ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקסא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקסא· >>
המצוה שלא יישא גבר עמוני או מואבי מבנות ישראל

שלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל[עריכה]

שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם ואפילו אחר שיתגירו, שנאמר (דברים כג ו) לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי עד עולם.

משרשי המצוה. מה שמפרש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו' והודיענו הכתוב מזה, גדל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם. ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי, וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובשתו נגד עמים רבים מראה בזה רע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקדש המברך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עו ב), שהזכרים דוקא מבני עמון ומואב הם ובניהם עד עולם הוא שאסורין לבוא בקהל, אבל הנקבות מתרות מיד שתתגירנה, ואמרו בטעם זה, לפי שהאיש דרכו לקדם, אבל לא הנקבות, כלומר שהן לא היתה ידן בנבלה כשלא קדמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והאל לא יעות משפט לענוש האשה בשביל נבלת האיש, חלילה לאל מרשע, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מן יבמות וסוף קדושין.

ואיסור זה, היה נוהג קדם שעלה סנחריב מלך אשור על ירושלים והגלה את ישראל וגם בלבל כל האומות וערבן זה בזה, שהוא מלך על כל העולם, אבל אחר שבלבל סנחריב העולם ונתערבו בני עמון ומואב עם שאר אומות העולם התרו הכל מיד שנתגירו, שחזקה היא שכל הפורש ובא להתגיר שהוא פורש משאר אומות שהן רב כנגד בני עמון ומואב וכנגד מצריים ואדומיים שנאסרו גם כן, כמו שנכתב בהן בסמוך (מצוה תקסג ד) בעזרת השם. ולפיכך כל שיתגיר בזמן הזה אין לנו לחקר עליו כלל אי מזה עם הוא, אלא מותר מיד מאיזה עם שיהיה.

הערות[עריכה]

קישורים[עריכה]


קיצור דרך: tryg/mcwa/561