ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקמב
שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדיינו בזיונם, ועל זה נאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה" (דברים כב, ה). ותרגם אונקלוס: לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. (נזיר נט.) ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אישה בעולם לצאת בכלי זין; אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו מקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש.
משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל עניין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו. וכעניין שיאמרו זכרונם לברכה על דרך משל (סנהדרין קו.) שאלהינו שונא זימה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזימה, שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זימה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה, שדרכם של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים, מצאתים בספרי הרמב"ם זכרו לברכה (ספהמ"צ לאו מ ומורה נבוכים ג לז) אחר כתבי אותם.
דיני המצוה קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות. ואישה העוברת על זה ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו, חייבת מלקות.
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/542