מצוה:לא להוסיף להכות החוטא יותר ממה שהתחייב בבית-דין
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.
(דברים כה, ג)
שהזהיר הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות ממיתות. וביאור זה שכל המחוייב מלקות – הנה תכלית מה שילקה ארבעים חסר אחת, כמו שבא בקבלה שלא יכה אדם עד שישער ההכאה באדם המוכה לפי כוחו ושיניו ומזגו וצורת גופו. אם יכול לסבול הכאת העונש כולו – יוכה; ואם לאו – יוכה כפי שיעור סבלו, לא פחות משלוש הכאות.
אמרו "כדי רשעתו במספר" ובאה האזהרה מהוסיף בהכאתו ואפילו הכאה אחת נוספת על השערת הדיין שיוכל לסבול, והוא אמרו "כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כ"ה, ב'-ג'). ולשון ספרי: אם הוסיף עובר בלא תעשה. אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר "לא יוסיף פן יוסיף" (שם, ג).
ומזאת אזהרה, היא אזהרה מהכות כל איש מישראל. אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן. וכבר הזהירנו מלרמוז להכות, אפילו לא יכה. אמרו (סנהדרין נח:) כל המגביה ידו על חברו נקרא רשע, שנאמר "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג).
שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין כך הוא, שכל המחויב מלקות – תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה (ספהמ"צ לאו ש). ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושיניו ומזגו וצורת גופו. ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו – יכה. ואם לא יוכל לסבלו כולו – יכה כפי יכולתו, ואין פחות משלוש הכאות לעולם. ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המניין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר "לא יוסיף" (דברים כה, ג). וכן אמרו בספרי: אם הוסיף עובר בלא תעשה. אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אמד ואמד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר "לא יוסיף, פן יוסיף" (שם).
וחכמים הם חיסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד"לא יוסיף", כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ז מהל' סנהדרין ה"א) והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. אמרו (סנהדרין נח:) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג).
שורש מצוה זו נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה כי אם כדי רשעתו, לייסרו על פי בית דין.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף טז:) כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול, אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש. אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים, אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משולשות, אלא ילקה שמונה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג). מכיון שנקלה – נפטר. נפסקה הרצועה קודם שגמרו להלקותו ואפילו במכה הראשונה – פטור. כפתוהו על העמוד וניתק המיתרים בכוחו וברח – פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר "ונקלה אחיך"; כיון שנקלה – אחיך הוא. ואף כל מחייבי כריתות שלקו, אמרו זכרונם לברכה (מכות כג.) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת מכות (פרק ג').
ונוהג איסור זה לעניין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. אבל לעניין איסור המוסיף במלקות, אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב"ם שם יב) על זה והכה ישראל הכאה גדולה שיתחייב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר – אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקיימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר – חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חידוש הוא שחדשה התורה.
כתוב בפרשת תצא "פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה" (דברים כה, ג). ותניא בספרי [תצא וסיפא דברייתא בפר' אלו הן הלוקין דף כ"ב] אם הוסיף עובר בלאו. אין לי אלא בזמן שמוסיף על מניין הכתוב, על כל אומד שאמדוהו בית דין מניין? ת"ל לא יוסיף מ"מ. אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מניין? ת"ל על אלה.
לפיכך אמר במכות [דף כ"ב] שאם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת, הרי זה גולה. ואם לא מת, הרי עבר החזן על מצות לא תעשה. והוא הדין לכל מכה חבירו, שעובר בלא תעשה.
ומה אם זה שנתנה התורה רשות להכותו צוה הקב"ה שלא להכותו יתר על רשעו, קל וחומר לשאר בני אדם. לפיכך אמרינן בכתובות [דף ל"ג] שכל המכה את חבירו, אפילו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה. אבל אם יש בה שוה פרוטה, הואיל וחייב לשלם ממון שבפי' רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין אין אדם משלם ולוקה שנ' כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ואמרינן בפ' ד' מיתות [דף ל"ח כל הסוגיא] אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך. רב הונא אמר תקצץ ידו שנ' וזרוע רמה תשבר. רב הונא קץ ידא רבי אלעזר אומר אין לו תקנה אלא בקבורה שנ' איש זרוע לו הארץ.
והמכה לשם מוסר אינו עובר על בל תוסיף כמו ששנינו בפ' אלו הן הגולין [דף ח']. מה חטיבת עצים ביער רשות אף כל רשות יצא האב הרודה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין ונאמר בספר עזרא ואכה מהם אנשים ואמרטם וגו'.