ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקצה· >>


מצוה תקצה - לא להוסיף להכות החוטא יותר ממה שהתחייב בבית-דין

שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין כך הוא, שכל המחויב מלקות – תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה (ספהמ"צ לאו ש). ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושיניו ומזגו וצורת גופו. ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו – יכה. ואם לא יוכל לסבלו כולו – יכה כפי יכולתו, ואין פחות משלוש הכאות לעולם. ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המניין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר "לא יוסיף(דברים כה, ג). וכן אמרו בספרי: אם הוסיף עובר בלא תעשה. אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אמד ואמד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר "לא יוסיף, פן יוסיף" (שם).

וחכמים הם חיסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד"לא יוסיף", כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"יז מהל' סנהדרין ה"א) והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. אמרו (סנהדרין נח:) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר "ויאמר לרשע למה תכה רעך(שמות ב, יג).

שורש מצוה זו נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה כי אם כדי רשעתו, לייסרו על פי בית דין.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף טז:) כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול, אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש. אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים, אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משולשות, אלא ילקה שמונה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך(דברים כה, ג). מכיון שנקלה – נפטר. נפסקה הרצועה קודם שגמרו להלקותו ואפילו במכה הראשונה – פטור. כפתוהו על העמוד וניתק המיתרים בכוחו וברח – פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר "ונקלה אחיך"; כיון שנקלה – אחיך הוא. ואף כל מחייבי כריתות שלקו, אמרו זכרונם לברכה (מכות כג.) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת מכות (פרק ג').

ונוהג איסור זה לעניין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. אבל לעניין איסור המוסיף במלקות, אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב"ם שם יב) על זה והכה ישראל הכאה גדולה שיתחייב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר – אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקיימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר – חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חידוש הוא שחדשה התורה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/595