ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · קפח· >>


מצוה קפח - לא להתקרב לעריות

שלא להתעדן [נתעדן] באחת מכל העריות והן: קרובות ואשת איש ונידה. ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה(ויקרא יח, ו). ופרשו כאילו אמר: לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה (ספרא אחרי יג טו וכא) "לא תקרבו לגלות", אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (שם יח, יט). אין לי אלא נידה בבל [תקרב ובל] תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות". ושם נאמר "ונכרתו הנפשות העושות" (שם יח, כט), שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר "העושות" ולא הקרבות.

ונכפל הלאו באיסור זה באמרו "ולא תעשו מכל התועבות" (שם יח, כו), שיכלל כל ענינים אלה שהם תועבת השם יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ברוך הוא. וזהו פירוש 'תעוב' השם יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף הענין "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם" (שם יח, כז) "ואקוץ בם" (שם כ, כג). הענין לומר שהמידה מגונה מאד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו השם יתברך שונא אותו. והכל על ענין שאמרנו וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו יט יח) בכל מקום כדי לשבר (לשכך) את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ולשון ספרא (שם ח ח) "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו'" (שם יח, ג), יכול לא יבנו בניינים כמותם? תלמוד לומר "ובחקתיהם לא תלכו", לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולא בניינותיהם. ושם נאמר מה היו עושין? האיש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים.

משרשי הרחקת הזימה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השרש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתב בו מה שנדע בעזרת השם.

מדיני המצוה מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה (אבות ג, יג ואבות דרבי נתן ב) בזה לגדר. והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו. ושלא להביט בנשים כלל, ואפילו בפני כלה, בכוונת הנאה. ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם, שמותר לו להביט ביפיה ואפילו בעודה נידה, מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודווקא במקום מגולה שבה התירו להסתכל בעודה נידה, אבל לא במכוסה, כדי שלא ילבשנו יצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כד.) שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו. ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור. ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים, אסור להסתכל בהן כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראיית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאול בשלום אשת איש כלל, ואפילו על ידי בעלה (קידושין ע: ובתוס' שם ד"ה אין שואלין).

ורבו פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן בענין זה, אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים. לא במעשה ולא בדיבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. ובעניין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם "איש אל אשת רעהו יצהלו(ירמיהו ה, ח), כלומר לפי דרכם שנראה כאילו אינם מתכוונים לכך, ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של ניאוף, ומגביהים קולם בעניין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת. ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמר עצמו לפי מה שימצא את גופו, "כי ה' יראה ללבב(שמואל א טז, ז). ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה, אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב. ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר "כיון שאני מוצא עצמי כן, מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך" – שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב.) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה, בני, הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך.

וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי. דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ.) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז.) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט. ובמה שלא הזכירו הם, יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן, כמו שאמרנו שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר אף על המותר, יגדר עצמו. כמו שמצינו (קידושין פא:) אחד מן החכמים שאמר "הזהרו בי מפני בתי", ואף על פי שמותר לאדם להתייחד עם בתו, כמו שנכתב בעזרת השם. לפי שעניין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו.

על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה, ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה, לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה.) שאם אין כח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו, שיקרא קריאת שמע או יעסוק בתורה. והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא.), שאם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר "הלא כה דברי כאש וגו'(ירמיהו כג, כט).

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (דף פ:) במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה. שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נידה, שמותרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נידה קודם שיבעל. ומותר להתייחד עם הזכר ועם הבהמה, שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (עבודה זרה לו:) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קידושין מא.) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפיזור.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצות ל"ת שנג) שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ז ה"ז), אמר רבי יוסי ברבי בון היא בל תקרב היא בל תגלה, כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ"ז.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/188