ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקצח· >>


מצוה תקצח - לייבם את אשת האח שנפטר ללא בנים

שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים לקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא יבם בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר "יבמה יבא עליה וגו'(דברים כה, ה).

משרשי המצוה. לפי שהאשה, אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון, שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה. והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע דברא מזכה אבא שכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחילה, כמו שאמרנו.

ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע(בראשית לח, ט) עניינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטול חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכענין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כב:) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם בן או בת או בני בנים מאשה אחרת ואפילו ממזר או ממזרת שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין הענין, רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני (עי' מורה נבוכים ג', מ"ט). והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמתי אצל המקבלים, אסמך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשך עצמי מכתב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יג:) שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין. ומה שאמרו (דף יז:) שלענין יבום וחליצה ולירשה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלענין אבלות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומה שאמרו (דף מג:) שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויתרו כלן, ואינו יכול ליבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו ובא הפרוש עליו (דף מד.) בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה.

ומצוה לכתחילה בגדול ליבם (דף כד.). וכמו כן אין יכולין לחלץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים, מדברי סופרים כמו שניות, אבל ודאי אין בהן אסורי תורה מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק אסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות. והחולץ ליבימתו כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו, והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו, כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קדם יבום וחליצה הרי דינה לענין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל אסורין אלו, מדבריהם.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף מא.) שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין, וזה שאמרו שלא תחלץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא (דף מא:). ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (דף לה:) שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הרי זו תתיבם או תחלץ. ואם ילדה ויצא הולד חי פטורה מן היבום ומן החליצה ואפילו מת הולד מיד מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו לולד, אבל אם לא נודע חולצת ולא מתיבמת.

וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (דף נג:) שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים? בשנתכוון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה. ומדברי סופרים (דף נב.) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבא עליה. הנה שענין היבמה תלוי בביאה.

וכן אמרו זכרונם לברכה (דף עט:) בענין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן, אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחלת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים (ריש יבמות), שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן (פ"ו מהל' יבום ה"ו) שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה. ויתר רבי פרטי עניינים אלה, מבוארים כלם משלם במסכתא המחברת על זה והיא מסכת יבמות.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה בטל עשה זה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/598