם), שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה.

הקוצר (פי"ב מהל' שכירות ה"ז) והדש והזורה והעורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הן אוכלין מן התורה. ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר, אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא התרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה. אין חלוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים. כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למץ בענבים, שנאמר ואכלת [ענבים] ולא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שבעך, אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר, בטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעז (עריכה)

שנמנע השכיר מלקחת ממה שיעבד בו יותר על אכילתו ^[10], ועל זה נאמר (דברים כג כה) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כל ענין מצוה זו מבאר גם כן במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקעו). והעובר על זה, בין איש או אשה בכל מקום ובכל זמן ולקח ממה שהוא עובד בו יותר על אכילתו עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא דבר שבממון שנתן לתשלומין, וכבר קדם לנו הכלל שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז א), שכל לאו שנתן לתשלומין אין לוקין עליו.

ואם תשאל ולמה היה צריך לאו על זה? והלא בכלל גזל הוא. התשובה, לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגדולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך, כמו שהם מקפידים במה שיש להם תוך הבית, על כן היה מחסדיו ברוך הוא, להרבות עליו האזהרות במה שהכשלון מצוי, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שם כג ב), רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעח (עריכה)

שלא יאכל השכיר בשעת מלאכה

שלא יאכל השכיר בשעת עבודתו מהדבד אשר יעבד בו, אף על פי שהוא מותר לאכול ממנו שלא בשעת עבודה והוא בהליכתו מאומן לאומן, כשהוא עובד במחובר לקרקע לא הותר לאכול בשעת עבודה ^[11], ועל זה נאמר (דברים כג כו) וחרמש לא תניף על קמת רעך. שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא פז ב) חרמש, לרבות כל בעלי חרמש, ובשעת חרמש, כלומר עת הקציר לא תקצר לעצמך. וכבר נודע שזה הכתוב בא בשכיר, ופרוש כי תבוא, כלומר, כי תבוא בשכרך לעשות עם בעל השדה, כדמתרגם אנקלוס ארי תתגר.

ענין מצוה זו מתבאר גם כן במצות עשה שלו שבסדר, זה (מצוה תקעו). והעובר על זה בין איש בין אשה, בכל מקום ובכל זמן, והניף חרמש על קמת רעהו כענין שפרשנו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעט (עריכה)

שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו, לגרש אותן בכתב. ועל זה הכתב יאמר הכתוב "ספר כריתות", והוא שיקראו אותו רבותינו זכרונם לברכה "גט", וכמו כן המתרגם תרגם "ספר גט", ועל זה נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד, א).

משרשי המצוה. לפי שהאישה נבראת לעזור לאדם והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב:) אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ואחר שכן, היה מרצונו ברוך הוא שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה, שיוציאנו מביתו. ומן הטעם הזה יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גיטין (דף צ.) שאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה, כלומר מפני דבר קטן, אחר שאינה לו אלא ככלי יקר שבבית. ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו בדמותו, וחננה האל לצרכו ולכבודו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ונפש שכלית, אין ראוי להוציאה ולשלחה מעליו כי אם בטענה גדולה, וכעניין שאמר הכתוב "כי מצא בה ערות דבר". אבל מכל מקום דברי הכל שכשמצא בה דבר גדול, שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה, אין הכרח עליו להיות איתה על כל פנים [כאשר יעשו קצת מן האומות, שיכרתו ברית עם האישה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפירוד ואם תעשה לעיניו הזימה ותחריב כל אשר בבית ותבעיר באש כל אשר לו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית]. ואמנם ציותנו התורה בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדבור לבד, פן יהיה זה לנו לאבן נגף ולצור מכשול להיות זימה בתוך עמנו, שתטען המזנה על בעלה כי הוא גרשה ממנו, גם יהיה מעשה הגירושין מצוי הרבה. אכן עתה שנתחייבנו לכתוב הדברים בספר והעד עדים צריכה להראות שטר כל הטוענת גירושין. ועוד תועלת בדבר כי בתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים וינחם מלגרש אותה וגדול השלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין מא.) שהגט הזה שזכרנו צריך האיש ליתנו ביד האישה או ביד שלוחה, ששלוחו של אדם כמותו. וכן יכול ליתנו לתוך חצרה ומתגרשת בכך, והוא שתהא עומדת שם בתוך רשותה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ומה שאמרו (פ"ב מהל' גירושין ה"א) גם כן שזה שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות" אין כוונת הכתוב שיכתוב הוא בידו, אלא אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב וליתן לה, ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר ליתן לה, לא נאמר "וכתב" אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ולא נאמר "ונתן" אלא לומר שלא תקח מעצמה. והאומר לשניים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והרי אלו שלוחיו והן הן עדיו. ואי אפשר לנתינת גט בלא עדים, שנאמר "על פי שנים עדים יקום דבר". ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד, שאינו גט כלל. ובמה דברים אמורים? בכתב ידי סופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד, הרי זה גט פסול. ולפנינו נבאר בעזרת השם מה בין גט פסול לשאינו גט כלל.

ועשרה דברים הם הנקראין עיקרי גרושין מן התורה (פ"א מהל' גירושין ה"א), ואלו הן:
(א) שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ומהן שכופין אותו על ידי ישראל עד שיאמר רוצה אני. (ב) ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר. (ג) ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקנינו. (ד) ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה. (ה) ושיהא נכתב לשמה. (ו) שלא יהיה הגט מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו. (ז) ושיתננו לה. (ח) ושיתננו לה בפני עדים. (ט) ושיתננו לה בתורת גרושין. (י) ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שיתננו לה.

וכל אלו מבוארין במשמעות הכתוב. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ועיקרו של גט הוא (גיטין פה.) שיאמר האיש לאשה אני פלוני מגרש אותך פלונית שהיית אשתי קודם מעשה גט זה, והרי את מותרת לכל אדם. ומכל מקום נהגו כל ישראל לכתוב הגט בלשון ארמי, אף על פי שמותר לכותבו בכל לשון לכתחילה.

וזהו נוסח הגט שנהגו בו הכל בארצנו:
"ביום פלוני בשבת, כך וכך ימים לירח פלוני (ואם ראש חודש שני ימים, אומרים בכך וכך ליום החדש הראשון או לשני, מפני שגט מאוחר פסול, מה שאין כן בשאר שטרות), בשנת כך וכך ליצירה למנינא דרגילנא לממני בה במקום פלוני, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני, וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי, די הוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך לאתנסבא לכל גבר דיתיצביין, ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין, כדת משה וישראל".
והעדים חותמין מלמטה. ונהגו העם לכתבו בשתים עשרה שטין כמנין גט (גיטין ב. תוס' ד"ה המביא) ובשטה האחרונה כותבין כדת משה וישראל לבד.

וכמו כן גט שחרור גם כן כותבין בשתים עשרה שטין. ונוסח גט שחרור כנוסח הנזכר, לבד לשון השחרור שמשנין בו, וזהו:
"בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת פלונית לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני דיתיב על נהר פלוני, או על כף ימא איך אנא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושחררית ושבקית יתך לך, אנת פלוני הדר עכשו במקום פלוני, וכל שום וחניכא דאית ליך ולאתריך דהוית עבדי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ושחררית יתיך ליך, דיתיהוין רשאה ושלטאה בנפשיך, ואנש לא ימחה בידיך מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אנת לעצמך, והרי את בן חורין ותשתרי את וזרעיך למעל בקהלא דישראל, ורשו דאנש לית עליך ועל זרעיך. ודן די יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל".
וכותבין כדת משה וישראל. בשטה אחרונה, וחותמין העדים.

ומנהג העולם להזהיר המגרש (פ"ו מהל' גירושין ה"כ) שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, ואומרים לו, שיאמר כתבו גט זה לשם אשתי פלונית, ומעמידין אותו שם על הסופר, ומכל מקום אם הלך לו אחר שצוה לכתוב הגט ולחתום ולתת נותנין אותו ואין חוששין למיתה כי נעמיד אותו בחזקת חי. והזהירונו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' גירושין הי"ג) שלא יכתב בגט ודן ביו"ד, שמא יקרא הקורא ודין, ויהיה המשמע, כלומר משפט יהיה ביני ובינך והגט צריך לשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו, שלא יכתב אגרת ביו"ד, שמא יקרא הקורא אי גרת, כלומר אם זנית. ולא יכתב למהך ביוד, שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר, לי שחוק, ולא יכתב תהויין ותצביין בשתי יודין, שמא יקרא הקורא תהויין תצביין, כלומר, שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך בויו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהיא שבקה אותו. ועל דרך זו צריכין להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתב הגט, שלא יהיה בו משמע שני ענינים. וכמו כן צריך הכותב להזהר בכתיבה, שתהיה כתב מבואר, (פ"ד מהל' גירושין ה"י) עד שידעו לקרותו הקטנים שאינם לא סכלים ולא נבונים, ויכול לכותבו בכל לשון ובכל כתב, ובלבד שיהיה הלשון והכתב ברור על הענין שזכרנו, וכבר נהגו ישראל לכותבו בלשון ארמי ובכתב אשורי.

והנה אכתוב לך בני, מעט בכאן בנוסח שטרות דעלמא, ואף על פי שאין זה מכלל המצוה ומעניני שם גט שדברנו עליו שם כולל הוא לכל שטר ומן השם הוא זה. תחלת כל דבר אמר, שראוי לכל עדים כשרים, לחקור ולהבין עיקרי הדברים שיעידו עליהם מאי זה ענין שיהיה, ושיודיעו לבעלי הדבר, שיעידו להן בלשון ברור כל התנאים שביניהם, ויחזרו לפניהם כל הדברים עד שישכילו אותם יפה, ולא כאשר יעשו העדים הסכלים, המפשיטים גלימות בני אדם ונכסיהם וקנינם בזנב גלימתם, שלוחשים מעט באזני ההמון הטפשים, וטרם יודיעום ויבינו עיקרי התנאים, הולכין וכותבין וחותמין כטוב בעיניהם עליהם, עד שיוציאו אותם נקיים מנכסיהם. ואנחנו עם הקודש, לא כן נתן לנו השם אלקינו, לעשות שום דבר כי אם בדרך אמת, ועל כן נכפלה האזהרה על האונאות בתורה שלש פעמים, כדכתיב "ולא תונו איש את עמיתו" בשלשה מקומות (ויקרא יט לג; שם כה, יד; שם כה, יז).

ורבותינו זכרונם לברכה גם כן הודיעונו בכמה מקומות בגמרא, לקיים כל דבר אחר אמתת הענינים וכדעת המוכרים והלוקחים, ולא נטה הדין כולו אחר הדבורים, כי אם אחר כונת האנשים, בהיות לנו כונתם ברורה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בכתובות (דף צז.) בפרק אלמנה ניזונת, זבין ולא אצטריכו לה זוזי דהדרי זביני, והוא דגלי אדעתה דמשום דצריך להו לזוזי למעבד בהו כך וכך הוא דמזבן. ואמרינן נמי בקידושין (דף נ.) בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל, סליק ולא אתדר לה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למתדר הוא ולא אתדר לה, כלומר והדרי זביני הנה שדעתם לומר שיגמרו המעשים כולן אחר האמת וכונת העושים, והוא דרך ישרה שיבור לו האדם ובה יצליח בכל מעשיו.

הנוסח הנהוג בכל שטרי מכירות ומתנות זכיות ומחילות בינינו כן הוא:
"יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני היו עלי עדים וקנו ממני ותנו לו לרבי פלוני בן פלוני, להיות לו לראיה ולזכות, מחמת שנטלתי וקבלתי מידו כך וכך מעות, ומכרתי לו בהם כרם (או שדה או בית פלוני), כמו שמסמן וממצר בסימניו ובמצריו, ואלו הן מצרי אותו מקום, מצר פלוני כן ומצר פלוני וכו', עד שממצר אותו מארבע רוחותיו, כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי אני פלוני מכירה גמורה בקנין גמור מעכשו בממון הנזכר וכו'".
ואחר כך מזכיר בפרט עניני אותו המקום, כגון עצים ואבנים קורות, וקירות ותקראות, וכל זה לשופרא דשטרא. וצריך להזכיר (בבא בתרא סג:) עומקא ורומא. וכמו כן נהגו עכשיו לכתוב בשטרי חוב על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דאי לאו שביעית תהיה משמטת, דקיימא לן שמיטת כספים נוהגת בחוצה לארץ מדרבנן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תעז).

ועוד אמרו זכרונם לברכה (דף קסז.) בענין זה של שטרות, דלא לכתוב איניש מחשבון שלשה עד עשרה בסוף שטה, דלמא מזיף ויכתוב משלשה שלשים, ומארבעה ארבעים, ומחמשה חמשים, וכו', ואי אתרמי לה בסוף שטה נהדרה תרי תלתא זמני ואפשר דמתרמי לה באמצע שטה. וכן אמרו בענין זה (דף קסה:) שאם כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים או בהפך שהכל הולך אחר התחתון. וכן אמרו (דף קסז:) שכותבין שטר למוכר או ללוה אף על פי שאין הלוקח או המלוה עמו, אבל אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. ואמר רב יצחק בר יוסף בפרק גט פשוט (דף קסא:) שכל המחקין כלן צריך איניש למכתב קיומיהו. וצריך גם כן לחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה, לפי שאין למדין משטה אחרונה, ומפני כן אם הרחיקו העדים מן הכתב שטה אחת כשר, וזה שנהגו (דף קסב. תוס' ד"ה לפי) לכתוב הכל שריר וקים בשטה אחרונה, מפני שהלשון אינו מעכב בשטר, ואפילו אם נלמד ממנו, אין בכך כלום. ואמר רבא שם (דף קסג.) ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שכשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, אינו דומה וכו'. אמר רב שישא בריה דרב אידי בפרק הזהב (בבא מציעא מז.) דכתבינן בשטרות וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא בה, במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפרות, דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקה, למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ורב ואיתימא רב אשי אמר דכשר למעוטי אסורי הנאה.

ונוסח שטר חזקה כך הוא: "בפנינו אנו עדים חתומי מטה וכו', נתן פלוני לפלוני מפתחות מקום פלוני שמכר לו כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו שעדיו פלוני ופלוני, ובפנינו אנו עדים אמר לו פלוני לפלוני לך חזק וקני, ורבי פלוני הנזכר פתח ונעל בפנינו והחזיק בו חזקה גמורה, ומה שהיה בזמן פלוני".

נוסח שטר מכירת חוב: "אני פלוני מוכר לך פלוני שטר חוב פלוני שחייב לי פלוני שהוא מחזיק כן וכן, ותזכה בו ובכל שעבודו בכח שטר זה ובמסירת השטר". ואם אין השטר בידם מזכה אותו בה אגב ארבע אמות קרקע, וכל מלוה על פה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מח.; ב"ב עז: תוס' ד"ה רב פפא) שאינה נקנית כי אם במעמד שלשתן, וזה מתלת מילי שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יד.) שהן הלכתא בלא טעמא.

נוסח שטר צואה: "אנו עדים חתומי מטה נכנסנו אצל רבי פלוני לבקרו ומצאנוהו חולה ומוטל במטה, ודבריו מכוונים בפיו, ודעתו מיושבת עליו להשיב על הן הן ועל לאו לאו, ואמר לנו, הריני חולה ומתירא שמא אמות מחולי זה, בבקשה מכם היו עדי צואתי, והריני מצוה בפניכם מחמת מיתה ונותן אני לבני פלוני כן וכן, ולבני האחר כן וכן, ולפלוני כן וכן". ואחר כל דבריו כותבין, "כל זה צוה בפנינו רבי פלוני הנזכר מחמת מיתה, וידענו בברור שמתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו, וחיים לנו ולכל ישראל הניח".

נוסח שטר קיום בית דין: "במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא, ואתברר לנא חתימות ידא דסהדיא אלין דחתימין לעיל בשטרא דנא דהיא היא חתימות ידיהון, ואשרנוהו וקימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקוים". וחותמין שמותיהם.

ויתר רובי הפרטים היוצאים בענייני הגט ובשאר שטרות, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת גיטין, ובבבא בתרא בפרק גט פשוט, ובקצת מקומות בתלמוד בפיזור.

ונוהגת מצות גיטין בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וגירש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכעניין שפירשו חכמינו זכרונם לברכה ביטל עשה זה ועונשו גדול מאד, לפי שדינה כאשת איש והוא מחזיק אותה כמגורשת, ועונש אשת איש ידוע כי הוא מן העבירות היותר חמורות בתורה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפ (עריכה)

שנמנענו מלהחזיר האשה אחר שגרשנוה ונישאת לאחר, ודווקא נישאת או נתארסה, אבל זנתה אחר שגרשה מותר להחזירה, ועל זה נאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה" (דברים כד, ד). וזה ידבר אחר שנישאת לאחר, כמו שאמר תחילה והלכה והייתה לאיש אחר, דאילו קודם שתינשא מותר להחזירה, וגם ראוי לעשות כן אם אינה רשעה.

משרשי המצוה. כדי להרחיק כל עניין הזימה וכל הדומה לו. וכבר כתבתי בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובלאו דלא תנאף בסדר וישמע יתרו (מצוה לה), ריבוי הנזקים שהן בזימה, וידוע הדבר, וכעין זימה היא להיות אשה יוצאת מן האחד ומשמשת לאחרים ואחר כך לשוב אל הראשון.

דיני המצוה. במקומות מיבמות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שעליהן באה האזהרה שלא להחזירן, ומכל מקום גם הנשים בכלל האסור, אף על פי שעיקר הלאו לאנשים. והרמב"ן זכרונו לברכה (בספהמ"צ לאוין שי"א) ימנה בזה הכתוב שני לאוין, האחד שלא להחזיר הגרושה אחר שנשאת, והאחד שלא יבוא הבעל על אשתו אחר שזנתה בעודה תחתיו.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפא (עריכה)

שלא להוציא חתן מביתו כל שנה ראשונה

שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים. ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה, או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה, כגון לספק מים ומזון לאחיו, או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר (דברים כד ה) ולא יעבר עליו לכל דבר. ואמרו במסכת סוטה (דף מד.) לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון? תלמוד לומר ולא יעבר עליו לכל דבר. ודקדקו עוד, עליו הוא דאין אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים, כלומר לשבים מהמלחמה בשביל רכות הלב, או בשביל חנוך בית וכרם. ועוד אמרו שם, וכי מאחר דנפקא ליה מלא יעבר עליו, לא יצא בצבא למה לי? לעבר עליו בשני לאוין.

וכבר כתבתי הצריך במצוה זו, לפי ענין הספר במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקפב), קחנו משם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפב (עריכה)

שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין. ועל זה נאמר "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה).

משרשי המצוה. כי האל ברוך הוא, עלה במחשבה לפניו לברואת העולם, וחפצו שיתיישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדווגו בהכשר כי הזנות תועבה היא לפניו. על כן גזר עלינו, העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האישה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנישא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פועלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אישה אחרת וכל ענייניה דרך זרות. כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאישה זרה ויפנה אל האישה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד.) שאחד הנושא את הבתולה או את האלמנה או את היבמה חייב בזה, שכולן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם) שכל השנה כולה אינו יוצא למלחמה ואף לא מספק מים ומזון לאחיו שהם במלחמה, ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו שום דבר, שנאמר "לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר" (דברים כד, ה), כלומר לא לצורכי המלחמה ולא לצורכי העיר. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מסוטה.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, לעניין שאין בני העיר מכריחין אותו למלחמה, כי אז היינו נלחמים לפעמים. ולעניין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים, ואפילו במחילתה, ביטל עשה זה. ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה. ויש אומרים שבמחילתה מותר (אבן העזר סימן סד, ס"א).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפג (עריכה)

שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש

שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון ^[12] כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אכל נפש, ועל זה נאמר (דברים כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה (שם) וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב, שזה יביא לחשב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו, וענין זה שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחנה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכלן יעשה אכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשית אכל נפש, נאמר אחר שהאכל אמנם ישלם בכלן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו, ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו ענין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי, בזה הענין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחיבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו באור הדבר וענינו אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאמן.

שרש מצוה זו ידוע, שהוא לתקון העולם וצרך ישובו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[13] שבענין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל ^[14] כלים הרבה שעושין בהן אכל נפש ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו חייב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפד (עריכה)

שלא לתלוש סימני צרעת

שנמנענו מלקץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת וגו'. ולשון ספרי, השמר בנגע הצרעת בלא תעשה, ולשון משנה (משנה, נגעים ז, ד) התולש סימני הטמאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה.

משרשי מצוה זו. כתבתי בסדר אשה כי תזריע באזהרת ואת הנתק לא יגלח (מצוה קע), וקחנו משם.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה ^[15], שהתולש סימני טמאה בין כלן, או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כלה, או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית, בין קדם שיראה הכהן הנגע, בין תוך ימי הסגר, בין תוך ימי החלט, או אפילו אחר הפטור בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ועל זה נאמר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות, כלומר כאשר צויתים תשמרו לעשות ולא שיתלש או יקץ הנגע, וכבר קדם לנו הכלל הידוע (מכות יג ב), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם), שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסלק מן הנגע ישאר פחות מכשעור במותר, אבל אם נשאר כשעור טמאה במותר, כגון שהיתה בה בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחלה, וכן כל כיוצא בזה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין הענין כן בנתק, שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק, עד שיגלח כולו כמו שכתבתי במקומו בסדר אשה כי תזריע (מצוה קע).

ואמרו זכדונם לברכה (שבת קלב ב) בענין אסור זה, שמי שיש לו צרעת בערלתו אינו חושש לה מלמול, שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה, כדקיימא לן בכל מקום, דאתי עשה ודחי לא תעשה, והוא דאי אפשר לקים עשה אלא בבטול הלאו, כגון זה דמילה בצרעת, וגמרו חכמים זכרונם לברכה (יבמות ג ב) דלא אתמר כללין דין זה בכל הלאוין, אלא דוקא בלא תעשה קל, כלומר שאין בו כרת, כמו לא תעשה דלא תלבש שעטנז (דברים כב יא) דדחינן לה משום עשה דגדילים תעשה לך, וכמו כן זה הלאו דלא יקץ בהרתו, שאין בו כרת גם כן, ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאילו נאמר בתורה בפרוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה, הואיל והחמיר הכתוב בו כל כך שחייב עליו כרת הרי הוא כאילו אמר בפרוש, עשה דבר פלוני, כל זמן שלא תצטרך לעבר בעשיתו בלאו פלוני. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת נגעים (פרק שביעי).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמי שנצטרע ומכיר בסימני צרעתו שאינו רשאי לקץ אותן. והעובר על זה ותלש אותן על הענין שזכרנו חייב מלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפה (עריכה)

שלא למשכן בעל חוב בזרוע

שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו, ועל זה נאמר (דברים כד י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (בבא מציעא קיג א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו לטל משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד.

משרשי המצוה. כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ השם שבראו להתישב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[16] שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק תשיעי מ"מציעא".

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שנתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט, אבל אם לא קים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקימו עוד חייב מלקות, וכענין שכתבתי בשלוח הקן (מצוה תקמד), דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ב). ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפו (עריכה)

שלא למנוע עבוט מבעליו בעת שצריך לו

שהזהרנו שלא למנוע המשכון מבעליו בעת שהוא צריך אליו, אלא שנשיב לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, ועל זה נאמר (דברים כד יב) לא תשכב בעבטו. ולשון ספרי, לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא תחזירהו לו כשלא יהיה לו במה יחליפנו לחלשת עניו (עניותו), כמו שבאר הכתוב כי הוא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו וגו' (שמות כב כו).

כל ענין מצוה זו, כתבתיו במצות עשה שלו (מצוה תקפז) דהשב תשיב לו את העבוט שבסדר זה. והעובר על זה ולא החזיר המשכון לעני בעת שצריך לו עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפז (עריכה)

שנצטוינו להשיב המשכון לבעליו הישראלי בעת שיצטרך אליו. כלומר, שאם המשכון הוא מה שצריך האדם ביום, כגון כלי מלאכתו, ישיבהו אליו ביום והלווה יחזירהו לו בלילה. ואם הוא כלי שצריך אליו בלילה, כגון כסת ומכסה, ישיבהו לו בלילה והלווה יחזירהו למלווה ביום. ולשון מכילתא (משפטים קפ"ו) "עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב, כה) זה כסות יום, שאתה מחזירו. [כל היום, כסות לילה שאתה מחזירו] כל הלילה מנין? תלמוד לומר "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" (דברים כד, יג). מכאן אמרו, ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה בלילה. והראיה שזה ממניין מצוות עשה, מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (דף טז.) כי לאו דלא תבא אל ביתו לעבט עבטו הוא לאו שנתק לעשה, והעשה הוא השב תשיב לו וגו'.

משרשי המצוה. שהאל ברוך הוא חפץ בטוב בריותיו וזכותם, ורצה שילמדו נפשותם במידת החסד והחמלה למען יזכו לטוב, וכענין שכתבתי בפרשת משפטים במצוה סו ובהרבה מצות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק המקבל (בבא מציעא קיג.) המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו, כלומר שלא בבית דין. ואם ממשכנו חייב להחזיר לו המשכון, את הכר בלילה ואת המחרשה ביום. במה דברים אמורים? שמשכנו שלא בשעת הלואתו. אבל משכנו בשעת הלואתו, כגון המלוה את חברו על המשכון, אינו חייב להחזירו לו כלל. ועד מתי חייב להחזיר לו המשכון? עד לעולם.

ואם תשאל, אם כן הוא, מה יועיל לו המשכון למלוה? יועיל לו שלא ישמט החוב בשביעית, דקיימא לן, המלוה על המשכון אין שביעית משמטתו, וכמו שכתבתי במצות שמיטה למעלה (מצוה תעז). וכמו כן יועיל לו לענין שאינו נעשה אותו משכון מטלטלין אצל בניו של לוה, דקיימא לן, מטלטלי דיתמי, לבעל חוב לא משתעבדי, אלא אם כן הקנה לו בפרוש הלוה למלוה, כדרך שאנו עושין היום בשטרותינו, ומשכון זה אחר שהוא בחזקת המלוה, אפילו מת הלוה בעוד שהמשכון בביתו אינו נעשה מטלטלין אצל בניו, אלא שומטו המלוה ונפרע ממנו, ועוד יועיל לו שאם רצה להפרע מחובו מוכרו ונפרע ממנו אם לא רצה הלוה לפדותו, שלא אמרו להחזיר עד לעולם אלא כשלא רצה המלוה להפרע מחובו. ואם המשכון הוא מכלים שאינם צריכים למלאכה ביום ולכסות בלילה אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא שם והל' מלוה ולוה ג, ו) שמניחן אצלו שלשים יום, כדי שיוכל הלוה לחזר אחר מעות שיפרע לו, ואחר שלשים יום אם לא פרעו מוכרו בבית דין. ויתר פרטיה מבוארים שם בפרק המקבל בבבא מציעא.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ולא השיב את העבוט על הדרך שכתבנו למעלה, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו כמו שנכתב אותו בסדר זה (מצוה תקפו), בעזרת השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפח (עריכה)

לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו). וביארו זכרונם לברכה בבבא מציעא פרק תשיעי (דף קיא.) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב, חיוב המצוה לפרעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב.

משרשי המצוה מה שמבואר בכתוב, כי כל שכיר ברב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו. וכעניין שכתוב "כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים שם), ופרשו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיב.) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן. והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במידת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חוקה בעת הצורך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פי"א מהל' שכירות ה"א): אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים – חייב לתן לבעליו בזמנו. ואיזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועל זה נאמר "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, יג). ושכיר לילה גובה כל היום, ועל זה נאמר "ביומו תתן שכרו". ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר חדש, שכיר שבת, שכיר שנה, שכיר שבוע – יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה. ומה שאמרו שהקבלנות לענין מצוה זו דינו כמו שכירות, דמכיון שגמר המלאכה והחזירה לבעליה חייב לתת לו שכרו באותו יום, אבל לא החזיר המלאכה לבעליה אינו עובר עליו. וכענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיב.) הנותן טליתו לאמן גמרה והודיעו אפילו אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן, אינו עובר. ומה שאמרו (פי"א מהל' שכירות ה"ד) שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו, אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו. אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אלא אם כן יאבד הרבה משלו, לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה. ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים. והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חייב מדבריהם משום "אל תאמר לרעך לך ושוב" (משלי ג, כח). ויתר פרטיה, מבוארים שם בבבא מציעא פרק תשיעי.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא פרע שכירו על העניין שכתבנו, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו כמו שכתבנו בסדר זה, בעזרת השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקפט (עריכה)

שנמנענו מלקבל עדות הקרובים קצתן על קצתן, ועל זה נאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז). ובא בזה הפירוש המקובל (סנהדרין כז:) לא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות. והוא הדין בדיני ממונות שאין מאמינין הקרובים קצתן על קצתן, ואמנם נזכר זה בדיני נפשות על צד הגזמא שלא נאמר "אחר שזה אבידת נפש לא נחשד בו הקרוב אבל נעשה כעדותו, אחר שעדותו היא לאבד נפש קרובו". ואף על פי שהזכיר הכתוב האבות והבנים בלבד, והוא הדין לקצת מן הקרובים האחרים, אבל הזכיר בנים ואבות על דרך משל שהן אוהבין מאוד זה את זה, ואמר שגם אלו אינם נאמנים זה על זה לחיוב, ואין צריך לומר לפטור, והוא הדין לקצת מן הקרובים, כמו שבאה אלינו הקבלה בהן, ובדיני המצוה נזכיר אותם בעזרת השם.

משרשי המצוה. לפי שעיקר כל ענייני בני אדם תלויין בעדות אנשים, וכעניין שכתבתי בתחילת ספרי, ועל כן רצה המקום להרחיק ממנו לבלתי עשות דין בין בני אדם, רק בעדות חזק אמיתי נקי מכל חשד. ולחיזוק עניין זה הרחיק כל עדות הקרובים אף בחיוב, פן תתפשט הרגל עדותן זה על זה לקבלו אף לזכות. והעניין הזה הוא מדרכי התורה השלמה שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להימצא בהם ההיזק אצל בני אדם. ועוד נמצא לנו תועלת אחר בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד, אי אפשר להן להינצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואלו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו תעלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדין ויחיבו את ראשם למלך, וכשך החמה כמעט שיחנק עצמו הקרוב מדאגתו על קרובו ועל מעשהו, וכל דרכי השם ישרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פי"ג מהל' עדות ה"א) שאין פסול קרבה מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והן האב עם הבן ועם בן הבן, והאחים מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה, ואין צריך לומר הדוד עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם, וכן הקרובים מצד אישות כלן פסולין מדרבנן, וזאת הסברא היא במשנה האחרונה השנויה בפרק זה בורר (סנהדרין שם) שהיא כלה הלכה קימת, לדעת קצת המפרשים. אבל מהם יש גדולים וחכמים ונבונים שפסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם, וכן גיסו וחורגו ובכל שאינו ראוי לירשו דפסולין מדאוריתא כמו הקרוב מצד אב, דמרבוי דקרא אבות אבות תרי זמני למדו אותן בגמרא, וראיותיהם בספריהם, תזכה בני ותבחן האמת.

והאחין (רמב"ם שם הל' ג ה) זה עם זה יקראו חכמים ראשון בראשון, וכן האב עם בנו נקרא כמו כן, ראשון בראשון, ובני אחים זה עם זה נקראים, שני בשני, ובני בני אחים זה עם זה נקראין שלישי בשלישי, וקיימא לן, שלישי בראשון כשר, וכל שכן שלישי בשני, ואין צריך לומר שלישי בשלישי שכשר, אבל שני בשני פסולין, ואין צריך לומר שני בראשון שפסול, ולפי זה האב עם פנו ועם בן בנו פסול, אבל עם בן בן בנו כשר, שהוא עמו שלישי בראשון, אבל יש קצת מן המפרשים (רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה וליתן) שדעתן לומר כי כל יוצאי ירכו של אדם פסולין לו. והאח עם האחות (רמב"ם שם פ"ז) כמו כן ראשון בראשון נקראים כמו באחים, וכדרך שאנו מונין בזכרים דור ראשון ושני ושלישי, כך נמנה בנקבות.

וכן בענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ו) שכל מי שהוא פסול עם האשה פסול עם בעלה, שהבעל כגוף אחד עם אשתו לענין זה, וכמו כן נאמר שכל הפסול להעיד על הבעל כמו כן פסול להעיד על אשתו, שהבעל כאשתו, והאשה כבעלה. וחד בעל כאשתו הוא דאמרינן, אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן, כגון חתן גיסו כשר להעיד לו (פרוש גסו בעל אחות אשתו), דגסו הוא שפסול לו משום אחות אשתו שהיא ערוה לו, אבל חתנו של גסו לא נפסל אותו, מפני שהוא נשוי לבת אחות אשתו שהיא פסולה עמו, דתרי בעל כאשתו, בענין זה לא נאמר. אבל כל זמן ששתי הנשים הן ערוה עליו אמרינן תרי בעל כאשתו, כגון שני אנשים נשואים לשתי אחיות פסולין זה בזה, ששתיהן ערוה על שניהם, וכן בעל חורגתו ששתי הנשים ערוה עליו, שהרי הן אם ובתה, וכן כל כיוצא בזה, זה העולה מדברי הגמרא לפי מה שלמדוני מורי ישמרם אל עם הפרושים הטובים.

ואמרו בענין זה בכתובות (דף כח.) דנאמנים קרובים להעיד בגדלו על כתיבת אביו או רבו או אחיו שראה בקטנו. ופסול קרובים הוא בדיני נפשות ובדיני ממונות, בין שהעדים קרובים לבעל דבר או לערב, או הם זה לזה, או הם לבית דין, או בית דין לבעלי דבר, או בית דין זה לזה.

בענין קרוב ונתרחק קיימא לן דכשר (סנהדרין כח:) ואפילו יש שם בנים, דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא לה שאם יש שם בנים פסול.

אחי האח מן האם מעידין זה לזה (רמב"ם שם הל' יב יד), שהרי אין ביניהן קרבה כלל, אלא שאחיו של זה הוא אחיו של זה, וזה אינו נחשב לקרבה. והאיש עם אשתו ראשון בראשון הן, לפיכך אין הבעל מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה. ואשתו ארוסה לענין [זה] היא עצמה פסולה, אבל לא לקרוביה עד שישאנה. ודרך כלל למדונו מורינו ישמרם אל בענין עדות, שכל שידע עדות לחברו והיה בתחלתו בכשרות, כלומר שלא היה פסול לו, ונפסל בינתים וחזר לכשרות, כגון שנתרחק כשר הוא להעיד לו, אף על פי שנפסל בינתים, ואם היה תחלתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות פסול, ואין צריך לומר תחלתו בכשרות וסופו בפסלות שפסול, כיון דבשעת העדות הוא פסול. ויתר פרטי המצוה, מבוארין בפרק שלישי ממסכת סנהדרין.

ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שעליהם לקבל עדות, שהן בעלי הדין ולא הנקבות. והעובר על זה וקבל עדות קרוב שאין ראוי להעיד ודן על פי עדותו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצ (עריכה)

שנמנע הדיין מהעלים עין להטות דין הגר או היתום, ועל זה נאמר "לא תטה משפט גר יתום וגו'" (דברים כד, יז). בענין הטית משפט כתבתי למעלה בסדר קדשים (מצוה רלג) ומשפטים (מצוה פא) הצריך לפי ענין הספר, וקחנו משם.

והעובר על זה והטה משפט הגר עובר בשני לאוין: האחד זה הנזכר בכאן, והשני על "לא תעשו עול במשפט" הנזכר בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט טו). ואם היה גר ויתום עובר בשלשה, אחד משום גר ואחד משום יתום שנזכרו בכאן, ואחד משום לא תעשו עול במשפט. ועיקר האזהרה בזה אין ספק שהיא על האנשים שהם בעלי המשפט, ומכל מקום הנשים בכלל האסור הן.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצא (עריכה)

שלא למשכן אלמנה

שנמנענו מלמשכן את האלמנות, שנאמר (דברים כד, יז): "ולא תחבול בגד אלמנה". ולשון המשנה (ב"מ קטו, א), אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה:

משרשי המצוה שחס השם על בריותיו ורצה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה, וציונו שנרחם על האלמנה שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, וכל דרכי התורה נועם ונתיבותיה שלום:

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיג א) שאין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין ^[17], כלומר בשום צד אין מצערין אותה למשכנה, שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ויתר פרטיה מבוארין בפרק תשיעי מבבא מציעא:

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות:

ועובר על זה וחבל בגדיה או כליה או שום דבר מכל אשר לה שלא בעת הלואה מחזירין אותו בית דין ממנו אליה בעל כרחו, ואם תודה לו החוב בית דין מכריחין אותה לשלם מה שהיא חייבת, ואם תכפור תשבע ותפטר. ואם אבד המשכון או שנשרף קודם שיחזירנו חייב מלקות, כן כתב הרמב"ם ז"ל, ובודאי יקבל אותו הבעל חוב בפרעון חובו, ואם כן אני תמיה היאך הוא לוקה ומשלם:

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצב (עריכה)

שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיוודע אלינו הדבר. ועל זה נאמר "ושכחת עמר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט) כלומר הניחהו שם להם.

משרשי המצוה לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה, כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר: "מי יתן והיה לי כן לאסוף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה". ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים. ועל בעלי הנפש [ה]טובה ינוח ברכת השם לעולם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, פאה ו, ו) עומר שיש בו סאתיים אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עמר" ולא גדיש. ומה שאמרו (שם פ"ה מ"ז) עומר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה.

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם. וכבר כתבתי כל עניין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם בארכה בסדר שופטים, במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו, בטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצג (עריכה)

שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט). ומצות השכחה היא גם כן באילן.

וזה הלאו הוא מן הלאוין הנתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכבר כתבתי בסדר זה בענין שילוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הנתק לעשה: קיים עשה שבו – אינו לוקה. ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר – לוקה. והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז) ואם קצר אותה לא יתחייב מלקות על הקצירה, שהרי יכול לתקן את אשר עוות, שיתננה לעניים בשיבולים. ואפילו דש החיטה וטחנה ואפאה, יתן מהפת שיעור הפאה לעניים, והרי עדיין בידו לתקן ולא ילקה. אבל אם יקר מקרה שתאבד החיטה ההיא כולה או תשרף – ילקה, שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קיימו. ואם הוא בידיו איבד החיטה או אכלה כולה, כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו ביטול שאין בו עוד תקנה בידיו.

ומה שאמרו במכות (דף טז.) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שילוח הקן בענין קיימו ולא קיימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר הענין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקימו ולא קימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שיתכן בפאה מן קימו ולא קימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה "לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא יט, י). ובעמר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן "לגר ליתום ולאלמנה תעזב אתם" או "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וקבל זה הענין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.

משרשי המצוה וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב).

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצד (עריכה)

שנצטוו הבית דין שבישראל להלקות העוברים על קצת מצוות התורה, וזהו ענין מלקות הנזכר בגמרא וכענין שכתבתי בכל מצוה ומצוה שיש בה חיוב מלקות, ואכתוב בעזרת השם במה שאני עתיד לכתוב, ועל זה נאמר "והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו וגו'" (דברים כה, ב).

משרשי המצוה. לפי שישראל נקראים בניו של מקום, ורצה ברוך הוא לייסרם על העבירות, כדי שישובו אליו ויזכו באחרונה בעולם שכולו טוב, וכענין שכתוב "יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך" (משלי יט, יח). ומזה היסוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כב:) שאומדין המחויב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיכול לסבול מן המכות ולא ימות בהן היו מכין אותו. ואפילו אחר שאמדוהו והתחילו להכותו, אם ראו שאינו יכול לסבול האומד שאמדוהו, מניחין אותו, כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין במסכת מכות (שם) לקה מקצת וראו שאינו ראוי לקבל מה שאמדוהו, פטור.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק הנזכר (דף כב:) כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו לעמוד, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו, והאבן נתונה מאחוריו, וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים, ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומכה אותו שליש המכות מלפניו, ושתי ידות מאחוריו, והקורא קורא: "אם לא תשמר לעשות והפלא יי את מכותך וגו'" (דברים כ"ח, נ"ח-נ"ט). ויתר פרטיה מבוארים בפרק הנזכר במסכת מכות.

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, שיש בית דין סמוך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (דף ב.) מכות בשלושה, כלומר ששלושה בית דין סמוכין מלקין, ואין צריך לענין מלקות בית דין של עשרים ושלושה. ובית דין העובר על זה ולא הלקה המחויב מלקות, בטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, כי ביראת הדין תתקיים הדת בהמון.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצה (עריכה)

שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין כך הוא, שכל המחויב מלקות – תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה (ספהמ"צ לאו ש). ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושיניו ומזגו וצורת גופו. ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו – יכה. ואם לא יוכל לסבלו כולו – יכה כפי יכולתו, ואין פחות משלוש הכאות לעולם. ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המניין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר "לא יוסיף" (דברים כה, ג). וכן אמרו בספרי: אם הוסיף עובר בלא תעשה. אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אמד ואמד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר "לא יוסיף, פן יוסיף" (שם).

וחכמים הם חיסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד"לא יוסיף", כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ז מהל' סנהדרין ה"א) והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. אמרו (סנהדרין נח:) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג).

שורש מצוה זו נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה כי אם כדי רשעתו, לייסרו על פי בית דין.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף טז:) כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול, אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש. אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים, אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משולשות, אלא ילקה שמונה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג). מכיון שנקלה – נפטר. נפסקה הרצועה קודם שגמרו להלקותו ואפילו במכה הראשונה – פטור. כפתוהו על העמוד וניתק המיתרים בכוחו וברח – פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר "ונקלה אחיך"; כיון שנקלה – אחיך הוא. ואף כל מחייבי כריתות שלקו, אמרו זכרונם לברכה (מכות כג.) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת מכות (פרק ג').

ונוהג איסור זה לעניין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. אבל לעניין איסור המוסיף במלקות, אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב"ם שם יב) על זה והכה ישראל הכאה גדולה שיתחייב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר – אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקיימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר – חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חידוש הוא שחדשה התורה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצו (עריכה)

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה

שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבד בו בשעת עבודה, כגון שתדוש תבואה או תשא תבן, ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למנעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר (דברים כה ד) לא תחסם שור בדישו.

משרשי המצוה. ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמר אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקדש ה נבחר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ^[18] שאסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגדולי הקרקע, בין במחבר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל אסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גדולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה או קדם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה חייב משום חסימה. ודין ^[19] הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין ^[20] פרות המהלכות על התבואה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק שביעי מבבא מציעא ^[21].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ^[22] על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות. ואפילו חסמה בקול לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין ^[23]. (ותמה הוא מאי שנא הכא משאר דכתי דאין לוקין על לאו דאין בו מעשה). והשוכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלשת קבין לחמור.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצז (עריכה)

שנמנע כל אדם מישראל מלבוא על היבמה בעודנה תחת זיקת היבם, ועל זה נאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה).

משרשי מצות היבום אכתוב מה שידעתי בו במצות עשה של יבום שבסדר זה (מצוה תקצח). וגם שם אכתוב קצת דיני המצוה וענינה כמנהג ספר זה.

והעובר על זה ובא על היבמה והיא תחת זיקת היבם, חייב מלקות. ועיקר אזהרה זו היא על האנשים. וגם היא בכלל האיסור, שלא תבוא ותינשא לשום אדם עד שתיפטר מן היבם. ואפשר שאם עברה ונבעלה לרצונה ועודה זקוקה ליבם, שגם היא בחיוב המלקות.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצח (עריכה)

שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים לקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא יבם בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר "יבמה יבא עליה וגו'" (דברים כה, ה).

משרשי המצוה. לפי שהאשה, אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון, שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה. והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע דברא מזכה אבא שכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחילה, כמו שאמרנו.

ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע" (בראשית לח, ט) עניינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטול חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכענין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כב:) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם בן או בת או בני בנים מאשה אחרת ואפילו ממזר או ממזרת שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין הענין, רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני (עי' מורה נבוכים ג', מ"ט). והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמתי אצל המקבלים, אסמך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשך עצמי מכתב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יג:) שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין. ומה שאמרו (דף יז:) שלענין יבום וחליצה ולירשה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלענין אבלות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומה שאמרו (דף מג:) שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויתרו כלן, ואינו יכול ליבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו ובא הפרוש עליו (דף מד.) בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה.

ומצוה לכתחילה בגדול ליבם (דף כד.). וכמו כן אין יכולין לחלץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים, מדברי סופרים כמו שניות, אבל ודאי אין בהן אסורי תורה מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק אסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות. והחולץ ליבימתו כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו, והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו, כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קדם יבום וחליצה הרי דינה לענין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל אסורין אלו, מדבריהם.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף מא.) שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין, וזה שאמרו שלא תחלץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא (דף מא:). ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (דף לה:) שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הרי זו תתיבם או תחלץ. ואם ילדה ויצא הולד חי פטורה מן היבום ומן החליצה ואפילו מת הולד מיד מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו לולד, אבל אם לא נודע חולצת ולא מתיבמת.

וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (דף נג:) שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים? בשנתכוון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה. ומדברי סופרים (דף נב.) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבא עליה. הנה שענין היבמה תלוי בביאה.

וכן אמרו זכרונם לברכה (דף עט:) בענין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן, אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחלת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים (ריש יבמות), שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן (פ"ו מהל' יבום ה"ו) שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה. ויתר רבי פרטי עניינים אלה, מבוארים כלם משלם במסכתא המחברת על זה והיא מסכת יבמות.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה בטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצט (עריכה)

שנצטוינו להיות היבמה חולצת ליבם נעלו מעל רגלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט).

משרשי המצוה. לפי שהאישה הזאת הייתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו מן הטעם שזכרנו למעלה במצות יבום, והוא אינו רוצה בה, צותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל, שהוא שימוש העבד הקנוי, בפרסום לפני בית דין. להראות לכל שקנויה הייתה לו לגמרי וכי ראוי היה לו לייבם אותה מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו, להקים לאחיו שם, היא יוצאת מתחת ידו. וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלירוק בפניו, ותלך לה מעתה ותינשא לכל מי שתרצה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות יז:) מן "כי ישבו אחים יחדו", פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, כלומר שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו. ומה שדרשו גם כן (שם) "אחים יחדו", המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, שאינם בחיוב יבום וחליצה. ובן אין לו עין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום או בן בן, או בן בת, או בת בת וכל יוצאי ירך אין שם מצות יבום וחליצה מן הטעם שזכרנו במצות יבום.

וזהו סדר חליצה כמו שלמדנוהו מדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (פרק "מצות חליצה") וכן נהוג היום. יבררו שלושה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה, מה שחייבים לקרות. והם הנקראים דיינים, ויוסיפו עוד עמהם כדי שיהו חמישה כדי לפרסומי מלתא או עד עשרה (דף קא:) וכן נהגו העם. ויזהרו (דף קד.) החמישה דיינים, שלא יהו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה. ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית, כי כן אמר רבא (דף קא:), צריכי דיני למקבע דכתא. וילכו שם וישבו הדיינין, והיבם והיבמה יעמדו כמו בדין, שהדיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה, ובזה אין עיכובא, שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך. ואחר כך ישאלו הדיינין אם היבם הוא גדול בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות. וידעו גם כן בבירור אם זאת האישה החולצת היא אשת המת, אחיו של זה החולץ, כדאמר רבא: אין חולצין אלא אם כן מכירין (דף קו.). וכשידעו כל זה בודאי ויתברר להם הדבר, ישאלו גם כן על האישה אם אכלה אותו היום, ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה. ובעינן רקיקה מעצמה, כדאמר רבא (דף קו:): אכלה תומא ורקקה, אכלה גרגשתא ורקקה, לא כלום הוא. וירקה מעצמה בעינן ולכא. מיהו אין דבר זה מעכב, ואם חלצו בעניין זה חליצתן כשרה בדיעבד, שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת.

ואחר כך, אם רואים בית דין שהיבם והיבמה הגונים זה לזה (דף קו:) יפתחו לו ביבום ויאמרו לו "אי ניחא לך ליבומי יבם?" ואי לאו חלץ. ואם חפץ לחלץ, יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל שכבר נהגו בו כל העם (דף קב.), ויזהר שיהיה תפור כולו מעור (דף קב:) ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו, וגם לא יותר קטן אלא יהא חופה מכל מקום את רוב רגלו. וצריך לכתחילה שיחלץ במנעל שלו ובמנעל של ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שיער תפורות במנעל (דף קז:), ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרוך אותן סביב הרגל. ויתן המנעל ברגלו הימנית, והוא יחף ולא עם בתי שוקים, כדי שלא יהיה מעל דמעל, ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה (דף קד.). ויזהר שלא יהיה המנעל ארוך כל כך שיעלה למעלה מן הארכובה, שזה גם כן הוא מעל דמעל, אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל. ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגלו ויקשור אותן שני קשרים. ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וידחוס רגלו בארץ, כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסה לכרעה (דף קג.).

ואחר כך (דף קו:) בית דין מקרין את היבמה בלשון הקודש, מן "מאן יבמי" עד "לא אבה יבמי". ותיזהר שלא תפסיק בין "לא אבה", אלא תקרא שתי תיבות אלו בבת אחת בלא הפסק, כי היכי דלא לשתמע "אבה יבמי". ומקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה".

ואחר כך באה היבמה אצל היבם, ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל. ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסייע היבם כלל, אלא שיעמוד סמוך לכותל וידחס רגלו יפה בקרקע, והכל מעומד כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו (דף קב.) היא חולצת בין בשמאל בין בימין, שלא מצינו בגמרא קפידא על זה. אבל בירושלמי (יבמות י"ב, א) אמרו שצריכה לחלץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלץ לכתחילה בימין, ואם היא גידמת תחלץ בשניה לכתחילה, כמו שמפרש בגמרא (דף קה.).

ואחר כך וירקה בפניו, רק שהוא נראה לדיינים, כדאמר רבא (דף קו:): צריכין דייני למחזי רקא כי נפיק מפומה דיבמה, ובעינן דמטי רקא להדי אפה דיבם כדאמרינן בגמרא. שאם הוא ארוך והיא גוצה, וקלטתו הרוח קרינן בה בפניו. ואם היא ארוכה והוא גוץ, וקלטתו הרוח לא מהני מידי. דבעינן דמטי עד להדי אפה, מיהו בתר דמטא להדי אפה, אי קלטתו הרוח לית לן בה.

ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקודש, מן "ככה יעשה לאיש" עד "חלוץ הנעל". ואחר כך עונין כל העומדים שם "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" שלוש פעמים, כדתניא (דף קו:) אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאת יבמה לחלץ, אמר: ענו כולכם "חלוץ הנעל" בלשון הקודש שלוש פעמים. ואמרו בגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר רב: מצות חליצה קוראה וקורא, חולצת ורוקקת וקוראה. מאי קמשמע לן? מתניתין היא קמשמע לן מצוה, ואי אפיך לית לן בה, וכן הלכה.

ואחר שחלצה בבית דין כראוי, בית דין כותבין לה גט חליצה, כדי שתינשא בו לשוק. וכתב הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו (דף רי"ף יבמות לה:) וזה לשונו: וכן כתב גט חליצה צריך לסרגולה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא, ומחתם עלה תלתא ובלבד שיודעין להקרות.

ודין הוא גט חליצה: ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני דהוא כדין לבריאת העולם למנינא דרגילנא במתא פלונית, אנחנא דיני, דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני, ארמלתא דפלוני, והקריבת קדמנא גברא חד דשמה פלוני בר פלוני, וכן אמרה לנא פלנית דא, פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני בר פלוני מאבוה, הוינא נסיבנא לה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומוחסין ומוקי שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני, אחוהי חזי ליבומי יתי, כען, רבנן דיני, אמרו לה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא לטלע לי קדמיכון רגלה דימינא ואשרי סינה מעל רגלה וארוק באנפוהי, ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוה הוא, ואמרנא לה, אי צבית ליבומי יתה יבם, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר, לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאי פלוני אקרינא לה לא חפצתי לקחתה. ואטלע לה רגלה דימינא ושרת סינה מעל רגלה ורקת באנפוהי רקא דאתחזי לנא מן פומא על ארעא, ותוב אקרינוה לפלניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דיני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאתעבד עובדא דנא קדמנא, שרינוה לפלניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי, ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעית מננא פלניתא דא, גטא דחליצותא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתימין תלתא עלה.

ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכתא המחוברת על מצות יבום וחליצה, והיא מסכת יבמות. ומפני כן נקראת "יבמות" ולא חליצות, מפני שאמרו זכרונם לברכה (דף לט:) מצות יבום קודמת למצות חליצה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלץ ברע לבבו, בטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תר (עריכה)

שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להרגו, ואפילו בנפש הרודף כלומר שאנו מצווין להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרג הרודף, ועל זה נאמר "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב). ואמרו בספרי (ספהמ"צ עשין רמז), והחזיקה במבושיו מה אותו מקום מיוחד שיש בו סכנת נפשות ונאמר על זה וקצתה את כפה כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצתה את כפה, ומנין שאם אינו יכול להצילו בכפה בלבד, שחייב להצילו בנפשה? תלמוד לומר לא תחוס עינך. וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה, שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, וישוב העולם מתקים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו). כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזור לו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עב:) שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חייבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף, ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף? בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאבריו, אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האברים והציל בנפש זה שופך דמים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (דף מט.) בענין מיתת אבנר כשהרגו יואב, שכתוב שם "וימת בדם עשהאל אחיו" (שמואל ב ג, כז). באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשהאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין. אמר לו: למה הרגת עשהאל? אמר לו אבנר: עשהאל רודף היה. אמר לו יואב: היה לך להציל עצמך באחד מאבריו. אמר לו אבנר: לא ידעתי לכון לו. אמר לו יואב: בדפן חמישית כונת לו, באחד מאבריו לא ידעת לכון לו? ועל זה נאמר: וימת בדם עשהאל אחיו.

ואמרו זכרונם לברכה (דף עב:) בענין רודף, שאף על פי שלא קיבל התראה, מכיון שהתרו בו והוא עדיין רודף אין לו דמים ומותר להרגו.

ומטעם רודף, הורו זכרונם לברכה (פ"א מהל' רוצח ה"ט) באשה המקשה לילד, לחתך העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה טבעו של עולם.

ואחד הרודף אחר חברו להרגו או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העברות שבתורה ואפילו לעבד עבודה זרה אין הורגין אותו, עד שיעבר העברה, שדנין אותו בבית דין, שבשתי עברות אלו לבד, באה הקבלה שמצילין אותן בנפש הרודף, אבל בכל שאר העברות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנים אותם. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת סנהדרין פרק שמיני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויכול להציל הנרדף ולא הצילו באחד מאבריו של רודף או אפילו בנפשו, בטל עשה זה, מלבד שעבר על שני לאוין, שהן "לא תחוס עינך" ו"לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרא), וענשו גדול מאד כאילו הוא מאבד נפש מישראל.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תרא (עריכה)

שלא לחוס על הרודף

שנמנענו מלחמול על נפש הרודף, ובאור זה הענין כמו שכתבתי במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תר), שבאה הקבלה עלינו בשתי עברות, שהן רציחה ועריות, שכל שנראהו רודף לעשות אחת מהן שנמנעהו בכל כחנו, ואם אינו רוצה להמנע מעשות העבירה בדברים ונוכל להציל מידו הנרדף או הנרדפת באחד מאבריו שנקטעהו, ואם אי אפשר לנו להציל הנרדף אם לא נהרג הרודף שנהרגהו, ועל זה באה המניעה עלינו, שלא נחמל עליו אלא שנהרגהו על כל פנים אם אי אפשר לנו בשום צד להציל הנרדף אלא בנפשו, ועל זה נאמר (דברים כה יב) וקצתה את כפה, לא תחוס עינך ולשון ספרי, וקצתה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה, להצילו בנפשה מנין? תלמוד לומד לא תחוס עינך.

ומשרשי המצוה וענינה כמנהג הספר, מבאר במצות עשה הנזכר בסדר הזה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תרב (עריכה)

שלא נשהה מאזנים ומשקלים חסרים עמנו ואף על פי לא נשא ונתן בהן

שנמנענו שלא להשהות את המשקלים והמאזנים החסרים בבתנו, ואף על פי שלא נשא ונתן במקחנו ובממכרנו בהן, פן יהיה לנו למוקש, ועל זה נאמר (דברים כה יג) לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. וכן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. וכן אמרו זכרונם לברכה בבבא בתרא (דף פט:) אסור לאדם שישהא מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו הוא עביט של מימי רגלים.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות ל"ת רעב), ואל תחשב שיהיו שתי מצות אחר שהן שני לאוין, אמנם באו להשלים דיני המצוה עד שיכללו שני מיני השעור, והם המשקל והמדה, כאילו הוא אומר לא יהיה לך שני שעורין לא במדה ולא במשקל, כמו לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשר כל דבר אשר ישך, שהכל לאו אחד, כי לא בהכפל הלשונות תרבינה המצות כשיהיה הענין אחד, וכן לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר (שמות יג ז). שהן לאו אחד, לפי שהענין אחד אלא שנאמרו לבאור תשלום הענין.

משרשי מצוה זו, וקצת דיניה כמנהגי בספר הזה כתבתי בסדר קדשים תהיו (מצוה רנט) במצות צדוק המאזנים (מצוה רנח) והאזהרה שלא לשקר בהם, ומשם תראה מה שצריך לך בזו.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושוהה משקל חסר או מאזנים חסרות בתוך ביתו, ואפילו לא ישקל בהם לעולם עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, ועוד שאפילו עבר ושקל בהם לתשלומין נתן, וכבר נודע שאין לוקין אלאו שנתן לתשלומין.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תרג (עריכה)

שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב (במדבר כד כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם השם במצרים, והעמלקים ברע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכענין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא רבתי פרשה יב תנחומא כאן) משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים, ועל זכירת ענינם זה נאמר (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.

משרשי המצוה. לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קפט).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה יח א) שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה (עי' מצוה של), וכן הוא בספרי (ריש פ' בחוקותי), זכור את אשר עשה וגו' יכול בלבבך? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקים זכור? שתהא שונה בפיך, עד כאן בספרי. כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות בארך הזמנים.

ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא, עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכר הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקדם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קדם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא ב) במקומות סמכו ענין לו.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא לא תשכח", כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרד) בעזרת השם.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תרד (עריכה)

שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם, זכר ונקבה, גדול וקטן. ועל זה נאמר (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק", שבכלל זכר הוא הכל. וכבר טעה בניקוד תיבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זָכָר במקום זֵכֶר, כמו שבא בבבא בתרא, פרק "לא יחפור" (דף כא.).

משרשי המצוה העניין שכתבנו במצוה הקודמת לה.

דיני המצוה קצרים והם מבוארים בפרק שמיני מסוטה.

וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ:) שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו, בטל עשה זה.

מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תרה (עריכה)

שלא נשכח מעשה עמלק שטעות עם אבותינו בצאתם ממצרים

שנמנענו מלשכח מה שעשה עמנו עמלק, כלומר, התחלתו להזיק לנו, ועל זה נאמר בפרשה זו של עמלק (דברים כה יט) לא תשכח. וכתוב בספרי זכור בפה, לא תשכח בלב, כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בענין שתשכח אותה.

משרשי המצוה. וכל ענינה כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תרג), וקחנו משם ותרוה צמאונך.

1. יו"ד סימן רע"ב
2. (פי"א מהל' רוצח)
3. (פ"ו מהל' מלכים ה"ו)
4. (עי' רמב"ם ל"ת נה)
5. (עי' ספהמ"צ להרמב"ם ל"ת עח)
6. (פ"ג מהל' ביאת מקדש)
7. (תמורה כט א , (פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"ח))
8. (רמב"ם שם י"א)
9. (רמב"ם שם הל' יד טו)
10. (עי' ספהמ"צ להרמב"ם לאוין רסח)
11. (עי, ספהמ"צ להרמב"ם לאוין רסז)
12. (עי' רמב"ם בסהמ"צ לאוין רמב)
13. (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ב)
14. (רמב"ם שם ה"ג)
15. (פ"י מהל' טומאת צרעת ה"א)
16. (פ"ג מהל' מלוה ולוה הי"ד)
17. (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א)
18. (בבא מציעא פט א רמב"ם שכירות פי"ג הל' א ב)
19. (שם צ א)
20. (שם פט ב)
21. ח"ה סי' שלח
22. (שם צ ב)
23. (סנהדרין סה, ב)