ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקמט· >>


מצוה תקמט - לא לאכול כלאי הכרם

שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד, וכבר פרשנו במצוה הקודמת, מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ופרשו זכרונם לברכה (קידושין נו ב) פן תוקד אש, כלומר, שאין ראוי להיות תועלת, שהכל אסור בהנאה, והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה "פן" ואמרו זכרונם לברכה (ערובין צו א), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה.

משרשי המצוה. הקדמה, ידוע הדבר בכל מצות התורה, כי כל דבר לפי הכשלון שמצוי בו יותר ירחיקנו האל ממנו, ואין ספק כי נטיעת הכרם סבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם, הפיל רבים חללים בחמדם אותו, כי יתאדם מעורר יצר לב האדם רע ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם, וכענין שכתוב (חבקוק ב ה) ואף כי היין בוגד, ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש ככתוב (במדבר ו ח) ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במעוטו אל הגופים, ואחר שלא התיר רק לצורך גדול חייבנו הכתוב, שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בענינו צד עון וחטא שלא נקימו ולא נהנה בו כלל, אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם, הלא די ברב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בשולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעברה, אבל תוקד הכל הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה כלאים פ"ה מ"ה) אחד הזורע ואחד המקים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם נתקדשו, כלומר נתחייבו בשרפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שעור שהוסיפו בגדולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה א) זרוע מעקרו בהשדשה, זרוע ובא בתוספת, וזאת התוספת פרשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה, שהוא במאתים. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך. וטעם דבר זה מבאר בשרש כלאים דהרבעה ומכשפה, שכתבתי במקומן בסדר קדושים (מצוה רמד) ומשפטים (מצוה סב), וזהו שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא ק א) מחצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדר, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר לא קדש, מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו, וכן אמרו זכרונם לברכה ‏[1] שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה, ואמרו בטעם זה גם כן, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שאין איסור זה אלא לדעת הבעלים, ומפני זה אמרו גם כן, שהמסכך גפן חברו על גבי תבואת חברו לא קדש אחת מהן, ומטעם זה (רמב"ם שם) הזורע כרמו בשביעית לא קדש, שבשנה [ה] שביעית הארץ הפקר היא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (כלאים שם), שהזורע ירק, או תבואה בכרם, או המקימו עד שהוסיף במאתים הרי זה קדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. והבא לזרוע ירק או תבואה בצד הכרם צריך להרחיק ממנו ארבע אמות וכרם נקרא חמש גפנים, והוא שיהיו נטועות כסדר הזה: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלשה טפחים לכל רוח, מפני שהגפן רכה ושרשי התבואה נכנסין בה, ויש בזה אסור הרכבה, אבל בשאר אילנות שהן קשין אין בהן חשש זה ואין צרך להרחיק מהם כלום. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים.

ונוהג איסור זה שלא להנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות, בארץ ישראל מדאוריתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ, אף על פי שאסור הזריעה נוהג בה אסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא ודבריהם צריכין חזוק. ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר אסורין שבתורה, שאין לוקין עליהם, אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן, וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים (דף כד:) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב פן תקדש, ודרשו זכרונם לברכה, פן תוקד אש. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ, האוכל או הנהנה מהן עובר אסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו.

הערות[עריכה]

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/549