ראש השנה ד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר רבי שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ר' מאיר אומר כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בבל תאחר רבי אליעזר בן יעקב אומר כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר מאי טעמא דתנא קמא מכדי מינייהו סליק למה לי למהדר ומיכתב (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות שמע מינה לבל תאחר ורבי שמעון אומר אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון ורבי מאיר מ"ט דכתיב (דברים יב, ה) ובאת שמה והבאתם שמה ורבנן אההוא לעשה ורבי מאיר כיון דאמר ליה רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר ורבי אליעזר בן יעקב מאי טעמא דכתיב (במדבר כט, לט) אלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים ורבנן ההוא לכדרבי יונה דאמר רבי יונה הוקשו כל המועדים כולם זה לזה בשכולן מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ורבי אלעזר ברבי שמעון מאי טעמא דתניא רבי אלעזר בר' שמעון אומר לא יאמר חג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה גורם ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשו ביה מיבעי להו לכדרבי אלעזר אמר ר' אושעיא דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא גמניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה תלמוד לומר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה וליקש לחג הסוכות מה להלן שמונה אף כאן שמונה שמיני רגל בפני עצמו הוא אימור דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו לענין דפז"ר קש"ב אבל הלעניין תשלומין דברי הכל תשלומין דראשון הוא דתנן ומי שלא חג יום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות לאקושיה לחג המצות
רש"י[עריכה]
מכדי מינייהו סליק - כשאמר הכתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג המצות וגו' מהם היה עולה כבר כתוב למעלה בענין שמור את חדש האביב שבעה שבועות תספר לך חג הסוכות תעשה לך:
למה לי למיהדר - ולמנינהו בפרשת חג הסוכות:
שמע מינה לבל תאחר - דה"ק היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבאו ריקם:
אין צריך לומר חג הסוכות - אף כשחוזרין לבל תאחר לא היה צריך להזכירו שהרי הענין עסוק בו:
ה"ג שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון - עד שיעבור אותם כסדר הזה:
ההוא לעשה - דמצות עשה עליו להביאו ברגל ראשון:
ורבי מאיר - אמר לך כיון דאמר ליה רחמנא אייתי ברגל ראשון זהו זמן שקבע לו ואם איחרו מן המועד הוה איחור וממילא קם ליה בבל תאחר:
הקישא דר' יונה - במסכת שבועות (ד' י.) איצטריך לומר שכל שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דילפינן משעיר דר"ח דכתיב ביה לשאת את עון העדה (ויקרא י):
מניין לעצרת - דאילו בחג הסוכות ובחג המצות נפקא לן (חגיגה דף ט.) מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהו חוגגין כל ז' ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז' אם כן למה נאמר ז' לתשלומים שאם לא חג חגיגתו בראשון יקריבנה בשני:
פז"ר קש"ב - כבר פירשתיו במס' יומא [ד' ג.] ומסכת סוכה [ד' מח.] טעון פייס לפר הבא בשמיני ואינו קרב לפי סדר המשמרות ששנו ושלשו בפרי החג חוץ משתים ששנו ולא שלשו ופר של שמיני אין אחת מאותן שתים מקריבתו אלא כל המשמרות מפיסות וטעון זמן ורגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו וקרבן לעצמו שאין קרבנו כשאר ימי החג שהפרים מתמעטים בהם אחד אחד וזה אינו אלא פר אחד ושאר הימים שני אילים וארבעה עשר כבשים וזה איל אחד וז' כבשים ושיר לעצמו אין שירו שוה לשל סוכות שאומר על הדוכן ולא נתפרש לנו שירו ובמסכת סופרים נמצא שירו הוא למנצח על השמינית ברכה לעצמה מברכין היו את המלך זכר לחנוכת הבית שנא' (מלכים א ח) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כך מפורש בתוספתא דסוכה (פ"ד):
תוספות[עריכה]
לקט שכחה ופאה. חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט (ויקרא יט) ולא תשוב (דברים כד) ולא תכלה (ויקרא שם) וכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאיתא פ"ק דתמורה (דף ו.) ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים או מן הכרי ואיכא בבל תאחר ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בבל תאחר והא דאמרינן בסוף הזרוע (חולין דף קלד:) לוי זרע בכישור לא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים לא קאמר דלישקול לנפשיה אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו ומיהו מדפריך התם מתרומה דאם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה ופריך נמי ממתני' דאם אין שם כהן מעלין אותם בדמים ומשני שאני התם דנתינה כתיב בהו משמע דבלקט שכחה ופאה שקיל לנפשיה ולפי' קמא קשיא דאי בדאיכא עניים ועבר ונטלם הרי עובר לאלתר בבל תאחר דדוקא היכא דליכא עניים אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים אבל היכא דקיימי עניים קא עבר לאלתר כמו צדקה ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההיא דתנן בפ"ד דפאה (משנה ט) מי שמלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון והא דלא חשיב הכא פרט ועוללות כיון דתני הני לא חש להני: ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר שזה אחרון. זו היא גירסת הקונט' והשתא ר' אלעזר ור"ש דורשין בענין אחד אלא דמר סבר שזה גורם ומר סבר שזה אחרון ורבינו חננאל גריס אין צריך לומר בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה למה נאמר לומר שזה ראשונה:
אלה תעשו לה' במועדיכם. ומיעוט מועדים שנים ואע"ג דהאי קרא בקרבנות חובה הוא דכתיב הא כתיב ביה נמי לבד מנדריכם ונדבותיכם:
פז"ר קש"ב. פירש הקונטרס רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו ורוצה לומר דבברכת המזון ותפלה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות וברכה לעצמה פי' בקונטרס שמברכין היו המלך זכר לחנוכת הבית דכתי' בספר מלכים (א' ח') ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כדתניא בתוספתא דסוכה [פ"ד] י"ט האחרון של חג פייס בפני עצמו זמן לעצמו קרבן שיר וברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך ובפרק לולב וערבה (סוכה ד' מז. ושם) אין משמע כך דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונים קרבן שיר וברכה ולינה כך שמיני טעון כו' ורוצה לומר מאי ברכה זמן ופריך זמן כל שבעה מי איכא ומסיק מאי ברכה ברכת המזון ותפלה ודומה לההוא דמפרש ר"ת ההיא דהכא ורגל לעצמו שטעונה לינה ורבינו חננאל פירש לענין אבילות משום דאמרי' במועד קטן בפרק בתרא (ד' יט.) הקובר מתו שבעה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם הרגל ואפי' הכי בטלה ממנו גזירת שלשים משום שמיני עצרת ור"ת עצמו יסד במעריב שלו קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא אמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (ד' כד: ושם) יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים יום ומההיא דסוכה אין כאן ראיה אם אין ברכה דהכא כי ההוא דהתם והתם לא הוה מצי לאוקומי בברכת המלך משום דליתיה בשבעת ימי החג שיר אומר ר"ת שהיו אומרים בבית הכנסת מזמור שלם מה שאין כן בכל שאר ימי החג שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו ביום אחד וחציו ביום אחר כדאיתא פרק החליל (סוכה ד' נה. ושם) וסימניך הומבה"י ובמסכת סופרים משמע שהיו אומרים בבית הכנסת למנצח על השמינית ושמא כמו כן היו הלוים אומרים בבית המקדש:
תפשת מרובה לא תפשת. לא דמי להא דדרשינן ימים שנים רבים שלשה דהתם ניחא טפי שאם באת להוסיף יותר משנים אין לדבר סוף אבל הכא יש לדבר סוף דטפי משמונה לא ובתורת כהנים תניא ימים שנים יכול ימים הרבה אמר רבי עקיבא כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט תפשת מרובה לא תפשת ר' יהודה בן בתירא אומר שתי מדות אחת כלה ואחת אינה כלה מודדין במדה כלה ולא במדה שאינה כלה אמר רבי נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול כו' ובריש סוכה (ד' ה: ושם) היא כתובה:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
ח א מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ג, סמג לאוין שלא:
ט ב מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה ט':
י ג מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ז':
יא ד מיי' פ"י מהל' תמידין הלכה ה' והלכה יג:
יב ה מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ד', ומיי' פ"ב מהל' חגיגה הלכה ה':
יג ו מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ז':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
ת"ר חייבי הדמין והערכים והחרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור מעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר רבי מאיר אומר כו' מ"ט דת"ק מכדי מינייהו סליק כלומר הלא המקרא מפרש המועדים ועולה מהן. היה לו לכתוב שלש פעמים האלה בשנה יראה כל זכורך למה חזר ופרטן פסח שבועות וסוכות אלא ללמד כי אם יעברו עליו ג' רגלים מכל מקום בענין הזה ולא יביא הנדר שנדר ויקריבנו עובר בבל תאחר לשלמו. ור' שמעון מ"ט דתניא ר"ש אומר למה פתח הכתוב בחג המצות תחלה לומר שזה ראשון. זה הלשון המדוקדק והכי קאמר מכדי קרא בחג המצות סליק הוה ליה לאתחולי מההוא דקאי עליה למה ליה למיהדר ולאתחולי מפסח למדכר סדר הרגלים זמנא אחריתי אלא ללמד שלעולם פסח ראש לרגלים ולא מחייב בבל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים וחג המצות ראשון. נמצאו פעמים ג' רגלים פעמים ד' פעמים ה' וטעמא דר' מאיר דמחייב במאחר נדרו אפילו רגל אחד דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. ש"מ כי בעת שיבא לחוג חייב להביא נדרו ואפי' ברגל ראשון. ורבנן ור"ש ההוא לעשה כלומר כיון שיעבור ברגל אחד ולא הביא עובר בעשה ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים וטעמא דר' אליעזר בן יעקב שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים מחייבתו התורה לעשות נדריו בשני המועדים הראשוני' מעת שנדר ואחר שני המועדים באיזה נדר שיפגע תחלה ולא הקריבו עובר בשני המועדים הראשונים בעשה. ואם יתאחר יותר עובר בלאו ורבנן אמרי לך זה המקרא לכדר' יונה בא. דא"ר יונה במס' שבועות פ"א בענין כפרת השעירים אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. וטעמא דר' אלעזר בר' שמעון מדכתיב חג המצות חג השבועות וחג הסוכות ואמר לך לא היה צריך לכתוב חג הסוכות והא מיניה סליק היה לו לומר בו ובחג המצות ובחג השבועות יראה כל זכורך.
בחג הסוכות שכתב למה בא לומר שזה גורם משכחת לה לר"א בר"ש. פעמים שאינו עובר בבל תאחר אלא עד שיעבור עליו ג' רגלים כגון דאקדשיה קודם חג המצות ואם הקדישו אחר חג המצות ב' רגלים ואחר עצרת רגל אחד והוא סוכות ללמד שאינו חייב לבל תאחר עד שיעבור חג הסוכות ולא יקריבנו ור' מאיר דנפקא ליה מובאת שמה.
ור' אליעזר בן יעקב דנפקא ליה מאלה תעשו לה' במועדיכם האי קרא בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה. ואסיקנא ר' מאיר ור' אליעזר סבירא להו דכי אתאי האי קרא לאקושי חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. כלומר מי שלא חג חגיגתו בי"ט של עצרת יש לו לחוג עד ז' ימים כחג המצות דהא כתיב ז' ימים תחוג וגו'. ומה ת"ל תחגוהו מלמד שיום אחרון תשלומין לראשון.
מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג כל הרגל כו'.
חידושי הרשב"א
לקט שכחה ופאה: וכגון שעבר וליקטה דאפילו לאביי דאמר במסכת תמורה בפרק קמא "כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני" - בהא מודה משום דכתיב ביה "תעזוב" יתירא כדאיתא התם (דף ו.) וכדתניא התם "לא הפריש פאה מן הקמה- מפריש פאה מן העומרים; לא הפריש מן העמרים- מפריש מן הכרי".
הא דאיבעיא להו לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה - תמיהא לי מאי טעמא לא איבעיא להו נמי לר' אלעזר בר' שמעון השתא דלא שמיע לן היקישא דר' אלעזר א"ר אושעיא. דבשלמא לבתר דשמענא להיקישא דר' אלעזר א"ר אושעיא לר' אלעזר בר' שמעון להיקישא איצטריך; אלא השתא תיבעי! ושמא תאמר כיון דלדידיה איצטריך למיכתב מיהא חג הסוכות לעבור עליו בבל תאחר ואגב ההוא נסיב לכלהו כי היכי דלא תימא דבחג הסוכות לחודיה חייב בראיה ולא באחריני (ואי כתב "שלשה פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג הסוכות" לא אתי שפיר), הילכך אגב חג הסוכות כתבינהו לכולהא. - הא ליתא, דהא כי פרקינן לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב דאיצטריך להו חג המצות וחג השבועות אכתי הדרינן ואמרינן "חג הסוכות למה לי?" ושמא התם משום שלא היה צריך לכתבו כלל דהא מחג הסוכות סליק...
הני מילי לענין פז"ר קש"ב:
- פייס בפני עצמו. שכל המשמרות שונות ומשלשות בפרי החג חוץ משתים האחרונות ששונות ולא משלשות שאינן מספיקין. ואילו היה שמיני מכלל החג בפר הבא בשמיני לא היו צריכין להפיס עליו, אלא אותה משמרה ראשונה שבשתים היתה זוכה בו בלא פייס. והם היו מפייסין לכל המשמרות, ואפילו יהויריב. ולרבנן אותם שנים מיהא הנשארות, כדאיתא התם בפרק החליל.
- זמן בפני עצמו לענין שהחיינו.
- רגל בפני עצמו - פרש"י ז"ל שמזכירין בתפלה וברכה "שמיני חג העצרת".
- קרבן בפני עצמו - שאין בו אלא פר אחד ושבעה כבשים, ואילו היה מכלל החג שפריו מתמעטין והולכין היו קרבין בו ששה פרים וארבעה עשר כבשים.
- שיר בפני עצמו - פירשו בתוספות שהיו אומרים בו מזמור שלם מה שלא היו עושין כן בשאר ימות החג שלא היו אומרים אלא חצי מזמור ביום אחד וחציו ביום אחד כדאיתא בפרק לולב וערבה. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
- ברכה בפני עצמו - פרש"י ז"ל שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנכת הבית דכתיב "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך". והכי תניא בתוספתא דסוכה. ורבינו תם ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפלה ובברכת המזון, וכאותה ששנינו בברייתא בפרק לולב וערבה "כשם ששבעת ימי החג טוענין קרבן שיר וברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה" ואוקימנא התם "מאי ברכה? ברכת המזון ותפלה". ופירוש "רגל" לו[2] שטעון לינה. ורבינו חננאל ז"ל פירש "רגל" לענין אבלות ומשום דאמרינן במועד קטן פרק בתרא "הקובר את המת קודם הרגל שבעת ימים בטלה ממנו גזרת שלשים". וזימנין דליכא שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו. ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה, וכדאמרינן התם בפר' בתרא דמועד קטן "יום אחד לפני החג וחג שמיני שלו הרי עשרים ואחד יום".
הא דאמרינן לאקושי לחג המצות - מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה - איכא למידק: היקישא למה לי? תיפוק לי משום "ופנית בבקר" דהא בפרק לולב וערבה אמרינן דאפילו שמיני עצרת וביכורים וכל שאר קרבנות מתרבו מדכתיב "ופנית בבקר". ותירצו בתוספות דאי מ-"ופנית בבקר" הוה אמינא דאינו טעון אלא לילה אחד לבד כבשאר קרבנות, ואתא היקישא לחייבו בלינת כל החג דומיא דחג המצות דמשמע שטעון לינה כל שבעה, דכולי חג בבקר אחד הוא. והכין משמע בזבחים פרק דם חטאת דתנן התם "ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל- יבשל בו כל הרגל". ואמרינן בגמרא "מאי טעמא דר' טרפון? א"ר יצחק דאמר קרא "ופנית בבקר והלכת"- הכתוב עשאן כולן בקר אחד". ואף על גב דפרכינן עליה "וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל?!" - מכל מקום לענין לינא עשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכין נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה דתניא התם "כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת". ואמרינן "מאי ברכה? זמן". ופריך "זמן כל שבעה מי איכא?". ומדלא פריך הכי גבי לינה - אלמא משמע לכאורה דפשיטא דכל שבעה טעונין לינה. ורש"י ז"ל פירש "לינה" - לילה אחד.
חידושי הריטב"א
לקט שכחה ופיאה: וא"ת ומאי בל תאחר שייך בהן דהא לא כתיבא בהן נתינה אלא עזיבה וי"ל שני הכא שריבה הכתוב עזיבות הרבה מפני גזילן של עניים וכדתנן לא הפריש פיאה מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי:
ור"ש מ"ט דתני ר"ש אומר: גר' רש"י אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר שזה אהרון פי' בפ' ראה דמסדר סדר המועדות כי קאי בסדר סוכות כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל וכו' הילכך לא הי' צריך לכתוב בפסוק זה בפי' חג הסוכות ולימא יראה כל זכורך לפני ה' אלהיך ובחג המצות ובחג השבועות שלשה פעמים ומייתורא שמעינן שבא למנותו אהרון לבל תאחר שיהא חג המצות תחלה ובכולהו נוסחי אשכחן לא הי' צ"ל חג המצות שבו פתה הכתוב תחלה למה נאמר לומר שזה ראשון ונראה פי' לא הי' צ"ל במנין בתחלה חג המצות שבו פתח הכתוב בסדר מועדות כי רחוק הוא מן הפרשה וכיון שהי' מדבר בחג הסוכות ממנה ה"ל להתחיל מניינו ולכתוב הכי בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות כיון שנראה חג הסוכות יותר מכולם לדבר בו בענין הראיה יזכירנו תחילה:
דא"ר יונה הוקשו כל המועדים זה לזה: פי' לדין ששעיריהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו דילפי משעיר ר"ח דכתיב ביה גבי פ' בני אהרן ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וההוא שעיר ר"ח היה כדאיתא בפ' טבול יום ור"ח איקרי מועד כדכתיב [קרא עלי מועד]:
ור"מ ור"א וכו': וא"ת אמאי לא בעי נמי לראב"ש בחג המצות ובחג השבועות מאי עביד להו וי"ל דאה"נ אלא (דאירף) [דאינך] עדיף ליה דפריך מייתורא דכולהו וכי איפריקו אינהו מדר"א א"ר הושעיא איפריק נמי ראב"ש. עי"ל דמדראב"ש לית ליה למפרך כלל דבשלמא ר"מ וראב"י הא לא אצטריך למכתב חד מנייהו כלל וא"כ מסתייה דלכתוב רחמנא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה' אלהיך ותו לא אבל לראב"ש כיון דאצטריך למכתב בחג הסוכות לא סגי דלא לכתוב נמי בחג המצות ובחג השבועות דהיכי לכתוב שלש פעמים יראה כל זכורך לפני ה' אלהיך בחג הסוכות הוה משמע דחובת ראי' שלש פעמים בסוכות אבל בשאר מועדות כלל לא ואי לא ליכתוב שלש פעמים (וכתב שלש פעמים) [וכתב שלש רגלים] הא נמי לא אתי שפיר וכ"ת הא פרכינן לקמן חג הסוכות למה לי אליבא דר"מ וראב"י ולעיל נמי מיותר לדרשא אליבא דר"ש לפי גרש"י וי"ל דשאני התם דפרכינן מחג הסוכות וההוא ודאי לא הוה צריך כיון דבדידיה משתעי ופשיטא דלהוי במניינא דשלש פעמים אבל דלכתוב חג הסוכות ולא לכתוב אידך הא לא אפשר:
שמיני רגל וכו' (וא"ת): פי' וליכא אלא ז' ואפ"ה מחג המצות עדיף למעבד היקישא שהוא ז' בלא ספק דאלו שבקי' חג המצות ומקשי' לי' לסוכות ה"א דטעמא משום דהוה ח':
אימור דאמרינן רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב: פי' בסוכה. ושמעינן מהכא דרגל בפני עצמו לשון כללי לכלם וגם לשון פרטי מדלא קאמר לענין פ"ז קש"ב. ורגל בפני עצמו פרשי לענין הזכרת תפלה וקדוש וברכה בפני עצמה ברכת המלך כדאיתא בתוספתא אבל ר"ת פי' ברכה שמזכירין חג עצרת בתפלה וברכת המזון מדאמר פ' לולב וערבה כשם שז' ימי החג טעונין קרבן ושיר ולינה וברכה כך שמיני עצרת ופרישנא התם דברכה היינו ברכת מזון ותפלה וא"כ צריכין אנו לפרש רגל שלא כפרש"י.
ור"ת פי' לענין לינה שטעון לינה לעצמו ונראה יותר למי שלא נראה בתוך החג ונראה עכשיו כגון שנתגייר או שהגדיל שהוא חייב בלינה. ור"ח שפירשה לענין מי שקבר מתו קודם החג (ח') [חשבינן] לאחריו כ"א יום ז' ימי אבילות קודם הרגל ח' ימי החג ויום ח' עצרת שנמנה רגל בפני עצמו ונחשב לז' כדין כל רגל אין זה מחוור דהתם מוכח דרבינא חדש אותו הדין אף אנו נאמר הקובר מתו קודם לחג מונה כ"א יום לאחר החג. ומאי רבותי' דהא סוגיין בכולא תלמודא דשמיני רגל בפני עצמו אף לענין אבילות:
קרבן בפני עצמו: שאין בו אלא פר אחד וז' כבשים ואלו הי' מכלל החג עדיין מתמעטין והולכין היו קרבין בו ו' פרים וי"ד כבשים וכפרש"י:
ושיר בפני עצמו: פרש"י אין שירו שוה לשל סוכות ולא פי' לנו מה שירו ולא נהירא שאפי' ימי החג נמי אין שיר זה כשיר זה כדאיתא בסוכה ותוס' פי' שאומר בו מזמור שיר שלם משא"כ בשאר ימות החג כדאיתא בסוכה ולישנא דשיר בפני עצמו לא משמע הכי כלל ונראה לפרש שאם חל שבת בתוך החג שנדחה שירו של יום מפני שירו של שבת וביום שלאחריו אומר השיר שנדחה מיום שבת וכן דוחין מיום ליום ונמצא אחרון נדחה כדאמר התם ואלו שמיני מכלל החג היו אומרים בשביעי שירו של ששי ובח' שירו של ז' והי' שירו של ח' נדחה אבל עתה השמיני בפני עצמו שיר ז' הוא נדחה ושל ח' עומד במקומו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה