ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקלח· >>
המצוה להשיב אבידה לישראל

מצות השבת אבדה[עריכה]

להשיב אבדה לבעליה, שנאמר (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא ל א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.

שרש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי יי ישרים משמחי לב (תהלים יט ט).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא א), שיש מציאות שהאדם מוצא בענין ובמקום שאינו חייב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו, שלא חייבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה (שם) אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים (פרוש עמרים), עגולי דבילה, ככרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתם, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן. ואמרו בגמרא (שם כג א) אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הנחה חייב להכריז, ושם בארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה, וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז, חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שריה, ודקדקו זה (שם כב א) ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשוקים ובדרכים אותה אתה חייב להשיב, יצאתה זאת של נהר, שאבודה ממנו ומכל אדם, שאין אתה חייב להשיבה, אלא המוצא זוכה בה. וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן, אמרו זכרונם לברכה (שם כג א) לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה, אחר שאין לו בה סימן, או (שם כד א) אפילו בשיש בה סימן כשנפל במקום שהבעלים מתיאשים ממנו על כל פנים, כגון שוקים שרבן אשר לא מבני ישראל המה, והרי המוצאה, כזוכה מן ההפקר.

ודיני הדברים שאדם חייב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואיזה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו. ומה שאמרו בזה (שם כח א) דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן. ודין זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו, או זה שאמר ארכו ורחבו וזה משקלותיו, ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש או לאחר יאוש, כלומר אחר ששמע מחבירו שאמר וי לי על מה שאבד, או כיוצא בזה, ודין מה שאמרו (שם כז א) שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב להטפל בה ולא להשיבה. ומה שאמרו (שם כח ב) דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול, ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסיחים ואוזים ותרנגולים, ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם, ומה שאמרו (שם ל א) שיש צדדים שלא יתחייב המוצא להשיב האבידה, כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות, ויתר פרטי המצוה בבבא מציעא בפרק שני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על הענין שזכרנו ולא השיבה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בלאוין (מצוה תקלט) בסמוך בעזרת השם.

הערות[עריכה]


קישורים[עריכה]


קיצור דרך: tryg/mcwa/538